קידושין ס א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט מה נפשך אי תנאה הואי דקמא קידושי דהנך לאו קידושי אי חזרה הואי דבתרא קידושי דהנך לאו קידושי פשיטא מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד קמ"ל עולא אמר רבי יוחנן אאפי' מאה תופסין בה וכן אמר ר' אסי אמר רבי יוחנן אפילו מאה תופסין בה אמר ליה רב משרשיא בריה דרב אמי לר' אסי אסברה לך טעמא דרבי יוחנן שוו נפשיה כי שרגא דליבני דכל חד וחד רוחא לחבריה שבק מתיב רב חנינא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט בואם מת חולצת ולא מתייבמת בשלמא לרב מסייעא ליה לשמואל נמי הא מני רבנן היא ואנן דאמרי כרבי אלא לר' יוחנן דאמר שיורא הוי כל גיטא דמשייר בה ולא כלום הוא יבומי מייבם אמר רבא גט להוציא ומיתה להוציא מה ששייר גט גמרתו מיתה אמר ליה אביי מי דמי גט מוציאה מרשות יבם מיתה מכנסה לרשות יבם אלא אמר אביי התם טעמא מאי גזירה משום מהיום אם מתי הרי זה גט ונגזור מהיום אם מתי דתחלוץ אטו מהיום ולאחר מיתה אם אתה אומר חולצת מתייבמת הכא נמי אם אתה אומר חולצת מתייבמת תתייבם ואין בכך כלום חששא דרבנן הוא:
מתני' גהאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז הרי זו מקודשת והוא יתן דעל מנת שאתן לך מכאן ועד ל' יום נתן לה בתוך שלשים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת הע"מ שיש לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ויש לו ועל מנת שאראך מאתים זוז הרי זו מקודשת ויראה לה ואם הראה על השלחן אינה מקודשת:
גמ' איתמר רב הונא אמר והוא יתן רב יהודה אמר לכשיתן רב הונא אמר זוהוא יתן תנאה הוי מקיים תנאה ואזיל רב יהודה אמר לכשיתן לכי יהיב הוו קידושי השתא מיהא לא הוו קידושי מאי בינייהו איכא בינייהו חשפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר לרב הונא לא הוו קידושי לרב יהודה הוו קידושי ותנן נמי גבי גיטין כי האי גוונא האומר לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת והיא תתן איתמר טרב הונא אמר והיא תתן רב יהודה אמר לכשתתן רב הונא אמר והיא תתן תנאה הוי מקיימא תנאה ואזלה רב יהודה אמר לכשתתן לכי יהיבה ליה הוא דהוי גט השתא מיהא לא הוי גט
רש"י
[עריכה]
ובא אחר ואמר מעכשיו ולאחר עשרה - וה"ה בהאי אחר אם קדשה סתם הואיל ולא בא אחר אחריו מה לי ולתנאו אלא סידרא נקט ותנא:
אי חזרה הוי דבתרא הוו קידושין - שלא בא אחר אחריו וגמרו קידושין לאחר עשרה: האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה שתי לשונות במשמע יש אומרה בלשון תנאי ויש אומרה בלשון חזרה ואיכא למימר להאי תנאה ולהאי חזרה ותבעי גיטא מכל חד וחד דלמא קמא לחזרה מכוין וחלו של שני ושני לתנאה איכוון ושלו קיימין ואין של ראשון ושל אחרון קידושין ובעיא גיטא מאמצעי ואיכא למימר דקמא תנאה ושלו קיימין ואיכא למימר דכולהו חזרה ושל אחרון לבד קיימין קמ"ל דלאו תרוייהו משתמעי מינה אלא ספק תנאה ספק חזרה ואי תנאה הוא לכולהו הוי תנאה ואין לשון חזרה כלל ואי חזרה הוי לא הוה ביה לישנא דתנאה כלל וממה נפשך אמצעי לא הוו קידושין:
אסברה לך כו' - דהא ליכא למימר טעמא דר' יוחנן משום דקסבר שתי לשונות במשמע ומספקא ליה לגבי האי גברא בתנאה ולגבי האי בחזרה דאם כן לא שייך למיתני תופסין דאין תפיסה אלא באחד מהן ואנן הוא דלא ידעינן הי נינהו ומדקתני תופסין משמע דסבירא ליה שיש בה צד קידושין לכולהו:
דשוו נפשייהו כי שרגא דליבני - המסדר לבינים ורחב כולן שוה אינו מסדר ממש זו על זו דא"כ הרי שורה החיצונה נופלת וחבירתה אחריה אלא מסדר תחילה זו אצל זו וחוזר ומסדר עליה שורה אחרת ונותן החיצונה משוכה לחוץ כדי שישאר ריוח בתחתונה להיות שניה יושבת מקצת עליה ומקצת על שאצלה ונשאר ריוח גם בשניה להיות שלישית מקצת עליה וכן כולם הכא נמי כל אחד מצא מקום זמן פנוי לקדושין ותפסו כולן לאוסרה:
חולצת - שמא אינו גט וזקוקה ליבם:
ולא מתייבמת - שמא גט הוא והויא לה גרושת אחיו והרי היא לו בכרת שאין עליה זיקת יבום:
הא מני רבנן היא - דמספקא להו אי תנאה אי חזרה:
גיטא דשייר ביה לא כלום הוא - דרחמנא אמר (דברים כד) כריתות:
אם מתי - פשיטא לן דתנאה הוא והוי גיטא למפרע לכשימות:
הרי זה גט - ואינה צריכה חליצה משימות:
אטו מהיום ולאחר מיתה - דפשיטא לרבי יוחנן דשיורא הוא ולא הוי גט כלל:
ומשני אם אתה מצריכה חליצה אתו נמי ליבומה - דאמר מדאצרכוה חליצה קים להו לרבנן דלאו גיטא הוא ואתו לייבומי גרושה והיא בכרת ופרכינן הכא נמי במהיום ולאחר מיתה ניחוש דלמא אתי ליבומה שאם אתה אומר חולצת מתייבמת ומשני תתייבם ואין בכך כלום דגיטא דשייר ביה לאו גיטא הוא כלל והא דקתני לא מתייבמת חששא דרבנן היא דגזרו אטו מהיום אם מתי. אחזקה דיבם מוקמינן לה לא שייך למיתני הכא אלא ביבמות גבי מילתא אחריתי דמשום ספיקא בפרק ד' אחין (יבמות לא.) אבל הכא דאפילו ספיקא ליכא לא בעי חזקה דהא ודאי יבמה היא:
מתני' הרי את מקודשת לי - בפרוטה זו על מנת שאתן ליך מאתים זוז:
ה"ג ואם הראה על השלחן אינה מקודשת - והכי פירושה ואם היה שולחני והראה לה מעות שאינן שלו והם על שלחן שלפניו אינה מקודשת דלא נתכוונה זו אלא לראות משלו:
גמ' אמר רב הונא והוא יתן - לכשירצה וקידושין חלין למפרע משעת קידושין ומיהו מודה רב הונא דאם מת קודם שניתנו אינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו:
