גור אריה על רש"י בראשית יב

<< · גור אריה על רש"י · בראשית · יב · >>

פסוק א

[א] לך לך להנאתך ולטובתך. דאם לא כן לא יתכן לומר "לך לך". כתב רש"י כפל לשון, מפני שכתב "לך לך מארצך" דמשמע לצורכך, ולא מקרי 'לצורכך' אלא אם כן יש דברים הרבה שזה נקרא צרכו, דאי הוי דבר אחד היה נכתב בתורה בפירוש, דאין לכתוב "לך" - לצרכך אם הוא דבר מיוחד, שאין צרכו בדבר אחד. וכן לקמן גבי "ויצו עליו" (פסוק כ) - על אודותיו - פירש רש"י 'לשלחו ולשמרו', משום דלא מקרי 'אודות' בדבר אחד. ויש כאן שני דברים; שכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד 'שאודיע כו' '. ואם תאמר והלא כתיב (דברים ב', י"ג) "קומו ועברו לכם את נחל זרד" וכן "קומי לך" (שיה"ש ב, י), וכן הרבה, ונראה משום דכל מקום הלשון משמע "לך" - לעצמך, כלומר לדעת עצמו, וגם "שלח לך" (במדבר י"ג, ב') - לרצונך, וכן הכל. והא דכתיב "קומו ועברו לכם את נחל זרד" - אין זה מצוה שיצוה לעבור נחל זרד, אלא כלומר אם תבואו אל הארץ אשר אתם צריכים ללכת - "עברו לכם נחל זרד", אבל לא הוי מצוה דוקא לעבור נחל זרד, לכך שפיר כתב "עברו לכם נחל זרד", שלא היתה מצוה על זה, אבל במקום הזה שהוא מצוה "לך לך מארצך" דכתיב (להלן טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו'", אם כן צוואה היתה, ואיך יאמר "לך לך", אלא הכי פירושו 'להנאתך ולטובתך', כלומר שגם הליכה הזאת הוא לרצונך, שהרי היא להנאתך ולטובתך:

[ב] וכאן אי אתה זוכה לבנים. אף על גב דקרא "לגוי גדול" קאמר, ואם כן למה אמר 'וכאן אי אתה זוכה לבנים', ולא קאמר 'וכאן אי אתה זוכה לגוי גדול', משום דאין "גוי גדול" תולה בארץ ישראל, אבל 'אי אתה זוכה לבנים' תולה שפיר בארץ ישראל, משום דכתיב לקמן (טז, ג) "מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ", ודרשינן (יבמות דף סד.) שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין, דהיינו שלידת בנים תליא בארץ, וכמו שיתבאר לקמן (טז, ג, אות ו):

פסוק ב

[ג] לפי שהדרך וכו'. קשה דנראה שדברי רש"י סותרים אהדדי, שהרי לעיל (פסוק א) פירש שההליכה היא לטובתו, ושם אתה זוכה ולא כאן, וכאן פירש רש"י 'לפי שהדרך גורמת', דמשמע שהברכה לא היתה אלא להעמיד אותו שלא יתמעט מן הברכה (קושית הרא"ם), ויש מפרשים (תירוץ א' ברא"ם) שזה אשר כתב כאן הוא דברי בראשית רבה (לט, יא), והביא דברי ב"ר אף על גב שהוא חולק על פירושו - שבא לתרץ מה שכתב 'להנאתך ולטובתך' דלמה לי "לך לך", והלא בהדיא בקרא כתיב "ואעשך לגוי גדול", (שיעשו) [שיעשה] אותו לגוי גדול, ומשמע ש'כאן אי אתה זוכה', דאם לא כן למה תלה הכתוב הברכות בהליכה [ל] שם, ותירץ דאי לאו "לך לך" הווא אמינא מפני שהדרך ממעט וכו', ולא היה זה 'להנאתך ולטובתך', ולכך כתב "לך לך" שיהיה 'להנאתך ולטובתך'. ומפני שלא נרמז בפירוש הברכה בממון - כתב רש"י 'ואברכך - בממון', שסתם ברכה בממון היא. ומפני שקשה אחר ש"אברכך" הוא ברכה בפני עצמה, אם כן "והיה ברכה" גם כן ברכה בפני עצמה, ולפיכך הוצרך לתרץ 'והיה ברכה וכו. ותלה הברכה של "והיה ברכה" בהליכת הדרך, מפני שהכתוב אומר "ואברכך" דהיינו בממון, כמו סתם ברכה שהיא ברכת ממון, אמר הכתוב שכל כך תהיה מתברך שתהיה יכול לברך אחרים כשתרצה, ובכלל ברכת "ואברכך" הוא, אלא שהכתוב אמר שכל כך תהיה הברכה עד שתוכל לברך אחרים:

והשתא מקשה לפי האמת שאמר הכתוב "לך לך" - 'להנאתך ולטובתך', היאך יתפרש קרא ד"ואעשך לגוי גדול", דאין לפרש כמו ב"ר, דהא "ואברכך" דהוא בממון לא יתכן לפרש 'ושם אתה זוכה ולא כאן', דלמה לא יכול לזכות במקום אשר הוא, ואין לומר "ואעשך לגוי גדול" "ואגדלה שמך" מתפרש 'וכאן אי אתה זוכה לבנים וכדי שאודיע טבעך בעולם', "ואברכך" מתפרש 'לפי שהדרך ממעט הממון', דזה לא יתכן כלל, דכיון "ואברכך" הוא כתיב בין "ואעשך לגוי גדול" ובין "ואגדלה שמך", איך מתפרש "ואברכך" שלא יהיה ממעט ממה שהיה לו כבר, "ואעשך לגוי גדול" שלפני זה וכן "ואגדלה שמך" שאחר זה בתוספות ברכה, דמשמע דהברכה היא לטובתו, ולפיכך פירש 'דבר אחר':

אמנם כל אלו הדברים אינם צריכים, כי לא קשיא מידי, שאין דברי ב"ר סותרים לפירוש רש"י, ואף על גב דמדברי (ב"ר) [רש"י] משמע שהוא לטובתו, ובחוצה לארץ אי אתה זוכה לבנים כלל, ובודאי היה זוכה לבנים בארץ ישראל, מכל מקום הוצרך להבטיחו שלא ימעט, שהיה סובר אברהם אף על גב שיהיו לו בנים - מכל מקום יהיו לו מעט בשביל הדרך שממעט מפריה ורביה, ויסבור שיהיה לו בנים מועטים, ולפיכך הוצרך להבטיחו שלא ימעט מפריה ורביה כלל, אלא "ואעשך לגוי גדול" לגמרי. וכן משמע מתוך פירוש רש"י דקאמר 'ממעט פריה ורביה', אבל בודאי בנים יהיו לו. ולפי זה "ואעשך לגוי גדול" קאי על "לך לך", אחר שאמר שהוא להנאתו ולטובתו, אפשר שיהיה לו מעט בנים - כתב "ואעשך לגוי גדול", והשתא צריך "לך לך" וגם צריך "ואעשך" "ואגדלה שמך", דאי "לך לך" בלבד הווא אמינא אף על גב דיהיו לו בנים - יהיו לו מועטים, ולכך נאמר "ואעשך לגוי גדול", וכדי שלא תאמר דגם כאן היה זוכה לבנים, ולא היה לו הבטחה רק שלא ימעט, כתב "לך לך" ד'כאן אי אתה זוכה':

ומה שהוצרך לומר 'בשביל שהדרך ממעט פריה ורביה', ולא אמר כי לכך ברכו "ואעשך לגוי גדול" כי 'כאן אי אתה זוכה לבנים' ולכך אמר ואעשך שם לגוי גדול, דאין זה קשיא, ודאי שני ענינים הם; האחד שיהיו לו בנים, והשני לעשות אותו לגוי גדול, ואם בא לומר שכאן אינו זוכה לבנים לא היה לומר "ואעשך לגוי גדול", אלא 'ואתן לך בנים', ואם בא לומר טובתו שיהיה לגוי גדול, דבר זה הוא ברכה בפני עצמו, שהרי דבר זה לא תליא כלל בארץ, רק שיהיו לו בנים תולה בארץ, ולכך הוצרך לתרץ 'לפי שהדרך וכו. ועוד דעל כרחך צריך לפרש המקרא כך 'בשביל שהדרך ממעט וכו, דומיא "ואברכך" שנכתב אחריו:

ופירש אחריו מיד "ואעשך לגוי גדול", שרצה לומר דהוי כאילו כתב למעלה מיד אצל "לך לך", שאם כך איך יפרש "לך לך" 'להנאתך ושם אתה זוכה לבנים וכאן אי אתה זוכה' - היכן כתובים בנים, ופירש אחריו "ואעשך לגוי גדול" שבו נזכר טובות הבנים והגדלת השם. ומה שאמר כי הוא ממעט השם, ולעיל כתב שהוא להודיע טבעך בעולם, תרוייהו אית ביה, כי בודאי הדרך ממעט השם כלפי אותה החשיבות שהיה במקומו, דאין אדם מכובד אלא בביתו, ומכל מקום מהני כלפי המקום שלא היה שם ולא היה ניכר כלל, והבטיחו שלא יהיה ממעט מן השם כאילו היה בביתו ובמקומו:

[ד] זה שאומרים אלקי אברהם. פירוש כי הבטיחו הקב"ה שיהיה ממנו אומה גדולה, ומאחר שתהיה ממנו אומה גדולה הקב"ה מיחד שמו עליו, דאין הקב"ה מייחד שמו רק על אבות האומה, והיינו טעמא מפני שאין הקב"ה מייחד שמו על יחיד פרטי, רק על אומה שלימה, ואותם שהם אבות האומה הקב"ה מייחד שמו עליהם, ולפיכך על האבות דווקא:

[ה] זהו שאומרים אלקי יצחק וכו'. מפני שכל אחד הוא תוספת ברכה, לכך צריך לדרוש על יצחק ועל יעקב. וראוי לך לידע שיש במדרש הזה (פסחים דף קיז:) עניין פנימי נסתר, כי ראוי "ואעשך לגוי גדול" לאברהם כי אליו הגדולה, והברכה היא מכח יצחק יורדת לעולם, 'הרוצה להעשיר יצפין' (בבא בתרא דף כה:), והוא ידוע למבינים. והגדלת השם הוא במדת יעקב לעשות לו שם תפארת (ראה ישעיה סג, יד), והוא ידוע, וזה "ואגדלה שמך" שאמר 'אלקי יעקב':

[ו] בך חותמין כו'. ואם תאמר מאחר שכלם אבות למה לא יחתום בכולם, ואין זה קשיא, דאין חותמין בשתים, כדאמרינן במסכת ברכות (דף מט.). ואם תאמר מאי שנא אברהם, נראה מפני שהבן בכח האב ואין האב בכח הבן, ולכך בחתימת אברהם יש חתימה יצחק ויעקב. ואלו דברים הם אמת למבינים, והוא דבר נעלם:

[ז] התרחק עוד וצא. כפל לשון 'התרחק וצא' מפני כי התרחק קאי על "מארצך וממולדתך", שכבר יצא משם, ועל זה שייך 'התרחק', אבל על בית אביו שייך 'צא', שלא יצא עדיין משם, ולפיכך קאמר צא והתרחק עוד מבית אביך (כ"ה ברא"ם). הקשה הרמב"ן (פסוק א) דאם כן יהיה ארץ מולדתו אור כשדים, ואברהם אמר "כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך" (ראה להלן כד, ד), והעבד הלך לנחור (ולא) אל ארם נהרים (שם שם י), ונראה דחילוק יש, כי עדיין לא היה מולדתו בחרן, רק תרח בלבד, ולא נקרא זה 'מולדתו'. ועוד כי תרח כבר כתיב "ומבית אביך", לכך פירש "וממולדתך" מאור כשדים, ששם היו ישובים מולדתו. אבל כאשר אמר "כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך" כבר היה מולדתו בחרן, אם כן בודאי מולדתו חרן ולא אור כשדים, כיון שמשפחתו היה שם, שבאותו זמן נחור ובניו באו מאור כשדים וישבו בחרן (להלן כד-י, כד), לפיכך אי אפשר לפרש "ארצי ומולדתי" רק על חרן. ומה שפירש (רש"י להלן כד, ז) "אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי" - 'אור כשדים', ולא פירש "מארץ מולדתי" - חרן, דזה לא יתכן, כיון שהוא יתברך לקחו מארץ כשדים כדכתיב (להלן טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים" אם כן איך לא יזכור התחלת הוצאה דהוא אור כשדים, אלא ודאי "מארץ מולדתי" היינו אור כשדים, שהיו יושבים שם מולדתו של אברהם כאשר לקחו משם, ולא קשיא מידי, ודברים אלו ברורים. והרא"ם תירץ דודאי כאשר היה בחרן לא נקרא 'ארץ מולדתו' חרן, רק אור כשדים, שלמה יקרא חרן ארץ מולדתו, והוא לא נולד רק באור כשדים, אבל כאשר היה בארץ כנען, כיון דאור כשדים וחרן הכל מעבר הנהר, ולפיכך מצטרף חרן לאור כשדים כאילו היה ארץ אחת, וגם חרן נקרא 'ארץ מולדתו':

[ח] לא גילה לו מיד וכו'. ובפרשת וירא אצל "קח נא בנך יחידך" (ר' להלן כב, ב) כתב 'ולמה לא גילה מיד, כדי לחבב המצוה עליו', ואצל "אל אחד ההרים" (שם) כתב ש'הקדוש ברוך הוא מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להן וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן אל הארץ אשר אראך', מדכלל ביחד "אל הארץ אשר אראך" ו"את בנך יחידך" ו"אל אחד ההרים" שמע מינה דסבירא ליה דחד טעמא הוא בכלם, ופירוש זה שכאשר אין מגלה לו מיד - הדבר חביב עליו, מפני שהוא מצטער אחר המצוה שלא ידע, ומפני כך כל דבור ודבור שהוא מקבל מן השם יתברך מקבל אותו מאהבה, ונותן לו שכר על כל דבור ודבור. וכן אצל "קח נא בנך יחידך וגומר" לא גלה לו מיד, כדי שיהיה מצטער אחר המצוה, ויקבל כל דבור ודבור באהבת המצוה. וכן "על אחד ההרים אשר אומר אליך" לא גלה מיד, כדי שלא ידע המצוה ויצטער עליה, ומפני כך יקבל הדבור באהבה, ונותן לו שכר על כל דבור ודבור. והיינו דקאמר ש'הקב"ה מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להן וכל זה כדי להרבות שכרן', וכמו שהתבאר למעלה. ובמדרש רבה (ב"ר לט, ט) איתא התם 'אל הארץ אשר אראך, ולמה לא גלה מיד, כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, הוא דעתו דרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן קח נא את בנך יחידך, ולמה לא גלה מיד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דבור ודבור, דאמר רב הונא משום ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הקב"ה מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להן טעמו, וכן אל הארץ אשר אראך, על אחד ההרים, וקרא עליה הקריאה (יונה ג', ב') ', עד כאן. ודעת רש"י שהכל ענין אחד הוא, וגרס 'דאמר רב הונא', שכל ענין זה - שיהיה הצדיק מצטער אחר המצוה ויעשה אותה באהבה ובזה מרבה שכרו, לכך קאמר אצל "הארץ אשר אראך" - 'לתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה', שכל הדרך אשר ילך אל הארץ כנען - כל פסיעה ילך באהבה, ויתן לו שכר על כל פסיעה, ואצל "בנך יחידך" שייך לתת לו שכר על כל דבור ודבור. אבל רש"י כתב גם כן לתת לו שכר על כל דבור ודבור אצל "הארץ אשר אראך", מפני דלא קשה רק למה לא גלה מיד, ובזה שהוא נותן לו שכר על כל דבור ודבור יתורץ מה שלא גלה מיד. ובפרשת וירא גרסינן בב"ר (נה, ז) גם אצל "הארץ אשר אראך" 'לתת לו שכר על כל דבור ודבור', וזה בשביל דמייתי התם לראיה אל "בנך יחידך", דשם הטעם לתת לו שכר על כל דבור ודבור. ובשביל שרש"י (כאן ד"ה אשר אראך) הביא גם כן לראיה "בנך יחידך אשר אהבת", כתב 'לתת לו שכר על כל דבור ודבור', שזה שייך בשניהם:

פסוק ו

[י] נכנס לתוכה. לא שהיה עובר הארץ כולה ויצא מתוכה כמשמעות "ויעבור אברם", דאם כן 'הארץ' מיבעיא ליה, לא "בארץ", אלא שעדיין היה בארץ (כ"ה ברא"ם):

[יא] להתפלל וכו'. דאם לא כן למה "עד מקום שכם" דווקא:

[יב] הוא שכם. דאם לא כן הרי לא הלך רק עד שכם, אלא שהוא שכם, וכתב לך "אילון מורה" מפני שהראה לו שיקבלו ישראל שם שבועת התורה, ואצל זה כתיב אילון מורה-"הלא המה בעבר הירדן אצל אלוני מורה" (ר' דברים יא, ל). ואם תאמר למה הראה לו מקום הר גריזים והר עיבל יותר משאר מקומות, אם בשביל קבלת התורה - די הוי כשיאמר לו הדברים בעל פה, ולמה הוצרך להראות לו, אלא נראה שהראה לאברהם מעלת הארץ שבא לשם, שיש מקומות בארץ ישראל קשורים במעלה העליונה הן לברכה הן לקללה, והראה לו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו התורה על ידי ברכה וקללה, ואיך אלו המקומות קשורים בכח האלקים למעלה. ובלאו הכי נמי לא קשה, כי המקום גורם (סנהדרין דף יד:), שכיון שבא למקום שיהיה לעתיד כל אלו הדברים הגדולים - באה עליו הנבואה מכל אלו הדברים:

פסוק ז

[יד] על בשורת הזרע. ואף על גב שכבר בשרו אותו "ואעשך לגוי גדול" (פסוק ב), זה היה בתנאי "לך לך מארצך" (פסוק א), ויכול הנותן לחזור קודם שקיים התנאי, ושמא חזר הקב"ה קודם שקיים אברהם התנאי, ולפיכך עכשיו שבשרו כי "לזרעך" - בנה מזבח. אי נמי כיון שתלה המתנה במעשה, שאמר לו "לך לך מארצך", בקל אפשר להתלכלך בחטא ולא תתקיים הבטחה (ראה ברכות ד.), שהרי לאו הבטחה גמורה היה, שחסר מעשה, אבל הבטחה שהיא בלא מעשה יותר היא מקוים, כיון שלא תלאה בשום מעשה:

פסוק ח

[טו] ויעתק משם אהלו. כלומר ואין פירושו שהיה נעתק בעצמו משם, מפני כי לשון "ויעתק" הוא לשון הפעיל - העתיק אחר, ואילו היה קאי על עצמו הוי למכתב 'ויעתוק' על משקל יחמוד יחפוץ, או 'ויעתק' היו"ד בסגול:

[טז] מקדם של בית אל. פירוש שמ"ם "מקדם" הוא כמו מפאת קדם של בית אל, שבמזרחו של בית אל נטע אהלו. אבל אין לפרש שנסע "מקדם לבית אל" ורוצה לומר שנסע ממזרח בית אל ההרה, כמו שפירש לקמן (רש"י יג, יא) "ויסע לוט מקדם", ולפי זה המ"ם של "מקדם" לשון 'מן', ורוצה לומר לפי זה שנסע ממזרח בית אל ההרה והיה במערב בית אל, ויהיה בית אל במזרחו, והכתוב אמר "בית אל מים":

[יז] בתחילה נטע אוהל אשתו. ואין לומר דילמא איפכא דבתחילה נטע אהלו, ויש לומר שהכתיב קודם לקרי, וכיון דכתיב "אהלה" וקרינן "אהלו", אם כן אהלה נטע תחילה. וטעמא דמילתא משום שצריך לכבד אשתו יותר מגופו, כדאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין דף פד:). אבל מדברי התוספות בפרק קמא דחגיגה משמע גבי "יראה יראה" (שמות כ"ג, י"ז) דקודם יש לדרוש הקרי, אם כן הא דדרשינן כאן שקודם נטע אוהל לאשתו - דאם לא כן מאי בא לומר שנטע אוהל לאשתו, דדבר פשוט הוא שצריך אוהל לאשתו, אלא שאוהל אשתו נטע תחילה:

[יח] נתנבא וכו'. ומה שהתנבא דבר זה יותר ממה שהתנבא על שאר צרות שהגיעו לישראל, מבואר למעלה (אות יב) כי המקום גורם. אי נמי מפני שהקב"ה אמר "לזרעך אתן את הארץ" (פסוק ז) והראה לו באיזה אופן ירשו, אם בחזקה או בכח ה', או יהרגו קצת במלחמה, והראה לו הקב"ה חטא עכן, שלא יפול מהם איש זולת על ידי עכן, ולפיכך התפלל עליהם:

[יט] להתפלל כו'. דאם לא כן למה בנה מזבח שם יותר, כדמשמע מלשון "ויבן שם", ועוד דבמזבח הזה קרא בשם ה' מה שלא היה במזבח הראשון (פסוק ז), אלא שכאן התפלל לה' על צרה, אבל כשבא לשכם אף על גב שהתפלל על בני יעקב (רש"י שם) לא בנה שם מזבח, כי לא היתה התפלה על כלל ישראל:

פסוק ט

[כ] לפרקים וכו'. ד"הלוך ונסוע" משמע הרבה נסיעות (כ"ה ברא"ם), כמו "והכות את מואב" (מלכים ב ג', כ"ד) שהוא דבר הוה תמיד, ואם לא היה יושב חדש או יותר לא היו כאן נסיעות הרבה, דהכל נסיעה אחת הוי, אבל כשיושב במקום אחד חדש או יותר נקרא ישיבה בנתיים לחלק למסעות הרבה. ודוקא חדש ולא פחות, כדאמרינן בנדרים דלא מקרי מיושבי העיר אם לא ישב שם חודש אחד, שמע מינה דפחות לא מקרי ישיבה, ולפיכך כתב חודש או יותר. וכן במסעות של ישראל, לא נקרא מסע בפני עצמה אלא כשהיו נוסעים ממקום שישבו למקום שחנו. אף על גב שלפעמים לא היתה החניה רק יום או יומים (במדבר ט', כ"א-כ"ב), שאני התם שהיתה על פי ה' (שם שם כג), ונחשב חניות יום אחד חניה גמורה, כדמחלק בערובין בפרק כיצד מעברין:

[כא] לדרומה של ארץ ישראל. דאין לומר לדרומה של עולם, דלמה היו כל מסעיו לדרומה של עולם דווקא:

[כב] בדרומה של ארץ ישראל. אף על גב דבית המקדש באמצע ארץ ישראל, כיון שהוא בחלקו של יהודה שנטלו בדרומה של ארץ ישראל (יהושע ט"ו, ס"ג), נקרא ירושלים בחלק דרום, על שם החלק שהיא בו. אף על גב דעדיין לא נחלק ארץ ישראל, נקרא על שם הסוף כדאשכחן בכמה דוכתי:

פסוק י

[כג] גבאותה ארץ לבדה. דאם לא כן "בארץ" למה לי:

פסוק יא

[כד] ועכשיו על ידי מעשה. יש מקשים והלא אסור לישא אשה אלא עד שיראנה (קידושין דף מא.), ואלו לא ידעו דרכי החכמה, דודאי ראה פניה, אלא שהפנים כיון שהוא מגולה לכל אין האדם מתפעל ביופי שלו, ולא נכנס יצר היופי בלבו, אבל על ידי מעשה שגילתה שרה שוקה ראה היופי שלה, פירוש שהיה יודע היופי שלה ומבחין היופי ביצרו:

[כה] גבין אנשים שחורים וכו'. ובאבימלך שאמר "אחותי היא" (להלן כ, ב), אף על גב שאינם שחורים (קושית הרא"ם), מפני שהיו רשעים גמורים, כמו שכתב רש"י לקמן (כ, יא) 'אכסנאי הבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואל אותו', וכבר ראה בהם שהם רשעים:

[כו] ודומה לו הנה נא אדוני סורו וכו'. ואין מלת "נא" דבוקה עם מה שאחריו, והוא מוכרת, ופירושה הנה יש לדאג, כך פירושו בכאן. ולקמן (יט, ב) הנה הגיע השעה שיש לתת לב וגו', כמו שפירש לקמן (רש"י שם):

פסוק יג

[כז] יתנו לי מתנות וכו'. דאין לפרש שאר טובות, דהא כתיב (ר' פסוק טז) "ולאברהם הטיב ויהי לו צאן ובקר", שמע מינה שהטוב הוא מה שהיו נותנים מתנות. ואם תאמר ואברהם למה קבל מתנות, והלא כתיב (משלי ט"ו, כ"ז) "שונא מתנות יחיה", ועוד אברהם עצמו אמר "אם מחוט ועד שרוך נעל וגו'" (להלן יד, כג), ומה אם בדבר שטרח בו והציל אותם לא רצה ליקח כל שכן בדבר שלא טרח, מיהא קושיא זאת יש לתרץ כמו שנפרש לקמן (יד, כג, אות לט) דאין זה בכלל "ואברכך" (לעיל יב, ב), כיון דמלך סדום נתן לו בשביל שהציל אותו, אבל כאן שנתן לו פרעה מדעתו לכבודו, זה הוי שפיר בכלל "ואברכך". ועוד קשיא שאמר לאשתו שתאמר 'אחי הוא' כדי שיתנו לו מתנות, ונראה שאברהם היה מתיירא כי פריצי הדור יהרגו אותו על דבר אשתו, כי יפה היא, לכך אמר 'אמרי לי אחותי את', ובודאי חשובי המדינה לא יקחו אותך בחזקה, שאין אדם חשוב עושה זה, והחשובים אדרבא יכבדו אותי, שכל אחד ואחד יחשוב שאתן אותך לו לאשה, ובשביל זה אהיה חשוב גם כן נגד הפריצים כשיראו שהגדולים והשרים יכבדו אותי בשביל שרה, ולא יעשו רעה לי, כי אין דרך לעשות רע לחשוב. ומפני זה אמרו (עבודה זרה דף כט.) שהמסתפר מן הגוי יהיה רואה במראה, שיהיה נראה חשוב, ולא יזיק לו הגוי. ובשביל זה יתורץ גם כן למה היה גורם אברהם שתלקח לפרעה, ואיך הורשה לו דבר זה, אלא אברהם חשב כי הפריצים והפחותים עושים זה להרוג על דבר האשה, והחשובים אינם עושים זה, ועתה כשיהיה נחשב בין החשובים לשלוח לו מתנות ויכבדו אותו - גם הפחותים יהיו יראים ממנו, ולא חשב אברהם כי המלך פורץ לו גדר (עפ"י סנהדרין כ ע"ב) לעשות מה שירצה, והשתא לא היה דעתו על המתנות רק שיהיה ניצול, וזהו "למען יטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך":

ויש מקשים איך הותר לשרה לומר אחי הוא, והלא גילוי עריות יהרג ואל יעבור (סנהדרין דף עד.), בשלמא אברהם כיון דלא עשה מעשה רק שנתן מכשול ועבר "לפני עיור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד) אין קשיא, דכל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מגילוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה (סנהדרין דף עד.), אבל שרה שבאה לעבור גילוי עריות חס ושלום הרי אמרינן יהרג ואל יעבור, ואין זה קשיא כלל, דודאי מה שאמרו ז"ל 'יהרג ואל יעבור' אם באים להרוג אותה או לשכב עמה תהרג, אבל אלו שלקחו אותם בחזקה ובגזילה, מי שעושה זה הוא הדין שיעשה זה שיהרגו אותו על דבר אשתו, או ישכבו עמה כך, ואין מועיל כלל מה שתאמר שהיא אשת איש. ואפשר כי אשה שהיא אשת איש ואמרה שהיא פנויה, ואנסוה אנשים רעים, אין עליה אשמה, דמה לי אסורא רבה ומה לי אסורא זוטא (ראה יבמות קיט.), ולא שייך בזה "לפני עיור לא תתן מכשול" ולא איסור גילוי עריות, דמנא ידעינן שאסורא זוטא עבדי ולא אסורא רבה:

[כח] היה לו לומר כבואם. אף על גב דלעיל כתיב (פסוק י) "וירד מצרימה", ולא כתיב 'וירדו מצרימה', בודאי במקום שהכתוב מדבר באברהם אינו מזכיר שרה לכתוב 'וירדו', מפני שאברהם הוא העיקר, אבל הכא דכתיב "ויהי כבא אברהם מצרימה ויראו אותה שרי פרעה", כיון שהכתוב בא לספר משרה הוי לכתוב 'ויהי כבואם' להזכיר שרה גם כן, שהרי מה שכתיב "כבא אברם מצרימה" בא לומר כאשר בא מצרימה אז ראו אותה שרי פרעה, והוי למכתב 'ויהי כבואם':

פסוק טו

[כט] הללוה ביניהם. דאם לא כן הוי למכתב 'וישלח פרעה ויקח אותה' כמו שכתוב גבי אבימלך, ומדכתיב "ותקח האשה בית פרעה" שמע מינה שלא לקחה פרעה, אלא שהשרים לקחו אותה אל המלך. ולי נראה דרש"י הוקשה לו בלשון "ויהללו אותה אל פרעה", לפי שההלול קאי על שרה לא יתכן לומר על זה "אל פרעה", דמאחר שיש לו פעול - והוא אותה - לא יתכן לומר "אל פרעה" כי אם גבי דבור שייך לומר 'וידבר הדברים אל המלך', משום שכל דבור הוא מדבר עם אדם, ולכן שייך בו "אל", אבל כאן דכתיב "ויהללו אותה" לא יתכן לומר "אל פרעה", כי אם 'ויהללו אותה לפני פרעה', וכמו שלא יתכן לומר 'ויברכו אותה אל ראובן', וכן בהלול נמי שאין חילוק ביניהם, וזה קל להבין ואמת:

פסוק טז

[ל] היטב פרעה בעבורה. כלומר שהוא מקרא קצר, דצריך להוסיף 'פרעה'. ומה שלא נכתב 'פרעה', כדי שלא תבין שהכתוב בא לספר מה שעשה פרעה - שהיטב לאברהם, אלא עיקר הכתוב בא להגיד מה שנעשה ענין זה לאברהם - שנלקחה אשתו כדי שבסבה זאת יתעשר, יהיה העושה מי שיהיה:

פסוק יז

[לא] במכת ראתן. דאם לא כן למה הביא עליו נגעים ולא שאר חלאים, אלא במכת ראתן שהתשמיש קשה לו. ועוד מדחלק הכתוב שאמר "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו", והוי למכתב 'וינגע ה' פרעה ואת ביתו נגעים גדולים', אלא נגעים של פרעה נגעים מיוחדים היו שלא היו לביתו, והיינו כי נגעים של פרעה מכת ראתן היה, שלא ישמש מטתו, ואילו לביתו נגעים אחרים היו. ובזה יתורץ מנא ידע פרעה שאשת איש היא, אלא משנוי הנגעים, שהוא לבד בא עליו מכת ראתן, וביתו שאר מכות, ובזה ידע שהיא אשת איש, ובא עליו מכת ראתן שלא ישמש מטתו:

[לב] על פי דבורה. דאם לא כן 'על אודות' מבעיא ליה:

פסוק כ

[לד] על אודותיו. דאם לא כן "עליו" למה לי, אלא 'על אודותיו':

[לה] לשלחו לשמרו. פירוש ומהו הם 'אודותיו', היינו 'לשלחו ולשמרו'. ולא סגי בחדא מינייהו, ד'אודותיו' יותר מאחד משמע, ולפיכך צריך לומר לשמרו גם כן. ומפני שהוקשה לו והלא לשלחו מן העיר אין זה 'אודותיו' שהוא צריך לו, דלא מקרי 'אודותיו' אלא כשהוא לטובתו, והביא ראיה מן התרגום, שהרי תרגום (לשלחו) ["וישלחו"] 'ואלויאו', שהוא לצרכו. ומפני שהוקשה לו מנא ליה לתרגום להוציא לשון של "וישלחו" מפשוטו, שהוא לשון גירושין, הביא ראיה מלשון הכתוב (להלן יג, ב) "כבד מאד" - טעון משאות, וכיון שהטעינו אותו בכסף וזהב פרעה ועבדיו - לא יתכן לומר שגרשו אותו, שכל כך היו מכבדין אותו לטעון אותו בכסף וזהב. אבל מפשוטו של מקרא דכתיב "ואברהם כבד מאד" אין להביא ראיה, שמא היה זה העושר של אברהם קודם שבאו המכות על פרעה (פסוק טז), ואחר כך גרשו אותו, אבל כיון שפירש "כבד - טעון", יש להביא ראיה, דאין לומר טעון אלא בשעת הילוך, שאחרים טוענין אותו ללכת, כמו שטוענין על העגלה - שאחרים טוענין אותה: