קטגוריה:בראשית לד יד

מתגובת האחים אנו רואים שהם התעלמו מדברי שכם ולא הזכירו מוהר ומתנות בכלל. האחים נותנים כבוד לחמור ולא מדברים רק עם שכם. האחים עונים לחמור ולשכם ביחד. האחים השתמשו בדברי חמור כדי להמשיך בתוכניתם, והם מקבלים את ההצעה ששני העמים יתאחדו, אבל דורשים שאנשי שכם יעשו מילה כמוהם, כי ערלה זה חרפה להם.

האחים השתמשו במילים "עָרְלָה" ו"לְהִמֹּל" - חמור ושכם לא שאלו מה זה, ואיך עושים את זה. גם נכבדי העיר בשער העיר לא שאלו. ניתן ללמוד שהם ידעו במה מדובר, ידעו את התהליך והדבר היה מקובל בכנען. בהמשך "וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ; וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ" (ביאור:בראשית לד כד). ניתן להבין שאנשי שכם ידעו איך למול ומלו את עצמם לבדם. אנשי שכם לא בקשו שבני יעקב יעזרו להם לעשות את המילה. ניתן להבין שאנשי שכם לא ניסו להתחכם ועשו חיתוך זעיר, אלא עשו מילה מלאה.

זאת לא שאלה של כסף ומתנות. פשוט אי אפשר בשום כסף שבעולם. זאת תהיה חרפה לנצח. מעניין ששכם וחמור האמינו לשקר הזה.
שכם וחמור שמחו שהם לא צריכים לשלם והסכימו בשמחה לדבר הקטן הזה.

כדי שהעמים יתאחדו, כפי שהצעתם, אתם צריכים להיות כמונו - מולים - "וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ; וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם, וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד" (ביאור:בראשית לג טז).

אנו רואים שני סיפורים שזורים:

1. סיפור אהבה של נסיך ונסיכה, שכם ודינה.
2. סיפור קיומו של עם ישראל והשרדותו.

במסגרת תוכניתו של אלוהים: "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ; הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג ט), היתה חובה, לפחות בהתחלה, להפריד בין בני ישראל לגוים. כאן אנו רואים שהערלים הם חרפה לנו, ותוך זמן קצר נשמע שאנחנו "תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (ביאור:בראשית מג לב). וכך הצליח אלוהים לשמור את זהותם ותרבותם של בני ישראל.