וקיבלה קידושין מאחר - קודם שיקיים תנאו ואח"כ עמד זה וקיים תנאו:
לרב הונא לא הוו קידושי - שני קידושין דהא גמרו קידושי ראשון למפרע:
לרב יהודה הוו קידושי - שני קדושין שהרי הראשון לא נתכוון לקדשה בפרוטה אלא במאתים זוז דלית ליה לרב יהודה באומר על מנת כאומר מעכשיו דמי והרי קדמו קידושי שני:
תוספות
[עריכה]
אפילו מאה תופסין בה. פירוש דהא קונין ומשיירים שהרי ... המקדש ר"ל מעכשיו יתחילו הקידושין ולאחר ל' יום יגמרו ופי' בקונטרס דליכא למימר דטעם דרבי יוחנן משום דקסבר דמספקא ליה אי הלשון משמע תנאה או חזרה דא"כ לא שייך למימר ולמיתני לשון תופסין דהא אין קדושין תופסין אלא באחד מהן ואנן לא ידעינן הי נינהו ומספיקא צריך גט מכולהו ולישנא דתופסין משמע דסבירא ליה שיש בכולם צד קידושין ואם תאמר אמאי אמרי' הכא דמקודשת והא אמר לעיל בפ"ק (דף ז.) האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת ויש לומר דהתם היינו טעמא לפי שאין אשה מתקדשת לחצאין והוא שייר בגוף האשה אבל הכא לא שייר בגוף האשה כלום אלא גומרין כולם:
כל גיטא דמשייר ביה לא כלום הוא. פירש בקונטר' דלא הוי גט כריתות כיון דשייר בה ולא נהירא דאם כן תקשי ליה מקידושין גופייהו דהיכי אמר רבי יוחנן אפילו מאה תופסין בה כיון דמשייר לאו כלום הוא דהא איתקש הויה ליציאה לכך נראה לומר דודאי בכי האי גוונא הוי כריתות אלא ה"פ כל גיטא דמשייר בה לאו כלום הוא כיון שאינו יכול להיות נגמר אלא אחר מיתה אינו גט דאין גט לאחר מיתה ה"ה בקידושין אם אמר מהיום ולאחר מיתה דאינה מקודשת והיכא דאמר מהיום ולאחר ל' יום מקודשת דהא קידושין תופסין בה אחר ל' כמו לפני ל':
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ג (עריכה)
כ א מיי' פ"ז מהל' אישות הלכה י"ב, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' מ' סעיף ד':
כא ב מיי' פ"ו מהל' יבום הלכה ז', סמג עשין נא ועשה נב, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ג סעיף ט"ו:
כב ג ד מיי' פ"ז מהל' אישות הלכה י', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ח סעיף ו':
כג ה מיי' פ"ז מהל' אישות הלכה ג', טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ח סעיף י"ד:
כד ו מיי' פ"ז מהל' אישות הלכה ד', טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ח סעיף י"ח:
כה ז ח מיי' פ"ז מהל' אישות הלכה י', טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ח סעיף ו':
כו ט מיי' פ"ח מהל' גירושין הלכה כ"א, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"ג סעיף ב':
ראשונים נוספים
אפי' מאה תופסין בה. פי' תפיסה גמורה ולאו משום ספקא אלא כדפריש בגמ' אסברא לך טעמא דרבי יוחנן משום דמשוו אנפשייהו כשירגא דליבני וכדפי' [רש"י] ז"ל.
וק"ל כיון דשיורא הוא כדאמרינן כל גיטא דמשייר ביה לאו כלום הוא קדושי נמי לא הוו דכל קדושי דמשייר בהו לאו קדושין נינהו דהכי פשטינן בגמרא בפרק המגרש (גיטין דף פ"ב ע"ב) מדכתיב ויצאה והיתה.
ואיכא למימר ודאי קדושי דמשייר בהו שיור גמור כגון חוץ מאיש פלוני לאו קדושין נינהו, אבל הכא שיורא ליתיה אלא עד שלשים הלכך מעכשיו הם חלים וגמרי לאחר שלשים ואמרו בירוש' כל שלשים יום קונה ואינו קונה לאחר שלשים יום קונה קנין גמור אבל במגרש מעכשיו ולאח' מיתה כיון שלאחר זמן אינו זמן קדושין וגירושין וכל זמן שהוא חי שייר ולאחר מיתה אינו נגמר שאינו יכול לגרש ולא לגמור גירושין.
ולפי זה הפירוש נתברר לנו טעמו של רבא גט להוציא מיתה להוציא שהיה קשה לנו היאך עלה על דעתו לומר כן הלא מיתה אינה להוציא מיבם כדאקשי ליה אביי ומתני' במקום יבם היא והיאך טעה רבא בזה ועכשיו דפירש שהיה רבא סובר שכיון שמחיים התחילו גירושין מעכשיו יצאת מרשותו של בעל וכל שיצא' מרשותו של בעל כלל אינה מתיבמ' (ס"א מקודשת) ואעפ"י שלא (אמר) [גמר] גירושין מחיים ולא היתה מותרת להנשא לאחר מיתה מותרת (ואמר) [וגמר] להתירה לשוק שהמיתה מתרת שלא במקום יבם. וכאן מחיים יצאת מתחת זיקתו של יבם כיון שהתחילו בה גירושין ואביי אקשו ליה כיון שהוא תלה גמר גירושין במיתה ומיתה מכנסת לרשות יבם לא יצאת מרשות יבם ושיור הוא בגט עצמו ואינו גט זהו מה שנראה לי בפירו' של שמועה זו ודבר נכון הוא.
אבל יש לאומרה בלשון אחרת דרבי יוחנן סבר לה כי ההיא דבעי רבי אבא ע"כ לא אמרי רבנן התם אלא דבעינן כריתות וליכא אבל הכא קנין כל דהו כדחשו לה נמי בההיא סוגיא דאמר אביי אם תמצא לומר איתא לרבי אבא וכו' ומשום הכי סבר רבי יוחנן בכל שלשים יום קונה אעפ"י שיש בו שיור ושיוריה הוי לעולם דכי באי ק' וקדשי נמצא שיש לכל אחד ואחד שיור בקנינו לעולם ואפי' הכי הוו קדושין אבל גיטא לא הוו דבעינן כריתות ואע"ג דאמרינן אשה ולא חצי אשה הכא לאו חצאין הוא אלא חצי קנין הוא וזה כתב הרב אב ב"ד ז"ל וללשון הזה טעמא דרבא אף על גב דבעינן כריתות בגט להתירה כיון דלא משייר מידי (לא) לאחר מיתה מהשתא מתסרא ליבם ואף על גב שאין בגט זה כח להתיר ולית לן לדקדוקי בה טפי דהא אתא אביי ופרכא ואף הלשון הזה עולה כהוגן.
וההיא דאמרינן התם אלא אשת שני מתי' היכי משכחת לה וכו' במלתי' דרבי אבא קאמר אבל ודאי משכחת לה נמי בדאורייתא כדרבי יוחנן והכי אתמר בירושלמי.
ולענין הלכה ראינו לר"ח ז"ל שפסק כרבי יוחנן שאפי' ק' תופסין בה ורבינו הגדול ז"ל פסק כרב סתם וכתב במסכת גיטין אהא דתנן חולצת ולא מתיבמת משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי ואיברא סוגיין בכוליה תלמודא הכי כדאמרינן במס' ב"ב דף קל"ו ע"א התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי אבל הכא ה"ק ליה גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה ובדוכתא במסכת גיטין דף ע"ב ע"ב לא משמע דמשום גזירה אלא משום חששא ובמסכת יבמות דף ל"א ע"ב נמי לא משכח בגמרא זיקת שני יבמין אלא מדרבנן ואלו לרבי יוחנן דאורייתא נמי משכחת לה בכה"ג ושמעתין נמי כרב דייקא ורבי יוחנן איצטריך לשנויה ולדחוקה משום גזירה ולא סמכינן אשנויי כהני וכל שכן לפי לשון אחרון שפירשתי דאין הלכה כרבי יוחנן דהא בעי ויצאה והיתה כדהדר פשט' ואעפ"י שראיתי לרב ר' משה הספרדי תלמידו ז"ל שפסק כההיא דאמרינן התם אם תמצא לומר איתא בדרבי אבא והסמיך ליה דברי רבי יוחנן שבשמוע' זו כפי פירוש האחרון שכתבתי אין לחוש כלל דלא מדחי' פשטה משום אם תמצא לומר כל שכן הכא דק"ל בכל מקום ויצאה והיתה והיא פשטה דכלהו בעי בכמה דוכתי ועוד דהתם איכא למימר נמי דאפשטא קאמר אם תמצא לומר איתא לדרבי אבא בעיי ופשטי ולא אמרי לכ"ע (לא הוו) קדושין אלא (הוו) קדושי (או) לדברי הכל וא"נ לפשטין דויצאה והיתה לרבי אליעזר הוו קדושי כדאשכחן סוגיי ובעיי טובא אליבא דיחידאי וכל שכן הכא אי לר' אליעזר אי לרבנן בעי ועוד דודאי סוגיין דרב כדפרישית ומיהו מספקא לן אי קי"ל כאביי או דלמא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ואפי' מק' צריכה גט שלא כתב רבינו הגדול ז"ל מילתא דאביי ומשמע דהלכתא כאביי דכיון דליכא בגמרא מאן דפליג עליה אליבא דרב ע"כ כותי' ק"ל ורבינו ז"ל לאו לדחויי השמיטה אלא מפני שלא רצה לפרסם בה קולא מפני שהוא חושש לדברי מי שפסק כרבי יוחנן בכך דרכו לחוש ולהחמיר האריך עלינו את הדרך תנוח דעתו בעולם שכולו ארוך:
איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קדושין לרב הונא לא הוו קדושי. פירוש (כנ"ל) [כלל], ולרב יהודה הוו קדושי פי' קדושי ספק דאמרי לקמן בשמעתין ולרב יהודה אדמפליג במהיום ולאחר מיתה ליפלוג בע"מ ופירש רש"י ז"ל דהוי גט ואינו גט אלמא לרב יהודה ספוקי מספקא ליה אי משמע מעכשיו או לא והא דאמרינן לקמן בסמוך איכא בינייהו שנתקרע הגט או שנאבד בדין הוא דלימא נמי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אלא כיון דלרב יהודה גופיה קדושי ספק הוו לא נפקא ליה מידי בינייהו דקדושי ספק נמי צריכה גט ואוסרים אותה כשם שאוסרין אותה לרב הונא דאמר קדושי ודאי הם ואע"ג דאיכא בינייהו לענין קדושי אחר ולענין אחותה מיהו בקדושין עצמן לשניהם צריכה גט ולדברי שניהם קדושין הן מה שאין כן בגט שלדברי רב יהודה אעפ"י שהוא גט להחמיר כיון שאין עושין בו מעשה ואין מתירין אותה לינשא ולדברי רב הונא מתירין אותה טובא איכא בינייהו.
ולא מסתבר לי כדפרש"י ז"ל [דלר"י הוי ספק] (מההיא) [דההיא] דאמרינן ליפלוג בע"מ לאו משום דע"מ לרבנן הוי גט ואינו גט כמהיום ולאחר מיתה דמ"מ לא שייכי באחד טעמא ולא שמעינן חדא מכלל חבירתה אלא מלתא [מקשי] האי דתני פלוגתא דר' ורבנן בגיטין דף ע"ד ע"א (דש"מ מתני') נמי פלוגתא דע"מ אם מתי ומתרץ דכח דהיתרא חביבה ליה ותנייה וע"מ לא תנייה התם והאי דקאמר הכא נתקרע גט איכא בינייהו אף נתקרע הגט או שאבד קאמרינן והה"ד להך דפשטה ידה ויש כיוצא בה בתחלת מסכת נדה דף ג' ע"ב אי נמי אורחא דמלתא קאי בגירושין אמר גירושין קאי בקידושין אמר קדושין:
מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד קא משמע לן. ולא שירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שאין אומרים כך אלא או כולן משום תנאי או כולן משום חזרה, אלא שחכמים נסתפק להן משמעות הלשון היאך, והלכך אף על פי שזה אומר לכך נתכונתי וזה אומר אני בהפך זה נתכונתי, אנו אין לנו אלא לדקדק עיקר משמעות הלשון ודינו, שכונת המקדש אינה נשמעת לעדים, ואין כאן עדים אלא מעיקר הלשון ומשמעותו.
ר' יוחנן אמר אפילו קדושי מאה תופסין בה. מדקאמר תופסין בה. תפיסה גמורה קאמר, וצריכה גט דבר תורה מכולן, וכטעמא דמפרש רב משרשיא דשוי נפשייהו כשרגא דליבני, וכל חד וחד רווחא לחבריה שביק. וקשיא לי לר' יוחנן היכי מפרשינן מתניתין דקתני מקודשת ואינה מקודשת, דאילו לר' יוחנן מקודשת גמורה היא לשניהם. ומסתברא לר' יוחנן לאו מקודשת ואינה מקודשת ודאית קאמר, אלא מקודשת לשניהם ואינה מקודשת לשני לבדו אף על פי שקדשה קדושין גמורין קאמר, ואילו היה ראשון ישראל אף על פי ששני כהן וקדשה קדושין גמורין לא תאכל בתרומה, והכי אתמר בירושלמי (ה"א) בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה לכך צריכה אפילו השני כהן, ולר' יוחנן דאמר קדושי מאה תופסין בה לא שנא אמר שני מעכשיו ולאחר עשרים שהוא קודם לזמן הראשון, ולא שנא אם אמר מעכשיו ולאחר ארבעים יום שהוא לאחר זמנו של ראשון, דהא רווחא שבק קמא לכל מאן דמקדש לה תוך שלשים יום, בין דמקדש לה קדושין גמורין מעכשיו בין מקדש לה מעכשיו ולאחר זמן. ותדע לך דהא אילו מקדשה שני קדושין גמורין, אפילו הכי לא פקעי קדושי ראשון, אף על פי שלא הגיע זמנו עד לאחר שקדשה שני קדושין גמורין, הכא נמי לא שנא, ולרב דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי לדידיה, הוא דאמרינן דדוקא שקדושי שני תוך זמנו של ראשון, אבל לר' יוחנן דתופסין בה תפיסה גמורה, לא שנא הכי ולא שנא הכי, כנ"ל.
מתיב רב חנינא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט כו' אלא לר' יוחנן דאמר שיורא הוי כל גיטא דמשייר ביה ולאו כלום הוא. ואם תאמר אמאי קא מהדר אפירכי דגט, דכיון דשיורא הוי, קדושין נמי דאית בהוא שיורא לאו כלום הוא, כדאמרינן בריש פרק המגרש (גיטין פב, ב) גבי חוץ לפלוני בין לרבנן בין לר' אליעזר ויצאה והיתה, ויש לומר דהכא לאו שיור גמור הוא, אלא אתחולי הוא דמתחלי מהשתא ומיגמר לא גמרי עד תלתין יומין. והכי אתמר בירושלמי כל שלשים יום קונה ואינו קונה לאחר שלשים יום קונה קנין גמור. והוא הדין לגיטין כהאי גוונא, דאילו אמר לה הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר שלשים יום הרי זה גט, אבל במגרש לאחר מיתה, כיון דלאחר מיתה אינו זמן הראוי לגט, וכל זמן שהוא בחיים לא גירש, שיור גמור הוא, ודכותה גבי קדושין אילו אמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר מיתה, לאו כלום הוא, ואינה זקוקה ליבום, לפי שזה שיור גמור, שאין לאחר מיתה זמן ראוי לא לגרושין ולא לקדושין, וכן נמי בשאמר בין בקדושין בין בגרושין חוץ מפלוני שיור גמור הוא לעולם ולא כלום נינהו, והיינו ההיא דריש פרק המגרש. ומסתברא דאפילו לא אסרה לו לעולם אלא עד שלשים יום, הוי שיורא בגט, ולא דמי להרי זה גיטך לאחר שלשים יום דהוי גט, דהתם לכשמתיר מתיר לכל ועד לאחר שלשים הוא דלא חייל כלל. אבל הכא דמתיר מהשתא לעלמא לגמרי, ולגבי דהאי לא מתיר כלל עד לאחר זמן שיורא בגט הוי ולאו כלום הוא.
ומיהו לעיקר תירוץ זה קשיא לי, דאם כן שאינן נגמרין עד לאחר שלשים יום, אם מת בתוך שלשים יום לא תהא זקוקה ליבום, דהא אין גמר קדושין לאחר מיתה, ולישנא דר' יוחנן ודאי לא משמע הכי, דמדקאמר אפילו קדושי מאה תופסין בה, משמע דלגמרי תופסין בה מעתה, ואם מת חולצת או מתייבמת. ואי נמי נקרע שטר ארוסין קודם שלשים יום לא תהא מקודשת, ועוד דאם איתא לאחר שלשים הוה לן למימר גמרי קדושי ראשון ופקעי קדושי שני, (וא"ת) ואם נפשך לומר כיון דבא שני וקידשה עד שלא גמרו קדושי ראשון קדושי שני במאי פקעי, דהא קדשה בזמן הראוי לקדשה, שעדיין לא נגמרו קדושין לראשון, אם כן בא שני וקדשה קדושין גמורין, או מעכשיו ולאחר עשרה דזמן גמר קדושיו קודם לזמנו של ראשון, נימא קדושי שני קדושי, קדושי ראשון לאו קדושי, דהיאך גומרין קדושין ראשון אחר שנגמרו קדושי שני, והא אילו בא שני וקדשה לאחר שלשים יום שנגמרו קדושי ראשון אין חוששין לה משום קדושי שני, ועוד דגמרין לא נסיב טעמא משום מתחיל וגומר, אלא כל חד וחד רווחא לחבריה שבק, כלומר שייר בה זמן שיחולו אף קדושין אחרים בה.
אלא מסתברא דלר' יוחנן אפילו אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר מיתה הרי זה מקודשת, אלא שתופסין בה קדושין אחרים לעולם, דרווחא שבק לכל מאן דמקדש לה עד לאחר מיתה.
וכן נראה מדברי הראב"ד שהוא ז"ל פירש דר' יוחנן סבר לה כבעיא דר' אבא דהתם (שם) דאמר דעד כאן לא אמרי רבנן הכא אלא דבעינן כריתות וליכא, אבל התם קנין כל דהוא, וכדחייש לה נמי אביי התם, דאמר אם תמצא לומר איתא לדר' אבא בא ראובן וקדשה בנתים מקודשת אף לשני לעולם, אפילו הכי הוו קדושין דקנין כל דהו הוי קנין, אבל בגט בעיא כריתות גמור וליכא, ואף על גב דאמרינן בפרק קמא (ז, א) אשה ולא חצי אשה, הכא לאו חצי אשה הוא, דכולא מיקדשא ליה, אלא חצי קנין הוא, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' בזו, וכבר הארכתי בזה יותר בריש פרק בתרא דגיטין בס"ד.
והא דאמר רבה גט להוציא ומיתה להוציא. פירש הראב"ד אף על גב דבעי כריתות בגט להתירה, כיון דלא משייר מידי אלא לאחר מיתה, מהשתא מיתסרא ליבם, ואף על פי שאין כח בגט זה להתיר, ולאו טעמא תריצא הוא, אלא כיון דאתא אבי ופרכה אנן לית לן לדקדוקי בה טפי. וההיא דבעיא התם בריש המגרש (גיטין פב, ב) אלא אשת שני מתים היכי משכחת לה, בההיא דר' אבא הוא דקאמר היכי משכחת בה אשת שני מתים, אבל לר' יוחנן הוה משכח לה דאורייתא כגון שקדשה ראובן מעכשיו ולאחר שלשים יום כו' ובא שמעון אחיו וקדשה מעכשיו ולאחר עשרים דקדושי שניהם תופסין בה ומתו שניהם אינה מתייבמת ללוי, שאני קורא בה אשת שני מתים, והכי איתא בירושלמי הכא (ה"א).
ולענין פסק הלכה פסק ר' אלפסי כרב סתם, ובמסכת גיטין כתב גבי הא דתנן (עב, א) גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת, משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, ור"ח פסק כר' יוחנן דאמר אפילו קדושי מאה תופסין בה. וכתב הרמב"ן נר"ו דמסתברא כפסקא דרבינו אלפסי דסוגיין בכוליה תלמודא הכי, כדאמרינן בפרק יש נוחלין (קלו, א) התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, אבל הכא הכי קאמר ליה גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה, ובמסכת יבמות (לא, ב) נמי לא משכח בגמרא זיקת שני יבמין אלא מדרבנן, ואילו לר' יוחנן דאורייתא נמי משכחת לה בכהאי גוונא ומתניתין נמי כרב דייקא, דלרבי יוחנן אצרטיך לשנוייה ולדחוקה משום גזירה ולא סמכינן אשנויי עד כאן.
ומסתברא כר' יוחנן, דהא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בכוליה תלמודא, והא דלא משכח ביבמות אשת שני מתים דבר תורה, היינו משום דלא משכחת לה אפילו לר' יוחנן אלא בשמתו שניהם בבת אחת, וכר' יוסי הגלילי דאמר (בכורות מז, א) אפשר לצמצם, דאילו כשמת ראובן ראשון שוב אינה יכולה להתייבם לעולם ללוי, דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לעולם, ואפילו לשמעון נמי אסורה, לפי שלא נפלה לפניו כולה ליבום, וכל יבמה שאין כולה נופלת לפני יבם בבת אחת צד שאינו זקוק ליבום הוה ליה כערוה, והויא ליה כצרת ערוה, וערוה פוטרת צרתה, כדאיתא הכא בירושלמי, דגרסינן התם (ה"א) גבי הא דר' יוחנן היו שני אחים וקדשוה שניהם ומת אחד מהם השני מהו שיהא מותר בה, מה נפשך מה שקנה קנה והשאר נפלה לו מחמת אחיו, ר' יהודה בר פזי אמר אסור בה, אמר ר' יוסי טעמא דר' יודן בן פזי כל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נידון לשם ערוה וערוה פוטרת צרתה, אמר ר' חנינא יאות אמר ר' יודן בר פזי כלום נפלה לו אלא מחמת אחיו לאחיו היא אסורה לו מותרת, והלכך לא משכחת לה אלא לר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם, ולא קיימא לן כותיה, וכל שכן לר' חנינא דמפרש טעמא לאחיו אסורה לו מותרת שהיא אסורה לעולם בכל ענין, ואפילו מתו שניהם בבת אחת, ואף בלא טעמא דאשת שני מתים.
והא דאמרינן ביש נוחלין, התם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי, לא מכרעא כרב, אלא משום קושיין דהתם דמקשינן וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי, והתנן מהיום ולאחר מיתה אינו גט, אליבא דרב הוא דמקשינן, דמספקא ליה לישנא דלמא חזרה הוי, ואין מתנת בריא לאחר מיתה, משום הכי נקטינן בפרוקיה לישניה דרב דהתם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי, אבל לרב יוחנן לא הוה קשיא מידי, דאילו לדידיה דאמר דשיורא הוי, פשיטא דפירי דנפקו ביה עד לאחר מיתה הוא דקא משייר בה, דהא לדידיה לישנא דמהיום דוקא ולישנא דלאחר מיתה דוקא, והלכך כל היכא דאיכא לקיומי כוליה לישני מקיימים, והכי קאמר גופא מהיום ופירא אני משייר עד לאחר מיתה, כי היכי דגבי קדושין משייר בה רווחא למאן דמקדש לה תוך שלשים יום, וגבי גט משום דבעיא כריתות הוא וליכא, והלכך ההיא לא מכרעא כרב, דאילו משום דמקשינן אליבא דידיה, הא לא איריא, דטובא איכא דכותה לברורה למלתא אליבא דכולהו תנאי וכל שכן לברורי מתניתין אליבא דאמוראי, כי היכי דלא תיקשי ליה לרב ממתניתין, ובפרקין דלעיל (נא, א) המקדש אשה ובתה מקשינן היכי דמי, אילימא דאמר להו כולכן את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר את וחמור קנה, אלא דאתא לברורה למתניתין אליבא דמאן דאית ליה הכי, כי היכי דלא תיהוי מתניתין תיובתיה והרבה כמותה כנ"ל.
ומיהו לפי מה שכתבתי לא מקשינן בהא הויה ליציאה אלא כבעיא דר' אבא, דבין לרבנן בין לר' אלעזר בקנין, כל דהו סגי לן, והא דאמר אביי התם אם איתא לדר' אבא, לאו כפשטא דפשיט רבי אבא דר' אבא דפשיט בין לרבנין בין לר' אלעזר בעיא ויצאה והיתה קאמר, אלא הכי קאמר אם איתא לדר' אבא קמייתא קאמר דאמר עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דבעינן כריתות וליכא אבל הכא קנין כל דהו סגי. ואף על גב דפשטינן בכמה בעיי בדוכתי טובא ויצאה והיתה, לאו בכולהו אנפי מקשינן להו. ותדע לך דאם כן ר' אבא מעיקרא מאי סבר, ואמאי מספקא ליה אי אמרינן ויצאה והיתה או לא, ובפרקין קמא (ט, א) דבעי ריש לקיש גבי שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה אי מקשינן הויה ליציאה או הויות להדדי מקשינן, והדר פשיט ויצאה והיתה מעיקרא מאי סבר, ובפרק האיש מקדש בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דכמחלוקת לגרושין כך מחלוקת לקדושין אמרינן (מד, א) חבור חבורתא כולה כר' יוחנן וצווח ריש לקיש ככרוכייא ויצאה והיתה מקיש יציאה להויה וליכא דאשגח ביה, אלמא לאו בכולהו אנפי מקשינן להו.
ולפי מה שפסק רבינו אלפסי כרב, תמיהא מלתא למה השמיט דברי אביי דאמר מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט ואי אפשר לומר דצריכה גט מכולן דלא כאביי, דהא מתמהינן במימריה דאביי ואמרינן פשיטא, ומהדרינן מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה קא משמע לן, אלמא מפשט פשיטא להו, וכל שכן דליכא מאן דפליג עליה. ויש אומרים דלא רצה לפרסם בה קולא וחשש לדברי מי שפוסק כר' יוחנן.
אחר כך מצאתי בפירושי המשנה לרמב"ם תלמידו, שכתב מקודשת ואינה מקודשת ואפילו לאחר שלשים יום, וצריכה גט מזה ומזה, דלמא מיחלפא באשת איש ע"כ. ובודאי שבראשון ובאחרון אין הטעם הזה אמת, לא לרב ולא לר' יוחנן, אלא נראה שעל האמצעיים פירש כן, שהוא ז"ל פסק כרב, שכן כתב בחבורו (הל' אישות פ"ז הי"ב) מקודשת לכולן מספק, ולר' יוחנן מקודשת גמורה היא, והלכך מראשון ומאחרון צריכה גט מספק ומן האמצעי נמי צריכה גט, גזירה משום אשת איש דעלמא. והא דשקלינן וטרינן במימריה דאביי ואמרינן פשיטא, מה נפשך אביי מדינא קא מיירי לומר דמדינא צריכה גט מראשון ומאחרון ולא מן האמצעי, ועלה קא מתמהינן פשיטא, דמדינא אינה צריכה גט מאמצעי, ומיהו משום דלא ליתי לאחלופי באשת איש דעלמא אף מאמצעי צריכה גט, ואולי אף זו היתה דעתו של הרב אלפסי, וזה ענין רחוק, דמנא לן למגזר ולהצריך גט במה שלא נזכר בגמרא.
רב יהודה אמר לכשיתן. יש מי שפירש לכשיתן הויא מקודשת ודאית, ועד שיתן מקודשת ואיה מקודשת. והא דאמרינן איכא בינייהו כגון שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, לומר דלרב הונא אין חוששין לה ולרב יהודה מקודשת קדושי ספק לבד, ומסתייעינן מדאמרינן לקמן בשמעתין ולרב יהודה דאמר בעל מנת נמי פליגי, אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלגי בעל מנת, ופירש רש"י דהוי גט ואינו גט, דאלמא לרב יהודה מספקא ליה בעל מנת אי הוי כמעכשיו או לא דומיא דמהיום ולאחר מיתה. ולפי פירוש זה היינו דבסמוך בפלוגתייהו דגט אמרינן איכא בינייהו שנקרע הגט או שנאבד, ולא אמרינן איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, דהתם כיון דלכולי עלמא צריכה גט להתירה לעלמא, אלא דלרב הונא מקודשת גמורה ולרב יהודה מקודשת ואינה מקודשת, מכל מקום לאו נפקותא רבתי הוא, על כן נקט שנתקרע הגט או שנאבד דלרב הונא הוי זה גט גמור ומתירין אותה לינשא לכתחלה, ולרב יהודה אוסרין אותה לינשא ומצריכין אותה גט אחר, וכן נראה שפירש רש"י.
ואינו מחוור, אלא לרב יהודה אינה מקודשת ואינה מגורשת כלל עד שתתן, וכן פירש ר"ח, והא דאמרינן לקמן אדמפליגי במהיום נפלגו בעל מנת, לאו למימר דשייכי אהדדי, דהא על כרחין חדא מכלל חברתה לא נפקא, דאילו אשמועינן דהאומר על מנת לאו כאומר מעכשיו, לרבנן אכתי לא שמעינן במהיום ולאחר מיתה אי הוי גט או לא, הא על כרחין לא שייכי בחד טעמא, אלא מלתא בעלמא הוא דקאמר, דהאי תנא דתני פלוגתייהו לרבי ורבנן בשכיב מרע ליתני פלוגתייהו בעל מנת ומת נמי.
ומיהו אין זה מתיישב לפי לשון הגמרא, דהוה ליה למימר ליפלגו נמי בעל מנת, ואי אפשר לומר דגרסינן נמי, דאם כן מאי קאמר להודיעך כחו דרבי וכח דהתירא עדיף ליה, הא לאפלוגי בהא ובהא טפי עדיף דאשמועינן כחו דרבי וכחן דרבנן, אלא יש לומר דהכי קאמר אדמפלגי במהיום דאין בו שום חדושא לרבנן אלא לרבי, דהא בהדיא תנינן במתניתין במהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט, ליפלגו בעל מנת, דאשמעינן חדוש בין לר' בין לרבנן, דהא לא שמעינן עד השתא אי כאומר מעכשיו אי לאו כאומר מעכשיו, ואהדר ליה אפילו הכי מאי דאשמועינן לר' במהיום ולאחר מיתה טפי עדיף ליה, משום דכח דהתירא בזו דאפילו מהיום ולאחר מיתה הרי זה גט. ועוד תדע לך דאי אפשר לדקדק מכאן דעל מנת לרבנן ספוקי מספקא להו אי כמעכשיו או לא, מדמדמי ליה למהיום ולאחר מיתה, דעד השתא אדר' יוחנן קיימינן ור' יוחנן הא אמר דמהיום ולאחר מיתא שיורא הוי ואינו גט כלל ויבומי נמי תתייבם, ולמה אמרו חולצת ולא מתייבמת, גזירה משום מהיום אם מתי, ואי אתינן לדמויינהו אף על מנת לרבנן אינו גט כלל, והא דלא אמרינן בסמוך פשטה ידה וקבלה קדושין איכא בינייהו, איכא למימר דנפקותא מחודשת אתא לאשמועינן בה דאיתא הכא וליתא בקדושין, דהיינו שנקרע הגט או שנאבד, דאלו בקדושין דכותה שנתאכלו מעות קדושיה (והתם) בין למר בין למר מקודשת, דהכי אסיקנא לעיל (נט, א) לא בא אחר וקדשה תוך שלשים יום מקודשת אף על פי שנתאכלו המעות דלא למלוה דמו ולא לפקדון דמו, והוא הדין לפשטה ידה דאיתא בקדושין דאיתא בגירושין, אי נמי איכא למימר דקאי בקדושין אמר קדושין קאי בגרושין אמר גרושין.
עולא אמר רבי יוחנן אפילו מאה תופסין בה תוך שלשים יום ופריש טעמא משום דכל חד מנייהו רווחא לחבריה שביק שיהו קדושין של אחרים תופסין בה תוך זמנה והא דפריש טעמא דרבי יוחנן בהכי ולא אמרי' בטעמא דיד' משום דמספקא לן אי תנאה אי חזרה הוי ותרווייהו איתנהו תנא' וחזרה משום דלישנא דתופסין בה משמע דלאו קידושי ספק נינהו דבקדושי ספק אין כולם תופסי' אלא האחד וחוששין לכולם משום ספק והשתא לרבי יוחנן שפיר אשכחן אשת שני מתים מדאורייתא וכי אמרינן ביבמות דלא משכחת לה אשת שני מתים מדאורייתא היינו אליבא דרב ושמואל דלית להו דר' יוחנן אבל לרבי יוחנן שפיר איתיה ואף על גב דתלמודא נקיט לה התם סתמא אורחא דתלמודא הוא בהכי ואפילו דלא כהלכת' וכדאמרינן לעיל בפירקין תנינא את הוא וחמור ולא קנה וכדאקשינן בכתובות ניזיל בתר רובא:
אמר מורי רבינו נר"ו דכי אמרינן דכל חד מינייהו רווחא לחבריה שביק היינו לקידושין אבל לזנות לא שביק רווחא. דא"כ הרי מותרת בזנות לכל העולם תוך זמן זה ומה אישות יש כאן או מה מועיל מעכשיו שלו אלא ודאי כדאמרן אפילו לאותן שקדשו אותה אפשר דאסורה בביאה שאין אשה אחת ראוי לכמה אנשים להשתמש זה בצד אישות של זה וכל מה דאפשר למבצר משיורא דידה בצרינן הילכך הרי היא אסורה להם ואתיא כאביי שאמר קדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין דהילכתא כוותיה והיינו לישנא ותופסין בה לומר דצריכה גט מכולם לא שתהא מקודשת גמורה לכלן להיות מותרת להם וכן פרש"י ז"ל תופסין בה לאוסרה. ואותבינן לרבי יוחנן מדתנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט וחולצת ולא מתייבמת ולרבי יוחנן דאמר דהאי לישנא שיורא הוא כל גיטא דמשייר ביה לא כלום הוא. ותמיהא מילתא כיון דשיורא הוא למה לן לאותובי עלה מהא דגיטין ניפרוך מקדושין גופייהו דהא קיימא לן דכל קידושין דמשייר בהו לא הוו קדושין דבריש פי' המגרש בעי לה רבי אבא בקדושין היאך מי אמרינן כי פסול שיורא הני מילי בגט דבעי' כריתות אבל בקדושין כי יקח אמר רחמנא קנין כל דהוא או דילמא הוייה ליציאה מקשינן בתר דבעיא הדר פשטה הוייה ליציאה מקשינן דכתיב ויצאה והיתה תירץ הראב"ד ז"ל דהא דרבי יוחנן אתיא כסברא קמייתא דרבי אבא דע"כ לא קאמרי רבנן אלא בגט דבעי כריתות וליכא אבל קדושין קנין כל דהו סגי ולא פסיל ביה שיורא והתם נמי חשו לדר' אבא קמייתא דאמר אביי את"ל איתה לדרבי אבא כו' משום הכי סבר רבי יוחנן דשיור אינו פוסל בקידושין ולהכי אותבי' ליה מגט דפסיל ביה שיורא. ולא נהירא דהיכא אפשר דהא דרבי יוחנן שייכא בדרבי אבא ולא אייתי לה התם כלל לא לסיועי סברא קמייתא דרבי אבא ולא למפרך מינה אמסקנא. אבל הנכון דודאי מודה ר"י דשיור פוסל בקידושין כמו בגירושין מיהו ס"ל שאין שיור פוסל אלא כשהוא משייר לעולם כגון חוץ מפלוני או חוץ ממזונותיך וכיוצא בו אבל הכא שאין שיורו אלא עד ל' יום וכל היכא דאלו לא מקדשה לאחרים עד ל' יום ולכי מטו ל' יום הוו קידושין גמורי' לא חשיב שיורא אלא הקידושין חלין מעכשיו והולכין ונגמרין עד ל' יום כמ"ש בירושלמי כל ל' יום קונה ואינו קונה לאחר ל' יום קונה קנין גמור וכן הדין בגט שאם אמר הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר ל' יום ושניהם קיימין לאחר ל' יום הרי זה גט שהגירושין מתחילין מעכשיו והולכין ונגמרין לשלשים יום לגמרי אבל באומר מהיום ולאחר מיתה הוא דקשיא לן משום דמהיום עד אחר מיתה אין הקדושין נגמרין ואית בהו שיורא ומיתה לא גמרה מה דאשתייר מקמי הכי דאין גט לאחר מיתה אישתכח דאית ביה שיורא וחסרון שלא נתמלא שכל זמן שהוא בחיים שייר ולאחר מיתה אינו גומר שאין המת מגרש ולא גומר גירושין והיינו דסבר רבה לפרוקי גט להוציא ומיתה להוציא דאף ע"ג דמיתה אינו באה להוציא מרשות יבם כדאקשי ליה אביי מ"מ קסבר כיון שמחיים התחילו הגירושין מעכשיו יצא' מרשותו של בעל וכל שיוצא' מרשותו של בעל כלל אינה מתייבמת שאף ע"פ שלא הותרה לשוק מחיים מ"מ מיתה באה וגמרה והתירה לשוק, ולא נכנס לרשות יבם מכיון שמחיים התחילה לצאת מתחת זיקתו של יבם ואביי פריך לי' דלא נפקא לרשות יבם דבמאי נפק' אי משום גט הא אית ביה שיורא וכמאן דליתא דמי ואי משום מיתה אין מיתה באה להוציא מרשות יבם אלא להכניס ברשותו ואסיקנא דמדינא יבומי נמי מייבמת אלא משום גזירה דמהיום אם מתי וז"נ:
ולענין הלכתא פסק ר' אלפסי ז"ל הלכתא כרב ובמס' גיטין כתבנו טעמא דמהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי ולדברי הראב"ד ז"ל הדין עמו דכיון דהא דר' יוחנן אתיא כסברא קמייתא דר"א לית הלכתא כוותיה דקי"ל דשיור פוסל בקידושין דכתיב ויצאה והיתה מיהו ליתא כדכתיב'. ור"ח ז"ל פסק כר' יוחנן ואמר מורי נר"ו דנראין דבריו דהא כל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואי עשום ההיא דיבמות דאמרי' אשת שני מתים היכי משכחת לה הא פרישנא דלרב ושמואל איתמר ואי משום דבפ' יש נוחלין איתמר בשלמא גבי גט מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי אבל הכא גופא מהיום ופירי לאחר מיתה התם לא נחתינן לעיקר טעמא דמתני' דגט אלא לשוויי' פלוגתא בין גט לממון ונקטינן טעמא דרב בידן הילכך ל"ל לדחויי דר"י בכדי אפילו הוי לקולא וכל שכן דהוי לחומרא ולדידי מסתבר דליתא לדר"י כיון דסוגי' ביבמות סתמא דלא כותי' וכן סוגין משיור קידושין וגיטין דלא כוותי' דליכא להעעיד האי הפרישא אלא בתנאים שאין בגופן של אישות כגון שלא תשתה יין אבל בשיור שהוא באישות ממש אפילו ליום אחד הוי שיור ובזה עלתה השמועה יפה וכן קבלתיה מפי רבינו נר"ו:
איתמר רב הונא אמד והיא תתן. פי' דכשתתן מקודשת גמורה מעכשיו דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי רב יהודה אמר לכשתתן פירש"י ז"ל במסכת גיטין וכן רמז בכאן לקמן גבי לא נחלקו אלא במהיום ודוקא דמספקא ליה על מנת אי משמע מעכשיו או לא הלכך לכשתתן הויא מקודשת ודאי אבל קודם לכן ספק מקודשת וכן באומר הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז רב הונא אמר והיא תתן ומגורשת גמורה מעכשיו ורב יהודה אמר לכשתתן וההיא שעתא מגורשת גמורה וקודם לכן הויא ספק מגורשת והיינו דלקמן גבי גט דאמרי' מאי בינייהו פרישנא דאיכא בינייהו שנתקרע הגט או שאבד ולא פרישנא כדאמרינן גבי קדושין דאיכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר קודם שתתן מאתים זוז ואח"כ נתנה משום דאפילו לר' יהודה כיון דספק מגורשת היא הרי היא צריכה גט ממי שקדשה ואוסרין אותה לעלמא דומיא דרב הונא דאמר דהוו קידושי ודאי דאיכא בינייהו לענין קדושי אחותה ולענין להתירה למקדש מיהו בקידושין עצמם לשניהם צריכא גט ואילו לא הוו קידושין לר' יהודה כלל ואינה צריכה גט אמאי לא אמרינן איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושיה מאחר. ויש מסעדין דבריו גם כן מהא דאמרינן ורבנן אדמפלגי במהיו' לפלגו בע"מ ואם איתא דלרבנן באומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי כלל מה ענין מחלוקת במהיום במחלוקתם בע"מ עד שנאמר שיחלוקו בזה ולא בזה דפלוגתא במהיום ולאחר מיתה הוא בתנאה הוי או חזרה הוי ולרבנן גט ואינו גט ופלוגתא בע"מ אי כאומר מעכשיו דמי אי לא ולרבנן אינה מגורשת כלל והיכי הוה שמעינן חדא מכלל אידך אלא ודאי ש"מ דלרבנן בע"מ נמי גט ואינו גט דומיא דמהיום ולאחר מיתה ומשום דשייכי בעיקר דינא אע"ג דלא שייכא בטעמא אמרינן אדמפלגי רבנן בהא ליפלגו בהא כיון דבתרוייהו אמרי גט ואינו גט ולא נהירא אלא לעולם דברים כפשטן דלרב הונא מקודשת או מגורשת מעכשיו ולכשתתן ולרב יהודה אינה מגורשת לא מקודשת כלל אלא לכשתתן ואילך ולא למפרע והיינו לישנא דקאמר השתא מיהת לא הוו קדושי דעשמע בכל דוכתא לא הוי קידושי והא דלא אמרינן גבי גט דאיכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושין משום דכיון דאמרינן הכי גבי קידושין עעילא שמעינן לגט תדע דהא גבי קידושין נמי מצי למימר דאיכא בינייהו שנתקרע שטר קדושין או אבד כדאמרינן גבי גט אלא דכיון דרב קדושין בכסף לא נקט הכי ופריש דין גט שנתקרע גבי גט דשייך ומינה שמעי' לשטר קידושין ופריש גבי קידושין שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ומינה שמעינן לההיא דגט והא דלקמן דאמרינן אדמפלגי במהיום לפלוגי בע"מ כבר פי' בתוס' דלא בעינן למימר דליפלגו רבנן בחדא ומינה שמעינן לאידך דהא ליכא לעימר כיון דתרי סברא נינהו אלא על תנא דברייתא דפריש חדא פלוגתא היא דאמרינן דאם איתא דבאידך נמי איפלגו היכי לא פירש לה נמי על מתני' דע"מ וה"ק אדמפלגי במתני' במהיום לחוד לפלוגי נמי בע"מ וליתנינהו תרווייהו ומהדרינן דאי פליגי במהיום משום כחו דרבי ואידך אף על גב דאית ביה כחו דרבכן כייון דלית הלכתא כוותיה משום כבודן דרבנן לא בעי למתנייה דכח דאיסורה לא עדיף למתנייה כיון דלאו הילכתא אבל כחו דרבי דהוי דהיתירא תני ליה אף על גב דלא הוי הלכתא. אי נמי דברים כפשטן והכי פרכינן אדטרח תנא ברא למיתני פלוגתא דמהיום דתנינן במתניתין סברא דרבנן ליתני פלוגתא דעל מנת דלא תנן לי' כלל ומהדרינן דתני פלוגתא דמהיום משום כחו דרבי דלא תנן דאנן לא תנן אלא סברא דרבנן ופרכינן דליתני פלוגתא דעל מנת דלא תנן ביה סברא דרבנן כלל:
ופרקינן דכיון דלית הילכתא כרבנן בזו ולא כרבי באידך ההיא דר' כח דהתירא עדיף ליה וזה נכון מפי רבינו נר"ו:
רב הונא אמר לכשתתן תנאה הוא מקיימא תנאה ואזלא. פירוש כל היכא דבעיא שאין כופין שיתקיים התנאי כדי לקיים המעשה. מיהו בירושלמי משמע שאם נשאה מתקיימי הקידושין לגמרי ומחלו התנאי וזוקפו המעות חוב כדי שלא תהא שם בעילת זנות וכופין לבעל התנאי לקיים התנאי וה"ג התם הגיע זמן הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי אמר רבי בון מכיון שמבקש להוציא סימפון מידה עליו להביא הראיה פי' סימפון שטר התנאים שקדשה על תנאי זה והוי כמלוה בשטר ועליו להביא ראיה שפרע וצריך הגע עצמך שאין שם סימפון אלא ספק פי' שאין כאן שטר תנאין אמר ר' יוסי מכיון שאוסרה עליו להביא ראיה פי' שלפי דבריו שטוען שקיים התנאי נתקיימו קידושיו והיא אשת איש ואסורה לעלמא הילכך עליו להביא ראיה שקיים כיון שהתנאי הוא בקום עשה כדבעינן למימר קמן ופריך הגע עצמך שכנסה תוך זמן סימפון אתא עובדא קמי ר' אבהו ואמר ליה זיל הב לה פי' שאינו נאמן שקיים התנאי אע"פ שכנסה ונוסף עליו חיוב מחמת שכנסה שכופין אותו לקיים עכ"פ אמר ליה רבי אשה לא קניתי ואת אמר לי זיל הב לה פי' כיון שאין אתה מאמין אותי שפרעתיה א"כ אינה מקודשת ולמה אתה כופני לקיים התנאי שהרי המעשה הוא תלוי בתנאי ואין לכוף על קיומו אלא שיתבטל המעשה:
וא"ר אבהו מימי לא שחק בי אדם אלא זה. פי' שהדין עמו חזר ואמר אין היא חוזר בה תן אין היא חוזרת באה תתן כלומר חזר ר' אבהו ואמר כדברים הראשונים דודאי מכיון שנשאה אין הקדושין תלויין בתנאי אלא מחלו התנאי ונשארו המעות חוב ע"מ כן נתרצו לכנוס וכיון שכן הבא לחזור בו שלא לקיים התנאי שעליו כופין אותו ואינו יכול לחזור בו לא הוא ולא היא:
ופרכי' ולא דא היא קמייתא. פי' בתמיה כלומר מה חדש רבי אבהו עכשיו והלא אלו הם דבריו הראשונים שאמר מתחלה זיל הב לה ומדבריו נראה שחזר בו מאותן דברים כשאמר מימי לא שחק בי אדם אלא זה ומהדרינן חזר ועשה מעשה ב"ד פירוש מפני שחזר מדבריו הראשונים והודה לדברי האיש ראה עתה שבטעות חזר בו והדין כדבריו הראשונים חזר וקיים אותה ועשה מעשה ב"ד כדבריו הראשונים להוציא מדברי האיש זהו פירוש הירושלמי בבירור וכיון דלא חזינן בגמרא דילן עליה שום פירכא סמכי' עליה לגבי קידושין שהם על תנאי שכיון שכנסה נתחייב מי שעליו תנאי לקיימו ונגמרו הקידושין מיהו במגרש על תנאי והלכה ונישאת אין כאן רגלים שהמגרש מחל תנאו דהא אמאי ועדיין בתנאו עומדות אע"פ שנשאת ולפיכך אמרו דלאחר לא תנשא עד שתתן שמא לא תתן ונמצאת אשת איש למפרע ואם יש תנאי על המגרש לעשות אין כופין אותו לעשותו כדי שיתקיימו גרושיו וזה מבואר
הא דאמרינן איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר דלרב הונא לא הוו קידושין אי קשיא נהי דמקודשת לראשון למה אין חוששין לקידושי שני דומיא דאשת איש דעלמא שפשטה ידה וקבלת קידושין מאחר שצריכה גט כדאיתא התם איכא למימר דהתם טעמא מאי צריכה גט מדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ולכשקבלה קידושין מאחר הוי כאומרת גרשני בעלי וכמאן דאמר דכי אתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו הכא במאי עסקינן כשאמרה בפי' שאין לה גט מראשון כשקבלה קידושי שני אי נמי אפילו קבלה סתם כיון דאיכא למתלי' דקבלה קידושי שני מפני שסוברים שלא נגמרו קידושי ראשון וטעתה בדר' יהודה דלית ליה כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי תו לא תלינן בגיטו של ראשון כנ"ל:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ג (עריכה)
ורבי יוחנן אמר אפי' מאה תופסין בה והכי מיפרשא מתניתין מקודשת ואינה מקודשת שמצריכן אותה גט משניהם אבל אינהמקודשת שתהא מותרת לו מפני שני הקידושין תופסין בה.
א"ב שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר: פי' הוא הדין נמי אם חזר בו הבעל ואמר אי איפשי ליתן לך. לרבי יהודה דאמר לכי יהיב הוי קידושי יכול לבטלם בכך ואינה צריכה ממנו גט ולרב הונא דאמר תנחה הוא אף על פי שאמר עכשיו אי איפשי ליתן כל זמן שאחר כך ימלך ויתן לה הוו קדושין למפרע הלכך אין לה תקנה ילינשא לשום א' עד שיתן לה גט שכיון שלא קבע זמן בנתינת הזוזים כל זמן שיתנם לה מתקיימין הקידושין למפרע. וכן נמי מאי דתניא לקמן גבי גט ולאחר לא תינשא עד שתתן. אם נישאת נישואיה תלויין אם תתן לו מאתי' זוז הוי גיטא למפרע והוו נישואין ואם לא תתן אינן נשואין ואם רוצה האשה לחזור לבעלה שלא תתן לו הזוזים ויהיה הגט בטל אינה יכולה שמא היום או מחר תתן לו ותקיים הגט למפרע ונשואיה משני היו נשואין והיא אסורה לו. ואותו השני אסור בקרובותיה שמא יתקימו נישואין.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה