מפרשי רש"י על ויקרא יט יד
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק י"ט • פסוק י"ד | >>
• ב • ג • ד • ז • ח • ט • י • יא • יג • יד • טו • טז • יט • כ • כב • כו • כט • ל • לא • לב • לו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
רש"י
"לא תקלל חרש" - אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם ת"ל (שמות כב) בעמך לא תאר א"כ למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים (ת"כ)
"ולפני עור לא תתן מכשול" - (ת"כ) לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו
"ויראת מאלהיך" - לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי לפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך המכיר מחשבותיך וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו נאמר בו ויראת מאלהיך
רש"י מנוקד ומעוצב
לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ – אֵין לִי אֶלָּא חֵרֵשׁ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל אָדָם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כב כז). אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר חֵרֵשׁ? מָה חֵרֵשׁ מְיֻחָד שֶׁהוּא בַּחַיִּים, אַף כֹּל, שֶׁהוּא בַּחַיִּים; יָצָא הַמֵּת, שֶׁאֵינוֹ בַּחַיִּים.
וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל – לִפְנֵי הַסּוּמָא בַּדָּבָר לֹא תִּתֵּן עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ. אַל תֹּאמַר: מְכוֹר שָׂדְךָ וְקַח לְךָ חֲמוֹר, וְאַתָּה עוֹקֵף עָלָיו וְנוֹטְלָהּ הֵימֶנוּ.
וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ – לְפִי שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה אֵינוֹ מָסוּר לַבְּרִיּוֹת, לֵידַע אִם דַּעְתּוֹ שֶׁל זֶה לְטוֹבָה אוֹ לְרָעָה, וְיָכוֹל לְהִשָּׁמֵט וְלוֹמַר: לְטוֹבָה נִתְכַּוַּנְתִּי, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר בּוֹ: וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ הַמַּכִּיר מַחְשְׁבוֹתֶיךָ. וְכֵן כָּל דָּבָר הַמָּסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם הָעוֹשֵׂהוּ, וְאֵין שְׁאָר הַבְּרִיּוֹת מַכִּירוֹת בּוֹ, נֶאֱמַר בּוֹ: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ".
מפרשי רש"י
[כח] תלמוד לומר בעמך לא תאור וכו'. פירוש, דלא הוי למכתב "בעמך", אלא כתב "בעמך" לומר מפני שהוא בעמך, כך יש לפרש לפי פשוטו:
[כט] יצא המת וכו'. פירוש, שהחרש כאילו מת, שהרי אמרינן (בבא קמא דף פה:) חרשו נותן לו דמי כולו, ואמר לך הכתוב עד חרש, אף על גב שהחרש נמי כאילו לא היה, מכל מקום אינו מת. אבל אם מת לגמרי, אינו עובר עליו. ואם תאמר, מהיכי תיתי ללמוד שיהיה חייב על המת, דהא צריך קרא (להלן כ, ט) דמקלל אביו ואמו לאחר מיתה שהוא חייב (רש"י שם), ויש לומר, דוקא גבי אביו ואמו, דחיוב שלו מפני שקלל אביו ואמו, לא מפני הקללה בלבד, והוה אמינא דוקא בחיים, שאביו ואמו מצטערין, אבל לאחר מיתה לא, צריך קרא לרבות. אבל כאן אם כתב סתם "לא תקלל", הוה אמינא דחיובו הוא בשביל הקללה שהוציא מפיו, אפילו מת הוא אותו שקלל, לכך צריך קרא למעט, וכתב "חרש" למעט המקלל המת:
[ל] לפני הסומא בדבר. וקשיא, שמא הוא כפשוטו, ויש לומר, משום סיפא דקרא "ויראת מאלקיך", שלא נאמר "ויראת מאלקיך" אלא על דבר המסור ללב (רש"י ד"ה ויראת), אבל זה אין דבר המסור ללב, שהרי לפעמים הסומא יודע מי שנתן לפניו מכשול, או אחרים ראו, או מכיר אותו בקול, וכיוצא בזה: