מגילה ב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ומוקים לה לברייתא כר' יוסי בר יהודה ומי אמר ר"י בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה ורמינהי א"ר יהודה אאימתי מקום שנכנסין בשני ובחמישי אבל מקום שאין נכנסין בשני ובחמישי אין קורין אותה אלא בזמנה מקום שנכנסין בשני ובחמישי מיהא קרינן ואפילו בזמן הזה ומוקים לה לברייתא כרבי יוסי בר יהודה ומשום דקשיא ליה דרבי יהודה אדר' יהודה מוקים לה לברייתא כרבי יוסי בר יהודה רב אשי שמיע ליה דאיכא דתני לה כרבי יהודה ואיכא דתני לה כרבי יוסי בר יהודה ומדקשיא ליה דרבי יהודה אדרבי יהודה אמר מאן דתני לה כרבי יהודה לאו דווקא מאן דתני לה כרבי יוסי בר יהודה דווקא:
כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר וכו':
מנהני מילי אמר רבא דאמר קרא (אסתר ט, יט) על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות וגו' מדפרזים בארבעה עשר מוקפין בחמשה עשר ואימא פרזים בארבעה עשר מוקפין כלל כלל לא ולאו ישראל נינהו ועוד מהודו ועד כוש כתיב ואימא פרזים בארביסר מוקפין בארביסר ובחמיסר כדכתיב (אסתר ט, כא) להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר [בו] בכל שנה אי הוה כתב את יום ארבעה עשר וחמשה עשר כדקאמרת השתא דכתיב את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר אתא את ופסיק הני בארבעה עשר והני בחמשה עשר ואימא פרזים בארביסר מוקפין אי בעו בארביסר אי בעו בחמיסר אמר קרא בזמניהם זמנו של זה לא זמנו של זה ואימא בתליסר כשושן אשכחן עשייה זכירה מנלן אמר קרא (אסתר ט, כח) והימים האלה נזכרים ונעשים איתקש זכירה לעשייה מתני' דלא כי האי תנא דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר כרכין המוקפין חומה מימות אחשורוש קורין בחמשה עשר מ"ט דרבי יהושע בן קרחה כי שושן במה שושן מוקפת חומה מימות אחשורוש וקורין בחמשה עשר אף כל שמוקפת חומה מימות אחשורוש קורין בחמשה עשר ותנא דידן מ"ט יליף פרזי פרזי כתיב הכא (אסתר ט, יט) על כן היהודים הפרזים וכתיב התם (דברים ג, ה) לבד מערי הפרזי הרבה מאד מה להלן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אף כאן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון בשלמא רבי יהושע בן קרחה לא אמר כתנא דידן דלית ליה פרזי פרזי אלא תנא דידן מ"ט לא אמר כר' יהושע בן קרחה מ"ט דהא אית ליה פרזי פרזי הכי קאמר אלא שושן דעבד' כמאן לא כפרזים ולא כמוקפין אמר רבא ואמרי לה כדי גשאני שושן הואיל ונעשה בה נס בשלמא לתנא דידן היינו דכתיב (אסתר ט, כח) מדינה ומדינה ועיר ועיר מדינה ומדינה לחלק בין מוקפין חומה מימות יהושע בן נון למוקפת חומה מימות אחשורוש עיר ועיר נמי לחלק בין שושן לשאר עיירות אלא לרבי יהושע בן קרחה בשלמא מדינה ומדינה לחלק בין שושן לשאר עיירות אלא עיר ועיר למאי אתא אמר לך רבי יהושע בן קרחה ולתנא דידן מי ניחא כיון דאית ליה פרזי פרזי מדינה ומדינה למה לי אלא קרא לדרשה הוא דאתא וכדרבי יהושע בן לוי הוא דאתא דאמר רבי יהושע בן לוי דכרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך עד כמה אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא כמחמתן לטבריא מיל ולימא מיל הא קא משמע לן דשיעורא דמיל כמה הוי הכמחמתן לטבריא ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא מנצפ"ך צופים אמרום ותסברא והכתיב (ויקרא כז, לד) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ועוד האמר רב חסדא מ"ם וסמ"ך שבלוחות
רש"י
[עריכה]
ואוקי לה להך ברייתא - דלעיל כרבי יוסי בר יהודה:
אימתי - מקדימים:
מקום שנכנסים כו' - במקום שבית דין קבוע והכפרים נכנסים שם ליום הדין כשיש להם הריב:
אבל מקום שאין נכנסין - דהך הקדמה לאו קולא היא לכפרים אין קורין אותה אלא בזמנה:
משום דקשיא ליה כו' - בתמיה:
הפרזים - עיר שאין לה חומה ומתוך כך ישיבתה נפוץ ופרוז ומרוחקין משכונה לשכונה:
מוקפין בט"ו - שהרי שני ימים כתובין שם ומדקבע י"ד לפרזים שדייה ט"ו למוקפין:
כלל כלל לא - וחמשה עשר דכתיב במגילה שדייה לשושן כדרך שנחו בו בשעת הנס:
מהודו ועד כוש כתיב - שקיבלו עליהם פורים דכתיב וישלח ספרים בכל מדינות המלך אחשורוש וגו' לקיים עליהם ואע"ג דלא כתב הודו וכוש בהאי קרא כיון דכתיב בכל מדינות המלך אחשורוש. הרי מהודו ועד כוש:
כדכתיב להיות עושים - מסקנא דקושיא היא ולא תירוצא הוא:
ואימא פרזים בי"ד - דהא קבעינהו קרא אבל מוקפין דלא קבעינהו קרא אי בעו בארביסר ליקרו אי בעו בחמיסר ליקרו:
ואימא מוקפין בי"ג - וקרא דכתיב בחמשה עשר. לשושן הוא דקבע כדרך שעשו בט"ו בשנה ראשונה:
ומשני כשושן - כיון דלא רמז לך הכתוב זמן המוקפין אימת הוא ואשכחן שושן שעשו בט"ו. מסתברא שאותו היום שייר למוקפין:
אשכחן עשייה - דמשתה ויום טוב שתהא לפרזים בי"ד ומוקפין בט"ו:
זכירה - קריאת המגילה:
מנלן - שנקבע להם זמן לפרזים בארבעה עשר הא בהאי קרא דעל כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר וגו עשייה הוא דכתיבא:
איתקש זכירה לעשייה - הלכך זמן אחד להם:
וכתיב התם - בביאת הארץ בימי משה ויהושע לבד מערי הפרזי הרבה מאד:
מה להלן מימות יהושע - ולא גרסינן מה להלן מוקפין חומה מימות יהושע דהא פרזים לאו מוקפין חומה נינהו:
אף כאן מימות יהושע - אף פרזים האמור כאן במעשה המן בפרזי דיהושע קאמר ואע"ג דלאחר כן נעשה מוקף. הוי פרזים לענין מגילה:
פרזי פרזי - לא גמיר גזירה שוה מרביה ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו:
הכי קאמר אלא שושן דעבדה כמאן - אי ילפינן הך גזירה שוה היאך עשו אותן שבשושן בט"ו הא פרזי הוא ולא ידעינן בה שהוקפה מימות יהושע:
הואיל ונעשה בה נס - שניתן להם גם מחר לעשות כדת היום להרוג בשונאיהם שני ימים על כרחן לא נחו עד ט"ו וכך קבעוה לדורות:
מדינה ומדינה עיר ועיר - גבי זכירה ועשייה כתיב והימים האלה נזכרים ונעשים וגו' משמע מדינה ומדינה כמנהגה ועיר ועיר כמנהגה למדנו שיש מנהג חלוק במדינות ומנהג חלוק בעיירות לחלק בין שושן לשאר עיירות ואע"פ שאף היא בכלל פרזים הוקבעה בט"ו: הכי גרסינן אלא לר' יהושע בן קרחה בשלמא מדינה ומדינה לחלק בין מוקפין חומה מימות אחשורוש לשאין מוקפין מימות אחשורוש:
עיר ועיר למאי - הרי כל הפרזים שוין וכל המוקפין שוים ואין חילוק בין עיר ועיר:
וכר' יהושע בן לוי - ובחלוק לא איירי כלל אלא ה"ק כל עיר ועיר הסמוך למדינה שתהא כמותה:
נידון ככרך - וקורין בט"ו הסמוך אע"ג שאינו נראה נראה אע"פ שאינו סמוך הכי מפרש לקמן:
עד כמה - חשיב לה סמוך:
מנצפ"ך - כפל אותיות:
צופים אמרום - נביאי הדורות:
תוספות
[עריכה]ועוד האמר רב חסדא מ"ם וסמ"ך כו'. השתא סלקא דעתך דמנצפך מיירי בסתומות ותימה דבמסכת שבת פרק הבונה (דף קד. ושם) משמע איפכא מדקאמר התם בשלמא פתוח ועשאו סתום עילויי עליוה דאמר רב חסדא כו' אלא סתום ועשאו פתוח גרועי גרעיה דא"ר ירמיה מנצפ"ך [צופים אמרום] אלמא מנצפ"ך איירי בפתוחות ואור"י דגמ' [דשבת] מסיק ליה וקתני דידע מתחילה מילתיה דרב חסדא וגם איירי ליה מעיקרא בפתוחות הוצרך להעמיד מנצפ"ך בפתוחות ולא תקשה דרב חסדא והכא ה"ק ותסברא והכתיב אלה המצות והך קושיא איתותב בין בפתוחות בין בסתומות ועוד את"ל דבסתומות איירי אכתי תקשה והאמר רב חסדא מ"ם וסמ"ך וכו' וכן פיר"ת וז"ל שהגיה בספר הישר מנצפ"ך צופים אמרום כמו קול צופיך (ישעיהו נב) נביאים. צופים מהר אפרים (שמואל א א). ממאתים נביאים (מצופים) שעמדו להם לישראל והיו צופים הללו לאחר ששרף אמון את התורה ומשום לשון נופל על הלשון נקרא מנצפ"ך בלשון צופיך ותסברא והכתיב אלה המצות ועוד והאמר רב חסדא מ"ם וסמ"ך שבלוחות וכו' ומשני אין מהוי הוי ולא קשיא מידי דרבי ירמיה מוקי לה בסתומות וכי מטי במגילה פריך מהא דרב חסדא דהכי אורחיה זיל הכא קא מדחי ליה מאלה המצות נמי פריך ומשני שפיר ומתוך הסוגיא דמגילה ושבת מוכח תרוייהו ורבי ירמיה קאמר מנצפ"ך צופים אמרום אפתוחות ואסתומות וכדמסיק הש"ס:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/מגילה/פרק א (עריכה)
ו א מיי' פ"א מהל' מגילה הלכה ו':
ז ב ג ד ה מיי' פ"א מהל' מגילה הלכה ד' והלכה ה והלכה ו, סמ"ג עשין דרבנן ד, טור ושו"ע או"ח סי' תרפ"ח סעיף ב':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/מגילה/פרק א (עריכה)
כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו. ואקימנא בגמ' פרזים. כתיב הכא על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר. וכתיב התם לבד מערי הפרזי. מה להלן דכתיב הפרזי וקרי להני פרזי ומוקפות חומות דבהדיהן מימות יהושע בן נון כמו הנך קורין בט"ו ואימא מוקפין חומה קורין בי"ד וט"ו.
ופרקינן אי הוה כתיב את יום י"ד וט"ו כדקא אמרת. השתא כתיב את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר. שמעינן הני בי"ד והני בט"ו לית מאן דעביד ב' ימים לכל מקום ומקום יומו יום אחד. תוב ליכא למימר דמוקפין אי בעו בי"ד אי בעו בט"ו דהא פרשינן לעיל מדכתיב זמניהן דייקינן דכל חד בזמנו.
וזמנו של זה לא זמנו של זה. כלומר אין הפרזים קורין בט"ו ולא המוקפין בי"ד. ואומר בי"ג כלומר מוקפין אי בעו בט"ו. אי בעו בי"ג. ופרקינן כשושן מה שושן אע"ג דלא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא. מיהא כיון דהיא מוקפת חומה קרו בט"ו. אף כל שהיא מוקפת חומה קרו בט"ו.
ואיתקש זכירה לעשייה דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים.
מתני' דלא כר' יהושע בן קרחה דתני מוקפין חומה מימות אחשורוש קורין בט"ו כשושן ותנא דידן אמר שאני שושן דאע"ג דלאו מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא הואיל ונעשה בה נס לפיכך קראו בט"ו.
ואקשינן בשלמא לתנא דידן כתיב מדינה ומדינה עיר ועיר. מדינה ומדינה לחלק דאע"ג דתרווייהו מוקפות חומה אינון. המוקפות חומה מימות יהושע בן נון קרו בט"ו. והמוקפות אחרי כן קרו בט"ו. והמוקפות אחרי כן קרו בי"ד.
עיר ועיר נמי לחלק בין שושן לשאר עיירות. בשושן בט"ו בשאר עיירות בי"ד. אלא לר' יהושע בן קרחה עיר ועיר למה לי. ואמרינן ולתנא דידן כיון דגמר פרזים פרזים כדאמרינן מדינה ומדינה למה לו. אלא לכו"ע קרא יתירא הוא שנא' מדינה וכל הסמוך למדינה כמדינה היא. וכן עיר ועיר וכריב"ל דאמר ריב"ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך. וכמה יהיה מחוץ לכרך הסמוך לו שיחשב כמו כרך. ואוקימנא מיל כמחמתן לטבריא וזה שיעור המיל:
א"ר ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא מנצפ"ך צופים אמרום. כלומר האותיות הללו חכמים תקנום. ואקשינן ואלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ופרקינן לעולם מתוקנים היו. וכן היה. מסורת בידם מהנביאים להיות הפתוחים באמצע תיבה. והסתומים בסוף תיבה ושכחום וחזרו הצופים ויסדום. והוא עוד אמר תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי ר' אליעזר ור' יהושע כאשר למדו אותו כך לימדוהו לאחרים.
והא דאקשינן: ומדקשיא ליה דרבי יהודה אדרבי יהודה מוקים לברייתא כרבי יוסי ברבי יהודה: נראה לי דהכי פירושא, כיון דאיכא למימר דתרוייהו רבי יהודה וחדא כרבנן וחדא כרבי עקיבא, וכדמוקמינן להו בתיובתא, אם כן מאי דוחקיה לדחויי חדא מרבי יהודה ולאוקומה כרבי יוסי ברבי יהודה.
מאי טעמא לא אמר דהא אית ליה פרזי פרזי: וכדאמרינן בירושלמי (פ"א ה"א) מלמד שמגילת אסתר ניתנה לידרש.
בשלמא לתנא דידן היינו דכתיב (אסתר ט, כח) מדינה ומדינה ועיר ועיר: קשיא לי ומשפחה ומשפחה למה לי, דעל כרחין למאי דסבירא לן השתא דלתנא דידן קרא לחלק משפחה ומשפחה נמי לחלק, וכדמוכח בהדיא לקמן (ג, א) דאמרינן והשתא דאמרת מדינה ומדינה ועיר ועיר קרא יתירא הוא משפחה ומשפחה למה לי, דאלמא למאן דמוקים לקרא לחלק לא איבעיא לן דפשיטא דכוליה קרא לחלק. ויש לומר דמוקי לה לכפרים ולחלק בין סמוך ונראה לשאינו סמוך ושאינו נראה, ואי נמי בין שנה זו לשנה אחרת לבני הכפרים מפני שאין להם זמן קבוע אלא ליום הכניסה.
ואף בירושלמי (פ"א סוה"א) מצאתי שהעמידו משפחה ומשפחה לכפרים, דגרסינן התם, ר' סימון בשם ר' שמואל בר' נחמן משפחה ומשפחה אלו הכפרים, מדינה ומדינה אלו הכרכים, עיר ועיר אלו העיירות.
אלא לרבי יהושע בן קרחה עיר ועיר למה לי: קשיא לי לימא עיר ועיר לחלק בין יש בה עשרה בטלנין לשאין בה. ויש לומר אם כן למה תלה אותו בעיר ועיר אפילו במדינה ומדינה נמי ישנו לדין זה. ועוד שאין הסברא שיאמר הכתוב עיר ועיר לחלק בדברים שתלויין במקרים.
אלא קרא יתירא הוא וכדרבי יהושע בן לוי וכו': קשיא לי עיר ועיר למה לי. ויש לומר דדרשינן מיניה נמי עיר וכל הסמוך לו נידון כעיר, ונפקא מינה להקדמה שאינו מקדים ליום הכניסה. ולענין פלוגתא דתנא דידן ורבי יהושע בן קרחה, קיימא לן כתנא דידן.
ויש מי שאומר דכיון דתלינן ביהושע בן נון אין הדבר תלוי אלא בארץ ישראל בלבד, אבל בחוצה לארץ אפילו במוקפין מימות יהושע אין קורין אלא בארבעה עשר. ובתוספות אמרו דאפילו בחוצה לארץ. והביאו ראיה מדאמרינן לקמן (ה, ב) רב אסי קרא בהוצל בארביסר ובחמיסר, והוצל מחוצה לארץ היא וכדאמרינן (כתובות קיא, א) נקיטינן בבל לא חזיא חבלי משיח תרגומא הוצל, ואינה ראיה דתרי הוצל הוו ובדרב אסי בהוצל דבנימין גרסינן. וראיתי בנמוקי הר"ם ב"ן נ"ר שהביא ראיה, דהא ודאי לרבי יהושע בן קרחה דאית ליה מימות אחשורוש אפילו מוקפין חומה שבחוצה לארץ אית ליה כשושן, וכדאמרינן בהדיא מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה כשושן מה שושן מוקפת חומה מימות אחשורוש וקורין בחמשה עשר, ומדרבי יהושע בן קרחה נשמע לתנא דידן, דלא נחלקו אלא בזמן דהיקף אבל שיהא דין מוקפין נוהג בכל חוצה לארץ לרבי יהושע בן קרחה ולא לתנא דידן בהא לא איפליגו. ועוד דמתניתין סתמא קתני כרכין המוקפין חומה קורין, ובכל מקום תנן. וזו אינה ראיה, דדילמא כיון דתלי מימות יהושע סתמא דמילתא בארץ ישראל קאמר כיון דתלינן ביהושע, דמה ענין יהושע בחוצה לארץ. עוד הביא הוא נ"ר ראיה, מדגרסינן בירושלמי (פ"א ה"א) הכרך שחרב ונעשה של גוים איתא חמי בו אין קורין בחוצה לארץ קורין, אלמא בהדיא אמרינן דבחוצה לארץ קורין בכרכין שלהן כשל ארץ ישראל. וגם זו אינה ראיה מחוורת בעיני, דבגירסת הירושלמי מצאתי איתא חמי חוצה לו קורין בו אין קורין, וחוצה לארץ ליכא בספרים. ונראה לי פירושו, חוצה לו קורין מחמת הכרך כרבי יהושע בן לוי דאמר כל הסמוך וכל הנראה עמו נדון ככרך, והלכך כיון דמעיקרו נתחייב הסמוך לכרך לקרות בט"ו משום דמגנו בתוך הכרך אף עכשיו שנחרב הכרך הסמוך לו והנראה עמו שלא נחרבו ולא נשתנו במילתייהו קיימי וקורין בט"ו כדינן הראשון, ומשום הכי קא מתמה חוצה לו שלא נתחייבו אלא מחמת סמיכות הכרך קורין בט"ו ובו שהוא היה עיקר אין קורין, כך נראה לי פירוש גירסת הירושלמי.
ואלא מיהו אותה ראיה ראשונה ראיה. ועוד נראה לי ראיה, מדאמרינן לתנא דידן שושן דעבדא כמאן, כלומר דהא אינה מוקפת חומה מימות יהושע ואינה אלא כעיר, ואם איתא דלתנא דידן אפילו המוקפין שבחוצה לארץ אין קורין כלל [בט"ו] ואפילו הכי שושן קריא בט"ו, הא מידע ידעינן דטעמא אחרינא אית לה, אבל השתא דקרו בכל חוצה לארץ במוקפין [בט"ו] וחזי להו לבני שושן נמי דקרו [בט"ו] איכא למימר דמשום הקפתה היא שקורין בה כמו שקורין בשאר הכרכין המוקפין שבחוצה לארץ.
וכמה מיל: ודוקא לסמוך, אבל נראה לית ליה שיעורא אלא כל שהוא נראה.
מנצפך צופים אמרום: צופים היינו נביאים שלאחר יאשיהו. ותדע לך מדאסיקנא (לקמן ג, א) שכחום וחזרו ויסדום, ועד מלכות יאשיהו היאך אפשר ששכחום והלא ספר תורה מונח בארון וכן הלוחות, אלא לאחר שנגנז הארון בימי יאשיהו הדברים אמורים.
הא דאקשינן הכא: והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה: הקשו בתוספות והא איכא למאן דאמר התם בסנהדרין בפרק כהן גדול (כא, ב; כב, א) דעזרא שינה את הכתב כשעלה מבבל, דלמה נקרא שמו אשורי שעלה עמהם מאשור. ותירצו התם מקרא אשכחו ודרוש, דכתיב (דברים יז, יח) וכתב לו את משנה התורה הזאת ודרשינן מיניה כתב העשוי להשתנות. ואכתי לא ניחא לי, דהא תנן לקמן (ח, ב) שהספרים נכתבים בכל לשון. אלא מסתברא דלחלף אותיות באותיות כההיא דסנהדרין דלקחו להם כתב אשורי חלף כתב עברי מותר ואין זה חידוש, אבל להניח את הכתב כמות שהוא ולהוסיף עוד אותיות זה חידוש ואינו רשאי. כך נראה לי.
ועוד האמר רב חסדא מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין: כתב רבינו תם ז"ל בספר הישר (חלק החידושים סי' תט עיי"ש) דלא גרסינן ליה הכא, דאילו מ(י)הא משמע דמנצפך היינו סתומות ובפרק הבונה בשבת (קג, ב; קד, א) אמרינן איפכא, דאמרינן התם מדפתוח שעשאו סתום כשר סתום ועשאו פתוח כשר, ואקשינן עלה בשלמא פתוח ועשאו סתום עלויי עלייה דאמר רב חסדא מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין אלא סתום ועשאו פתוח גרועי גרעיה דאמר ר' ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא מנצפך צופים אמרום, דאלמא משמע דמנצפך היינו פתוחות, אלא התם הוא דגרסינן ליה אבל הכא לא שייכא ההיא קושיא.
ובתוספות אמרו דגרסינן ליה, ומשום דמספקא ליה לתלמודא אי בפתוחות מיירי וכדרב חסדא או לא, והכא הכי קא פריך, והא כתיב (ויקרא כז, לד) אלה המצות וכו' והלכך בין דמיירי בסתומות בין דמיירי בפתוחות קשיא ולכשתמצא לומר בסתומות כל שכן דקשיא מדרב חסדא דאמר מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. ואף רבינו תם ז"ל חזר ואמר שאין למוחקו מטעם זה, דאילו מקושיא דרב חסדא הוה מצי לתרץ דמנצפך היינו בפתוחות אלא דקושיא דאלה המצות לא מיתרצא, ומשום דמספקא ליה הא דר' ירמיה אי בפתוחות או בסתומות אקשי מינה בפרק הבונה ואוקי לה בפתוחות וכי מטי הכא מוקי לה בסתומות לאקשויי עלה מדרב חסדא.
ופרקי' דכיון דאשתכח מאן דתני במתני' בהדיא ר"י בר יהודה הא ניחא ליה טפי לומר דההיא גר' לימא דייקא ואידך דגריס לה כדי טעותא מלאוקמה כתרי תנאי אליבא דר"י או חדא כרבנן וחדא כר"ע:
ואי' י"ג ופריק כשושן פי' ודאי כל הני ואי' ואי' דאמרי' בסוגיא לא פרכי ממש נינהו אלא לברורי דרך קושיא ותירוץ והיינו דאמרי' ואי' י"ג שיקראו עיירות בי"ד או בט"ו דבתרוייהו ליכא למי' כדלעיל וכרכים בי"ג ואע"ג דיהבי חשיבותא לעיירות טפי להקדים כרכים לעיירות ולקבוע להם ימים שלא היו למנוחה די' אה"נ והא ודאי לאו פרכא היא דליכא למפרך כי הא אלא ברורה וכדאמרי' כנ"ל:
אשכחן עשיה זכירה מנ"ל פי' עשייה היינו סעודה וכדגרסי' בירוש' נזכרים ונעשים נזכרים לקריאה נעשים לסעודה:
איתקש זכירה לעשיה פי' לענין קביעות הימים אבל לא לכל ענין שהרי חייב אדם לומר מ"מ בלילה וסעודה אינה אלא ביום דימי משתה ושמחה כתיב ימים ולא לילות וכדאמרי' סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י"ח אלא ודאי כדאמרי' דשאני קריאה בלילה דרבויי קרא מדכתיב ולילה ולא דומיה לי ולעולם בכלל ימים אלו ליכא לילות:
ותנא דידן מ"ט יליף פרזים פרזים גרסינן בירו' מגלת אסתר ניתנה לידרש ומסתברא לי דלאו למימרא דגמר פרזים פרזים בג"ש דהא לי' למימר דנעביד ג"ש מדאורייתא למגלה אלא לומר שניתנה לידרש ללמוד מלישנא שמשמעות לשון פרז"ים פרזים דמגלה לפרזים דאורייתא והוכחת לשון בעלמא הוא:
אלא לתנא דידן שושן דעבדא כמאן פי' כיון דאינה מוקפת חומה מיב"ן כי קרא בחמישה לא עבדא לא כעיירות ולא בכרכים ומדלא אשכח חידושא אחרינא בשושן אליבא דתנא דידן נמי אלא משום דאין הקפה מיב"ן שמעי' דלאו הכי ניחא ליה למאי דקריא בט"ו ואפי' לדתנא אע"ג דח"ל היא וזה ראיה למה שפירשנו במשנתנו דאפי' תנא דידן ח"ל בארץ לענין כרכי' דאי לא מאי ק"ל דהא חזי' דשושן רבותא אית ליה על שאר כרכים שאל"כ אפי' תהא שושן מוקפת חומה מי"בן תיקשי ליה כיון דח"ל היא היאך קרי' בט"ו ואלו בסוגי' משמע דלא ק"ל הא כלל דבהא ליכא רבותא בשושן שאף בח"ל קורין בכרכים ולא משכח שום רבותא בהא ולהכי בעי בדין הקפה דעבדה כמאן ופרקי' הואיל ונעשה בה נס פי' יהבו ליה חשיבותא למקרי בט"ו בכרכים גמורים:
ואמרי' בשלמא לתנא דידן היינו דכתי' מדינה ומדינה ועיר ועיר לחלק בין מדינה למדינה ועיר ועיר כדמפ' ואזיל וכ"ת ולדידיה מש' ומש' למה לי וכ"ת להביא משפחות כהונה ולויה וכדלקמן הא ליתא דלישנא דלקמן אמרי' והשתא דאמרת מדינה ומדינה לדרשה משמע כדאת' לחלק ניחא לן מש' ומש' לחלק דאי לא מאי והשתא דנקטינן וי"ל דהשתא דדרשינן ליה לחלק בין כרכי' שנכנסין בשני ובה' לשאינן נכנסין וכדמשמע מן הירושלמי שכתבנו לעיל ועו' אמר לשם ר' סימון בשם ר"ש אומר מש' ומש' אלו הכפרים עיר ועיר אלו העיירות מדינה ומדינה אלו הכרכים:
אלא קרא לכדריב"ל אתיא פי' דלא כתיב כפילא דלישנ' לחלק אלא כל א' מינייהו מייתר לדרשה ומדינה מייתר לכדריב"ל דאמר כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו וכו' דכיון דמגנו בתוך העיר בשעת צרה ומשתתפי לכל מילי כדידהו חשיבי לענין מ"מ וכ"ת ייתורא דעיר ועיר למה לי י"ל דלהאי נמי אתיא שכל הסמוך לעיר וכל הנר' עמו וכו' ואצטריך לרבויי בעיר וכרך דכיון שאין הדין כן לבתי ערי חומה אלא בחד מינייהו ה"א אין לך בו אלא חדושו כנ"ל ויתור' דמש"פ לקמן בעי לה ודריש ליה:
ועד כמה כמחמתן לטבריא והיינו מיל דהא קמ"ל דשיעורא דמיל כמחמתן לטבריא ולדידן פירש"י ז"ל במס' ערובין דמיל מהלך אלפים אמה ודעת רבותי כל סמוך הוא דמשערינן במיל דכיון שאינו נראה עמו לא חשיב סמוך ביותר ממיל אבל בנראה כל שהוא נראה עמו ומשתתף עמו בעיניהם ולית ליה שיעורא וקי"ל כתנא דידן דבעי מוקפות חומה מיב"ן:
הא דאמרי' מ"ט מנצפך צ"א לפי סדרהאותיות הל"ל כמנפץ אלא משום דמשמע צ"א וכאלו בעי לומר מן צופיך וכך הוא בירוש' והא צ"א לאחרי שיהיו כאלו קודם לכן הרי היו שם הארון הלוחות והכי אסיקנא דשכחו' וחזרו ויסדו' ובירוש' אמרי רצופי' היינו ר"א ור' יהושע:
ותסברא והא כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה הקשו בתו' דהא אי' מ"ד בסנהדרין פרק כ"ג דעזרא שינה את הכתב דמאי אשורית שעלה עמהם מאשור ותירצו דהתם קרא אשכחו ודרוש דכתיב וכתב לו את משנה התורה הזאת כתב העשוי להשתנות כדאי' התם. ואחרים תירצו דהא לא חשיב חדוש משום חלוף הכתב בכתב אחר ואין חידוש אלא במניח הכתוב כמו שהוא אלא שמוסיף עליו אותיות כי הא דקס"ד הש"ס הכא מי' ודאי תמיהא מלתא טובא דהא רב חסדא קאמר דמ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין משמע דכ"ע היא ואלו התם בסנהדרין אמרינן דאי' מ"ד שהתו' ניתנה לישראל בכתב עברי ולשון הקדש וחזר ונתן להם בימי עזרא בכתב אשורית ואמרי' מאי אשורית שעלה עמהם מאשור שכתב הקדש הוא כתב בני אשור וזה תי' גדול שיהיה הכתב הזה המאושר שיש בכל קוץ וקוץ ממנו תלי תלים של הלכות יסודו' התורה כתב של בני אשור ויהיו הלוחות מכתב עברי ועוד בכתב עברי מה נס היה במ"ם וסמ"ך אבל ודאי אין ספק שזה הכתב הנק' אשורית הוא כתב הקדש שבלוחות וע"ש כך נקרא קדש וכן לשון הקדש ומעולם לא נראה הכתב ההוא אלא בלוחות אבל לשון הקדש כבר נודע לאבות ובני ישראל קודם מתן תורה ובו השם מדבר עם נביאיו וקדושיו ואע"פכ מתוך תומת וקדושת הכתב ההוא בעי' קיימי' לא היו כותבין אותו אפי' בספרים שכותב המלך או כל א' וא' לעצמו אלא היו כותבין אותו בכתב עברי שהוא כשנגנז הארון שכחום לאותיו' מנצפך וכשגלו לאשור וידעו בני אשור כתב זה נטלוהו להם או שהיה אצלם קודם לכן שנודע להם מספר הקדש מלבד כתב שלהם או שהיה להם וחמדו אותו ובני ישדאל הורגלו בו עמהם משם ואילך וזה הוא שעלה מאשור ובימי עזרא ניתן להם לכתוב ס"ת ושאר כתובים וכדדייקי' מדכתיב וכתב הנשתון ור' היה אומר שמעולם לא נשתוה ובכתב זה ניתנה תורה לישראל גם בספרי הקדש ולמה נקרא שמו אשורית שמאושר בכתבו ולקמן כמכלתין קרי אשורי ללשון הקדש כדתנן והלועז ששמע אשורי' יצא דהא ודאי דכ"ע לשון הקדש אינו של בני אשור דהא אמרינן בירוש' אשור לשון אין להם כתב יש להם כלומ' כתב יש יש להם משלהם אבל אין להם לשון אלא משל אחרי' א"נ ה"ק דכתב שלנו יש להם אבל לא לשון שלנו וע"ש שהורגלו לכתוב בלשון הקדש בכתב אשורית זה נקרא בלשון אשורית וזה נ"ל נכון וברור ולפי זה אין במה ששינה עזרא את הכתב לכתוב ספרי תורה בכתב הקדש שום חדוש על התורה שהרי הכתב הזה כבר היה ידוע וניתן לנו בלוחות הברית:
והא דאקשינן מדרב חסדא דאמר מ"ם וסמ"ך שבלוחו' בנס היו עומדין ק"ל לר"ת ז"ל דהכא משמע דמן צופים היינו סתומות מדאקשינן ממ"ם סתומה שבלוחות ואלו בפ' הבונה במס' שבת אמרינן איפכא דאמרי' התם פתוח שעשאו סתום כשר דעלויי דאמר רב חסדא מם וסמך שבלוחות וכו' אלא סתום שעשאו פתוח גרועי גרעיה דאמר רב חסדא מנצפך צ"א אתמה אלא מנצפך היינו פתוחות והנכון דמנצפך צ"א סתם והוה מספקא לתלמוד' אי פתוחות או סתומות ומ"ה פריך התם מפתוחות והכא מסתומות למימרא דהאי צ"א ממש בין דלהוי פתוחות בין דלהוי סתומות קשיא או מהא דהכא או מההיא דהתם הילכך התם אוקמה בפתוחות והכא סתומות ואקשינן מינה ובמסקנא הא אפרקא שפיר דכולהו מדאורייתא וצופים נמי בכולהו איהו ואדכרו לן הי מיניהו בסו' תבה והי מיניהו בראש תיבה ור"ת ז"ל היה אומר מתוך קושיא זו דל"ג הכא והא אמר רב חסדא אלא כמנפך בפתוחות הוה שמיע ליה מעיקרא כדאי' בפ' הבונה כפי מה שכתבנו וכן פירשו בתו':
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/מגילה (עריכה)
קרא דמדינה ומדינה עיר ועיר לדרשא אתיא כדריב"ל דאמר ריב"ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך פי' ולהכי איצטריך עיר ועיר לחלק בין עיירות הסמוכות לכרכים לשאר עיירות:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/מגילה (עריכה)
אלא כוליה לדרשא הא דאתא כדריב"ל כו' פירש ולהכי אתא מדינה ומדינה שיש חילוק ביניהם שיש מדינה שכוללת כפרים עמה דהיינו הסמוך ונראה ויש שאינה כוללת לא סמוך ולא נראה וכך יש לדרוש נמי בעיר ועיר שכפר הסמוך לו ונראה עמו הרי הוא כעי רואניו רשאי להקדים שהכל הם כעיר אחד:
מנצפך צופים אמרום כו' עד ועוד אמר רב חסדא ממין וסמכין שבלוחות בנס היו עומדים כתוב בספר הישר דלא גרסי' הכא מילתא דרב חסדא משום דמשמע הכא דמנצפ"ך הם אותיות אחרונות דהא רב חסדא על מה סתומה קאמר ובפ' הבונה משמע דמנצפ"ך הוו אותיות הראשונות דאמרי' התם אמר רב יהודא מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל כו' ומקשה תלמודא מי דמי מם דשם גדול שם משמעון ומשמואל כו' ומקשה תלמודא מי דמי מה דשם סתום מם דשמעון פתיח ואמר רב חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר דתנאי ר' יהודא בן בתירא אומר טומאה בפני ונסכיהם בששי ונסכי' בשביעי כמשפטם הרי מם מיכן לניסוך המים מן התורה. ומפתוח ועשאו סתום כשר סתום ועשאו פתוח כשר כו' עיין בפ' הבונה במהדורא תנינא:
ויעבירנה ארבע אמות ברה"ר עיין בפ' לול וערבה במהדור' תליתאה:
אע"פ שאמרו מקדימין ואל מאחרין מותרין בהספד ובתענית ובמתנות לאביונים קשיא לי דהא אמרון לעיל דכפרים המקדימין ליום הכניסה גובין בו ביום ומחלקין בו ביום מפני שעיניהן של עניים נשואות למקרא מגילה וכא תני דפטורין מן המתנות וראיתי במקצת ספרים ואל היה כתוב בהן ומתנות לאביונים כ"א ובהספד ובתענית בלחוד ונ"ל דל"ג ליה:
מי שלבו נוקפו אומר אל תאחר במרעים פירש אל תאתר במרעים אין פירושו לשון מריבה וגירוי דלעולם מורת להתגרות ברשעים אלא אל תתחר לשון קנאה האי כמו ואיך תתחרה אם הסוסים ולמי שלבו נוקפו על שלות הרשעים ומפקפק לבו לעשות גם הוא כמעשיהם מזהיר הכתוב ואמור אל תתחר במרעים להיות כמעעים ואל תקנא בעושה עולה להיות כעושה עולה:
ושוין בהספד ובתענית שאסורין זה בזה פירש עיירות בי"ד וכרכים בט"ואבל לאסור שלשה בזה לא נאמר אלא באדר שקורין את המגלה:
קיימת בנו רבינו מתנות לאביונים פירש מפני שנראה לו מתנה מועטת כדרכי העניים:
מתני' דלא כר' יהודא פירש הכא נקטינן דין תורה ומוקי לה דלא כר' יהודא ובפי בתרא דיום טוב נקיט איסור שבות ותני בה אין בין יום טוב לשבת ומוקמי לה כבית שמאי:
חלוקין עליו חביריו על ר' חנניא בן גמליאל פירש דחביריו היו סבורין כל חייב כריתות בני מלקות נינהו כדתנן אלו הן הלוקין ומונה כל חייבי כריתות אלא שהיו סבורין דאף על גב דלקו לא יפטרו מידי כרת ונמצאו שלש חלוקות בדבר ר' חננאי סבר חיייבי כריתות בני מלקות נינהו כלל:
והלא דין האו אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה ברוב ספרים כתוב ומה מצורע שאינו מטמא משכב ומושב טעון ספירת שבעה זב שמטמא משכב ומושב אינו דין שיהא טעון ספירת שבעה וה"נ אמרי' בפסחים בר"פ אלו זבחים בפסח ומה חומרי' דמצורע מזב שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט אלמא מהכא מוכיח דמצורע אינו מטמא משכב ומושב ומסתייע נמי האי סברא ממאי דתנן בפ' בתרא דנגעים בא לו לגלח את המצורע העביר תער כל על בשרו וכבס בגדיו וטבל טהר מלטמא בביאה והרי האי מטמא בשרץ ואם איתא דמצורע עבדי משכב ומושב הו"ל למיתני טהר מלטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב אלא לאו ש"מ אין מצורע מטמא משכב ומושב ובסיפרא תנאי בפסיק וטהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו יטהר וכבס בגדיו מלטמא משכב ומושב ואע"ג דלא הוי אלא מצורע מוסגר כל כן מצורע מוחלט והכי תני נמי גבי נתקין בטהרו מתוך הסגר וכבס בגדיו מלטמא מכשב ומושב ובריש פרשת זאת תהיה תורת המצורע תנאי בסיפרא המורים ימי גמרו מימי ספור שבימי ספרו אינו מטמא משכב מושב ואינו מטמא בביאה ובימי גמרו מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה ולקמיה בטהרת מצורע תני וכבס המטהר את בגדיו מלטמא בגדים במשכב ומושב ואחר מלטמא במגע ולקמיה נמי בסמוך תני הין אם היקל בימי ספרו שאינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה נקל בימי גמרו שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה ולקמן בפרשת זבין תנאי אשר ישב עליו הזב לא אבל המנוגעת הד"ה אם הזב שיאינו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב אבל המנוגעת שהיא מטמא בביאה אינו דין שהטמא משכב ומושב ת"ל הזב לא אבל המנוגעת וטעמא אבל המנוגעת משום דלאו בת משכב ומושב היא כדאמרי' בריש פרק דם הנדה אבל מצורע עצמו לא ממעט דלא ליעבד משכב ומושב ולקמייה תני נמי הזב לא המת כו' עד ר"ש אומר אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו את שיש לו שכיבה וישיבה מטמא משכב ומושב אין זב שמת מטמא במשכב ומושב ושאמרו הזב מטמא במשא עד שימוק הבשר מדברי סופרים ובפ' בתרא דנדה תנן הזב והזבה והנדדה והיולדת והמצורע שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר נכרי שמת טהרו מלטמא במשא ואמרי' בגמ' מאי במשא אילימא במשא ממש אטו מת מי לא מטמא במשא אלא מאי במשא באבן מסמא ושאר מתים אינן מטמאין באבן מסמא ומ"ט אמר רבא גזירה שמא והעלפא מנא אמר ר"ש מפני מה אמרו נכרי שמת טהר מלטמא במשא לפי שטומאתו מחיים אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים אלמא כל הני דתנן במתני' הייא טומאתן מחיים מן התורה וקא מני מצורע בהדייהו ש"מ מצורע מטמא משכב ומושב ובריש סיפרי נמי תניא כל שהזב מטמא מצורע מטמא חמור ממנו מצורע שמטמא בביעור ובפרשת נזיר תני או כשם שאין ימי חלוטו עולין לו מן המנין כך ימי הסגרו לא יעלו לו מן המנין והדין נותן הואיל וימי חליטו מטמא משכב ומושב וימי הסגירו ממטמא מי"מ אם למדתי לימי חלוטו שאין עולין לו מן המנין אף ימי הסגירו לא יעלו לו מן המנין כו' ומייתי לה בנזיר בפ' כהן גדול ונזיר הרי מכל הני מוכח דמצורע מטמא משכב ומושב לא מבעיא בימי החליטו אלא אפילו בימי הסגירו ונ"ל לומר דמאי דנתן בפ' בתרא דנגעים טהר מלטמא בביאה ה"ה נמי מלטמא משכב ומושב לא כתיבא בהדיא גבי מצורע ולא אתיא אלא בק"ו מביאה ומהזב שיאנו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב מצורע שמטמא בביאה לא כ"ש והילכך כיון שטהר מלטמא בביאה ממי לא טהר מלטמא משכב ומושב ומאי דאמרי' הכא ומה מצורע שאינו עושה משב ומושב כו' ממצורע בימי ספרו קא יליף דלא עבדי משכב ומושב וטעין ספירה וכ"ש זב בעל שתי ראיות דעביד משככב ומושב שיהא טעון ספירת שבעה ומאי דאמרי' אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב משא"כ במצורע אע"ג דבמצורע מוחלט קא מייר דבעי שילוח חוץ לג' מחנות דהכי אמרי' התם מה ת"ל מצורע ליתן לו מחנה שלישית נראה לי דהכי בעי' לפרושי אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב אלא בימי חלוטו אבל בימי ספרו אינו עושה משכב ומושב כדכתבי' לעיל ולעולם בימי חלוטו ובימי הסגירו עושה משכב ומושב וטהר מפריעה ומפרימה דמעיקר' פירש המורה מדלא כתיב ויטהר לישנא דמעיקרא היא וה"ק וכבר קודם טבילה זו היא טהרו ממקצת טומאה של חומר מצורע:
א"ל אלא מעתה גבי זב כו' עד אלא טהור השתא כו' עד ה"נ טהור השתא. ופירש המורה אלא ע"כ טהור מיכן ולהבא ולאו מעיקרא וקשיא לי בההאי פירושא טובא חדא מאי האי דדיקינן מעיקרא דמדקאמר וטהר ואל אמר ויטהר אלמא לישנא דמעיקרא היא והרי בכל התורה כולה לא כתיב ויטהר אלא וטהר ומשתמע להבא ובא השמש וטהר ורחץ במים וכפר עליה הכהן וטהרה הכל הני לא מישתמעי מעיקרא אלא להבא והם ה"נ הא ויתי כי מסתייע מוטהר הזב דהוא מכין ולהבא ולא מעיקרא אמאי אידחיק לפרושי ואע"ג דהדר חזא לא מטמא למפרע לימא הכי דלהבא משמע דכיון דרחץ הוא טהרו מיכן ואילך דדוקא אם לא חזר וראה בו ביום אבל אם חזר בו ביום סותר הכל ומי דוחקו לומר ואע"ג דהדר חזא אינו סותר גבי כלי חרס בהיסט מש"ה נ"ל לפרש דהאי דדייק מעיקרא על וטהר מפרימה ופריעה דמעיקרא לאו משום דה"ל למיכתב דטהר דהא כל וטהר דאורייתא להבא משמע אלא הכי קא דייק ימים נגע כעומד בשני שבועות אינו טהור לגמרי שאם יחזור ויפשה איגלאי מילתא שהיה טמא וכיטמאו כל הטרות שנגע בהן למפרע כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת וגר ואם פשה אין זה נגע חרש שהרי לא נסתלק הנגע הראשון אלא הוא הנגע הראשון פשה ואיגלאי מילתא שלא היה טהור בעומדת שני שבועות ולעולם כל זמן שהנגע עומד בעיניו אינו טהור לגמרי עד שיסתלק וילך לו או שיכהא מראיתו למטה מקרום ביצה אבל כל זמן שעומד בעינו טהרתו מסופקת היא שמא קודם שיסתלק הנגע יפשה ויטמא למפרע או שמא לא יפשה לעולם והוא טהור וכיון שאינו טהור לגמרי היאך כתב הכתוב וטהר כל היכא דכתיב וטהר לגמרי משמע שיאנו חוזר לטומאה וזה כיון שפעמים שחוזר לטומאה אם יפשה אל יכתיב בו וטהר אלמא בעל כרחין האי וטהרו לאו להביא קאי משום דלא איפשר אלא אמעיקרא קאי ולטהרו ממקצא מצורע אומר המצורע ומאי נינהו פריעה ופרימה ואקשי' ליה לרבא מיום דכתיב ביה ביה וטהר והרי הזב נמי אם חזר וראה ביום השביעי אחר טבילתו סותר את הכל וכל הטהרות שנגע למפרע טמאות ודומה הזב למצורע וא"כ אין לפרש האי וטהר לגמרי וא"כ נימא דמעיקרא קאמר שבא להקל מחומר טומאת הזב וזה לא יתכן שהרי אף בעל שתי ראיות היא טמא כחומר בעל ג' ראיות אלא בע"כ אם תרצה לתרץ האי וטהר דזב לא מעיקר' קאמר אלא להבא ומאי דקשיא דהא אינו טהור לגמרי להבא שהרי אם יראה סותר ואין ראוי לומר וטהר על דבר שאינו טהור לגמרי הענידנו על כלי חרס בהיסט שאף אם יראה ויחזור אע"פ שניטמאו כל טהרותיו למפרע וכל משכב ומושב דעבד בין טבילה לראיה כלי חרס שהיסט בין טבילה לראייה הוי טהרו לגמרי ולהכי אהני האי וטהר דמשמע לגמרי ולאו אמעיקרא קאי והה"נ האי וטהר דמצורע לעולם להבא משמע ובא לטהרו לגמרי מטומאת ביאה שאם נכנס לבית בין טביהל לראיית פסיון כל כלי הבית הם טהורים ואע"פ שהפסיון מחזירו לכל טומאה למפרע לענין ביאה לא החזירו ולהכי כתב וטהר ולא למימר דטהור מעיקר':
לאו מכלל דר' אליעזר סבר לא קדשה לעתיד לבא ומש"ה צריכין קלעים לתמידין ומוספין הצריכין במה גדולה ונדרים ונדבות קריבין בכל מקום טפני שהותרו הבמות כר' יצחק:
מקום ארון אינו הן המנין שנאמר ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רחב פירש מדכתיב בקרא ועשרים אמה קומתו וקומתו היה ל' אמה ומה אני מקיים עשרים אמה קומתו מראש הכרובים ולמעלה שכרובים שעשה שלמה היה גובהן י' אמות והקיש הכתוב אורך ורוחב לקומה מה קומה לא היה מעכב באותן עשרים אמה אף עשרים אמה דאורך ורוחב לא היה כאן שוב עיכוב שמקום ארון אינו מן המדה:
שם זה כתב ושאר זו לשון כנין זה מלכות ונכד זה ושתי פירש כל אלו הגדולות אכרות מהם כשאמסרם ביד מלכי פרס ומדי שכשאומה עומדת בגדולה הכל קופצים ללמוד כתבה ולשונה שכשילכו שם יתכבדו מפני שיודעים כתבה ולשונה אבל כשתשפל האומה אין מי שסופן כתבה ולשונה וגם מטבעה יפסל:
שהעמדתי להן חנניא מישאל ועזרה פירש שהיו ממונים על כל מדינת בבל ומתוך כך לא היו רשאים הבבליים להרע לישראל:
אמר רבא שנים מקוטעות היו פירש אותן שבעים שנה שמנה בלשצר למלכות בבל ושמואל בשתים שנה שלו טעה כי היו שם כ' שנים מקוטות שמת המלך באותה שנה קם בנו ומלך באותה השנה ומנו אותה למלך שעבר ולמלך שעומד ואינו כן שאם תמנה אותם למלך שעבר אל תמנה אותה למלך העומד ויש לומר שבשנה שמת נבודדנצר קם אויל מרודך ומנה אותה למ"ה שנים דנבוכדנצר ולכ"ג שנים דאויל מרודך וכן נמי בשעה שמת אויל מודך מלך בלשאצר ומנו אותהב לכ"ג שנה דאויל מרודך ולב' שנים דבלשאצר ואינו כן שאם תמנה אותה לבלשאצר אל תמנה אותה לאויל מרודך הרי שתי שנים טעה ולא הושלמו שבעים למלכות בבל אם האחת של בלשאצר שמלך לאח"כ ועם האחר שמלך דריוש מראה ואח"כ בא כורש והיתה הפקידה ותנ"ה בסדר עולם ועוד שנה אחרת לבבל ועמד דריוש והשלימה שאע"פ שמלך בלשאצר שנה אחת אחרי חשבונו עדיין חסרים השבעים למלכות בבל שנה אחת ועמד דריוש והשלימה הנה מוכיח בפירוש שהשתים שנים מקוטעות הן לחשבון השבעים שכלו קודם שמלך כורש שהרשה אותם לעלות אבל המורה פירשה שאחת מן השתים נבלעה בן דריוש לכורש שמנינו להם ה' שנים לא תמצא להם אלא ד' כו' וגם בשנות בלשאצר ואויל מרודך נבלעה שנים וכנגדם שתהא הבנין ב' שנים של דריוש אחרון ואניו נ"ל פסרונו כלל שהרי אני רואה שהשבעים אינם כלים לא עם האחת שמלך דריוש הראשון ובלשאצר היה מונה אותם בשתים שלו הרי שתי שנים הוספנו קודם שבא כורש וברייתא בסדר עולם נמי הכי קתני ועוד שנה אחרת לבבל ועמד דריוש והשלימה אלמא שתי שנים טעה בלשאצר בשנים שלו שהי משלימים בשנת שתים שלו ולא הושלמו אל אבסוף אחת של דריוש הרי שיש טעות שתי שנים בשבעים שנה והמורה חוזר ומפרש בההאי תנ"ה ועוד שנה אחרת לבבל מיום שכיבש יהייקים וזה לא יתכן דמי מונה לכיביש אין מונין אלא למלכות בבל מיד היתה הפקידה ולחרבות ירושלים שהיתה עיקר הגאולה שהורשו לבנות ביהמ"ק ומה לנו למנות לכיבוש יהייקים כלל וחמש דריוש וכורש קיימים הם שהרי תריסר אנו מוסיפים לגלות בבל שיביאו תשע עשרה למלכות בבל ויבא הבנין בשנת שתים לדריוש וככן הוא שאחר האחת של דריוש הראשון שהשלים השבעים תשע עשרה ובא הבנין בשתים לדריוש האחרון כיצד ארבע דכורש וארביסר דאחשורוש הרי י"ח ואדריוש הרי י"ט ואחר שהשלימו הי"ט בשנה הראשונה שלא נבנה הבית בשנת שתים שלו ומה שמביא המורה ברייתא מסדר עולם שכורש מלך ג' שנים מקוטעות לא נהירא לי שהרי בחשבינו יבוא שמלך י' שנים שלימות ואחר דריוש לקיימו הרי ה' שנים כדאמרן בהילכתין וחמש דריוש וכורש:
אף דניאל טעה בההיא חושבנא דכתיב בשנה אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים כו' פירש הכי כתיבי קראי בשנה אחת לדריוש בו ח"ש לאחשורוש מזרע מדי אשר הומלך על מלעות כשדים בשנה אחת למלכי אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאות חורבות ירושלים שבעים שנה אלמא מדכתיב למלאות לחורבות ירושלים מנינן וכשהבין בספרים בסוף שבעים לחרבות ירושלים הוה וא"כ האי דריוש בן אחשורוש המדי לא דריוש הראשון היה שבשנה הראשונה שלי הם כלים שבעים למלכות בבל והיאך כותב לחרבות ירושלים שאין תשע עשרה שנה לאח"כ אל אנ"ל דהאי דריוש דריוש האחרון היא בן אחשורוש שהיה בימי אסתר ואי סבר דניאל ששלמו כבר שבעים לחרבות ירושלים וטעה באותן שתי שנים והיה משלים שבעים למלכות בבל בשתים שנים לבלשצר הוסף עליו התשע עשרה עד החורבן וכלים בסוף מלכות אחשורוש כיצד אחת דבלשצר וחמש דדריוש הראשון וכורש הרי שש וי"ג דאחשורוש הרי י"ט ומן הי' לו לבית להיבנות בי"ד לאחשורוש וכשראה כי נשתהא עד שמלך אחשורוש בנו בשנה הראשונה של מלכות דריוש בנו שם בלבו להבין בחשבון ולא כלה החשבון אלא עם האחת של דריוש זה ובשנה שתים שלו נבנה הבית ואע"ג דכתיב בתר הכי בשנת שלש לכורש מלך פרס יש לומר אין מוקדם ומאוחר בתורה שקודם היתה של כורש ואחרי כן זו של דריוש. ואם תרצה לפרש דהאי דריוש הוא דריוש הראשון וטעה גם הוא שסבר למנות למלכות בבל ונזהר באותן השנים המקוטעות א"כ מה זה שכתוב לחרבות ירושלים שבעים שנה דאלמלא ידע דלחרבות ירושלים צריך למנות ולא למלכות בבל ועדיין היה צריך להשלים י"ט שנים ואמאי קאמר בינותי בספרים לפיכך נ"ל לומר דיודע היה דלחרבות ירושלים בעינן שבעים שנה אלא שטעה באותן שנים מקוטעות והאי דריוש תנינא הוא:
אמר רב נחמן מרדכי מוכתר בנימוס בעדי רבה בר רב הונא ורבב"ח אמר ריב"ל אביו מבנימין ואמו מיהודא כך כתוב במקצת ספרים וכך נ"ל לפרש רב נחמן אמר מרדכי היה מוכתר בנימוס פירש בשמו היה בעדי כמו שמתפאר אדם בעדיו כך היה מתפאר בשמותיו דהאי קראי ליה ימיני ויהודי מבנימין קא אתי אלא על שם גדולתו היו קוריאן ליהודי לשון גדולה ורבה בר רב הונא ורבה בר בר חנא אמרי משמיה דריב"ל דלהרי קרי ליה ימיני דאביו היה מבנימין ואמור מיהודא:
כל השירות נכתבו כולן אחיח ע"ג לבינה ולבינה ע"ג אריח קשי' לי דהא וידבר דוד נכתבה אריח ע"ג ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה כבני המן ומלכי כנען:
מלמד שצריכה שירטוט כאמירתה של תורה עיין מ"ש בה' מזוזה:
הקורא את המגלה למפרע לא יצא נ"ל דוקא במגלה כדילפי' מקרא אבל בתודה אם קראו אדם למפרע יצא וה"ה נמי על פה דוקא במגלה אבל בתורה אם קרא על פה יצא והכי תנן ביוא גבי כהן ובעשור של חומש הפקודים קורהו על פה ואע"ג דאמר'י דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ הנ"מ לכתחלה ושמא יטעה אבל בדיעבד יצא אי נמי אם גירסם יפה והיו ישרים אצלו שרי ובמגילה אע"פ שישרים היו אצלו אסור כדר' מאיר דאמררי' לקמן שלא מגלה לקרא וכתבה על פה וקראה וגם בכל לשון נמי דוק' במגילה אבל בתורה בכל לשון יצא דהשתא בקריאת שמע שרי רבנן כל שכן בכל התורה ור' לא אסר אלא בק"ש דכתיב והיו אבל בכל התורה מודה ותנא דמתני' לא תנא לא יצא אלא במגלה משום דכתיב ככתבם אבל בתורה יצא:
רב ושמואל דאמרי תרווייהו בלע"ז יוונית לכל כשר והקתני יוונית ליוונים לא יוונית לעברים ולעולמים לא אי נמי דאמר כרשב"ג רשב"ג אומר אף בספרים לא התירו אלא יוונית פי' אלמא רשב"ג הי הפוסל כל הלשונות ואל היה מתיר אלא היווני שהיה עושה היווני כמו האשורית וכי היכי דאמר רבנן שלשון אשורית לכל כשר כדתנן הלועז ששמע אשורית יצא הה"כ ס"ל לרשב"ג ביוני מש"ה אמר' רב ושמואל לעז יונית לכל כשר ואשתכח השתא דפליגי רשב"ג ורבנן בתרתי פליגי בשאר לשונות דרבנן מכשירי' בכל לשון איש איש ללשונו כדתנן אבל קורין אותה ללועזית בלעז וכדתנן גיפטית לגיפטים ועברית לעברים יצא ורשב"ג מחמיר בכל הלשוני' ואמר דלא התירו לכתוב אלא יונית בלחוד ולא בכל לשון וכיון שהמגילה פסולה בכל לשון אינה חשובה קראה כלל ופליגי נמי ביוני דרבנן עבדי ליוני כשאר כלשונות דדוקא יונית ליונים אבל יונית לעברים ולגיפטים לא ורשב"ג סבר יונית לכל כשר כפי האשורית וכיון דרב ושמואל סברי דהלכה כרשב"ג ור' אבהו ר' יוחנן פסק בפירקין דלעיל הלכה כרשב"ג ליתא למתני' ומתנית' ואם קראה ללועזות בלעז לא יצא:
ונימא כרשב"ג אי אמרי הלכה כרשב"ג ה"א הנ"מ בשאר ספרים דלא כתיב בהו ככתבם וכזמנם אבל מגילה דכתיב בה ככתבם אימא לא קמ"ל פי' אע"נ דבפירקן דלעיל אמרון אלא לא קשיא כאן בספרים כאן במגילה ומגילה מ"ט דכתיב בית ככתבם וכלשונם ההוא דיחוק' בעלמא כדי לתרץ בריתא דקשאי לן אבל תירוץ הברייתא הוא כדאסיק התם רב אשי כי תנאי הרוא אשאר ספרים ור' יהודא היא ולעולם אי חילוק בין מגילה לשאר ספרים:
עד שתהא כתובה אשורית ומפרש בגמרא דכתיב ככתבם וכזמנם קשי' לי דהא תנן בריש אבל קורין אותה ללועזית בלעז ואלמא כשרה האי בכל לשון והכי תני אשורית בלחוד ונ"ל דטעות האי ול"ג ליה אלא ה"ג עד שתהא כתובה על הספר ובדיו וקאי ארישא דתני היתה כתובה בסם בם קרא ועל הדפתרא ועל הנייר לא יצא עד שתהא כתובה על הספר למעוטי דפתרא ונייר בדיו למעוטי סם וסיקרא ואין לומר דלעולם בכל לשון כשירה והאי דתני אשורית לא על לשון אשורית קאמר אלא על גופי האותיות דאע"ג דכשרה ליכתב בכל לשון מ"מ גופי האותיות צריך שיהא אשורית דהא מנא ליה מכתבם ואי דריש כתבם ליבעי נמי לשון אשורית אלא ודאי לא דריש ככתבם וא"כ דבעינן אשורית מנא ליה:
חוץ מחרש שכל שדיברו בו חכמים הוא שאינו לא שומע ואל מדבר זה בעל כרחנו מתפרש שמדבר ואינו ומשע שהרי הוא קורא ואע"פ שהוא כפקח לכל דבריו כיון שאינו יכול להשמיע לאזנו מה שמוציא מפיו פלייגי בי' תנאי אי חשיא קריאתו קריא הלהוציא רבים ידי חובתן ושלש חלוקות בדבר גבי ק"ש פליגי ר' יהודא ור' יוסי דר' יהודא בר הקורא אם שמע ואל השמיע לאזנו יצא ור' יוסי סבר לא יצא ודוקא בדיעבד מכשיר ר' יהוד' אבל לכתחלה לא ואם קראו יצא אבל לעצמו יקראנה הוא שאם יקראו לו אחרים לכתחלה הרי אינו לא שומע ולא מבין ור' מאיר הי' סובר אינו צריך שישמיע לאזנו ומכשיר אפילו לכתחלה ומאי דתני אחרש המדבר ואינו שומע קודם לכתחלה אתיא כר' מאיר ומכשיר ר"מ לחרש לקור אלכתחלה ולהוציא רבים ידי חובתן:
הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות נראה לי דל"ג מעמדות ודוקא בתעניות שניות הן יוצאין לרחובה של עיר כדתנן בתעניות אבל העמדות לא היו מתקבצין אלא בבתי כנסיות ומשום דבכל דוכתא אמרי' תעניות ומעמדות אנס שיטפא כתבה נמי הכא:
אמר רבא ל"ש אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר ובלא מעמד העיר וא"כ אמאי אצריכנא רב אשי לרבינא למזבניה לההיא תילא בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ולמיזרעיה אבל יוציא הדמים לחולין ולא יצטרך לכל זה ומשום הכי נ"ל כפתרון המפרש דאמילתא דר' שמואל בר נחמני קאמר אבל של כרכים לא מצי מזבני ליה ואמר רבא אשם מכרוהו ז' טובי העיא במעמד אנשי העיר מכור הוא ויצא מקדושתו שכמו שכולם בנו אותו כך הסכימו כולם למוכרו וההיא תילא דרבינ' כנסת דכרכים היא דלא מזדבן אלא בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ולישנא דספרים מוכיח כפתרון זה שבכל הספרים כתוב אפילו למישתי ביה שיכרא דמשמע שמוציאן הכנסת מקדושתו מפני שמכרן מכר ואפי' למשתי ביה שיכרא אבל אם לא היה בזי מ"ה אין מכרן מכר ובקדושתיה קאי אבל המורה גריס למישתי בהן שיכרא בדמים:
ועוד אמר רב יהוד הכו' עמ"ש בע"ב דעירובן במה"ק:
והילכתא אין משגיחין בחנוכה אע"ג דקיי"ל דכל רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מכירה קנין ומחצה איצטריך הכא לימיפסק כרבה משום דפליגי נמי אמוראי אחריני בההיא מילת' א"נ י"ל דרבא פליגי עלויה ואל רבה וה"נ מסתברא דהא רבה הוה ראש ישיבה בימי רב יוסף ולא הוה מדכר תלמודא רב יוסף מיקני רבה וראיתי שחלקו רבני צרפת הקדמונים בר"ח טבת שחל להיות בשבת במה מפטירין אם בהפטרת ר"ח אם בהפטרת חנוכה ואמרו שמפטירין בדר"ח מכח זה הפסק שאין משגיחין בחנוכה ותדיר ושאינו תדיר קודם ואינו נ"ל דדוקא היכי אמרי הכי גבי קריאה ששתי הקריאות אנו חייבין לקחת דר"ח וחנוכה והילכך ר"ח עיקר דהאו תדיר ואין משגיחין בחנוכה אבל ההפטרות אין אומרים שתי ההפטרות אלא אחת כדאמרי' לסדר הפטרות היא חוזר דאלמא מפסיקין ההפטרה של סדר הפרשה ומפטירין באלה ד' פרשיות וה"נ הפטרת חדא בעינין למימר ואין לומר כאן תדיר קודם ואדרבה בהפטרות מניחין התדיר ומפטירין מעין המאורע באלה ד' פרשיות ובר"ח וחנוכה שחלו להיות בשת ב ל אנו מניחין התדי רה"נ מניחין ר"ח תדיר ומפטירין בחנוכה ועוד לעולם המפטרי קמא מה שקרא השביעי ואנה קרא השביעי בחנוכה והא חמשה קרו בפרשה והששי בר"ח והשביעי בחנוכה וכיון שקורא המפטיר בחנוכה מפטיר בחנוכה דלועלם ההפטרה דומה לקריאת המפטיר:
איתמר חל להיות בואתה תצוה כו' אין לפרש על ר"ח אדר קאמר חדא דא"כ לא הוה אמר קרו שיתא מואתה תצוה ועד כי תשא אלא חמשה וחד מכי תשא ועד ועשית ועוד דאם כן לא הוה אמר אביי דאמרי אוקמוי היא דקא מוקמי התם דהא מפסיק דראש חודש ואם היתה הפרשה מסיימת עד שם החמישי הו"ל לסיימה א"ו על שבת ראשונה קאמר וכגון שחל ר"ח להיות באמצע שבת שמקדימין לשעבר משבת שבסוף חודש שבט וקשיא לי היאך יתכן שנקרא ואתה תצוה בשבט והרי מבראשית ועד ואתה תצוה הן עשרים פרשיות עם ואתה תצוה ופרשת בראשית אנו קוראים בשבת שבסוף תשרי נשארו י"ט פרשיות לארבע חדשים מרחשוון כסלו טבת והיאך נוכל לקרא י"ט פרשיות בד' חדשים וכ"ש לא תחל בני בכי תשא ואם היתה שנה מעוברת הם ה' חדשים ולכל הפחות צריכין עשרים פרשיות בלא פרשת בראשית והאיך תבוא ראשונה בואתה תצוה:
אמר ר"ש בן אלעזר אימתי אני אומר אין מסרגין בזמן שחל ר"ח אדר בע"ש פי' דכי היכי דאם חל בשבת אין מקדימין ואין מסרגין הם ה"נ אם חל בע"ש אין מקדימין ואין מסרגין אבל אם חל להיות בתוך השבת מקדים וקורא בשבת שעברה אע"פ שהיא שבט דכיון שמקדים לשעבר מסרגין כך נ"ל שאין סירוג לרשב"א כשחל ר"ח אדר להיות בשבת ומש"ה מפליג בין ערב שבת לתוך השבת ואל מפליג בין ערב שבת לשבת וא"כ ס"ל לרשב"א כשמואל בחדא כשחל בע"ש ואין מסרגין ופלגי עליה בחדא דהיכא דחל בשבת נמי ס"ל לרשב"א דאין מסרגין ושמואל אמר'י לקמן בהלכתין דאין מסרגין:
אא"ב לסדר פרשיות האי חוזר היינו דאיכא פרשת בחול פירש האי פרשיות דסיפא לא דמי לסדר פרשיות דרישא למאן דמפרש רישא לסדר פרשיות דסדר פרשיות דסיפא הוו מעשרה פסוקין שקורין בשני ובחמישי ובשבת ובמנחה וה"פ לכל מפסיקין פרשת הייום שקורין ממנה י' פסוקים בשני ובחמישי לראשי חדשים ולחנוכה ולפורים שאם חלו בשני ובחמישי אין קורין השלשה בפשרת היום כמו שקורין בכל שני וחמישי אלא מפסיקין פרשת היום וקרו בפרשת צו ובתעניות קורין ג' ברכות וקללות ובמעמדות קורין ג' במעשה בראשית וביום הכיפורים דקתני לאו על קריאת שחרית קאמר למימרא דמפסיקין פרשת היום וקורין באחרי מות דא"כ מאי אריא יוה"כ אפילו כל המועדות נמי מפסיקין שחרית פרשת היום וקוריאן בסדר המועדות אלא לא נקט יוה"כ אלא בעבור קריאת המנחה שכמו שמפסיקין שחרית פרשת היום וקורין אחרי מות כך במנחה נמי מפסיקין פרשת היום וקורין במשעה ארץ כנען מה שאין כן בשאר המועדות שכשחל יו"ט להיות בשבת שחרית דוקא מפסיקין פ' היום וקורין בפרשת אותו יום טוב אבל במנחה כהן ולוי וישראל קורין בפרשת היום י' פסוקין מפני שאין קורין במנחה בי"ט שחל להיות בחול אבל יוה"כ שאם חל להיות בתוך השבת קורין במנחה בפרשת עריות כך אם חל נמי להיות בשבת קורין במנחה בפרשת עריות כך אם חל נמי להיות בשבת קורין במנחה בפרשת עריות ומפסיקין פרשת היום:
סליקו
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה