נדרים טז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
גמרא: חומר מכלל דנדר הוא והא מותר קתני אסיפא דאידך בבא קתני שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור זה חומר בשבועות מבנדרים:
חומר בנדרים מבשבועות כיצד כו':
רב כהנא מתני אמר רב גידל אמר רב ורב טביומי מתני אמר רב גידל אמר שמואל מנין שאין נשבעין לעבור על המצות תלמוד לומר לא יחל דברו דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים מאי שנא נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה' לא יחל דברו אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה אמר רבא וכי מצות ליהנות ניתנו אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ושאין נשבעין לעבור על המצות מהכא נפקא ליה מהתם נפקא ליה דתניא יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יכול יהא חייב
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]
והא מותר קתני. בנדרים דאפילו שום איסור ליכא:
אסיפא. הא דקתני חומר בשבועות מבנדרים דמשמע דנדר חשיב לא קאי ארישא דקתני קרבן לא אוכל לך אלא אסיפא דאידך בבא (לעיל יד:) דקתני קונם שאיני ישן שאיני מדבר הרי זה בלא יחל דברו ואומר רבינא עלה לעיל (טו.) לעולם כדקתני שאני ישן ומאי בל יחל בל יחל דרבנן דהיינו איסור דרבנן אבל שבועה שאיני ישן שאיני מדבר מדאורייתא אסור וזה חומר בשבועות מבנדרים ששבועה חלה על דבר שאין בו ממש וחייב קרבן מה שאין כן בנדרים:
אבל מיחל הוא לחפצי שמים. שאם נדר לעבור על אחת מן המצות אין שבועה חלה עליו ומיחל לאותם שבועה דמושבע ועומד הוא לקיימה ואין שבועה חלה עליו ויכול לחלל דברו:
מאי שנא נדר. דאמר כי נדר על המצוה חל עליו הנדר וכי עבר ועשה המצוה קם ליה בלא יחל:
דבתיב כי ידור נדר לה'. דאפילו בחפצי שמים דלה' לא יחל דברו:
שבועה גמי. תחול עליה אם. נשבע לעבור על המצוה:
והכתיב נמי או השבע שבועה לה' לא יחל דברו. דלה' סמוך אאו השבע דמשמע נמי לה' השבע שבועה לא יחל דברו: אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה. כלומר הא דקתני מתניתין שנודרין על המצוה כגון דאמר הנאת סוכה עלי דהשתא קאסר חפצא עליה דהכי מצי למידר אפי' לכתחילה כדאמרינן. לעיל אע"ג דמשועבד לאשתו בתשמיש חל עליו הנדר כי אמר הנאת תשמישך עלי שאינו אוסר עצמו עליה אלא לדידה אוסר עליו וקסבר אביי דבכל לשון שבועה לא מצינו דתיחול עליה דאי אמר שבועה הנאת סוכה עלי דהנאתה אוסר עליו דהא ודאי לא הויא שבועה אלא נדר דכיון דקאמר עלי היינו נדר דכל היכא דקאמר עלי אמרינן היינו נדר וחייב באחריותו ונדר הוא כי אמר הכי אפילו לכתחלה מצי כדר וקאסר חפצא עליה אבל שבועה לא מצי לאוקמי אלא כגון דאמר שבועה שלא אהנה וכהאי גוונא לא חייל עליה דלא מצי למיסר נפשיה עליה דמצוה כי קאמר שלא אהנה דאוסר עצמו במצוה שהוא משועבד לו וכה"ג מיירי חומר בנדרים מבשבועות דבנדרים אומר קונם הנאת סוכה עלי ובשבועה שלא אהנה:
וכי מצות ליהנות ניתנו. דקאמר הנאת סוכה עלי הא לא ליהנות ניתנו ולא מצי למיסר נפשיה בהנאתה דהא לא חשיבה הנאה מצוה דלא ניתנו בשביל הנאה:
אלא אמר רבא וכו' ישיבת סוכה עלי. כדאמרן דבישיבת סוכה עלי קאסר חפצא עליה:
ובשבועה שלא אשב. קאסר נפשיה מן חפצא והא לא מצי למיעבד דמשועבד הוא למצוה ולהכי לא חיילא עליה שבועה:
יכול יהא חייב. קרבן שבועה:
ר"ן
[עריכה]פיסקא זה חומר בנדרים מבשבועות וכו':
גמ' מכלל דנדר הוא - דמדקתני דשבועה חמורה מנדר משמע דבנדר נמי איכא איסורא אלא דלא חמיר כשבועה:
והא מותר קתני - דתנן לא אוכל לך מותר:
על סיפא דאידך קתני לה שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור - ובהא שייך למימר חומר בשבועות מבנדרים דנדרא מיהא הוי מדרבנן וכרבינא דאוקמא לעיל בבל יחל מדרבנן אלא דשבועה חמורה מנדר דאסור מדאורייתא ונקיט לה הש"ס להאי פרוקא אליבא דרבינא משום דקושטא דמילתא כוותיה היא דבל יחל דמתני' דרבנן קאמר והאי דלא דייקינן נמי גבי חומר בנדרים מבשבועות מכלל דשבועה מיהא איתא משום דאין הכי נמי דאיתא ולקי בה משום שבועת שוא אלא שאינה חלה לבטל את המצוה:
אבל מיחל הוא לחפצי שמים - אם יש בשבועתו בטול חפצי שמים מיחל שבועתו:
לה' לא יחל דברו - אפילו יש בנדרו בטול מצות השם לא יחל:
שבועה נמי הא כתיב או השבע וכו' - דלה' קאי נמי אהשבע שבועה:
הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מסוכה - כלומר סברא הוא דלה' לא קאי אשבועה אלא אכי ידור נדר משום דנדר בדין הוא שיחול על דבר מצוה לפי שהוא אוסר על עצמו הנאת סוכה שלשון נדר כך הוא ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו אבל לשון שבועה היינו שלא אשב בסוכה ולא כל הימנו להפקיע עצמו ממצות סוכה שהוא מצווה בה:
אמר רבא וכי מצות ליהנות נתנו - רבא לאו אטעמיה דאביי מקשה דודאי שפיר קאמר אלא אלישניה דאי אמר הנאת סוכה עלי יושב בה ישיבה של מצוה דמצות לאו ליהנות נתנו:
אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה - וא"ת וכי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא י"ל דהכא במאי עסקינן כגון דאמר קונם סוכה לישיבתה עלי ורבא לא חש לתרוצי אלא לשון הנאה דאמר אביי אבל אין ה"נ דבאומר סוכה לישיבתה עסקינן אבל בתוספות אמרו שאפילו אמר קונם ישיבת סוכה עלי מהני דלא מקרי דבר שאין בו ממש אלא בשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאני ישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא ולפי זה מאי דאמרינן בפרק אע"פ (כתובות דף נח:) ובפרק בתרא דמכילתין (דף פה:) גבי מקדיש מעשה ידי אשתו דמוקמינן באומר יקדשו ידי לעושיהן לאו דוקא באומר אלא נעשה כאומר קאמר כיון שהזכיר את הידים וא"ת ואפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסור בישיבה של מצוה והא כיון דמצות לאו ליהנות נתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל תירצו בתוספות דמ"מ כיון שאסר ישיבתה עליו אע"פ שאין לו בו הנאה חל ולפי זה אמר קונם זריקת צרור לים עליו אסור אע"פ שאין לו בזריקתו הנאה אסור לזורקו מיהו דוקא במפרש ישיבת סוכה או זריקת צרור אבל באומר קונם סוכה עלי קונם צרור זה עלי יושב ישיבה של מצוה וזורק אותו צרור שנאסר בו לים אם רצה דמסתמא לא אסר על עצמו אלא הנאה בלבד דהא מקדיש בהמתו אסרה עליו ועל כל העולם ואפ"ה אינה אסורה בנגיעה הכא נמי איסור סתם אכילה והנאה משמע אבל כל שפירש לאסור על עצמו אפילו נגיעה חייל:
תוספות
[עריכה]
הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. פי' היכא דאמר ישיבת סוכה עלי קונם מיחל חייל משום דסוכה אינה משועבדת לו אבל היכא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה וגופו משועבד לסוכה לא חיילא וא"ת אדמפליג בנדרים לשבועות ליפלוג וליתני בשבועו' דבשבועות נמי זימנין דחיילי היכא דאמ' ישיבת סוכה עלי שבועה וי"ל דאה"נ אלא אורחא דמילתא קתני דסתם נדרים החפץ נאסר עליו וסתם שבועות קאסר נפשיה אחפצא וה"ק זה חומר בנדרים מה ששייך בנדרים דהיינו דקאסר חפצא עליה ממה ששייך בשבועות והיינו דקאסר נפשיה אחפצא ועי"ל ודאי בשבועות לא חייל בשום צד אפילו היכא דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה וטעם גדול יש בדבר דבשבועות כיון דסתם שבועות קאסר נפשיה אחפצא ולא קאסר חפצא אנפשיה א"כ אפילו כשאמר ישיבת סוכה עלי שבועה אפ"ה מתרצינן שבועתיה וחזרה על נפשיה והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה והאי דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה לא משום דקאסר חפצא עליה דבודאי בשבועות לא שייך בה אלא יד שבועה הוי ולעולם קאסר נפשיה מחפצא ובנדרים לאידך גיסא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ב (עריכה)
כז א מיי' פ"ג מהלכות נדרים הלכה טו, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סימן רטו סעיף א וסימן רלט סעיף ד:
ראשונים נוספים
הא מותר קתני. ס"ד דאקרבן שאוכל לך קאי ובהא קתני מותר דמשמע דלא הוי נדר כלל ולישנא דחומר בשבועות מבנדרים משמע דנדר הוי אלא דלא חמיר כשבועה:
על סיפא דאידך שאני ישן כו'. ואוקימנא לעיל דהוי בל יחל מדרבנן:
מנין שאין נשבעין לעבור על המצות. כלומר אם נשבע לבטל את המצוה דלא הוי שבועה:
מ"ש נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה'. משמע אפילו בחפצי השם לא יחל דברו:
שבועה מי כתיב או השבע שבועה לה'. דלה' דכתיב בקרא אכולהו קאי:
אמר אביי הא דאמר [הנאת] סוכה עלי. כלומר היינו טעמא דגבי נדר דרשינן מכי ידור נדר לה' שנדרים חלין על דבר מצוה משום דכל נדר אוסר החפץ עליו הלכך אינו נראה כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו אלא אסר החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל כל לשון שבועה הוא אוסר עצמו מלעשות את הדבר וכיון שהוא מחויב לעשות המצוה לאו כל כמיניה להפקיע א"ע מחיוב המצוה הלכך לא דרשינן לה' על השבע שבועה:
אמר רבא וכי מצות ליהנות נתנו. קשיא ליה לרבא על מה שהזכיר אביי הנאה בדבריו משום דמצות לאו ליהנות נתנו ואם אמר הנאת סוכה עלי לא נאסרה עליו דלא מקריא הנאה מה שהוא מקיים מצות המקום:
הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה: כלומר נדרים היינו דאסר חפצא אנפשיה, ואמר ישיבת סוכה עלי והלכך אסור, לפי שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, אבל שבועה דאסר נפשיה אחפצא, דהיינו שבועה שלא אשב בסוכה משום הכי לא חייל דהא משועבד הוא לכך מהר סיני. ולפיכך נדרש לפניו [להשם _ לפי השי"מ] לנדר ולא [לאחריו _ לפי השי"מ] לשבועה. ובפירושים לא פירש כן, אלא בנדרים עצמן חלק רבא, בין אמר קונם ישיבת סוכה עלי, ובין אמר קונם שלא אשב בסוכה. ואין נכון כלל, חדא דמאי שנא דבר מצוה, אפילו בדבר הרשות נמי, כל שאמר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום, ועוד דהכא לא אתא רבא לפלוגי בין נדר לנדר, אלא למימר טעמא מה בין נדר לשבועה.
הא דאמר ישיבת סוכה עלי: ואם תאמר ליתי עשה דסוכה ולידחי לא תעשה דלא יחל דברו, ויש לומר דנדרים עשה ולא תעשה הם עשה ככל היוצא מפיו יעשה, לא תעשה לא יחל דברו. ואם תאמר עוד ומי עדיף קונם ישיבת סוכה והנחת תפילין עלי, מהמקדיש הסוכה עצמה או התפילין עצמן, דקיימא לן בשופר של עולה אם תקע יצא, משום דמצות לא ליהנות ניתנו. תירצו בתוספות, דהתם הוא משום שלא נאסר מחמת ההקדש אלא הנאה שבו, ומצות לאו ליהנות ניתנו, אבל הכא שהוא אוסר על עצמו נטילת הלולב, והנחת התפילין, וישיבת הסוכה בפירוש, לפיכך אסור.
ואם תאמר אף על פי שהוא אוסר נטילת הלולב, והנחת התפילין, מפני מה אסור, והלא הנדרים הוי איסור חפצא אנפשיה, והכי נמי מאי חפצא איכא, כיון דליכא הנאה בנטילתן. ותירצו בתוספות, דכל היכא שמזכיר האיסור על החפץ חל איסור בל יחל על החפץ, לא שנא לעשות ממנו דבר הנאה ולא שנא לעשות ממנו דבר שאינו של הנאה. ולפי דבריהם, אפילו באומר זריקת צרור לים עלי הרי זה אסור, ואע"פ שאין הנאה בזריקת הצרור לים כלל, וזה על דרך מה שכתב למעלה משמע בפסקת שאני משמשך, וכבר הקשיתי על זה מקונם שאני עושה לפיך, וצריך עיון.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
אמר אביי האי דאמר ה"ג האי אמר הנאת סוכה עלי והאי אמר שבועה שלא אשב בסוכה. פי' טעמא דקא יהיב אמאי הנדר חייל ושבועה לא חיילא דנדר הוי למיסר חפצא עילויי' ושבועה הויא למיסר נפשי' ולא כל הימנו שהתורה חייבתו ודמי זה לתשמיש האשה שאם יאמר תשמישי עליך לא חייל נידרא ואם יאמר תשמישך עלי חייל:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ב (עריכה)
גמרא. חומר מכלל דנדר הוי. כלומר מדקתני זה חומר בשבועות ולא קתני זה דבר בשבועות שאינו בנדרים מכלל דגבי נדרים לא הוי נדר חמור כגבי שבועה אבל מיהא שמיה נדר לפתוח לו פתח שלא יקל מידי דהוה אהרי את עלי כאימא. אי נמי חומר נדר דאורייתא לא הוי אבל איסור דרבנן איכא. והא מותר לכתחלה קתני שאין כאן שם נדר.
הג"ה: דסלקא רעתך אמינא דאקרבן לא אוכל לך קאי דקתני מותר ולעיל ריש פרקין דבעינן לאצרוכי למתני חולין דלא נימא דבעי שאלה. ואף על גב דקתני מותר איכא למימר דמותר דתנא משום דתני כחלת אהרן וכתרומתו ומשום הכי תנא מותר הילכך איצטריך חולין למיתני. (ומתני) ומשני זה חומר דקתני (אסיפא וכו' על סיפא דאידך קתני). אסיפא דאירך בבא דלעיל קתני לה חומר וכו' דאמר לעיל בנדרים שאין בהם ממש שבועה שאני ישן וכו' ועלה קאי זה חומר בשבועות מבנדרים דבההיא מילתא נמי חמירי שבועות מנדרים דבשבועות איכא בל יחל דאורייתא אבל בנדרים ליכא אלא איסורא דרבנן הואיל ואין בו ממש דאמר לעיל קונם שאני ישן הרי זה בלא יחל ואוקימנא בלא יחל דרבנן. ובסיפא דקתני חומר בנדרים מבשבועות ליכא לאיקשויי חומר מכלל שבועה והא מותר קתני דודאי איתיה בלא תשבעו בשמי לשקר אלא להכי מותר כדקתני טעמא שאין נשבעין לעבור על המצות. שיטה. וכתב הרי"ץ ז"ל דהתם ודאי עובר בלא תשבעו בשמי לשקר ומותר דקתני אלא יחל דברו קאי. עד כאן.
אמר רב כהנא אמר רב גידל אמר רב מנין שאין נשבעין וכו'. ורב טביומי מתני דרב גידל הוא דאמר לה משמיה דשמואל. ומנין שאין נשבעין כלומר דלא הויא שבועה ורשאי לעבור עליה. או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו דברו לא יחל. כלומר קרי ביה לא יחל לדברו לדברי עצמו הוא דאינו מיחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים דהיכא דנשבע לחלל את המצוה עובר על שבועתו ומקיימה. מדע"ת.
וקפריך תלמודא מאי שנא נדר שהוא חל לעבור על המצוה נדר לה' משמע שהוא חל אף על חפצי שמים. שבועה נמי יהא חל על חפצי שמים דכתיב או השבע וכו' דמקרא נדרש לפניו וקרי כאן לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו.
אמר אביי האי קרא דכתיב לה' או השבע שבועה דמשמע שבועה חלה על חפצי שמים כגון דאישתבע בלשון נדר דאמר הנאת סוכה עלי שבועה דעלי לשון נדר הוא. וכי אמרינן גבי שבועה דמיחל הוא לחפצי שמים כגון דאמר בלשון שבועה לחוד אבל גבי נדרים אפילו לא אמר אלא קונם עלי סוכה לחוד הוי נדר. ואף על גב דלה' לא יחל דברו מהדר נמי אנדרים ואיכא למימר דהיכא דאמר הנאת סוכה עלי שבועה הוא הוי נדר משום דהזכיר שם שבועה אבל לא הזכיר שם שבועה כגון קונם סוכה שאני עושה לא. אפילו הכי מסתברא טפי דלא יחל דברו דממעט חפצי שמים אשבועות קאי לומר דהיכא דאסר עליה בלשון שבועה לחוד לא הוי איסור אבל אם בלשון נדר אסר אף על פי שלא הזכיר שם שבועה הוי נדר חדא דאפסיק או בין שבועות לנדרים ומשמע דנדרים לחוד הוא דאיכא. ועוד דאמר נמי בשבועות קולא אחריתי דמפקי לקמן מקרא דפטור מקרבן הילכך מסתברא דהאי לא יחל דברו אנדרים קאי. הג"ה.
וכי מצות ליהנות ניתנו. דאמרינן דהיכא דאמר הנאת סוכה עלי שבועה חיילא עליה שבועה ואסור לישב בה. והלא לא ניתנו מצות לישראל ליהנות מהם והיכא דעבד סוכה לית ליה הנאה מיניה ולא מידי שהרי לא נתכוין זה לשם הנאה אלא לצאת ידי חובתו המוטלת עליו ואמאי אסורה ליה לישב בה. הג"ה.
אמר אביי היינו טעמא דממעטינן חפצי ה' לענין שבועה ולא לענין נדר משום דלשון שבועה משמע מיבטיל חפצי שמים דלשון שבועה שלא אהנה מן הסוכה שתולה האיסור בעצמו הילכך כדאמר כמבטל את המצוה לאו כל כמיניה. אבל לשון נדרים הוי הנאת סוכה עלי שתולה האיסור בחפץ. הא דאמר כו' פירושו כמו משום דאמר. אבל לשון תנא דמסכת נדרים משונה היא ברוב מקומות:
הא דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה. תהא אסורה עלי משום שבועה בישיבה שעלי לישב בסוכה דבכי האי גוונא חיילא עליה שבועה הואיל ואפקה בלשון נדר. אבל היכא דלא אפקה בלשון נדר כגון דאמר שבועה וכו' לא חיילא*). וקמייתי תלמודא והא הך מילתא דאפיקת לעיל מלא יחל דברו דאין נשבעין מהאי קרא נפקא.
- ) ברשב"א כאן ריש ע"ב תד"ה הא וכו'. צריך לומר: ולפיכך לה' נדרש לפניו (לה') לנדר ולא לאחריו לשבועה. כן צריך לומר על פי דברי השיטה מקובצת.
דתניא וכו'. מה הטבה. שבועה שאוכל או שאתן מנה לפלוני דרשות הוא כדמפרש במסכת שבועות בפרק ג' אף הרעה דשלא אוכל בהרעה דרשות עסקינן יצא נשבע שלא לאכול מצה בליל פסח. אלמא מהכא נפקא ומהשתא קרא דלא יחל דברו (תימה) למה לי.
ומשני (דף י"ז ע"א) הך קרא דלהרע או להטיב כתיב בסדר ויקרא גבי קרבן שבועה וקאתי למיפטר מקרבן שבועה. למאן דמשתבע שלא לקיים את המצוה: ואידך קרא דלא יחל דברו אתי למפטריה מלאו דשבועה לומר מלקא נמי לא לקי.
הג"ה יכול יהא נשבע לבטל את המצוה יהא חייב. משום שבועת בטוי כגון דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ועבר וישב. אבל ודאי משום שבועת שוא עבר משעת אמירה שהרי לא יוכל לקיימו. ואם תאמר והא איצטריך למידרש הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אי נמי למידרש הא חפצי שמים אפילו אחרים לא ימחולו לו. וי"ל דסברא הוא למידרש שלא הזהירה תורה על חפצי שמים תרי זימני והוי כמו איסור חל על איסור. הילכך בדדמי ליה ממעטינן. שיטה.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: מנין שאין נשבעין. כלומר דאין שבועה. הוא הדין דהוה מצי למימר לקיים אבל אמתניתין קאי דתני לעבור. סוכה שאיני עושה תלמוד לומר לא יחל דברו. דברו מיותר הוא למידרש אבל מיחל הוא לחפצי שמים בין לעבור בין לקיים. וא"ת הא איצטריך למידרש הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אי נמי למידרש הא חפצי שמים אפילו אחרים אין מוחלין לו. ונראה לומר דכל אלו יכולים אנו למשמע מינה דהי מיניהו מפקת. אי נמי מלא יחל דמצי למנקט לא ימנע. ואין להקשות למה לי קרא דהא סוכה עשה הוא וידחה לא יחל. איצטריך דהוה אמינא דחייב ליכנס בסוכה וילקה בכל פעם משום לא תשבעו בשמי לשקר אי נמי ניליף מנדרים דחיילי אמצוה.
שבועה נמי כתיב לה' דאכוליה קרא קאי. אמר אביי היינו טעמא דיש חילוק בין נדר לשבועה דבלשון שבועה משמע שבא בשבועתו לבטל אבל בנדר יכול לידור בלשון שאינו משמע שמשום ביטול נודר אלא הנאתו בא לאסור עליו.
וכי מצות ליהנות ניתנו. רבא לא הקפיד אלא על מה שהזכיר אביי הנאה בדבריו. אלא אמר רבא בההוא טעמא דאביי אמר נמי רבא למילתיה דבישיבת סוכה עלי אינו נראה בלשונו שבא לבטל אלא משום שקשה עליו לישב בה או משום חום או משום קור או דבר אחר. אבל בשבועה שלא אשב אינו משמע כי אם משום ביעוט וביטול המצוה אמר לה.
מה הטבה רשות. כלומר בדבר שמותר לו אבל אם נשבע שיאכל בשר נבלה הטבה זאת הרעה היא אם כן אין בהטבה איסור. אף כשנשבע להרע אינו בהרעה שלא לשמור את המצוה דאם כן לא דמיא להטבה ואם לא דמיא השבועה אינו חייב קרבן. אמנם לוקה משום שבועת שוא כמו ההיא דשבועות שלא אוכל ככר ושבועה (שאכלה) שאוכלנה שחייב על השבועה משום שבועת שוא בשבועות פרק ג'. וחד למיפטריה מלאו דשבועות בטוי. ואי תיקשי למה לא יליף בנזיר דיכול לאסור עצמו ביין מצוה כיין הרשות מנדרים דחיילי על דבר מצוה שהרי הם הוקשו זה לזה בריש מכילתין. ובפרק קמא דנזיר מייתי לה בקל וחומר משבועה ומה שבועה חמורה לא חיילא איין מצוה נזירות הקל לא כל שכן ומייתי קרא דחייל איין מצוה כיין הרשות. תריץ דודאי מנדרים יליף וקרא דהתם מיין ושכר יזיר איצטריך לההוא דאמר רבא התם שבועה שאשתה וחזר ואמר וכו'. אי נמי להכי איצטריך קרא בנזיר שדומה קצת לשבועה שאוסר החפץ עליו שמיד שאמר הריני נזיר אסר את עצמו על היין של מצוה כברשות והייתי אומר לולי קרא דיין ושכר יזיר דלית ביה בל יחל. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: תימה דבמסכת נזיר דרשינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ותרי קראי למה לי הא איתקוש נדרים לנזירות להדדי בריש מכילתין. וי"ל דצריכי דנדרים מנזירות לא ילפי דשאני נזירות שאוסר כל יין על עצמו בסתם ומגו דחייל איסורא על יין דרשות חייל נמי על דמצוה. אבל בנדרים לא אסר נפשיה אלא המצוה בעצמה כגון לולב שופר תפילין אימא לא. ונזירות מנדרים לא יליף דשאני נדרים שאוסר המצוה עליו ומשום הכי חייל אבל נזיר שאוסר עצמו על המצוה אימא לא חייל מידי דהוה אשבועה. עד כאן.
וזה לשון שיטה: מקשים דבריש מסכת נזיר מפיק מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ואי לאו קרא הוה ילפינן משבועה דלא חייל נזירותו על יין מצוה מקל וחומר ומה שבועה חמורה לא חיילא נזירות קלה לא כל שכן וכדמוקי לה רבא התם באומר שבועה שאשתה כו'. והשתא תימה אדרבה הוה לן למילף נזירות מנדרים דהא איתקוש להדדי כדאיתא ריש מכילתין ובנדרים נפקא לן מלה' דחלין ואם כן קרא דנזירות למה לי. ויש רוצים לתרץ דמכל מקום אצטריך קרא לנזירות לכדאוקמה רבא באמר שבועה שאשתה וכו' דבענין זה לא חאיל בנדרים דלא איקרי לה' אלא דבר מצוה ממש שלא אוסר על ידי פיו כגון סוכה ולולב אבל אם נאסר בנדר או בשבועה לא חייל נדר עליה. ולא נהיר זה התירוץ שבנאסר על פיו הוה ליה דבר מצוה שמצוה לקיים את דברו כדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה ותו כתב קרא מוצא שפתיך תשמור וכשנדר הוה ליה כנודר על דבר מצוה ויחול הנדר כמו שהוא חל על דבר מצוה והדרא קושיא לדוכתה. לכך יש לומר דלהכי איצטריך קרא לנזיר דלא דמי לנדרים דאוקימנא באומר ישיבת סוכה עלי שאינו נראה כמבטל מצוה אבל אמר הריני נזיר משמע כאילו אמר שלא אשתה שתולה האיסור בעצמו ודמי ללא אשב דחשיבנא ליה כאילו מבטל את המצוה והוה ליה למימר דלא חייל איין מצוה הילכך איצטריך קרא לאסור יין מצוה. עד כאן.
- ) מכאן וער דף י"ז ע"א הוא מפירוש הרנב"י על הלכות הרמב"ן וגם כאן נחלקו לפיסקאות מחמת אריכותן. ובפיסקא השניה והשלישית שבהן העתיק דברי הרמב"ן וביאר אותן כסדר דברי הרמב"ן מודגשים (לעומת דברי הרנב"י הבלתי מודגשים) למען ירוץ בהם הקורא.
וזה לשון הרנב"י ז"ל בפירושיו להלכות הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: וכי תימא בנדר נמי כשאמר קונם ישיבת סוכה עלי מפני מה אסור לישב בסוכה מטעמא דאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו והרי מצוות לאו ליהנות ניתנו וכוונת זה האוסר ודאי לא היתה אלא לאסור לעצמו אותו חפץ שלא יהנה בו והרי לא נהנה בו כשנוטלו לקיים בו את המצוה. וכי תימא שאין אוסרין לו ליכנס בה מצד קיום המצוה אלא מצד הנאת הישיבה וכן כשאוסרין לו ליטול את הלולב אין אוסרין אותו מצד קיום המצוה אלא מצד שלא יהנה באותו לולב מצד שאר הנאות הא ליתא דהגע עצמך שאינו רוצה ליכנס באותה סוכה לשם ישיבה בעלמא ואינו חפץ באותו נטילת לולב אלא מצד המצוה לבדה היה לנו להתירה במצותה דהא מצוות לאו ליהנות ניתנו. וי"ל דכיון שאסר לעצמו אותה סוכה ואותה לולב אסור לו להשתמש בו אפילו בענין שאינו נהנה ממנו. ואם כן למדנו שהאומר קונם צרור זה עלי אסור לזרקו לים אף על פי שאין לו בזריקה זו שום הנאה אלא אם כן פירש ואמר קונם צרור זה עלי להנאתו דכי האי גוונא מותר לו לזרקו בים אם אינו נהנה באותה זריקה. ולפיכך כשהוא אוסר על עצמו סוכה לישיבתה ולולב לנטילתו אסור לו לישב בה וליטול אותו אפילו לשם מצוה אף על פי שאין בהם הנאה דלאו ליהנות ניתנו. הא ודאי אם פירש ואמר הנאת ישיבת סוכה עלי מותר לו לישב בה ישיבה של מצוה כדאיתא לגמרא דאוקימנא להא מילתא מעיקרא באומר הנאת ישיבת סוכה עלי ואתקיף לה רבא וכי מצות ליהנות נתנו. והאי דקאסר עילויה סוכה או לולב אי דקאמר הך סוכה או האי לולב דוקא בההיא סוכה וההוא לולב הוא דמתסרי עליה אבל מותר הוא לישב בסוכה אחרת וליטול לולב אחר דלא אסריה עילויה. אבל אי אסר עילויה סוכה סתם כגון דאמר ישיבת סוכה עלי איתסר ליה בכל סוכה דמצוה. אלא מיהו דלא פקעא מיניה מצות סוכה דאכתי רמיא עליה מצותה ונפקא מינה דאי עבר וישב בה אף על גב דעבר בלא יחל דברו מכל מקום יצא. ובהא דאמרינן דכי אמר ישיבת סוכה עלי אסור קשיא לן עלה הא דבר שאין בו ממש הוא והוה ליה למימר קונם סוכה זו עלי לישיבתה דקא אסר חפצא. יש לומר אין הכי נמי דהכי קאמר ותלמודא הוא דלא דק בלישנא דהשתא לאו לההוא דינא נחתינן אלא לומר דלא דמי נדרים לשבועות דנדרים איסור חפצא שאוסר עליו הסוכה והשבועה דקא אסר נפשיה מן חפצא אבל כשאמר לשון מכוון עסקינן. וחכמי התוספות אומרים דאפילו תימא כי האי לישנא קונם ישיבת סוכה עלי ואף על גב דלא קאמר קונם סוכה זו חאיל נדרא דכל זמן שמזכיר שם החפץ אף על פי שאינו מזכיר הקונם על החפץ אלא על הישיבה שהוא דבר שאין בו ממש חאיל נדרא. וכי תימא והא איהו לא מדכר קונם אלא דקאמר ישיבת סוכה עלי והוה ליה למימר קונם ישיבת סוכה עלי. וי"ל דבשמזכיר קונם קאמרינן אלא דלא חש תלמודא לאדכורי כולי לישנא דלאו להכי נחתינן השתא. אי נמי אף על גב דלא מדכר קונם מיתפיס איסורא דלא גרע מידות נדרים כדתנן מודרני ממך שאני אוכל לך אסור אף על גב דלא אמר קונם.
ברם צריך את למילף נדר שאמרו בלשון זה. כלומר שאמרו בלשון שבועה כגון דאמר שלא אוכל ככר זה. ושבועה שאמרה בלשון עלי. פירוש כגון דאמר ככר זה עלי בשבועה. מי חיילי כלל או לא. מיפליג פליגי בה בירושלמי דגרסינן התם איסר שבועה מבטא שבועה וכו'. ר' יוסי פתר לה כולה לאסור איסר הרי עלי אסור הרי עלי איסר אסור. כלומר פשיטא דאיסור לשון נדרים הוא זה. שבועה הרי זה עלי אסור הרי היא עלי שבועה אסור. פירוש דאפילו אמר שבועה בלשון עלי אסור. אמר ר' יודן בנדרים אסור ובשבועות מותר. איסר הרי הוא עלי אסור הרי הוא עלי איסר אסור. שבועה הרי הוא עלי מותר הרי הוא עלי שבועה מותר. פירוש ר' יודן פליג ואמר דלשון הרי הוא עלי בנדרים הוא דאסור דאינון איסור חפצא אבל בלשון שבועה מותר דלשון שבועה אינו בעָלַי אלא באעשה או בלא אעשה דהוא איסור גברא מן חפצא. אמר ר' מונה איסר הרי הוא מותר. פירוש מדלא קאמר עלי דלאו יד מוכיח הוא דלמיסר קא אתי. הרי הוא עלי איסר אסור שבועה הרי הוא אסור. פירוש דבשבועה לא צריך לשון עלי. הרי עלי שבועה מותר פירוש דסבר ליה ר' מונא כר' יודן דבלשון שבועה שהזכיר בו עלי לאו שבועה היא.
ואף על גב דר' יוסי דמחמיר חד הוא ור' יודן ור' מונא סברי אין נדר אלא בלשון נדר. פירוש דקאמר הרי הוא עלי לאפוקי הרי עלי שלא לאכול בשר או הרי עלי שלא לאכול ככר זה דלאו איסר הוא. ואין שבועה אלא בלשון שבועה דאמר שאוכל או שלא אוכל לאפוקי דאמר ככר זה עלי שבועה דלא כלום היא. וקיימא לן דאין דבריו של אחד במקום שנים. אפילו הכי כיון דבגמרין לא פרישו הכי נקיטינן לחומרא כר' יוסי דסוגיין בעלמא כותיה ולא מימנעי בגמרא דילן מלאדכורי נדר בלשון זה ושבועה בלשון עלי. פירוש נדר בלשון זה כלומר בלשון שבועה כגון הרי עלי שלא לאכול בשר דלא קאמר באיסור חפצא. ושבועה בלשון עלי כדאתמר בפרק שבועות שתים תניין אכילה משתיהן עלי שבועה. פירוש הרי דלשון שבועה תפס לו התלמוד בלשון נדר דהיינו עלי. והא מילתא איתמרא התם גבי שתי קונמות מצטרפות שתי שבועות אין מצטרפות ואוקימנא התם בקונמות כגון דאמר אכילה משתיהן עלי קונם כלומר שאסרו לאכול משתיהן וכיון שהזכיר לשון אכילה אינו חייב עד שיאכל כזית וקאמר דאם בין שתיהן אכל כזית מצטרפת אכילתו. ובשבועות נמי נשבע שלא לאכל משתיהן יחד ואינו חייב אלא עד שיאכל כזית וקאמר דלא מצטרפות. וקא מסיק התם דלענין קרבן הוא דלא מצטרפי אבל לענין מלקות ודאי מצטרפי שבועות כקונמות. והתם נמי אמרינן יאסרו פירות עולם עלי בשבועה. פירוש דתפיס ליה שבועה בלשון נדר דהיינו עלי מכלל דנדר שאמרו בלשון שבועה כגון קונם שלא אוכל ככר זה ושבועה שאמרה בלשון נדר כגון ככר זה עלי בשבועה אסור כר' יוסי דירושלמי וכסברא דגמרא דילן. ולא דחקינן לאפוקי לישנא דגמרין מדיוקא משום פלוגתא דמערבאי. פירוש דהיינו ר' יודן ור' מונא דאמרי דשבועה שהוא בלשון עלי לא כלום היא. ולהוציא מדברי קצת המפרשים שהן אומרים דלעולם נדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה שהיא בלשון נדר לא כלום הוא והא דתניא איזהו איסר הרי עלי שלא לאכול בשר כיום שמת בו אבא לא בדוקא נקט תנא האי לישנא אבל בדקאמר לישנא תריצא עסקינן כגון דקאמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבא דמתפיס איסורא על אותו יום והוא אומר כן שלא לאכול בשר ותנא הוא דלא דק בלישניה דלאו לאגמורי לישנא דאיסר קא אתינן עלה. וכן הא דאמרינן אכילה משתיהן עלי שבועה לאו דקאמר גברא בהאי לישנא אלא דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אלא כלפי שאמר גבי קונמות אכילה משתיהן עלי קונם נקט נמי האי לישנא גבי שבועה משום דלאו לאוריי לישנא דשבועות קא אתינן התם. וכן יאסרו פירות עולם עלי בשבועה נמי לאו בדוקא דלישנא הכי הוא אלא שאמר יאסרו פירות עלי בקונם. ואם כוונתו לשבועה דקאמר שבועה שלא אוכל פירות עולם. ולא חזינן להו לרבנן קשישי דכתבי הכי. פירוש אלא נקטי לישנא דגמרא כפשטה. הילכך כולן צריכין שאלה לחכם דחאיל בהו נדר ושבועה ולא גרעי מידות. אלא מיהו כל שאומר נדר בין דאמר זה בין דאמר עלי איסור חפצא הוא וכל דיני נדר עליו. פירוש כגון שהזכיר קונם שלא לאכל בשר אף על פי שסוף דבריו לשון שבועה דהיינו שלא לאכל בשר זה כיון שהזכיר קונם כוונתו לנדר ואיסור חפצא עליה הוא. וכל שאמר שבועה איסור נפשיה הוא. פירוש כגון דאמר ככר זה עלי בשבועה דנין ענין זה לשבועה וכל דיני שבועות עליו. ונפקא מינה לענין מצוה דאם הזכיר לשון נדר הרי הוא חל לבטל את המצוה ולענין שאינו חל על דבר שאין בו ממש. ואם הזכיר לשון שבועה אינה חלה לבטל את המצוה והיא חלה על דבר שאין בו ממש ככל דיני שבועה.
והא דקיימא לן שהנדרים חלין על המצות היינו דוקא בבטול מצות עשה כדאמרן שאם אסר על עצמו שופר או לולב לא יטלנו ולא יתקע בו וכן כל כיוצא בזה. ואם נדר בקיום מצות לא תעשה כגון דאמר קונם נבלה עלי קונם בשר חזיר עלי וכיוצא בו שאסר על עצמו אחד מאיסורי תורה דעת הרב ר' זרחיא הלוי ז"ל בזה דלא חיילי עלייהו איסור נדר מכיון שאסורין הן עליו באיסור תורה. הילכך אם אכל נבלה זו שאסר עליו אינו לוקה בבל יחל דכי היכי דאמרי נמי דאין שבועה חלה על שבועה הכי נמי אין איסור נדר חל על מה שכבר נאסר עליו דבר תורה בשבועה. ודעת רבינו ז"ל שהנדרים חלין על איסור לאוין שבתורה ולוקה עליהן בבל יחל וכל דכן הוא אם לבטל המצות הן חלין כל שכן לקיים איסורי תורה. וטעמא רבה איכא מן הכלל שבידנו דנדרים איסור חפצא הוא ואיסורין שאסרה תורה כגון נבלה וחזיר וכיוצא בהן לאו איסור חפצא הוא אלא איסור גברא אינון הילכך כשבא זה ואסרו עליו הרי נתן בהם איסור שלא היה בהן מתחילה דהיינו איסור חפצא. מה שאין כן בשבועות שאם נשבע שלא יאכל נבלה או חזיר ואכלו אינו לוקה שתים משום שבועת בטוי לפי שאין שבועה חלה על שבועה שכבר מושבע ועומד הוא מהר סיני בכך. וכן אם נשבע שלא יאכל ככר זה וחזר ונשבע עליו שלא יאכלנו ואכלו אינו לוקה משום שבועה בתרייתא דהיא שבועת בטוי ואם אסרו עליו בקונם ואכלו נמי לוקה בבל יחל. וכן מצינו בירושלמי דגרסינן התם אבל בככר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבלה מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין כלומר אין שבועה חלה על שבועה. אמר ר' יודן והוא שהזכיר נדר ואחר כך הזכיר שבועה. אבל אם הזכיר שבועה ואחר כך הזכיר נדר נדרים חלין על האיסורין. פירוש שאם אסר עליו הככר ואחר כך נשבע עליו שלא יאכלנו אין השבועה חלה עליו שאף על פי שמתחלה לא היה אסור עליו בתורת שבועה אלא בתורת איסר אין איסור השבועה נתפס במה (שככר) שכבר נאסר עליו. אבל אם הזכיר שבועה שלא יאכלנו ואחר כך הזכיר נדר חל הנדר על הככר לפי שלא היה תחלה איסור בככר זה.
וגרסינן נמי התם ר' יוסי בשם ר' חנינא הריני נזיר מיין של ערלה לא אמר כלום חברייא אמרי מחלוקת כר' שמעון. כלומר הא מני ר' שמעון היא דלית ליה איסור חל על איסור אבל לרבנן דפליגי עלה אסור. אמר ר' יודן כאן בנדרים כאן בשבועות נדרים חלין על האיסורין ואין שבועות חלין על האיסורין. פירוש זה שאמר הריני נזיר מיין של ערלה אפילו לר' שמעון אסור דדוקא בשבועה סבירא ליה לר' שמעון דאינן חלות על מה שכבר נאסר לו בקונם או בשבועה אבל הנדרים דהיינו איסור חפצא חלין על האיסורין. ויין של ערלה נמי אף על פי שכבר נאסר עליו משום ערלה חל עליו איסור נזירות כדאמר הריני נזיר מיין של ערלה. נמצא דדבר שנאסר עליו בשבועה וכן האיסורין הכתובין בתורה איסור חפצא חל עליהן אם אסרן עליו משום דאיסור קמא איסור גברא והשתא הוי איסור חפצא. ואי מעיקרא אתסר ליה באיסור חפצא והדר אישתבע מיניה לא חיילא שבועה על איסור חפצא. ובמתני' דיש נדר בתוך נדר יתבאר אם איסור נדרים חלין על איסור נדרים כגון שאסר על עצמו ככר זה וחזר ואסרו עליו פעם אחרת.
והוי יודע דהאי דקאמרינן דאין שבועה חלה על שבועה ולא לקי על בתרייתא דוקא משום שבועת בטוי הוא דלא לקי אבל משום שבועת שוא לקי משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. דגרסינן בירושלמי שבועה שלא אשב בסוכה לוקה ויושב בסוכה שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח. והאי לוקה משום שבועת שוא הוא משום דכתיב לא תשא שהיא התראה למוציא שם שמים לבטלה. ומאי שבועת בטוי ומאי שבועת שוא. שבועת בטוי האומר שבועה שאוכל (ואכל) ואינו אוכל וכן שבועה שלא אוכל ואוכל. שבועה שאלך (ושלא אלך) ואינו הולך שבועה שלא אלך (ואלך) והולך וכיוצא בזה שבידו לעשות או שלא לעשות. והוא הדין בנשבע על מה שעבר כגון שאכלתי (ושלא אכלתי) ולא אכל שבועה שלא אכלתי ואכל לוקה משום שבועת בטוי. זה הכלל כל שבידו לעשותו עכשו או שלא לעשותו או שהיה בידו כבר לעשותו או שלא לעשותו ונשבע עליו לשקר הויא שבועת בטוי. ושבועת שוא היא שנשבע על דבר שאין בידו לעשותו. בין שאין בידו לעשותו מפני שהוא דבר הנמנע כגון שנשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב וכיוצא בו ובכלל זה שנשבע שלא יישן שלשה ימים או שלא יטעום כלום שבעה ימים דקיימא לן דלוקה משום שבועת שוא. וכן כל שאין בידו לעשותו מפני שכבר נשבע עליו שיעשהו כגון זה שנשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח או שלא ליטול את הלולב ושלא לישב בסוכה שכבר נשבע עליהן בהר סיני לעשותן בכי האי גוונא נמי נקראת שבועת שוא. וכן הנשבע על דבר פשוט שהוא כן כגון על עמוד של אבן שהוא של אבן גם זה לוקה משום שבועת שוא.
גרסינן בירושלמי אהין דמשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא. בשם ריש לקיש אמרו אהין דחמי מיטרא נחית ואמר קירי פירי בדיכסון לוקה משום שבועת שוא. פירוש קירי אדנ"י. פירי בדיכסון פירות בזול. והא דאמרינן דאי אשתבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה וכן הנשבע שלא ישב בסוכה לוקה ויושב בסוכה מפני שאין שבועה חלה על שבועה דוקא כי האי גוונא שנשבע בפירוש לבטל את המצוה שכבר נשבע עליה לקיימה. אבל באיסור כולל חיילא שבועתיה. והיכי דמי כגון האומר שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה דצל סתמא אפילו צל דרשות משמע ומגו דחיילא שבועתא אצל דרשות חיילא נמי אצל דמצוה. וכן בשבועה שלא אוכל מצה סתם מצה אפילו דרשות משמע ומגו דחיילא שבועתא אמצה דרשות חיילא נמי אמצה דמצוה. מיהו דוקא בביטול מצות עשה הוא דאמרינן דבאיסור כולל חיילא שבועה אפילו על המצוה דמגו דחיילא אדרשות חיילא אדחובה. אבל בבטול לא תעשה אפילו באיסור כולל לא חיילא שבועה על שבועה כגון דאמר שבועה שאוכל נבלות ושחוטות אף על גב דחיילא שבועתיה אשחוטות לא חיילא אנבלות דאין שבועה חלה על שבועה כי האי גוונא. וכי תימא מאי שנא דשבועה חלה על שבועה בבטול עשה באיסור כולל ולא חיילא בבטול לא תעשה אפילו באיסור כולל. איכא למימר בביטול עשה חיילא משום דאי לא עביד לה לההיא מצוה דסוכה ומצה לא עביד איסורא בידים דמאן דלא עביד מצוה שב ואל תעשה הוא ואם יקיים המצוה הרי יעבור על שבועתו ומוטב שיעבור על שב ואל תעשה דהיינו שלא יאכל המצה ושלא ישב בסוכה משאם יעבור על שבועתו. אבל זה שנשבע שיאכל בשר נבלה ושחוטה אי אמרת דמפני איסור כולל תחול שבועתו ויאכל נבלה הרי יעשה איסור בידים ואם לא יאכלנה אף על פי שיעבור על שבועתו בכך אינו אלא שב ולא תעשה. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה