ביאור:בבלי סנהדרין דף לז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
[המשך המשנה]
ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהן [1] [2]; כל אחד ואחד מכיר את מקומו [3] הוצרכו לסמוך [4] - סומכין מן הראשונה [5]; אחד מן השניה בא לו לראשונה, אחד מן השלישית בא לו לשניה [6]; בוררים להן עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית ולא היה [7] יושב במקומו של ראשון [8] אלא יושב במקום הראוי לו [9].
גמרא:
מנא הני מילי [10]?
אמר רבי אחא בר חנינא: דאמר קרא: (שיר השירים ז ג) שררך אגן הסהר [11] אל יחסר המזג וגו' [בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים]
'שררך' - זו סנהדרין; למה נקרא שמה 'שררך'? - שהיא יושבת בטיבורו של עולם [12];
'אגן' - שהיא מגינה על כל העולם כולו;
'הסהר' - שהיא דומה לסהר [13];
'אל יחסר המזג [14]' [15] - שאם הוצרך אחד מהם לצאת [16] – רואין: אם יש עשרים ושלשה [17] כנגד סנהדרי קטנה - יוצא ואם לאו אינו יוצא.
'בטנך ערימת חטים' - מה ערימת חטים הכל נהנין ממנה, אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהן:
'סוגה בשושנים' [18] - שאפילו כסוגה של שושנים [19] - לא יפרצו בהן פרצות [20], והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא: אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא; אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת [21]?
אמר ליה: התורה העידה עלינו: 'סוגה בשושנים': שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות.
ריש לקיש אמר: מהכא: (שיר השירים ו ז) כפלח הרמון רקתך [מבעד לצמתך] - אפילו ריקנין שבך מלאין מצות כרמון.
רבי זירא אמר: מהכא: (בראשית כז כז) [ויגש וישק לו] וירח את ריח בגדיו [ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה’] - אל תיקרי 'בגדיו' אלא 'בוגדיו'.
הנהו בריוני [22] דהוה בשיבבותיה דרבי זירא [23], דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא והוו קפדי רבנן.
כי נח נפשיה דרבי זירא, אמרי: עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה.
שלש שורות כו' [של תלמידי חכמים יושבין לפניהן, כל אחד ואחד מכיר את מקומו; הוצרכו לסמוך - סומכין מן הראשונה; אחד מן השניה בא לו לראשונה, אחד מן השלישית בא לו לשניה; בוררים להן עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית ולא היה יושב במקומו של ראשון אלא יושב במקום הראוי לו]:
אמר אביי: שמע מינה [24] כי ניידי - כולהו ניידי [25].
ולימא להו: עד האידנא הוה יתיבנא ברישא, השתא מותביתו לי בדנבי [26]!?
אמר אביי: דאמרי ליה הכי: הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים.
משנה:
כיצד 'מאיימין את העדים [בפ"ג מ"ו ]’ [27]?
על עידי נפשות[28]: היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן: שמא תאמרו מאומד [29] ומשמועה, עד מפי עד ומפי אדם נאמן? שמא אי אתם יודעין שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה? הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות: דיני ממונות, אדם [30] נותן ממון [31] ומתכפר לו; דיני נפשות - דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם, שכן מצינו בקין שהרג את אחיו, שנאמר (בראשית ד י) [ויאמר מה עשית קול] דמי אחיך צועקים [אלי מן האדמה]; אינו אומר 'דם אחיך' אלא 'דמי אחיך': דמו ודם זרעותיו;
דבר אחר 'דמי אחיך': שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים; [32] לפיכך נברא אדם יחידי [33]: ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא; ומפני שלום הבריות: שלא יאמר אדם לחבירו "אבא גדול מאביך"; ושלא יהו המינים אומרים: הרבה רשויות בשמים [34]; ו[35] להגיד גדולתו של הקב"ה [36]: שאדם טובע כמה מטבעות בחותם [37] אחד [38], כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון [39], ואין אחד מהן דומה לחבירו; לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר "בשבילי נברא העולם" [40];
ושמא תאמרו
המשך המשנה
"מה לנו ולצרה הזאת [41]?
והלא כבר נאמר (ויקרא ה א) [ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה] והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וגו' [ונשא עונו] [42];
ושמא תאמרו "מה לנו לחוב בדמו של זה [43]" [44]?
והלא כבר נאמר (משלי יא י) [בטוב צדיקים תעלץ קריה] באבוד רשעים רנה [45].
גמרא:
תנו רבנן: כיצד 'מאומד'? - אומר להן: שמא כך ראיתם: שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו, ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר? אם כך ראיתם - לא ראיתם כלום.
תניא: אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו: "רשע! מי הרגו לזה? או אני או אתה [46], אבל מה אעשה - שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה (דברים יז ו) על פי שנים עדים [או שלשה עדים] יומת המת [לא יומת על פי עד אחד] ; היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו"! אמרו: לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת.
והאי - בר נחש הוא? והאמר רב יוסף וכן תני דבי חזקיה: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלה סנהדרי - ארבע מיתות לא בטלו; לא בטלו? והא בטלו! אלא דין ארבע מיתות [47] לא בטלו: מי שנתחייב סקילה: או נופל מן הגג [48] או חיה דורסתו; מי שנתחייב שריפה: או נופל בדליקה או נחש מכישו [49]; מי שנתחייב הריגה: או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו [50]; מי שנתחייב חנק: או טובע בנהר או מת בסרונכי.
אמרי: ההוא חטא אחריתי הוה ביה [51] דאמר מר "מי שנתחייב שתי מיתות בית דין - נידון בחמורה".
מאומד וכו':
בדיני נפשות הוא דלא אמדינן, הא בדיני ממונות אמדינן [52]; כמאן? כרבי אחא, דתניא: 'רבי אחא אומר: גמל האוחר [53] בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו - בידוע שזה הרגו' [54]
וליטעמיך עד מפי עד [55], דקתני - בדיני נפשות הוא דלא אמרינן, הא בדיני ממונות אמרינן? והתנן: אם אמר "הוא [56] אמר לי ש'אני חייב לו'" [57], "איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו [58]" [59]- לא אמר כלום [60], עד שיאמר "בפנינו הודה לו [61] שהוא חייב לו מאתים זוז" - אלמא אף על גב דפסילי בדיני ממונות, אמרינן להו [רק] בדיני נפשות - הכא נמי: אף על גב דפסילי בדיני ממונות, אמרינן להו [רק] בדיני נפשות [62].
הוו יודעים כו' [שלא כדיני ממונות דיני נפשות: דיני ממונות, אדם נותן ממון ומתכפר לו; דיני נפשות - דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם, שכן מצינו בקין שהרג את אחיו, שנאמר (בראשית ד י) [ויאמר מה עשית קול] דמי אחיך צועקים [אלי מן האדמה]; אינו אומר 'דם אחיך' אלא 'דמי אחיך': דמו ודם זרעותיו; דבר אחר 'דמי אחיך': שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים; לפיכך נברא אדם יחידי: ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא]:
אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות [63] פציעות פציעות [64] שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה עד שהגיע לצוארו.
ואמר רבי יהודה בריה דרבי חייא: מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלתו לדמו של הבל - שוב לא פתחה, שנאמר (ישעיהו כד טז) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק [ואמר רזי לי רזי לי אוי לי בגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו] - מכנף הארץ ולא מפי הארץ.
איתיביה חזקיה אחיו: (במדבר טז לב) ותפתח הארץ את פיה [ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש]!
אמר ליה: לרעה פתחה, לטובה לא פתחה.
ואמר רבי יהודה בריה דרבי חייא: גלות מכפרת עון מחצה: מעיקרא כתיב (בראשית ד יד) [הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר] והייתי נע ונד [בארץ והיה כל מצאי יהרגני] ולבסוף כתיב (בראשית ד טז) [ויצא קין מלפני ה’] וישב בארץ נוד [קדמת עדן] [65];
אמר רב יהודה: גלות מכפרת שלשה דברים [66], שנאמר (ירמיהו כא ט) היושב בעיר הזאת ימות בחרב ברעב ובדבר והיוצא ונפל אל הכשדים הצרים עליכם יחיה והיתה לו נפשו לשלל.
רבי יוחנן אמר: גלות מכפרת על הכל, שנאמר (ירמיהו כב ל) כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה [67], ובתר דגלה כתיב (דברי הימים א ג יז) ובני יכניה אסיר שלתיאל בנו: 'אסיר' - שעיברתו אמו בבית האסורין, 'שלתיאל' - ששתלו אל שלא כדרך הנשתלין; גמירי שאין האשה מתעברת מעומד
הערות
[עריכה]- ^ אף הן כעגולה אלא שהגדולים יושבין על הספסלין והתלמידים על הקרקע
- ^ שלש שורות: כל אחת כמנין סנהדרי: עשרים ושלשה: שאם יחלקו הכ"ג - רובן מחייבין ומיעוט מזכין, והטייה לרעה אין על פי אחד, וצריך להוסיף שנים שנים עד שבעים ואחד, הלכך צריך להושיב לפניהם ארבעים ושמנה להשלמת שבעים ואחד, ולאו אורח ארעא לעשות שורות לתלמידים של כ"ד שתהא מרובה משל דיינין, ולא לעשות שורות קטנות, ולא שתים של כ"ג ואחד של שנים תלמידים; הלכך עבדי שלש שורות
- ^ לפי שבתחלה כסדר הושיבום: שורה ראשונה גדולה משל שניה, והיא גדולה מן השלישית, וגם בכל שורה ושורה הושיבום כסדר: הגדול בראש, שני למטה הימנו, וכן כולן: זה למטה מזה, לפיכך צריך כל אחד להכיר מקומו
- ^ כגון שמת אחד מן הדיינין
- ^ מהראשונים, שהם גדולים מכולן
- ^ ולא שיביאו מן הקהל לראשונה, לפי שהגרוע מן התלמידים שבשורות - גדול מגדול שבקהל
- ^ אותו שנברר מן הקהל
- ^ ראש בשורה שלישי
- ^ בסוף השורה; וכן אותו שבא מן השלישי לשניה, וכן אותו שנסמך מן הראשונים - לא היה יושב במקומו של ראשון, אלא כולן בסוף השורות, וכל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו, וממלאין זה מקומו של זה, מפני שהקטן שבדיינים גדול מן הגדול שבתלמידי הראשונה, והקטן שבראשונה - גדול מן הגדול שבשניה; הלכך כי ניידי - כולהו ניידי; כשמת אחד מהן ומושיבין אחר חליפיו - כולן צריכין לנוד, איש איש ממקומו
- ^ דבעגולה היו יושבים
- ^ עגול הוא
- ^ שבית המקדש באמצע של עולם
- ^ בעגולה
- ^ מזג: שני חלקי מים ואחד יין
- ^ אל יחסרו מחלק השלישי שהוא כדי הראוי למזג
- ^ לעסקיו חוץ ללישכה
- ^ שליש של שבעים
- ^ סייג הוא גדר
- ^ גדורה בשושנים, כלומר: באזהרה קלה ובהבדלה מועטת
- ^ הם נפרשין מן העבירה, ואינם צריכים גדר אבנים להפסיקן: שאפילו אין רחוקין מן העבירה אלא גדר שושנים מפסיק ביניהם - לא יפרצו בה פרצות הגדר
- ^ אוחזת ודולקת, כמו (שבת דף כח) 'שקיפלה ולא הבהבה' ובלע"ז פלמי"ד
- ^ פריצים; לשון בורים
- ^ גוצא הוה, ונחרכו שוקיו על ידי מעשה דבדיק נפשיה בתנורא שגירא ב'השוכר את הפועלים' (בבא מציעא פה.) וקרו ליה 'חריכא קטן שקי'
- ^ מדקתני 'לא היה יושב במקומו של ראשון'
- ^ כדפרישית לעיל
- ^ בזנבות
- ^ שלא יעידו עדות שקר
- ^ Note: המשנה כאן מתיחסת למשנה ו בפ"ג: 'כיצד בודקין את העדים?היו מכניסין אותן לחדר ומאיימין עליהן' – וכאן הפירוט – אך רק לגבי דיני נפשות; לעיל, בדף כט,א הגמרא שואלת 'מאי אמרינן להו?' – ועונה תשובות שונות, לא כמשנה כאן, ומסתבר לכאורה שתשובות אלה מתיחסות לדינים שאינם דיני נפשות, כגון: מלקות וממונות! וכן משמע מהלשון שם: 'אמרינן' – אנחנו; אבל כאן 'היו' – בלשון עבר
- ^ בגמרא מפרש
- ^ אם העיד שקר
- ^ לזה שנפסד על ידו ומחזירו לו
- ^ כל זה אומר להם:
- ^ להראותך שמאדם אחד נברא מלואו של עולם
- ^ וכל אחד ברא את שלו
- ^ עוד לכך נברא יחידי:
- ^ להראות לדורות הבאים גדולתו של הקב"ה
- ^ היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו
- ^ כל המטבעות שאדם טובע ע"י ברזל אחת
- ^ שבחותם הראשון כל הדורות טבועות: שלא היה תחלה אלא חותם אחד
- ^ כלומר: חשוב אני כעולם מלא! לא אטרד את עצמי מן העולם בעבירה אחת וימשוך ממנה
- ^ להכניס ראשינו בדאגה הזאת, אפילו על האמת
- ^ עליכם מוטל חובה ונשיאות עון אם לא תגידו מה שראיתם
- ^ להיות מתחייבים מדמיו של זה
- ^ נוח לנו לעמוד ב'אם לא יגיד'
- ^ אם רשע הוא אין כאן עונש
- ^ שמעון בן שטח קאמר ליה הכי
- ^ פורענות בידי שמים הדומה למיתה שהוא מחוייב בה
- ^ דומיא דסקילה, כדתנן (לקמן דף מה:) 'בית הסקילה היתה גבוהה שתי קומות וקומה שלו - הרי כאן שלש
- ^ דקלי ליה זיהרא: ארס של נחש שורפו
- ^ שדרכן להרגו בסייף; וכן נמסר למלכות: שמתיזין ראשו
- ^ שהיה מחוייב שריפה שהיא חמורה דאילו רוצח בסייף הוא ומיתת סייף קלה כדאמרינן בארבע מיתות (לקמן דף מט:)
- ^ עדות מאומד; מדתנן ליה גבי איום עידי נפשות, ולא תנן ליה גבי איום עידי ממונות, בפרק 'דיני ממונות' (לעיל דף כט.), דאמרינן להו: סהדי שקרי אאוגרייהו – זילי!
- ^ 'נושך' שמעתי, ולי נראה: כשהגמל הזכר מזדווג עם הנקבה - קרי ליה 'אוחר', דאמר בבכורות (דף ח:) 'גמל אחור כנגד אחור'
- ^ שדרך סוסים מזויינים להכות סוסים שבצידו, והיינו מאומד. [נראה בעליל שלגירסת רש"י היה גם דוגמא של אומד בסוסים]
- ^ דתנן הכא, ולא תנא לה אאיום בעידי ממון
- ^ המחוייב
- ^ אבל לא בפני התובע אמר לנו כן
- ^ שזה חייב לזה: שהוא ראה בהלואה
- ^ היינו עד מפי עד
- ^ לא הויא הודאה
- ^ שניהם היו שם
- ^ להרבות הדברים ולפרש לאיים; ובדיני ממונות לא איכפת לן לאיים עליהם כל כך
- ^ לכך נאמר דמי
- ^ מכת חרב קרי פצעים
- ^ ולא כתיב 'נע': שכיפרה לו גלותו, דכתיב 'ויצא קין'
- ^ חרב ורעב ודבר
- ^ לא יצלח שום הצלחה, וביכניה מלך יהודה כתיב