”החרב שפירשה עם יתדות המחרישה הרי זו טמאה מפני שהוא מנקר בה חוליות של באר העיין שבמעצד והעיין שבמחרישה והמסוה שבמעדר בזמן שהן קבועין חבור לטומאה ולהזאה“ (תוספתא, מסכת כלים – פרק א, הלכה ב)
3. על שום הדמיון לחרב (1). הלוח סָב על ציר בפינתו הקדמית העליונה או מורד אנכית כדרך שמחדירים "חרב" לנדנה. ועד הלשון העברית, מונחי ספנות (ת"ש-תש"א), 1940; האקדמיה ללשון העברית, מונחי כלי שיט קטנים ומעגנות (תשע"ג), 2013.
להלן התפתחותה הסמנטית של תיבת: "חרב", אכדית: בין המאות 16-20 לפנה"ס בהגיית חַרְבֻּם (𒄑𒀳𒌆𒆥) בהוראת מחרשה גדולה [1], כאשר בין המאות 15-10 לפנה"ס מתפתחת בדרך המטונומיה תיבת: חַרְבֻּ (ḫarbu) ועתה גם בהוראת: ארץ שוממה,להיות שומם. באותן שנים מתפתחת נגזרת אכדית בצורת: חַרְבֻּ, שהופך משם-עצם לפועל שהגייתו: חַרַפֻּ (ḫarapu) בהוראת "לחתוך". אוגריתית: מאה 14 לפנה"ס מצוייה בצורה: חֶרֶב . ארמית עתיקה מן המאה ה-10 לפנה"ס בהגיית: סֵפִר (sefire)[2]. ארמית-ממלכתית: חרב. ערבית של המאות הראשונות לספירה בהגיית חרבָּא (حربة) בהוראת כידון, חוד חנית בעוד בהגיית חרבְּ (حرب) מקבל משמעות של:מלחמה ,לוחמה.
ניתן לראות שלתיבת "חרב" שורשים עמוקים בלשון השמית בשדה סמנטי המתמקד במאבק (ברגבי אדמה מסולעים, ובין אדם-לאדם) , בעוד תיבת "סיף" ששויכה לשורש ס-ו-ף שהשדה הסמנטי שלה מתמקד במושגים של: "קצה" (-חרב) ,"סוף" ,מצוייה ברובד יוונית-עתיקה ומאוחרת לתיבת "חרב", שתחילת השימוש בה מתוארך למאות הראשונות לספירה ובשפה ארמית-עתיקה [3]
”ויחל רוח לפעמו ויבוא אל המחנה וינבא על הכוכב, אשר דרך מיעקב לגאול שבטי־יה מגלות העמים, וכי בימיו יוָשעו ותחדל כל תענית בציבור על העיר החרבה...“ (על המשיח, מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, בפרויקט בן יהודה)
↑בתנועה: כתב-עת למדעי החינוך הגופני והספורט; דו־קרב לשוני - דיון על מונחי הסיוף. יג, (תשפ"ב / 2021), עמ': 157
↑Jamie Novotny, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III and Shalmaneser V: An at-a-glance Akkadian glossary of the Rinap 1 Corpus, (2011-2012), p. 8.