לדלג לתוכן

ביקורת נוסח המקרא

ערך טוב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דף מעוטר בסוף כתב יד לנינגרד, מחשובי כתבי היד השלמים של נוסח המסורה והעתיק שבהם

ביקורת נוסח המקרא (מכונה לעיתים הביקורת הנמוכה, כדי להבדילה מהשיטה ההיסטורית-ביקורתית המכונה גם "הביקורת הגבוהה") היא מדע עזר בחקר המקרא ופרשנותו המתחקה אחר התהוות נוסח המקרא, העתקתו ומסירתו וכן אחר התהליכים שהולידו גרסאות וטקסטים של המקרא במשך הדורות.

ספרות המקרא על שלושת חלקיה (תורה, נביאים וכתובים) היא יחידה בעולם בכל הנוגע לתולדות הנוסח שלה ולאופני מסירתו. נוסח המקרא, בשונה מנוסחיה של כל יצירה ספרותית אחרת, מוקדמת או מאוחרת, נמסר במקורות רבים, בשפות שונות ומשתקף בעדי נוסח רבים – פפירוסים, מגילות קלף, קטעי גניזה מקהיר, כתבי יד מימי הביניים ומהדורות דפוס מודרניות.

ביקורת נוסח המקרא שואפת להציג את כל חילופי הגרסאות העולים מן הממצאים, להעריכם, ועל ידי כך לשחזר מרכיבים מתוך צורתו המקורית של נוסח המקרא, אם הייתה כזו – שאלה שלגביה אין הסכמה בין כל החוקרים. בנוסף שואפת ביקורת הנוסח לברר את אופן היווצרות הנוסחים השונים ואת התנאים החיצוניים של העתקת ספרי המקרא. לעבודתה נזקקת ביקורת הנוסח לתחומים מדעיים אחרים ובראשם פילולוגיה, פלאוגרפיה וארכאולוגיה.

בהשוואה ליצירות ספרות אחרות בנות זמנה, ספרות המקרא גדולה בהיקפה וכוללת, על פי גבולות הקאנון היהודי, 24 ספרים. תהליך הכתיבה, העריכה והגיבוש של ספרות זו נמשך כאלף שנים לכל הפחות, שסופן במחציתו השנייה של האלף הראשון לפני הספירה. נוסח המקרא נמסר בעל פה ובכתב, דור אחר דור, במשך אלפי שנים. אורכה של שלשלת המסירה ואופייה הביאו לכך שעם השנים נוצרו שינויים רבים בספרי המקרא, במתכוון ושלא במתכוון, וכיום קיימים ענפים שונים ומשפחות שונות של נוסחים לכל אחד מספרי המקרא. נכון לראשית המאה ה-21 קיימות שתי משפחות נוסח עיקריות לכלל ספרי המקרא:

לנוסח התורה קיימת גם מסורת שלישית, מסורת העדה השומרונית. יתר תרגומי המקרא לשפות השונות – עתיקות ומודרניות כאחד – נוצרו כעיבוד מתוך אחת משתי המסורות העיקריות, נוסח המסורה ונוסח תרגום השבעים.

עם גילוי מגילות מדבר יהודה במדבר יהודה בשנים 19471956, נמצאו כתבי יד רבים של ספרי המקרא שאת מסורת הנוסח שלהם לא ניתן לשייך לאף אחת מן המסורות המוכרות. תגלית דרמטית זו חשפה טפח מהיקפו הרחב של הפלורליזם במסורות הנוסח של ספרי המקרא שהתקיימו בימי בית שני.

הצורך בביקורת הנוסח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורך בביקורת נוסח המקרא נובע מצירופם של כמה גורמים. ראשית, העובדה שאין בנמצא שתי מהדורות מודפסות של המקרא הכוללות נוסח זהה לפרטי פרטים, קל וחומר באשר לכתבי יד. גם בין המהדורות המשתייכות למשפחת נוסח המסורה (כגון תנ"ך קורן, מהדורת מקראות גדולות הכתר, מהדורות הרב מרדכי ברויאר, פרופ' משה דוד קאסוטו ואחרים) קיימים הבדלים, החל מרמת החלוקה לפסוקים וכלה בהבדלים שבניקוד, בטעמים ואף באותיות עצמן. גם השוואה בין מקבילות בספרי מקרא שונים באותה מהדורה תלמד על חילופי גרסאות[1]. מלבד ההבדלים הללו, ששורשיהם נעוצים בימי הביניים ואף קודם לכן, גם בהעתקת המקרא, כבהעתקת כל סוג של חיבור, נפלו שיבושים, וביקורת הנוסח שואפת לגלות אותם ולתקנם. למרות מניעיהם הראשוניים של חלק מחלוצי ביקורת הנוסח, איששה למעשה הביקורת את העובדה כי נוסח המסורה הוא הנוסח המהימן ביותר של המקרא. עם זאת, כלל זה איננו נכון לגבי כל מקרה ומקרה של הבדלי גרסאות בין נוסח המסורה לנוסחים אחרים. בנוסף, גם אם היה מוסכם כי נוסח המסורה משקף את נוסחו המקורי של המקרא, עדיין לא ידוע איזה מבין נציגיו השונים של נוסח המסורה הוא הנוסח המקורי.

רק מסקנותיה של עבודת ביקורת-נוסח יסודית תאפשרנה מצע אמין דיו לכל פעולה של ניתוח ספרותי או פרשנות המבקשת להבין את כוונות כותבו המקורי של הטקסט הנתון.

מטרותיה של ביקורת הנוסח ודרכי פעולתה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש ובראשונה, שואפת ביקורת הנוסח לתת תיאור מקיף אודות דרכי המסירה וההעתקה של ספרות המקרא. אולם, מעבר לממד התיאורי שבחקר הנוסח, קיים גם ממד מעשי מובהק. ממד זה כולל את איסופם של הבדלי הגרסה הקיימים והמשוחזרים והערכתם. באשר למקורות עבריים, פעולת האיסוף ככלל אינה סבוכה, למעט איסוף עדי הנוסח הפנים-מקראיים המשתקפים בכתובים מקבילים ובספרות חז"ל. איסופם של הבדלי גרסה מהתרגומים העתיקים הוא פעולה מורכבת יותר.

מעבר לשחזור נוסח המקרא על סמך המצוי, יש מהחוקרים הפועלים גם בשדה 'נוסח המקרא הרצוי', דהיינו, שחזור גרסאות חדשות שלא על סמך ממצאים ישירים קיימים (ראו להלן).

על פי הגדרות שונות, ביקורת נוסח, יהיה הטקסט הנדון אשר יהיה, שואפת לשחזר את הטקסט ולקרבו עד כמה שאפשר לצורתו הראשונית על ידי הסרת שכבות של שינויים, 'תיקונים' ושיבושים. לאור האמור לעיל, ביקורת נוסח המקרא עשויה להתקשות בעמידה במשימה מעין זו מטעמים עקרוניים ומעשיים כאחד; הניסיון ליצור מהדורה מדעית של המקרא, המתבססת על נוסחים אקלקטיים ובוררת מתוכם באופן נקודתי, הוא כמעט בלתי אפשרי. מצב זה קיים גם בחיבורים אחרים בעלי מסורות ומשפחות כתבי יד ענֵפות במערכות יחסים מורכבות, כגון בספרות ההומרית, אך נראה שהמצב באשר לנוסח המקרא קשה במיוחד. כל המהדורות המדעיות הקיימות היום הן מהסוג הקרוי "דיפלומטי", כלומר מהדורה שיש בה נוסח עיקרי אחד כנוסח הפנים, וכל חילופי הגרסאות מוצגים באפראטים השונים. רבים מהחוקרים מאמינים כי בחלק גדול מהמקרים ניתן לברור מתוך הממצאים ולשחזר רכיבים מתוך צורתם המקורית של ספרי המקרא.

תולדות ביקורת נוסח המקרא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצני 'ביקורת הנוסח' בעת העתיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפיצת המדרגה הגדולה של הדיסציפלינה המדעית העוסקת בביקורת נוסח בכלל ובביקורת נוסח המקרא בפרט התרחשה בתקופת הרנסאנס, אך שורשיה של ביקורת הנוסח נעוצים כבר בעולם העתיק. בעולם היווני והרומי היה עיסוק נרחב בביקורת נוסח ובספרייה הגדולה של אלכסנדריה אף הועסקו חוקרים שעסקו בההדרה מדעית של יצירות קלאסיות[2].

המציאות של פלורליזם טקסטואלי וריבוי נוסחים במקרא הייתה מוכרת כבר לחז"ל, ובאה לידי ביטוי באופנים שונים. במקומות רבים משתמשים חז"ל לצורך מדרש הפסוקים בניסוח "אל תקרי X אלא Y". במסכת ברכות[3] אומרים חז"ל על הפסוק מישעיהו[4] "וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" - "אל תקרי בניך אלא בוניך". והנה, במגילת ישעיהו שנמצאה בקומראן התגלה לראשונה נוסח שאכן גורס "ורב שלום בוניך". מממצא זה ניתן להעריך כי לפחות בחלק מהשימושים בשיטת "אל תקרי" מתבססים חז"ל על הבדלי גרסה ממשיים שעמדו לפניהם. המקור המפורש העיקרי המשקף מציאות זו של גיוון טקסטואלי נמצא בספרי דברים (ולאחריו במסכת תענית שבתלמוד הירושלמי ובמקומות אחרים):[5]

”מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם”[6]: שלש ספרים נמצאו בעזרה, אחד של מעוננים ואחד של היא היא ואחד נקרא ספר זעטוטין. באחד כתוב "מעון אלהי קדם" ובשנים כתיב "מעונה אלהי קדם"; ביטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים. באחד כתוב "וישלח את זעטוטי בני ישראל" "ואל זעטוטי", ובשנים כתוב "וישלח את נערי בני ישראל" "ואל אצילי בני ישראל"; ובטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים.

במקביל, גם בעולם הנוצרי הייתה מודעות למציאות זו של ריבוי נוסחים. אבות הכנסייה עסקו רבות בניסיון לברר את נוסחו המדויק של המקרא, ולכל הפחות להציג את עיקרי ההבדלים שבין הגרסאות. המפעל הנוצרי הבולט בהיבט זה היה ההקספלה שערך אוריגנס, ובה שישה טורים של נוסחים ותרגומים שונים של המקרא. בחיבורו אף ציין אוריגנס את מספר חילופי הנוסח הקיימים בין תרגום השבעים לנוסח העברי. גם עבודתו של פרשן המקרא הנוצרי הירונימוס במאה הרביעית כללה התייחסות לשאלות הנוסח.

מאוחר יותר, לקראת סופו של האלף הראשון לספירה, עסקו בעלי המסורה בבבל ובארץ ישראל (בייחוד בטבריה) בהגהה ובהעתקה מדוקדקות של הנוסח ובבניית מנגנון מורכב לשימור הנוסח שזכה לכינוי 'נוסח המסורה'.

לכל הפעולות הללו, יהודיות ונוצריות כאחד, נקודת מוצא אחת, והיא ההנחה בדבר קדושתו של הטקסט המקראי לאותיותיו. הגיוון הטקסטואלי נתפס כשיבוש במסירה הפוגע בקדושתו של המקרא. ממילא, ברירת גרסאות ושימור הנוסח שנתפס כתקין הפכו למשימה דתית בעלת חשיבות גבוהה. חשיבות זו ניכרת גם מהעובדה שבבית המקדש הועסקו מגיהים מקצועיים[7]. דבריו של התנא רבי ישמעאל ממחישים עד כמה נתפסה מלאכה זו כחיונית:

בני, הוי זהיר שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא תחסר אות אחת או תייתר אות אחת, נמצאת אתה מחריב את כל העולם כולו.

'ביקורת הנוסח' בימי הביניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנאמר לעיל, שיטת חז"ל בשאלות הנוסח נטתה לכלל ההלכתי של הליכה אחר הרוב. לאורך השנים, הכרעת נוסח המקרא על פי רוב עדי הנוסח הייתה הגישה הרווחת בין פוסקי ההלכה והפרשנים.

נזיר נוצרי בעבודת העתקה.

הן פוסקי הלכה והן פרשני המקרא היהודיים בימי הביניים עסקו במידה מסוימת בשאלות נוסח. באחת מתשובותיו[8] עוסק ר' שלמה בן אדרת (הרשב"א) בשאלה האם יש לתקן את הנוסח הנמצא לפנינו בהתאם לנוסחים שונים במקצת המשתקפים בתלמוד. במספר מקומות אף ניכר כי גם נוסח המקרא שהחזיקו בידיהם הראשונים עצמם שונה מהנוסחים הרווחים בימינו. במסכת שבת דף נ"ה ע"ב מונה ר' עקיבא איגר ב"גיליון הש"ס" שורה ארוכה של גרסאות המצויות בספרות חז"ל ושונות מהנוסח העומד לפנינו. רד"ק הסביר את חילופי קרי וכתיב במקרא כתולדה של שיבושים שחלו במסירת הנוסח. לשיטת רד"ק, גלות בבל חוללה אנדרלמוסיה טקסטואלית והביאה לריבוי ספקות באשר לנוסח המקרא. מצב זה הצריך את אנשי כנסת הגדולה להכריע על פי רוב הספרים שעמדו לפניהם ובמקרים מיוחדים לציין נוסחים חלופיים כקרי ולא כתיב או ככתיב ולא קרי. בהתאם לשיטתו, מתייחס רד"ק בפירושיו למרבית החילופים הללו ומסביר את הרקע לשתי הגרסאות. בפירושיו מרבה רד"ק לברר את הנוסח באמצעות 'ספרים מדויקים' שהחזיק ברשותו. עם זאת, עדיפותם של עדי הנוסח העבריים הייתה מכרעת בעיניו והוא שלל כל חילוף נוסח שמקורו בתרגומים של המקרא.

בעולם הנוצרי נפל העיסוק בבירורי נוסח בחלקם של אנשי כמורה ונזירים במסגרת עבודתם בהעתקת ספרי המקרא.

ביקורת הנוסח בעת החדשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החקירה הביקורתית של נוסח המקרא החלה במאה ה-17, בשלהי תקופת הרנסאנס. נקודת הציון החשובה המסמלת את ראשית העיסוק הביקורתי בנוסח המקרא היא הבאת החומש השומרוני לאירופה על ידי פייטרו דלה ואלה, שרכש את כתבי היד בדמשק ב-1616. מכאן ואילך, ככל שהלכו הממצאים ונחשפו, נסמכו החוקרים השונים בהשערותיהם על השוואות מקיפות יותר ויותר בין עדי הנוסח השונים. המהדורה הרב-לשונית (פוליגלוטה) הראשונה של המקרא נתפרסמה אמנם כבר על ידי החשמן הספרדי חימנז (Ximenes) בין השנים 15141517, אך שתי הפוליגלוטות החשובות ביותר, השלישית והרביעית, התפרסמו בפריז (16291645) ובלונדון (16541657), והן כללו כבר את הנוסח השומרוני. ראשוני החוקרים מיהרו לעמוד על סטיותיו הרבות מנוסח המסורה והגיעו לכששת אלפים הבדלים, שליש מהם המסכימים דווקא עם תרגום השבעים. הדיונים הראשונים של ביקורת הנוסח הושפעו ממניעים פולמוסיים ותאולוגיים לא פחות ממניעים פילולוגים טהורים. משום כך יובן כיצד באופן מסורתי ניתן מעמד הבכורה דווקא לתרגומים היווניים והלטיניים של המקרא ומאוחר יותר לחומש השומרוני. נוסח המסורה נתפס כנוסח מזויף ששובש במכוון בידי הסנהדרין הקדומה ביבנה שלאחר החורבן. על אף נחיתותו הראשונית, עם התגברותה של תנועת הרפורמציה, שב המקרא העברי וקיבל את מעמד הבכורה, זאת בזכות תהליך המסירה הדקדקני שלו. בהשוואה שערך עזריה מן האדומים בין כתבי יד של נוסח המסורה בסוף המאה ה-16 גילה כמות גדולה של הבדלי גרסה שכמעט כולם זוהו כמשניים, ולעומת זאת עקביות רבה במרבית הפרטים. רק בראשית המאה ה-19 בחן מחדש החוקר הגרמני וילהלם גזניוס בצורה מדוקדקת את החומש השומרוני, קבע כי מדובר בנוסח משני ומתוקן של נוסח המסורה, ובכך דחק את מקומו של נוסח זה למקום צדדי יחסית לרושם שהותיר על מבקרי הנוסח הראשונים.

הראשון שהעז להעלות השערה מקיפה בדבר נוסח המקרא היה רוזנמילר (J.G. Rosenmüller). טענתו הייתה כי יש להתייחס אל מכלול כתבי היד של נוסח המסורה כאל עד אחד שהחל את דרכו מאבטיפוס יחיד קדמון, אם כי לא בהכרח זהה לנוסח "המקורי" של המקרא.

במאה ה-19 ובמאה ה-20 נוצרו שתי האסכולות העיקריות בביקורת הנוסח. אחת, מיסודו של פאול דה לגארד (Paul de Lagarde;18271891) טוענת כי בעבר התקיימה מהדורה אחת ויחידה של כל אחד מספרי המקרא, וכי ממהדורה זו התפתחו באופנים שונים יתר הגרסאות הקיימות לפנינו. האסכולה השנייה, המזוהה בעיקר עם מבקרו הגדול של לגארד, פאול קאהלה (18751964;Paul Kahle), טוענת כי מעולם לא היה בנמצא טקסט קדמון שכזה. לטענתה, כבר מראשית המסירה הטקסטואלית של המקרא נודעו הספרים השונים במהדורות עממיות מגוונות. בין שתי האסכולות קיימות גם גישות ביניים שונות. השערות אלו ואחרות יוצגו להלן.

גילוי המגילות המקראיות במדבר יהודה בשנת 1947 ופרסומן (שהושלם בשנת 2006) יצר שינויים של ממש במשקל היחסי שניתן לעדי הנוסח השונים - חשיבותם של תרגומי משנה מתרגום השבעים פחתה לעומת עליית קרנם של הנוסחים העבריים של המקרא - החומש השומרוני, המגילות שנמצאו בקומראן ובראש ובראשונה נוסח המסורה. מיתר התרגומים נותר תרגום השבעים לבדו מקור בעל חשיבות גבוהה לביקורת נוסח המקרא. כמו כן, הראו הממצאים ממדבר יהודה על המציאות החומרית העומדת בבסיס מסירת נוסח המקרא ועל תהליכים שהתרחשו במהלכה, תהליכים בעלי השפעה מכרעת על נוסח המקרא. מטבע הדברים, ממצאים אלה מצריכים גם בחינה מחודשת של ההשערות המקיפות השונות באשר להתפתחותו של נוסח המקרא. כפי שנאמר לעיל, מתייחדת ביקורת הנוסח בעת החדשה בשפע היחסי של עדי הנוסח העומדים לרשותה ובתובנות אודות תהליכי המסירה והשיבושים שהתחוללו בתהליכים אלה. קודם שיוצגו הקווים העיקריים בהתפתחות הגישות השונות אל שאלות הנוסח מאז גילוי מגילות מדבר יהודה, נציג סקירה תמציתית של עדי הנוסח העיקריים ואת ההשערות אודות דרכי מסירתם בהיבטי הכתב, הכתיבה, ואופן היווצרותן של גרסאות משניות בתהליך המסירה.

מהדורות ביקורתיות של המקרא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החומר הרב שאספה ביקורת הנוסח מפוזר בספרים, במאמרים ובקבצים שונים. המהדורה הביקורתית השלמה היחידה של המקרא היא סדרת BH (ביבלייה הבראיקה) ו-BHS (ביבלייה הבראיקה שטוטגרטנזיה) הגרמנית שהתפרסמה לאורך המאה העשרים בכמה מהדורות, הרביעית והשלמה האחרונה שבהן הותקנה בין השנים 19681976 ויצאה בכרך אחד בשנת 1977. מהדורה זו מציגה את נוסח המסורה על פי כתב יד לנינגרד, ומתחתיו מבחר חילופי גרסאות והצעות תיקון. מהדורה חמישית של הביבלייה הבראיקה, בשם Biblia Hebraica Quinta (בקיצור: BHQ), אמורה להחליף את BHS; כרך ראשון ממהדורה זו יצא בשנת 2004 ונכון לשנת 2012 ראו אור שישה כרכים ובהם עשרה מכ"ד ספרי התנ"ך. על מהדורה מקיפה בהרבה עמלים חוקרי מפעל המקרא שבאוניברסיטה העברית בירושלים מאז שנות ה-70 של המאה ה-20. ממהדורה זו יצאו לאור נכון ל-2023 הכרכים ישעיה, ירמיה ויחזקאל. כרך המחזיק את ספרי תרי עשר מצוי בשלבי הגהה סופיים, וצוות המפעל עוסק עתה בהתקנת המהדורה לספר יהושע.

כתב העת היחיד בעולם המוקדש לשאלות נוסח המקרא ונושאים קרובים, Textus, יוצא גם הוא בהוצאת מפעל המקרא בירושלים מאז שנת 1960 ובו מדור עברי ומדור לועזי. נכון ל-2017 התפרסמו 26 גיליונות של כתב העת.

עדי הנוסח העיקריים של המקרא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדי נוסח עבריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח המסורה ונוסחים "קדם מסורתיים"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – נוסח המסורה, מסורה

עדי הנוסח העבריים למקרא משמשים כנקודת הייחוס לכל עיסוק בביקורת הנוסח. בתוכם, מוענק מעמד הבכורה לנוסח המסורה ולטקסטים הקדם מסורתיים. הכינוי "נוסח המסורה" כולל קבוצה שלמה של למעלה מ-6,000 כתבי יד ומקורות אחרים, מרביתם מימי הביניים. גיבוש הנוסח המצוי בכתבי יד אלה הסתיים אמנם סביב המאה העשירית, בעיקר על ידי פעילות משפחת בן-אשר בטבריה, אך שורשיו קדומים הרבה יותר. נוסח מסורה של ממש החל להתגבש בראשית ימי הביניים, אך שורשיו קדומים יותר, כפי שמעידות המגילות הקומראניות הכתובות בכתב העברי העתיק ומשקפות את הנוסח שלימים ייקרא נוסח המסורה. מלבד עדי הנוסח הישירים, משתקף נוסח המסורה גם בכתבי חז"ל, וכן במרבית התרגומים המבוססים עליו כגון הפשיטתא, הוולגטה ועוד. נוסח המסורה נדפס לראשונה בשנת 1488 בסונצ'ינו שליד מילאנו, אך הנוסח הקובע ביותר בעולם היהודי ובעולם המחקר הוא זה של המהדורה השנייה של מקראות גדולות שנדפסה בשנים 15241525 בידי יעקב בן חיים אבן אדוניהו בבית הדפוס של דניאל בומברג בוונציה, כפי שהוגהה במשך השנים. רק בדורות האחרונים החלו להתפרסם מהדורות מדעיות שאינן מבוססות בעיקרן על מקראות גדולות; בכללן יש למנות את מהדורת BHS ואת תנ"ך "עדי" המבוססים על כתב-יד לנינגרד, ואת מהדורת קאסוטו, מהדורת ברויאר, ומהדורת מפעל המקרא.

נוסח המסורה כולל בתוכו כמה מרכיבים: אותיות, ניקוד, סימנים וסימונים שונים, טעמים והערות מסורה. הרכיבים נוספו על ידי סופרים, נקדנים ואישים אחרים המכונים באופן כללי "בעלי המסורה".

תשתית האותיות של נוסח המסורה מתועדת כבר במגילות מדבר יהודה, למעלה מאלף שנים לפני פעילותם של בעלי המסורה בטבריה. כל המגילות המקראיות שנמצאו במצדה משקפות אף הן את נוסח המסורה. השוואה בין כמה מהמגילות הללו לבין דפוסים מודרניים של התנ"ך מגלה הבדלים זעירים בלבד.

ניתן להצביע על שלושה שלבים בהתפתחות תשתית האותיות של נוסח המסורה:

  • השלב הראשון, שראשיתו אינה ידועה וסופו בחורבן בית שני, מתאפיין בריבוי הבדלים בין עדי נוסח שונים ממשפחה זו, בעיקר הבדלי כתיב אך גם הבדלי תוכן, קטנים בדרך כלל.
  • התקופה השנייה משתרעת על פני רובו של האלף הראשון לספירה, מחורבן בית שני ועד המאה ה-8. היא מתאפיינת בקיבעון טקסטואלי מסוים. בראשית תקופה זו, במהלך המאה השנייה, הפכה תשתית האותיות של משפחת נוסח זו לתשתית המקובלת הבלעדית בכל קהילות ישראל, כאשר כל הקבוצות ששימרו מסורות טקסטואליות אחרות פרשו מן היהדות (השומרונים והנוצרים) או חדלו מלהתקיים (אנשי קומראן). משהפך נוסח המסורה לטקסט המוסכם בעם ישראל, ניכרת המגמה שלא לשנות בו דבר, אף לא בפרטים זעירים. באופן זה, מספר חילופי הגרסה, שלא כדרך הטבע, הלך והצטמצם, וכך מנציח נוסח המסורה כמעט במדויק את נוסח המקרא כפי שהיה מקובל בחוגים מסוימים בעת מסוימת. הממצאים הקיימים מתקופה זו הם מגילות מתקופת מרד בר כוכבא ושרידים מהגניזה הקהירית.
  • התקופה השלישית, שסופה עם המצאת הדפוס בתום ימי הביניים, מתאפיינת בקיבעון טקסטואלי כמעט מוחלט. גם ההבדלים שניתן למצוא בין מקורות שונים מתקופה זו הם הבדלים ושיבושים מאוחרים שבדרך כלל אינם משקפים מסורות קדומות.

אין עדות מכרעת לטובת ההשערה שהתקיים אי פעם אבטיפוס אחד ויחיד של נוסח המסורה. מסייעת להשערה זו האחידות הפנימית הגבוהה של קבוצת עדי נוסח המסורה. אחידות זו ניכרת ברמת הדיוק הגבוהה במרבית ספרי המקרא מחד גיסא, וכן דווקא באופיו המשובש מעט, לעומת עדים אחרים, של ספר שמואל בכל כתבי היד של נוסח המסורה מאידך גיסא. עם זאת, גם בתוך קבוצת נוסח המסורה קיימים הבדלים בתשתית האותיות. חלק מסוים מהבדלי הגרסה מתועדים בנוסח המסורה עצמו - אם בהערות המסורה המעירות על חילופי אותיות בין "מדינחאי" (בעלי מסורה מן המזרח, כלומר בבל) לבין "מערבאי" (בעלי מסורה מן המערב, ארץ ישראל), אם בהערות קרי וכתיב וסבירין, ואם בשינויים זעירים בין כתבי יד ממוצא שונה.

הניקוד והטעמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתו של הניקוד היא לקבוע את אופן הגיית הכתוב באמצעות שימוש בסימונים מוסכמים לתנועות השונות, אשר נעדרות מן הכתב העיצורי. בנוסף נועד הניקוד להסיר ספקות אפשריים ולבטל קריאות חלופיות של הכתוב. מערכות הניקוד השונות לא נוצרו לפני המאה ה-6. ראיה לאיחורו של הניקוד היא העובדה כי במגילות מדבר יהודה אין זכר לכל צורת ניקוד, למעט השימוש באימות קריאה. למעשה, משמש הניקוד גם כדרך מסוימת לפרשנות. השוואה לעדי נוסח אחרים מצביעה על מסורות חלופיות לאלו שהיו בידי הנקדנים. כך, בעוד את תשתית האותיות שבישעיהו, כ"ד, כ"ג, מנקדים בעלי המסורה כך: "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה", פסוקים אלה נקראו על ידי המתרגם של תרגום השבעים כך: "וְחָפְרָה הַלְּבֵנָה וּבוֹשָׁה הַחׁמָה". מלבד דוגמה זו, המשקפת מסורות שונות באשר לכתוב, הלבישו לעיתים הנקדנים פרשנות לא טקסטואלית באמצעות הצמדת ניקוד לא מקובל על תשתית אותיות קשה או חריגה. כך למשל מנוקדת תמיד התיבה "ירושלם" כך: "יְרוּשָׁלִַם", כאילו נכתב "ירושלים".

ידועות שלוש או ארבע שיטות ניקוד שונות. עם השנים נזנחו שתי שיטות הניקוד העליון, הבבלית והארץ־ישראלית, ואת מעמד הבכורה קיבל, כמעט בכל עדות ישראל, הניקוד הטברני התחתון. בתוך הניקוד הטברני גופו התקיימו לפחות שתי מסורות משפחתיות, זו של משפחת בן נפתלי וזו של משפחת בן אשר. מסורת בן אשר, המתועדת בכתר ארם צובא, בכתב יד לנינגרד ועוד, היא למעשה המסורת המשתקפת בכל מהדורות המקרא בנות זמננו. בעבר נטען על ידי מבקרי הנוסח כי הניקוד הטברני מייצג צורות מלאכותיות, אך עם השנים הוברר כי לכל היותר מייצג ניקוד זה צורות הגייה מאוחרות אך ודאי לא מומצאות. כיום יש גם הטוענים כי הניקוד הטברני משקף מסורת הגייה שהתקיימה - לא באופן בלעדי אמנם - כבר בימי בית שני.

גם טעמי המקרא, הכוללים סימונים שונים סביב הטקסט, נועדו לציין את היחס התחבירי שבין מילות הפסוק לצד תפקידיהם המוזיקליים וההטעמתיים. טעמי המקרא מביאים לידי ביטוי פרשנות מסוימת, לעיתים עתיקת יומין, בהבנת הטקסט המקראי ורבים מפרשני ימי הביניים נזקקו לטעמי המקרא בדברי פרשנותם לכתובים.

סימנים שונים בטקסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד סימני הניקוד והטעמים כולל נוסח המסורה סוגים שונים של סימונים בתוך הטקסט ומסביבו, מרביתם עתיקים.

  • חלוקת הטקסט - בעולם העתיק נהגו לחלק טקסטים ארוכים ליחידות על ידי יצירת הפסקות ראשיות ומשניות. חלוקה זו קיימת גם במקרא והיא החלוקה העתיקה ביותר שלו, הניכרת גם במגילות הקומראניות (בקרבה של כ-80% לחלוקה העכשווית). במסורת העברית מכונות יחידות אלו כ"פרשיות פתוחות" ו"פרשיות סתומות". מיקומן של ההפסקות שונה בין כתבי היד במידה מסוימת, אך מרבית כתבי היד המאוחרים מסכימים עם רשימת הפסקאות שמנה לימים הרמב"ם. בשלב מאוחר יותר חולק המקרא לחלקים קטנים יותר המכונים "פסוקים" וכוללים טקסט באורך הנע בין מספר מילים לעשרות בודדות של מילים. חלוקה זו לא סומנה על ידי מרווח בטקסט או בנקודתיים אלא באמצעות שימת טעם מסוים ("סילוק") בתיבה האחרונה של הפסוק. במרבית המקרים מסכימות שתי מערכות החלוקה הללו לפרשיות ולפסוקים, והחלוקה לפסוקים נראית כתת-חלוקה של הפרשיות, אולם ישנו מספר לא מבוטל של מקרים שבהם ישנה התנגשות בין שתי המערכות. התנגשויות אלו, שכשני שלישים מהן מתקיימות דווקא בספר שמואל, קרויות "פיסקא באמצע פסוק".
מלבד שתי שיטות אלו קיימות שיטות חלוקה אחרות, שבהן החלוקה לחטיבות גדולות יותר - לפרשות (בבל) ולסדרים (ארץ ישראל), בהתאם לשימוש הליטורגי בבתי הכנסת, וכן חלוקה לפרקים שנעשתה על ידי נוצרים במאה ה-13.
קטע מתוך עשרת הדיברות הכולל את הערות המסורה בשולי הטקסט
  • סימונים בגוף הטקסט - כמשתקף במקורות יווניים, כבר בעולם העתיק תוחמו קטעים מסוימים בתוך טקסט באמצעות האות סיגמא והאות סיגמא כשהיא הפוכה (אנטיסיגמא). מטרת הסימון הייתה להודיע לקורא כי מקומו הנוכחי של הטקסט התחום איננו מתאים. ברבות הימים הפך סימון זה לסימון הידוע כיום כסוגריים. גם במקרא, בפרשת "ויהי בנסוע הארון" ובספר תהלים, פרק ק"ז[9], ישנו סימון עתיק - "נו"נין הפוכות", שלהם דמיון גרפי מסוים לסיגמא היוונית. בספרי (במדבר פ"ד) דנים חז"ל בסימון זה ויש מהם הסובר כי ניקוד זה בא להעיד ש"אין זה מקומו" של הקטע[10]. מלבד קטעים ארוכים יחסית אלו, ישנם עוד 15 מקומות אחרים במקרא בהם מסומנות נקודות מעל האותיות. מחיקת אותיות באופן מכוון על ידי מעתיק באמצעות נקודות מוכרת ממקורות יווניים, רומיים, נמצאה במגילות מדבר יהודה[11] וייתכן שאף עולה ממקורות חז"ל[12] אך המסורה מציינת מקומות אלה כ"אותיות מסופקות" בלבד. בשניים מהמקרים מתועד חיסורן של אותיות אלו בעדי נוסח אחרים[13].
בנוסף לסימון נקודות מעל הטקסט, ישנן 4 "אותיות תלויות" במקרא. אחת מהן[14] מחליפה את המילה "משה" במילה "מנשה" ו-3 נוספות מוסיפות (או מחזירות) ע' גרונית שאולי נשמטה על ידי מעתיק קודם. במקומות רבים במקרא יש אותיות גדולות מן הרגיל (אותיות רבתי), ובכמה מקומות אותיות קטנות (זעירי). בחלק מן המקרים מדובר בהדגשה, למשל בראשיתו של ספר, באות האמצעית בתורה ועוד. העקביות הכמעט מוחלטת של כל כתבי היד של נוסח המסורה בסוגיה זו הביאה את לגארד לטענה כי מכאן ראיה לקיומו של עותק אחד ממנו הועתקו כל כתבי היד של נוסח המסורה.
  • סימונים מחוץ לטקסט והערות המסורה - התופעה הנפוצה ביותר של סימונים מסורתיים מחוץ לטקסט היא של סימוני כתיב וקרי (בין 848 ל-1,566 הופעות). בתחילה הועברה המסורת על סימונים אלו בעל פה או ברשימות חיצוניות, שהקדומות שבהם הידועות לנו מובאות בתלמוד. בתקופת המסורה הונהג סימון צורת הקרי בשולי הגיליון. ישנם גילויים שונים לתופעה כגון "קרי תמידי" (למשל בשם ה'), "קרי ולא כתיב" (הוספת מילה שאינה כתובה בטקסט), "כתיב ולא קרי" (הנחיה לקורא לדלג על תיבה הכתובה בטקסט), ועוד. במחקר ישנן כמה דעות עיקריות באשר למהות התופעה. יש הסוברים כי צורות הקרי נוספו על ידי בעלי המסורה במטרה לתקן את הצורה הכתובה המשובשת, ישנם הסוברים כי צורת הקרי מייצגת חילוף גרסה מתועד בכתובים שביקשו בעלי המסורה לציין וישנם הסוברים כי צורת הקרי מייצגת מסורת קריאה שמעמדה שווה ערך לזו של מסורת הכתיבה המיוצגת בכתיב[15].
מלבד צורות הקרי והכתיב מספקת המסורה הערות אודות בין 8 ל-18 "תיקוני סופרים" (או: "כינה הכתוב" בלשון חז"ל) שנעשו על מנת למנוע פגיעה בכבוד האל או לעדן ניסוח בעל משמעות מגונה, 5 "עיטורי סופרים" (=חיסורי סופרים; עט"ר בארמית = חס"ר) וכן בין 70 ל-200 הערות "סבירין" הבאות למנוע קריאות אפשריות.

נוסח שומרון ונוסחים 'קדם שומרוניים'

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – התורה השומרונית
חומש שומרוני כתוב בכתב העברי העתיק

מוצא השומרונים לוט בערפל. הם רואים בעצמם את המשכו הלגיטימי היחיד של עם ישראל, ואת היהודים כמי שהתפלגו מהם בתקופת עלי הכהן, במאה ה-11 לפנה"ס. הכרוניקה היהודית בספר מלכים[16] טוענת כי מוצאם של השומרונים הוא מעמים זרים שהוגלו על יד האשורים לאחר חורבן ממלכת שומרון. לעומת שתי הדעות המסורתיות הללו, מזהים מרבית החוקרים את השומרונים כעבריים במוצאם שהתפצלו משאר היהודים במהלך התקופה הפרסית, או במהלך התקופה החשמונאית, לאחר הריסת מקדשם על ידי יוחנן הורקנוס בשנת 128 לפנה"ס. בדומה לאופן שבו שמרה היהדות הרבנית על נוסח מיוחד משלה לתנ"ך והעבירה אותו באמצעות מנגנון מסורה, עשו זאת גם חברי השומרונים ביחס לחמשת חומשי התורה, ובמידת מה גם ביחס לספר יהושע. הנוסח השומרוני של התורה נמסר בכתב עברי-שומרוני (ולא אשורי) והוא כולל בעיקרו אותיות בלבד, ולצידו מסורת קריאה שבעל פה. במרוצת הדורות פיתחו גם השומרונים סימני ניקוד, אך רק מיעוט כתבי היד עשה בהם שימוש.

נוסחו של החומש השומרוני התגלה לעולם החוץ-שומרוני והחל להיחקר בשנת 1616, עם הבאת כתב יד שומרוני לאירופה. בתחילה נטו החוקרים לייחס קדמות מופלגת לחומש השומרוני בשל היותו כתוב בכתב עברי ולא בכתב אשורי, אך ניתוח פליאוגרפי של הכתב מעלה כי זמנו מהתקופה החשמונאית בלבד. הקולופון בספר אבישע של החומש השומרוני מעיד כי היא נכתבה בימי יהושע בן נון, אך הממצאים מעידים כי זמנה הוא סביב המאה ה-12 לכל המוקדם. כתב היד העתיק ביותר של החומש השומרוני הוא מראשית המאה ה-12, אך ייתכן ויש גם דף בודד מספר בראשית מן המאה ה-9.

השוואת החומש השומרוני לנוסח המסורה מלמדת כי ניתן לזהות בחומש השומרוני שתי שכבות המייחדות אותו. ראשית, החומש השומרוני כולל שכבה דקה אך בולטת של תוספות כיתתיות מאוחרות הנוגעות בעיקר למרכזיותם של שכם והר גריזים (ובכתיב השומרוני: הרגריזים) כנגד כל רמיזה לירושלים. תוספות אלו כוללות החלפה של כל מקום שבו נכתב "המקום אשר יבחר ה'" ב"המקום אשר בחר ה'", וכן דיבר הנוגע לקדושת הר גריזים בעשרת הדיברות, המורכב מההתייחסויות למקום במקומות אחרים בתורה. כמו כן, כוללת השכבה הכיתתית כמות ניכרת של חילופים פונטיים (כגון החלפת האותיות ע-ח) וחילופי כתיב (נטייה לכתיב מלא יותר) הנובעים ממסורת הלשון המיוחדת של העדה השומרונית.

מלבד השכבה הכיתתית, ניתן לזהות גם שכבה נוספת של חילופי גרסה אל מול נוסח המסורה. כפי שנכתב לעיל, עד למאה השנייה לספירה התקיימו בארץ ישראל גופה כמה וכמה נוסחים או מהדורות לכל אחד מספרי המקרא, נוסחים שהיו שונים אלה מאלה בצורה יותר משמעותית מהשינויים הקיימים היום בין מהדורות תנ"ך שונות. כשם שהיהדות הפרושית התבססה על אחד מהנוסחים הללו (הנוסח 'הקדם-מסורתי'), כך בחרה לה העדה השומרונית נוסח אחר עליו התבססה היא. נוסח זה היה שונה מנוסחי הקדם-מסורה עוד קודם לשינויים שערכו בו חברי העדה ועל כן הוא מוגדר כ'נוסח קדם-שומרוני', לא במובן הכיתתי של ההגדרה אלא במובן זה ששימש מאוחר יותר כנוסח שבחרו חברי הכת לקדש.

התופעה הבולטת ביותר המאפיינת את החומש השומרוני ואת הטקסטים הקדם-שומרוניים היא נטייתם לערוך הרמוניזציות בין כתובים שונים. תופעה זו כוללת ניסיון מודע לצמצם סתירות בין כתובים (למשל, התאמות בין סיפורי המדבר בספרי שמות, ויקרא ובמדבר ובין אזכור האירועים על ידי משה בנאומו שבראש ספר דברים), הוספת תיאור ביצועם של צווים, והוספת "מקורות", כגון שימת תלונה בפיהם של בני ישראל בשמות, ו', ט' על פי דבריהם מאוחר יותר בשמות, י"ד, י"ב: "הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם, כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר". מלבד תיקונים תוכניים, ערכה אסכולה זו גם תיקונים לשוניים כגון תיקוני כתיב, החלפת צורות בלתי רגילות בצורות רגילות ("אנחנו" במקום "נחנו" בספר בראשית, פרק מ"ב, פסוק י"א) והתאמות דקדוקיות במין ובמספר ("ויהיו אנשים" במקום "ויהי אנשים" בבמדבר, ט', ו'). שינויים אלה ואחרים נעשו בחלקם כדי לתקן את הטקסט, לשיטתם, דווקא על מנת למנוע פגיעה בקדושתו.

כפי שניתן להבין, הן נוסח שומרון והן הנוסחים הקדם-שומרוניים משקפים נוסחים משניים וכוללים קטעים נוספים וחילופי גרסה שניתן לזהות בבירור כתוספות או כשינויים מאוחרים. עם זאת, במקומות רבים, יכולים נוסחים אלה לשקף גרסאות שוות מעמד או אף עדיפות על נוסח המסורה.

מגילות מדבר יהודה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מגילות מדבר יהודה

בין שנת 1947 לשנת 1965 התגלו באזור ים המלח, ב-11 מערות בחרבת קומראן ובאתרים נוספים סמוך לחוף ים המלח, כמו בנחל מורבעאת, בנחל חבר, בנחל צאלים ועל המצדה (מתחת לרצפת בית הכנסת). קטעים מתוך קרוב לאלף מגילות מקראיות ואחרות, מרביתן כתובות בעברית ומיעוטן בארמית וביוונית. החל משנת 1955 החלו הממצאים להתפרסם באופן מסודר בסדרת DJD, ופרסומם הושלם בשנת 2006. ממצאים אלה הקדימו את מצאי העדויות הטקסטואליות של המקרא בעברית בכאלף שנה וסייעו בביסוס קדמותו של נוסח המסורה, אך גם במתן אמון רב יותר בתרגומים העתיקים כגון תרגום השבעים, בעקבות מציאת ממצאים עבריים התומכים ברבות מגרסאותיו. בנוסף, סייעו המגילות להכרת נוסח המקרא ומנהגי הסופרים בימי בית שני. הטקסטים שנמצאו בקומראן הונחו ככל הנראה על ידי אנשי הכת ששכנה במקום (ייתכן איסיים) במה ששימש אולי כספרייה. על פי ממצאים ארכאולוגיים, המקום היה מיושב למן אמצע המאה ה-2 לפנה"ס ועד שנת 68 לספירה. חלק מהמגילות נכתבו בקומראן עצמה, אך חלקן נכתבו במקומות אחרים והובאו לקומראן, בכללן מגילות שתיארוכן הוא מן המאה ה-3 לפנה"ס. מתוך כל המגילות ושרידיהן ניתן לזהות חלקים של 172 מגילות מקראיות שונות.

שרידים מתוך ספר הושע שנמצאו בקומראן.

מרבית השרידים הם של קטעים קצרים ביותר, אך ישנם גם קטעים ארוכים יותר, והמפורסמת שבהם היא מגילת ישעיהו השלמה. בקומראן נמצאו שרידים כמעט מכל ספרי המקרא; הנפוצים שבהם הם ספרי תהלים, דברים, ישעיהו, בראשית ושמות, שמספר העותקים שלהם מהווה כ-60% מהמספר הכולל של המגילות המקראיות שנמצאו. רוב המגילות כללו ספר אחד, אך ישנן מגילות הכוללות שני ספרים מתוך התורה, ולחלופין - קטעים קצרים יותר מספר שלם, כגון מגילה שכללה את שירת האזינו או קבצים של פרקי תהלים נבחרים. כמעט כל המגילות נכתבו בכתב אשורי, אך נמצאו גם 12 מגילות בכתב העברי הקדום. שלא במקרה, 11 מהן כוללות את ספרי התורה, אך האחרונה, במפתיע, היא של ספר איוב.

לא ניתן להצביע על מאפיינים ייחודיים לכלל המגילות המקראיות שנמצאו בקומראן, הואיל וחלקן לא נכתב כלל על ידי אנשי הכת, אך ניתן להבחין בתוכן בקבוצה מוגדרת של מגילות מקראיות בעלת מאפיינים ייחודיים בהיבטי הכתיב (נטייה לכתיב מלא במיוחד), הלשון (צורות ייחודיות כגון צורת "קטלתמה" לנוכחים או כינויים פרודים מוארכים - הואה, היאה, אתמה וכדומה) ומנהגי הסופרים, באופן השווה למגילות הלא-מקראיות הכיתתיות שנמצאו באתר. מגילות אלו, המוגדרות כמגילות שנכתבו בשיטה "הקומראנית", מתאפיינות גם בגישה חופשית יחסית לעריכת תיקונים ושינויים בטקסט. את כלל המגילות המקראיות שנמצאו בקומראן מחלק עמנואל טוב לחמש קבוצות:

  • טקסטים קדם מסורתיים - מגילות המסכימות עם נוסח המסורה בשיעור גבוה (40%).
  • טקסטים קדם שומרוניים - מגילות המשקפות את תכונותיו האופייניות של החומש השומרוני (5%).
  • טקסטים הקרובים למקור העברי המשוער של תרגום השבעים (5%).
  • טקסטים שנכתבו בשיטה הקומראנית (20%).
  • אחרים - טקסטים שלא ניתן לאפיין בדרך כלשהי, ואין ביניהם קרבה פנימית (35%).

עדויות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוחיות ברכת כהנים מן המאה ה-6 לפני הספירה
פפירוס נאש מן המאה ה-2 לספירה

בנוסף למגילות, קיימים בידינו כמה ממצאים המעידים בעקיפין על נוסח המקרא. בין מקורות אלה ניתן למנות את לוחיות ברכת כהנים, לוחיות מכסף שהתגלו בכתף הינום בירושלים המתוארכות לשנת 600 לפני הספירה בקירוב, ובהן פסוקי ברכת כהנים בנוסח מעט שונה מזה של נוסח המסורה. ממצא נוסף הוא פפירוס נאש מראשית הספירה, שהתגלה במצרים וכולל נוסח אקלקטי של עשרת הדיברות ושל פרשיית שמע ישראל, וכן תפילין ומזוזות שנמצאו במדבר יהודה. מלבד ממצאים אלה ידועים לנו שמותיהם של ספרים ונוסחים רבים שאבדו בעת העתיקה ובימי הביניים כגון "ספר הללי", "ספר בבלי" ועוד.

ספר התורה של סוורוס ותורתו של רבי מאיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיבור יהודי מהמאה השלישית לספירה[17] מסופר שאלכסנדר סוורוס, קיסר רומא בשנים 222 - 235, נתן במתנה לבית כנסת ברומא ספר תורה שנבזז מירושלים בשנת 70. במספר מקורות יהודיים מימי הביניים מובאים חילופי נוסחים המיוחסים לספר תורה זה[18]. כמו כן, במדרש אגדה קדום, מתוארים שינויים בנוסח התורה שנמצאו ב'תורתו של רבי מאיר' ונאמרו בדרשותיו[19], ולפחות אחד מהם תואם את הנוסח המיוחס לספר התורה הקדום. לדברי ג'ונתן סיגל[20], אף שינויים אלו מקורם באותו ספר תורה. מהמקורות השונים הוא ליקט 33 חילופי נוסחאות, שבחלקם קשה לקבוע מהו בדיוק החילוף, אך באופן כללי ניתן לזהות בהם התרופפות של האותיות הגרוניות וחילופים של אותיות דומות, המזכירים בחוסר הדיוק שלהם את מגילת ישעיהו שנמצאה בקומראן.

התרגומים העתיקים למקרא

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תרגומי התנ"ך

באלף הראשון לספירה תורגם המקרא לכמה מהשפות הנפוצות באותה עת. הנוסח העברי שעמד ביסוד התרגומים הללו קרוב במידה רבה לנוסח המסורה, אך מספר ההבדלים איננו מבוטל כלל ועיקר. שיחזור הנוסח שהיה מונח (Vorlage) לפני המתרגם עשוי לסייע במלאכת ביקורת הנוסח הואיל ולתרגומים אלה קיימים ממצאים כבר מהמאה השנייה לפני הספירה. בשחזור המצע העברי נתקלים החוקרים בכמה קשיים ועבודה זו דורשת היכרות טובה עם סגנונם של המתרגמים. הקושי העיקרי נעוץ בממד הפרשנות ההכרחי שבמלאכת התרגום, אם בפרשנות לשונית מתחייבת ואם בפרשנות מרחיבה, מדרשית או כזו הנמנעת מהגשמת האל. כמו כן, מלבד שיבושי העתקה רגילים, ניתן למצוא בתרגומים שיבושים הנובעים מטעויות בקריאת הטקסט המקורי או בשיבושים הנוגעים לשפת התרגום. כמו כן, מלבד פרשנות או שיבושים הנופלים בשוגג, קיימת גם האפשרות לפיה המתרגם שינה במכוון מהמקור שהיה לפניו מטעמים פוליטיים, איזוטריים או אחרים[21]. קשיים אלה ואחרים מובילים להנחת היסוד הגורפת כי כל עוד קיימת זהות בין התרגום לנוסח המסורה ברמת התוכן יש לשער כי הייתה זהות גם מבחינה מילולית. עם זאת במקרים רבים ניתן לזהות כי לפני המתרגם עמד נוסח השונה מזה של נוסח המסורה, ובמקרים מסוימים ניתן אף להעריך כי מדובר בשיבוש שנפל דווקא בנוסח המסורה שלפנינו. לעיתים נמצא לתרגום סיוע עברי מחוץ לנוסח המסורה, כגון במגילות קומראן ועוד[22].

תרגום השבעים ועיבודיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תרגום השבעים
עמוד מכת"י B, ה-Codex Vaticanus - אחת הגרסאות העתיקות ביותר של תרגום השבעים הקיימות כיום

תרגום המקרא ליוונית, המכונה "תרגום השבעים", הוא תרגום שהוכן על ידי יהודים ולשימושם, בתהליך שהחל עם תרגום התורה במאה השלישית לפנה"ס ונמשך בתרגום יתר ספרי המקרא ועיבודם בארבע מאות השנים הבאות, בעיקר באלכסנדריה שבמצרים. לדעת מרבית החוקרים, לכל אחד מספרי תרגום השבעים היה במקור נוסח מתורגם אחד. חשיבותו של תרגום השבעים לחקר נוסח המקרא נובעת מכך שהוא משקף נוסח עברי השונה במידת מה מנוסח המסורה. העובדה כי חלקים גדולים מתרגום השבעים נעשו כתרגום מילולי נאמן למקור מסייעת להבחין בהבדלי הגרסאות שבין מצעו העברי לנוסח המסורה. יש מהספרים בהם נראה שככל שהתרגום אכן נאמן למקור, הרי שעמד לפני המתרגם נוסח השונה במידה רבה מאוד מזה הנמצא לפנינו בנוסח המסורה, כך באשר לספרים כמו ירמיהו, יחזקאל ודניאל.

שמו של התרגום משקף את המסורת בדבר תרגום התורה או המקרא כולו ליוונית על ידי 70 או 72 זקנים. שלא כמו בנוסח המסורה, מסודרים הספרים בתרגום השבעים בשלוש חטיבות על פי סוגתם הספרותית - חוק והיסטוריה, שירה וחוכמה, נבואה. כמו כן, כולל תרגום השבעים תרגום לספרים עבריים אחרים ("הספרים החיצונים") וחיבורים אחרים שנכתבו במקורם ביוונית (ספר "חכמת שלמה" ואחרים). העדים של תרגום השבעים רבים ומגוונים, המוקדמים שבהם כתובים על פפירוסים מן המאה השנייה לפנה"ס ונתגלו בארץ ישראל ובמצרים. מגילות הכוללות את תרגום השבעים נמצאו גם בקומראן. שלושת כתבי היד השלמים החשובים של תרגום השבעים הם מהמאות הרביעית והחמישית לספירה וסימונם A, B ו-S.

במרוצת המאות הראשונות לספירה נוצרו כמה עיבודים יהודיים לתרגום השבעים שערכו תיקונים ושינויים בנוסחו של תרגום השבעים. המניעים ליצירת העיבודים היווניים הללו היו מגמה לקרב את נוסח תרגום השבעים לנוסח המסורה, וכן מגמה להתרחק מהנוסח המזוהה עם הכנסייה הנוצרית. בין העיבודים המוקדמים החשובים יש למנות את עיבודיהם של עקילס הגר, סומכוס (לגביו אין ידוע האם היה יהודי, גר, שומרוני או נוצרי) ותיאודוטיון. באמצע המאה ה-3 ערך אוריגנס חיבור בן שישה טורים ("הכספלה") ובו כלל את נוסח המקרא בעברית, בתעתיק ובארבעה תרגומים יווניים שהשלישי ביניהם הוא תרגום השבעים. העיבוד החשוב המאוחר ביותר הוא עיבודו של לוקיאנוס מאנטיוכיה (250312).

כתב יד עברי מן המאה ה-11 של התורה כשבין הפסוקים משולב תרגום לארמית.

תרגומים ארמיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם היחלשות השפה העברית בסוף ימי בית שני, נתפס מקומה על ידי הארמית, שהפכה לשפת הדיבור העיקרית בקרב יהודים. במסגרת זו תורגמו ספרי המקרא לארמית, תחילה בעל פה, ולאחר מכן על הכתב. במסורת חז"ל מיוחס התרגום הראשון לארמית כבר לעזרא הסופר. הממצא העתיק ביותר הקיים בידינו הוא קטעי תרגום לספרי איוב וויקרא מקומראן. באופן כללי, הנוסח העברי שעמד בבסיסם של תרגומים אלה קרוב מאוד לנוסח המסורה. במסורת היהודית הרבנית זכו התרגומים למעמד מיוחד ובהוצאות רבות של המקרא נדפסים התרגומים לארמית לצד הטקסט העברי. התרגום המפורסם ביותר הוא תרגום אונקלוס לתורה שעל פי מסורת חז"ל הוכן על ידי אונקלוס הגר במאה השנייה לספירה. במחקר חלוקות הדעות לגבי זמנו (יש המקדימים אותו למאה הראשונה ויש המאחרים אותו למאה החמישית) ומקומו (בבל או ארץ ישראל). התרגום מאופיין בהיצמדות לפשט, למעט נטייה לפרשנות דרשנית בקטעי השירה בתורה. באופן כללי הנוסח שלו כמעט זהה לנוסח המסורה וקיימים בו ככל הנראה כמה מאות חילופי נוסח זעירים. תרגומים חשובים אחרים הם תרגום יונתן לנביאים, תרגומים ירושלמיים (שיוחסו בטעות ליונתן בן עוזיאל) לתורה ותרגום לכתובים.

תרגומים נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • הפשיטתא, תרגום לשפה הסורית הקרוב לנוסח המסורה. בבסיסו, ככל הנראה, תשתיתה של פרשנות יהודית. על פי המסורת, נערך התרגום במאה הראשונה לספירה עם קבלת הנצרות על ידי אבגר מלך אורהי.
  • הוולגטה, תרגום לטיני של המקרא המבוסס על נוסח זהה כמעט לנוסח המסורה. התרגום נערך על ידי אב הכנסייה הירונימוס (שכתב גם פירוש למרבית ספרי המקרא) בין השנים 390 ל-405. משמעות שמו "Vulgata" (=הנפוצה) מעידה על תפוצתו הרבה. בשנת 1546 הוכרה הוולגטה על ידי הכנסייה הקתולית כנוסח המוסמך של כתבי הקודש.

העתקת ספרי המקרא ומסירתם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 החלו החוקרים לשחזר בדרכים שונות את שיטות ההעתקה והמסירה של ספרי המקרא. החוקרים התבססו על המתואר בכתובים מקראיים ועל כתבי יד מימי הביניים, פפירוס נש, עדויות חז"ל בסוגיה ועוד. גילוין של מגילות מדבר יהודה שפך אור חדש גם על סוגיה זו.

העתקת ספרי המקרא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומרים, צורה והיקף

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומרי הכתיבה ששימשו בימי בית ראשון היו אבן, לוחות חומר, עץ, חרסים, פפירוס (גומא), מתכת ועור. על גבי אבנים ניתן היה לחרוט (מצבת מישע) או לכתוב בדיו על גבי טיח ("וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד"[23]), אך היקף הטקסט אותו ניתן לכתוב אינו גדול. כך הדבר גם באשר למרבית החומרים האחרים שנזכרו. באוגרית נכתבו אמנם טקסטים ארוכים במיוחד (כגון עלילות בעל וענת) בכתב יתדות על גבי לוחות חומר, אך אין סימן לכך שטקסטים מקראיים נכתבו בשיטה זו.

פפירוס ועור היו אם כן לחומרים העיקריים שעליהם נכתבו ספרי המקרא. במקרא מוזכרת כתיבה על גבי מגילה הניתנת לקריעה ולשריפה[24], אך יש המשערים שבימי בית ראשון עיקר הטקסטים נכתבו על גבי פפירוס[25]. השערה זו נתמכת בידיעות מעמי הסביבה ומתבססת על כתובים מקראיים[26]. לדעה זו, רק בראשית ימי בית שני נוצר צורך בכתיבת טקסטים ארוכים יותר, ואז החל מעבר הדרגתי לכתיבה על גבי קלף מעובד.

בהתאם להשערה, מרבית המגילות שנמצאו בקומראן עשויות עור, ומיעוטן פפירוס. המגילות שנמצאו עשויות יריעות עור מחוברות או פיסות פפירוס שהודבקו זו לזו. על פי הממצאים הקיימים, אורך כל יריעה נע בין 26 ל-89 סנטימטרים ורוחבה בין 6 ל-20 סנטימטרים. היריעות חולקו לטורים משורטטים, עד ארבעה טורים ליריעה, ובכל טור כעשרים שורות. את חמש המגילות נטו לכתוב בטורים צרים במיוחד. אורך המגילות המחוברות מגיע עד שמונה מטרים, וניתן לשער שהיו מגילות בממדים גדולים אף יותר. למעט יוצאי דופן בודדים, כללה כל מגילה ספר מקראי אחד בלבד.

רבים מהממצאים תואמים את דברי חז"ל במסכת סופרים, כגון בדיני השוליים העליונים והתחתונים ובבעיית השירטוט קודם הכתיבה. ישנם גם הבדלים, כגון קיומם של טלאים ועוד. שיטת הכתיבה במצחפים (קודקס) וכתיבה על שני צדי הקלף (כתוצאה של שכלול בשיטות העיבוד) איננה משתקפת בקומראן כיוון שהחלה לנהוג רק מאות שנים אחר כך.

מימי הביניים ועד ימינו מתקיימות זו לצד זו שתי צורות לכתיבת ספרי המקרא. הצורה האחת, בהמשך לשיטות מימי בית שני, היא כתיבה מוקפדת ומדוקדקת באמצעות דיו על גבי עור מעובד. ספרים הנכתבים בצורה זו, בעיקר ספרי התורה אך גם חלקים אחרים מהמקרא כגון ספרי הפטרות וחמש מגילות, משמשים בעיקר למטרות ליטורגיות של קריאה בציבור. על הכותב חלים כללים רבים שנתנסחו עם השנים בתלמודים ובספרי הלכה. בצורת הכתיבה הזו יש אותיות ורווחים בלבד, ולא סימני ניקוד וטעמים[27].

צורת הכתיבה השנייה הקיימת עד ימינו נועדה לשימושים שאינם ליטורגיים, כגון לימוד ביחיד או בציבור. בשיטה זו נכתבו ספרי המקרא בעבר על גבי מצחפים ובימינו בעיקר על גבי נייר מודפס. על כתיבה זו לא חלים כללי כתיבת הסת"ם, אך גם בהם מושקעת עבודת הגהה רבה. בטקסטים מסוג זה נמצאים סימני ניקוד וטעמים סביב האותיות ובמקרים רבים מובאים לצד הטקסט תרגום אונקלוס או דברי פרשנות.

לאופני הכתיבה גובשו במהלך הדורות כללים ומנהגים שונים. מסכת סופרים היא מסכת מאוחרת אמנם, מן המאה התשיעית, אך משתקפות בה גם מסורות קדומות רבות שחלקן נתאשרו מתוך ממצאי קומראן.

  • הפרדה בין תיבות - בכתב העברי הקדום (כמו בפיניקית ובשפות אחרות) נהגה הפרדה בין תיבות באמצעות נקודות או קווים. היו חוקרים ששיערו כי ספרי המקרא נכתבו דווקא בכתיבה רציפה לחלוטין ללא כל סימון למעבר בין התיבות. השערה זו נועדה להסביר את קיומם של הבדלי גרסה המשקפים חלוקה שונה של המילים. עם זאת, הממצאים מקומראן אינם מאשרים השערה זו מאחר שבהם נעשית הפרדה בין תיבות באמצעות רווחים.
  • אותיות סופיות - אותיות מנצפ"ך התפתחו כבר בתקופה הפרסית. עם זאת, גם במגילות קומראן, שם ניתן למצוא תיבות רבות (בייחוד חד-הברתיות) המסתיימות באותיות לא סופיות, ניכר כי השימוש בהן אינו עקבי. גם בנוסח המסורה נותרו שני שרידים של חוסר עקביות זה[28].
  • חלוקה פנימית של הטקסט - בדומה לנוסח המסורה (אם כי בהבדלי פרטים), מחולקים הטקסטים בקומראן ליחידות משמעות באמצעות רווחים באמצעי שורה להפסקה משנית ("פרשיה סתומה") ורווחים הנמשכים עד לסוף השורה להפסקה ראשית. כמו כן, במגילות המכילות כמה ספרים (כגון תרי עשר) ישנו רווח במעבר בין הספרים. לחומש השומרוני שיטה דומה, אם כי שונה מאוד בפרטיה.
שירת האזינו מסודרת בצלעות בספר תורה מודרני
  • סידור טקסטים בצלעות - טקסטים שיריים אחדים בקומראן סודרו בתקבולת הצלעות. שיטה זו שוכללה בנוסח המסורה ונוספו בה סוגים נוספים ("לבנה על גבי אריח ואריח על גבי לבנה"). גם בנוסח שומרון מוכרות שיטות מעין אלו וכן נטייה לסדר מילים ואותיות זהות אלו מתחת אלו.
  • סימנים בתוך הטקסט - במגילות קומראן קיימים סימנים שונים בתוך הטקסט, הבאים, ככל הנראה, לאחת מארבע המטרות הבאות: תיקון שגיאות (על ידי סימון נקודות, קו חוצה, גירוד, הוספת אותיות בגיליון וכן ניסיונות לשינוי צורת האותיות); חלוקת הטקסט ליחידות; ייצוג או הדגשת שם הוי"ה; והסבת תשומת הלב לעניינים שונים בטקסט.
  • שבירת מילים בסופי שורות - תופעה נפוצה בקומראן, ככל הנראה מטעמי חיסכון; נאסרה במסכת סופרים.

ספרי המקרא נכתבו בכתבים שונים. בשלב הראשוני ממנו נותרו ממצאים, הם נכתבו בכתב העברי הקדום (בלשון חז"ל כתב רועץ או דעץ), ולאחר מכן בכתב המרובע. 14 מן המגילות שנמצאו בקומראן נכתבו בכתב דעץ, ובכמה מגילות אחרות הכתובות אשורית נכתב שם הוי"ה לבדו בכתב העברי הקדום. המדע העוסק בהתפתחות הכתב (פלאוגרפיה) עשוי לתרום רבות לסוגיית הנוסח הואיל וניתן לתארך מגילות רבות על סמך הכתב המצוי בהן; בנוסף, הדמיון בין אותיות בתקופות שונות עשוי להסביר חילופי אותיות בנוסח המקרא.

כתיב (אורתוגרפיה) הוא אופן הביצוע בכתב של מילה מדוברת. שימוש והימנעות משימוש באימות קריאה ובסימני ניקוד מביאים לכך שניתן לייצג את אותה מילה בכתיבים שונים. כפי שמעידות כתובות משפות שכנות, בשלב הראשוני כללו הטקסטים הכתובים עיצורים בלבד. במרוצת הדורות נוספו לכתיב העברי אימות קריאה וסימוני ניקוד, שמטרתם להקל על הקריאה.

הממצאים העתיקים הנמצאים בידינו משקפים שלוש שיטות כתיב עיקריות - השיטה הקומראנית; השיטה השומרונית והקדם שומרונית; ושיטת המסורה והטקסטים הקדם מסורתיים. הכתיב 'המקורי' של ספרי המקרא אינו ידוע לנו, אך בשל היות הכתיב של נוסח המסורה חסר יחסית, ניתן לשער שהוא הקרוב ביותר לכתיב המקורי המשוער.

גילוי מגילות קומראן העלה כי בשיטת הכתיב של נוסח המסורה כמעט לא חלו שינויים באלף השנים שבין הטקסטים הקדם-מסורתיים ובין כתבי היד המסורתיים מימי הביניים. לדעת כמה מהחוקרים, הכתיב של נוסח המסורה משקף נהגי כתיבה של השנים 350–550 לפני הספירה, ויש המייחסים אותו לעזרא. במהלך הדורות נוסחו כללים לפיהם פועלת מערכת הכתיב במקרא. קיים חוסר עקביות מסוים במנהגי הכתיב, המשקף את העובדה שלא כל הספרים נערכו סופית באותה תקופה. באופן זה ניכרת נטייה לכתיב מלא יחסית בספרים המאוחרים אל מול הכתיב החסר בספרים הקדומים יותר. באופן כללי ניכר כי התורה וספר מלכים מייצגים כתיב שמרני חסר במיוחד והם בעלי עקביות פנימית גבוהה אל מול קהלת, שיר השירים, מגילת אסתר, עזרא, נחמיה ודברי הימים המשקפים כתיב מלא במיוחד.

תהליכים שבמסירת הנוסח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק גדול מן ההבדלים שבין עדי הנוסח השונים ניתן להסביר כתוצאה של תהליכים בהעתקת נוסח ובמסירתו, הבדלים שנוצרו על ידי אופן פעולת המעתיקים במכוון ושלא במכוון (כגון שיבושים). בנוסח המסורה ניתן להדגים את תהליכי המסירה על ידי השוואה בין כתובים מקבילים בנוסח המסורה עצמו, או על ידי עיון בהבדלים בין צורות קרי וכתיב ובהבדלים שבין נוסח המסורה, נוסח מגילות קומראן והמצע העברי המשוער של התרגומים העתיקים.

גרסאות שנוצרו כתוצאה של המסירה הטקסטואלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמטות, הוספות, שינויים ושינויי סדר נוצרו על ידי מעתיקים בכל שלבי המסירה. בחלק מהשינויים ניתן לשער שמדובר בשגיאה, אך לא תמיד ניתן להחליט איזו גרסה שגויה ואיזו מקורית.

  • השמטה מחמת הדומות (הפלוגרפיה) - השמטה בטעות של אחת משתי אותיות או מילים זהות או דומות. הבדל מסוג זה הוא הבדלי הכתיב והקרי בשמואל: "בָּרָק ויהמם" (כתיב) אל מול "בָּרָק וַיָּהֹם" (קרי)[29].
  • השמטה מחמת הסופות (הומיוטלאוטון) - השמטה בטעות של קטע שסופו זהה לסוף הקטע הקודם שהועתק. שיבוש כזה חל בשל "קפיצת" עינו של המעתיק בין הקטעים. פסוקים ביהושע[30] הושמטו בכתבי יד רבים (בהם כתב יד לנינגרד) מסיבה זו. גרסת השבעים לפסוקים בספר שופטים[31] היא: ...את שבע מחלפות ראשי עם המסכת, ותקעת ביתד אל הקיר, וחליתי והייתי כאחד האדם. ותישנהו ותאריג את שבע מחלפות ראשו עם המסכת ותתקע ביתד... אם נקבל נוסח זה, יש לומר שהושמט חלק ממשפט התנאי של שמשון בנוסח המסורה: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: אִם תַּאַרְגִי אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי עִם הַמַּסָּכֶת. וַתִּתְקַע בַּיָּתֵד, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ, שִׁמְשׁוֹן". השמטה שכזו מוסברת כהומיוטלאוטון; מעתיק קדום של נוסח המסורה דילג בטעות על המילים שהושמטו, משום שהתיבות הקודמות להן זהות לתיבות שבסופן.
  • השמטות חסרות הסבר - בנוסח המסורה נאמר: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה"[32]. כבר חז"ל התייחסו לעובדה המתמיהה שתוכן דברי קין לא נמסר. בנוסח שומרון, בתרגום השבעים ובפשיטתא נוספות המילים "נלכה השדה" כתוכן דבריו של קין, ויש המשערים כי מדובר כאן בהשמטה שחלה בנוסח המסורה שאת פשרה לא ניתן להסביר. מצד שני, ייתכן כי מילים אלו נוספו בנוסחים הללו כמעין תירוץ לקושיה.
  • כתיבה כפולה (דיטוגרפיה) - הכפלת טקסט על ידי המעתיק בשיעור שבין אות למספר מילים. לדוגמה, אל מול נוסח המסורה בישעיהו הגורס "וְהִשְׁמִיעַ ה'"[33], גורס המעתיק של מגילת ישעיהו השלמה שנמצאה בקומראן "השמיע השמיע ה'", ככל הנראה כתוצאה של שיבוש בהעתקה.
  • גרסאות כפולות - לעיתים, כשלפני הסופר עמדו כמה גרסאות שונות לטקסט מסוים, ניתן למצוא שתיים או יותר מהן מיוצגות, בטעות או במכוון, בטקסט שכתב. תוספות כאלה יכולות להיות מיוצגות במילה אחת כגון "וכיא ההצילו" ממגילת ישעיהו המשלבת את נוסח המסורה לישעיהו, ל"ו, י"ט, הגורס "וְכִי הִצִּילוּ" יחד עם נוסח אחר שגרס "ההצילו". בישעיהו, ל"ז, ט', גורסת מגילת ישעיהו מקומראן (וגם תרגום השבעים) "וישמע וישוב וישלח מלאכים" והדבר נובע ככל הנראה מצירופם של הנוסח כפי שהוא בנוסח המסורה לישעיהו, "וַיִּשְׁמַע וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים", יחד עם זה של מלכים ב', י"ט, ט', "וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים". דוגמה שלישית היא מנוסח המסורה (אך גם השומרוני ועוד) לירמיהו, נ"ב, ל"ד, "דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ עַד יוֹם מוֹתוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּיו" המהווה אולי צירוף של הגרסה המשתקפת בתרגום השבעים במקום, "דבר יום ביומו עד יום מותו", עם הגרסה המקבילה במלכים ב', כ"ה, ל', "דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו". לעיתים יוצר החיבור משמעות שלישית חדשה לגמרי לכתוב.
שינויי אותיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • חילופי אותיות דומות - בעדי נוסח רבים ניכרת החלפה בין אותיות, אם בשל דמיון פונטי ביניהן ("נָשַׁפְתָּ" בנוסח המסורה[34] אל מול "נשבת" בנוסח שומרון) ואם בשל דמיון חיצוני ביניהן כגון ד-ר בכתב המרובע ("וירא והנה איל אחר/ד נאחז בסבך"[35] - נוסח המסורה ונוסח שומרון) או א-ת (א/ת) בכתב העברי הקדום (אצבן/תצבן[36] - נוסח המסורה ותרגום השבעים). דמיון חיצוני עשוי להוביל גם לקריאת אות אחת כשתיים ולהפך (תופעה המכונה "ליגטורה ו"ליגטורה הפוכה", למשל ביהושע[37] - עברנו [כתיב], עברם [קרי]). תופעה נוספת בהקשר זה היא של שיכול אותיות, כגון "וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם" בשמואל[38] אל מול "וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם" במקבילה בתהלים[39].
  • הבדלי תפיסה בחלוקת המילים - "וְהוּא יָגֻד עָקֵב; מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ" של נוסח המסורה לבראשית, מ"ט, י"טכ', אל מול "והוא יגד עקבם; אשר שמנה לחמו" בתרגום השבעים, הפשיטתא והוולגטה.
  • הבדלים באימות קריאה - בהנחה שהטקסט המקורי היה נטול אימות קריאה והפרדה בין המילים, היו בו דו משמעויות שעשויות להביא להבדלים בין הנוסחים המעובדים. כך למשל בנוסח המסורה בספר שמואל[40] "בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה", אל מול "בפר משלש" של תרגום השבעים, שתי צורות שיכלו להיווצר מצורה בסיסית זהה - "פרמשלש".
  • השמטת אל"ף נחה - לעיתים השמיטו מעתיקים אותיות אל"ף, אם בשל היותן חסרות ניקוד ואם בשל היאלמות האל"ף בשפת הדיבור והעתקת התנועה לאחר העיצור הקודם. כך למשל באשר לצורות כמו "בֵּית שָׁן" (שאן), "לְחַטָּת" (לחטאת), "רִישׁוֹן" (ראשון) ועוד.
  • הבדלים מורכבים - במקרים רבים השתבשו מילים ביותר מאחת מהדרכים שצוינו, כך למשל בהשוואה בין תהלים, ל"א, ג' "הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי" ובין תהלים, ע"א, ג': "הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹן לָבוֹא תָּמִיד צִוִּיתָ לְהוֹשִׁיעֵנִי".
  • קיצורים - אמנם אין בממצאים עדויות ישירות לקיצורים אך נראה באופן עקיף שהיו מעתיקים שהבינו אותיות מסוימות כקיצורים. כך למשל תשובתו של יונה לשאלת מוצאו "עִבְרִי אָנֹכִי" על פי נוסח המסורה, הובנה בטעות, כנראה על ידי מעתיק, במצעו העברי של תרגום השבעים כ"עבד ה' אנכי" (חילופי ר-ד + הבנה שהאות יו"ד היא קיצור אפשרי לשם הוי"ה).
שינויי סדר
[עריכת קוד מקור | עריכה]

למשל, "וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים" בנוסח המסורה לבראשית, ל', מ"ג, אל מול "ועבדים ושפחות" בתרגום השבעים לאותו פסוק.

גרסאות שנוצרו על ידי מעתיקים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד השינויים שנוצרו בתהליך ההעתקה, קרה שמעתיקים הרשו לעצמם לשנות במכוון את הכתוב שלפניהם, וזאת בכמה אופנים ומתוך כמה מניעים:

  • חילופי לשון וסגנון - במגילת ישעיהו מקומראן, לדוגמה, ניכרת נטייה להחליף מילים נדירות במילים שכיחות, וכך גם עשה מחבר ספר דברי הימים.
  • חילופים בין מילים נרדפות - כך למשל "ממשלתו" בנוסח המסורה לישעיהו, ל"ט, ב', אל מול "ממלכתו" במגילת ישעיהו, וכן חילופים כמו כף-יד, משברי-חבלי, שבין ראשית שמואל ב', כ"ב לתהלים, י"ח.
  • הרמוניזציות - כפי שהודגם לעיל.
  • שינויים מגמתיים, רבים מהם נובעים מטעמים תאולוגיים. כך הדבר בתיקונים הרבים בנוסח שומרון; גם בנוסח המסורה קיימים תיקונים מסוג זה, למשל בהחלפה השיטתית של הרכיב התאופורי "בעל" ב"בשת", בייחוד בספר שמואל. העובדה שבספר דברי הימים המאוחר יותר מופיעות הגרסאות שאינן מתוקנות הביאה חוקרים למסקנה שפעולת התיקון לא נעשתה על ידי מחברו של ספר שמואל אלא על ידי מעתיק מאוחר יותר[41]. דוגמה אפשרית נוספת היא בשאלת שמואל את שאול "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה'"[42] (נוסח המסורה), המופיעה באחד מעיבודי תרגום השבעים בנוסח "מדוע בזית את ה'".
  • גלוסות - חוקרי נוסח המקרא מניחים כי מעתיקים נטו לכתוב ביאורי מילים ותוספות למטרת הקשר בשולי הגיליון, ולעיתים חדרו אלה בשלב מאוחר יותר אל תוך נוסח הפנים. תופעה זו אכן מוכרת בכתבי יד מכל הסוגים והתקופות, ממכתבי אל עמרנה ועד כתבי יד של התלמוד. עם זאת, קשה להניח שחלה בנוסח המקרא, הואיל ובכל המגילות שנמצאו בקומראן אין אף דוגמה ודאית אחת של גלוסה. ייתכן אמנם שהוספת גלוסות נפסקה בשלב מוקדם יחסית, אך גם באשר ל"גלוסות היסטוריות" כגון "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ"[43] או "לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים: לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה, כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה"[44], לא ניתן לקבוע בוודאות אם הן רכיב מקורי או תוספת של מעתיק קדום.

תולדות ההשערות בביקורת הנוסח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס בין עדי הנוסח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז המאה ה-17 ועד גילוי המגילות במדבר יהודה נטה עולם המחקר להתייחס אל התורה כאל טקסט שהתפתח לשלושה טיפוסי נוסח שונים, שווי מעמד, המשתקפים בנוסח המסורה: "הקבוצה הבבלית", "הקבוצה המצרית" - תרגום השבעים ו"הקבוצה הארץ-ישראלית" - החומש השומרוני. במאה ה-20 בולטים החוקר האמריקאי ויליאם פוקסוול אולברייט ותלמידיו בניסוח מגובש של תאוריה זו ובאפיונן של הקבוצות השונות: הבבלית כ"קצרה", המצרית כ"מלאה" והארץ ישראלית כ"מרחיבה". בהתאם, תוארו ספרי הנ"ך כמחולקים לשתי משפחות נוסח - המסורה והשבעים.

כל מקור חדש שובץ עם גילויו באחת מהקבוצות הללו. גם מגילות מדבר יהודה זכו ליחס דומה, והחוקרים ניסו לשייך כל אחת מהן לאחת המשפחות המוכרות. מבט מקיף יותר, עם השלמת פרסומן של כל המגילות מקומראן, הורה כי אין לדבר על שלוש משפחות בלבד, אלא נכון יותר לדבר על מספר רב של טיפוסי נוסח שרק חלקם שרדו. הישרדותן ושימורן של שלוש המשפחות המוכרות כרוך בנסיבות סוציולוגיות, אך בה במידה יכלו להשתמר גם מסורות אחרות. ואכן, במגילות קומראן נמצא אחוז גבוה של מגילות עצמאיות מבחינת הטיפוס המלמדות על גיוון טקסטואלי רחב. ככלל, מערכת היחסים הסבוכה של הסכמות והבדלי גרסאות בין המגילות מקומראן ובין יתר עדי הנוסח המוכרים מלמדת כי אכן התמונה מורכבת בהרבה.

צורתו המקורית של נוסח המקרא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסט קדמון (Urtext)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פאול אנטון דה-לגארד

בביקורת הנוסח המודרנית היה פאול דה-לגארד הראשון שהעלה את ההשערה בדבר קיומו של נוסח קדמון של המקרא. להשערת דה-לגארד, בנקודה כלשהי בעבר התקיים נוסח מקורי אחד של המקרא. נוסח זה תורגם ליוונית במהדורה אחת, ממנה התפתחו כל הטפסים השונים של תרגום השבעים. במקביל, לאחר חורבן הבית עבר הנוסח העברי עיבוד משמעותי בידי רבי עקיבא וחבריו, מתוך מגמות אנטי-נוצריות מובהקות. לשיטת דה-לגארד, את "הנוסח המקורי" של המקרא ניתן לשחזר מתוך נוסח המסורה רק על ידי השוואה צמודה לתרגום השבעים. דה-לגארד הצביע על הזהות הבולטת שבין כתבי היד השונים של נוסח המסורה, עד לפרטים הקטנים ביותר כגון האותיות הנקודות מעליהן, ועובדה זו היוותה מבחינתו ראיה כמעט מכרעת לטענתו.

לטובת השערה זו עומדים בראש ובראשונה הממצאים המצביעים על קיומם של יחסים תולדיים באשר למרביתם של הבדלי הגרסאות; דהיינו, במרבית הבדלי הגרסאות ניתן להסביר כיצד נוצרה אחת הגרסאות מגרסה אחרת. בנוסף, יש לקחת בחשבון את ההיגיון שבאפשרות זו ולפיו כל טקסט הגיע בשלב כלשהו לידי גמר, ודאי כשהדברים נוגעים לתרגומים כגון תרגום השבעים אשר הם חד-פעמיים בטבעם.

חולשתה העיקרית של השערה זו היא בהיעדר האפשרות להוכיחה, הואיל והיא נוגעת לתקופה שממנה לא קיים כל תיעוד. שנית, השערה זו תתקשה להצביע על נקודה מובהקת בזמן או בשלבי המסירה של הספרים בעיבודיהם השונים, שאליה ניתן להתייחס כאל הנקודה שבה אותו ספר נחשב כטקסט השלם. כמו כן, גם ריבוי הבדלי הגרסאות שבין עדי הנוסח העתיקים והעובדה כי בכל זאת קשה למצוא יחס תולדי בין רבים מהם, מחלישים השערה זו אך אינם מפריכים אותה לחלוטין.

נוסחים עממיים (Vulgärtexte)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם גילויה של הגניזה הקהירית דחו קאלֶה וחוקרים אחרים את השערתו של דה-לגארד בדבר נוסח עברי מגובש כבר בתקופת יבנה, שכן בגניזה נמצאו טפסים רבים של נוסחי מסורה המוכיחים כי לא מדובר בנוסח מגובש לחלוטין. השוואות מתוך כתבי חז"ל מראות אף הן על הבדלי גרסאות רבים. ראיות אלו הוכיחו כי אין לייחס לפרושים תיקון מכוון ושיטתי של הטקסט המקראי ממניעים פולמוסיים. להשערת קאהלה, הרב גוניות קדמה לאחדות, וכבר בשלב קדום ביותר של מסירת הנוסח על הכתב זכו ספרי המקרא לניסוחים שונים שווי מעמד.

גם לטובת ההשערה הטוענת כי צורתם המקורית של נוסחי המסורה והשבעים, ושל המקרא בכללותו, היא של ריבוי נוסחים, קיימים הן היגיון פנימי והן מקבילות מתוך השוואה לתולדות נוסחיהם של חיבורים מסוגים אחרים. כראיה של ממש לקיומם של ניסוחים שווי מעמד הביא שמריהו טלמון חילופים בין גרסאות שהן לכאורה בעלות מעמד שווה, כגון בין המילים יד-כף. קיומם של הבדלי גרסאות נייטרליים שכאלה, אומר טלמון, מעיד על כך שלא ניתן להצביע על נוסח מקורי אחד ויחיד של המקרא. עם זאת, גם אם ישנן גרסאות שהן שוות ערך מבחינת אי היכולת שלנו להכריע ביניהן, אין זה מלמד כי הן היו שוות ערך גם במקור. בהחלט ייתכן כי אחת מהן התפתחה מהשנייה ביחס תולדי.

גם לשיטה זו קיימים כמה קשיים, ובראשם העדר ממצא חד משמעי התומך בה. שנית, שיטה זו הופכת את מקורם של ספרי המקרא לאובייקט ערטילאי ביותר הואיל ולדידה לא ניתן כלל לדבר למעשה על "ספרים מקראיים" של ממש אלא על רעיונות כלליים בלבד, שעם השנים הלכו והתנסחו במקביל (ובדרך מקרה גם באופן דומה במיוחד) לכדי הספרים הקיימים לפנינו היום.

מצב המחקר כיום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת קיומו של נוסח קדמון אינה שאלה תאורטית בלבד; קיים בה היבט מעשי ביותר - האם בהשוואה בין גרסאות שונות ניתן לדבר על גרסה מקורית אל מול גרסאות מתוקנות או משובשות? האם ניתן לשחזר את הנוסח המקורי?

ישנם חוקרים המשתדלים להימנע מהכרעה בסוגיה זו, אך נראה שלכל ניסיון להכריע ולחוות דעה על גרסאות שונות מוכרחה שתקדם קביעה בנושא. העובדה כי מדובר בתפישות מופשטות ובלתי ניתנות להוכחה, לפחות כל עוד לא נמצאו ממצאים הסמוכים ממש לזמן חיבורם של הספרים, הופכת את הבחירה באחת משתי האפשרויות למעשה הכרחי על אף שוודאותו מוטלת בספק.

גילוי המגילות הגנוזות חייב דיון מחודש בהשערות הוותיקות. קיומן של מגילות מגוונות כל כך ששימשו קהילה קטנה כל כך הוא תופעה שאין לה הסבר מניח את הדעת. בעוד אסכולת הטקסטים העממיים הסתייעה במגוון הטקסטואלי המרשים שנמצא, נסמכו תלמידיו של דה-לגארד על הממצאים הקדם-מסורתיים לחיזוק הטענות בדבר נוסח קדמון. יש לזכור גם כי המקרא איננו יצירה חדגונית, ובהחלט ייתכן שספרי מקרא שונים התפתחו באופנים שונים. בעיות שונות בהשערת הנוסחים העממיים הביאה את מרבית חוקרי ביקורת הנוסח לכיוון השערת הטקסט הקדמון, לפחות בניסוחיה המתונים. לשיטת עמנואל טוב, חוקר נוסח הפועל בישראל, בשלב קדום ביותר הושלמו מהדורות סופיות של ספרי המקרא. מהדורות אלו נשמרו ונמסרו בקפדנות על ידי חוגים מרכזיים כגון חוגי בית המקדש. לצד מהדורות אלו המשיכו להתקיים מהדורות חלקיות מוקדמות יותר, בעיקר באוכלוסיות פריפריאליות יותר מבחינה סוציולוגיות וגאוגרפית, על אף ניסיונות להחליפן במהדורות המתוקנות והמלאות.

גרסאות שונות וקריטריונים להערכתן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפני חוקרי המקרא עומד מספר עצום של ממצאים ועדויות באשר להבדלי גרסאות, הנוגעים כמעט לכל אחד מפסוקי המקרא. גם אם חלק מהחוקרים שוללים את קיומו של נוסח מקורי וממילא אינם שואפים לשחזרו, הרי שמוסכם על כל העוסקים בתחום כי ישנה כמות ניכרת של הבדלי נוסח תולדיים שמקורם בשיבושי גרסה, וקיים הצורך לתאר תהליך זה ולשחזר נוסח או מספר נוסחים מתוקנים יותר על ידי הכרעה בין הגרסאות השונות.

מרבית החוקרים נוטים להכריע בין הגרסאות בהסתמך על כללים שנוסחו מאז המאה ה-17, ואף לוקטו בקבצים שונים. לעומתם מיעוט החוקרים שוללים את תקפותם של הכללים הללו, והם נמנעים להכריע בסוגיות של חילופי נוסחאות. הקריטריונים לפיהם מכריעים החוקרים בין הגרסאות שאולים בחלקם מתחומי מחקר אחרים כגון הפילולוגיה הקלאסית ומחקר הברית החדשה, וניתן לחלקם לשני סוגים - קריטריונים חיצוניים ופנימיים. להלן תוצג רשימה חלקית של הקריטריונים ויפורטו הליקויים העיקריים בכל אחד מהם.

קריטריונים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריטריונים חיצוניים כוללים שיקולים שאינם נוגעים לגרסאות עצמן אלא להיבטים כלליים באשר לעדים שבהם משתקפות הגרסאות השונות.

  • התייחסות לא שוויונית לעדי נוסח שונים - מתן העדפה עקרונית ומוקדמת לנוסח מקרא רק בשל היותו כלול בעד נוסח הנחשב מהימן יותר. כלל זה מתבסס בעיקרו על שיקולים פנימיים ולפיו, כאשר אנו רואים עד נוסח ובו אחוז ניכר של גרסאות העדיפות במובהק, ניתן, על דרך האינדוקציה, להעריכו כעד נוסח מהימן יותר יחסית לאחרים. מכאן, על דרך הדדוקציה, ניתנת עדיפות אוטומטית להבדלי גרסה שבהם אין הכרעה. כלל זה נוקטים חוקרים באשר לעדיפות כללית של נוסח המסורה על פני יתר העדים, או לעדיפותו של תרגום השבעים על פני תרגומי המשנה שנערכו ממנו. עם זאת, מדובר בנתון סטטיסטי ואין לתת לו משקל בבואנו לדון בהערכת גרסאות פרטיות. גם העדיפות של נוסחים מסוימים בספרים אחדים אינה יכולה לחול באופן גורף לגבי ספרים אחרים. כך למשל תרגום השבעים ועדי נוסח שונים מקומראן מציגים גרסאות רבות הנראות עדיפות על נוסח המסורה בספרי שמואל וירמיה.
  • שיקולים 'דמוקרטיים' - יש מהחוקרים הנוקטים בכלל של התעלמות מגרסאות מסוימות אם אין להבדלי הגרסה הללו בסיס רחב בממצאים. אף על פי כן יש לזכור כי בשאלת מספר הממצאים שיש בידינו ישנה מידה רבה של מקריות ואין בה כדי להעיד בהכרח על מהימנות הגרסאות השונות. הכלל הנגדי הוא שאת כתבי היד יש לשקול, ולא למנות ("manuscripta ponderantur non numerantur").
  • גילם של עדי הנוסח - ההנחה האינטואיטיבית במחקר היא שככל שתעודה מסוימת קרובה בתיארוכה לזמן חיבור הטקסט שבה, הרי שהנוסח שלה מעיד בהכרח על דיוק רב יותר וקרבה טקסטואלית גדולה יותר למקור. הנחה זו הובילה בעבר לזלזול בנוסח המסורה בשל גילם המאוחר של הממצאים המשקפים אותו. ואולם מגילות מדבר יהודה הוכיחו כיצד ייתכן קיומם של סופרים ששמרו על טקסט בקפדנות כמעט בלא שינויים לאורך כאלף שנה, בעוד סופרים אחרים נקטו דווקא חופשיות רבה כלפי הטקסט וערכו בו שינויים רבים בפרק זמן קצר בהרבה. עניין זה יצר את ההבחנה בין "גיל חיצוני" ל"גיל פנימי" בחקר התעודות.

לקריטריונים אלה יש המוסיפים גם שיקולים גאוגרפיים באשר למיקומם של הממצאים השונים.

קריטריונים פנימיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שתקפותם של הקריטריונים החיצוניים הוטלה בספק, הקריטריונים העיקריים שבהם יש להתחשב הם אלה הנוגעים לתוכן של הבדלי הגרסאות, ובעיקר השניים הבאים:

  • כלל הגרסה הקשה (lectio difficilior) - כלל זה מבוסס על ההנחה ולפיה נטו סופרים מאוחרים לתקן טקסטים שנראו קשים וליישבם על ידי תיקון הטקסט או על ידי הוספת פרשנות בגוף הכתוב. ההיגיון מאחורי כלל זה ברור, ויש הרואים אותו אף ככלל אובייקטיבי, אך בדיקת השימושים בו מראה כי הדבר אינו כך. בהיעדר הסכמה בקביעת נוסחים מסוימים כשיבושים, כמעט תמיד יימצא החוקר המתייחס אל אחד הנוסחים כגרסה קשה, גם כאשר מרבית החוקרים האחרים סבורים שמדובר בשיבוש. בעקבות כך הופך כלל זה לבלתי מעשי, הואיל והוא הופך לחרב פיפיות בכך שמכשיר כל שיבוש ומגדירו כ"גרסה קשה".
  • הנוסח הקצר עדיף - כלל זה קובע כי גרסה קצרה תמיד תהיה עדיפה (למעט מקרים של הפלוגרפיה או הומויוטלאוטון), והוא מבוסס על ההנחה שמעתיקים בעולם העתיק נטו להוסיף ולא לגרוע. עם זאת, הנחה זו איננה מוכחת כל צרכה, מה גם שבמקרים רבים לא ניתן לקבוע האם מדובר בדיטוגרפיה של עד הנוסח א' או בהפלוגרפיה של עד הנוסח ב'. אפשרויות אלו גורעות גם ממעשיותו של כלל זה.

לסיכום, הכללים שהוצגו, פנימיים וחיצוניים כאחד, לוקים כולם בחסר, אם בסובייקטיביות שבהם, אם באופי הלא-מעשי של השימוש בהם, אם באי-הרלוונטיות שלהם לרוב גדול של הבדלי הגרסאות ואם בעובדה שההיגיון העומד מאחורי חלקם איננו חד משמעי. ממילא, את עבודת חקר הנוסח לא ניתן להגדיר באמצעות כללים חד משמעיים, אלא עבודה זו נסמכת בעיקר על האינטואיציה של החוקר ומידת השכנוע שיש בנימוקיו באופן מקומי לכל הצעה והצעה.

הצעות תיקון לנוסח המקרא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד העיסוק בהערכת הגרסאות השונות, נזקקים החוקרים לעיתים להציע תיקון נוסח שלא על פי אף אחד מעדי הנוסח הקיימים. הצעות אלו מתבססות על השערות בדבר תהליכים שאירעו לנוסחי המקרא בעת מסירתם. הלגיטימציה שבהעלאת השערות כאלו נסמכת על אקראיות הממצאים שנותרו בידינו - בה אם נותרו בפנינו X הבדלי גרסה, ניתן לשער כי הבדלי גרסה רבים אחרים אבדו במרוצת השנים. ואכן, רבות מהצעות התיקון שהוצעו עד למחצית המאה ה-20 נתגלו לימים בעדי הנוסח שבקומראן. ממצאים אלה ואחרים הפכו הצעות תיקון רבות שהוצעו מדעתם של חוקרים לחילופי גרסה מתועדים ורגילים לכל דבר ועניין.

ישנם סוגים שונים של הצעות תיקון: מרבית הצעות התיקון נובעות מהבנת ההקשר, כגון הצעתו המפורסמת של שמואל דוד לוצאטו לתקן את הכתוב ביחזקאל, ג', י"ב - "וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ, וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל: בָּרוּךְ כְּבוֹד-ה' מִמְּקוֹמוֹ" ל"ואשמע אחרי קול רעש גדול ברום כבוד ה' ממקומו", בהתבסס גם על השוואה ליחזקאל, י', י"חי"ט. ישנן הצעות תיקון הנובעות משיקולים לשוניים, כגון השוואה למקבילות בשפות קרובות או מטעמים דקדוקיים שונים. הסוג השלישי של הצעות תיקון נוגע לשיקולי סגנון כגון משקלים חריגים ועוד.

ביקורת הנוסח והביקורת הספרותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת הספרותית של המקרא (המכונה גם "הביקורת הגבוהה") עוסקת בשאלות מקיפות הנוגעות לזמן חיבורם של ספרי המקרא, מבנה היצירות ואחדותן, זהות מחבריהן ומידת האותנטיות שלהן. לצורך עבודתה נשענת הביקורת הספרותית על תחומי מחקר שונים כגון בלשנות, תורת הספרות, היסטוריה, גאוגרפיה וכן על ביקורת הנוסח. באופן עקרוני, דרכיהן של הביקורת הספרותית וביקורת הנוסח אינן אמורות להיפגש הואיל והן עוסקות בשלבים שונים בתולדות הטקסט המקראי. בעוד הביקורת הספרותית עוסקת בשלבי היווצרותו של הטקסט עד ל"השלמתו", הרי שביקורת הנוסח עוסקת בעיקר בשלב של העתקת הטקסט השלם, דרכי מסירתו ותולדות נוסחיו. נקודת המפגש בין שתי הדיסציפלינות נוצרת כתוצאה מהעובדה שההפרדה בין השלבים היא תאורטית בלבד, בלא כל אפשרות ממשית לסמן נקודת זמן החותמת את שלב החיבור ופותחת את שלב ההעתקה. העתקת הטקסטים החלה גם קודם השלמת מהדורתם הסופית של הספרים, אם הייתה כזאת, ובמקביל, גם לאחר הוצאת מהדורה מוגמרת מידיו של הסופר ומסירתה, המשיכו סופרים אחרים לתקן, להגיה, להוסיף ולהשמיט.

דוד לאחר הניצחון על גלית, איור מאת גוסטב דורה. האם מדובר בהלחמת שני סיפורים שונים יחד?

באופן זה, חילופי גרסאות עשויים להעיד על שלבים מוקדמים מאוד בגיבושו של טקסט. גם כאשר הופצו מהדורות סופיות של ספרים שונים הן לא הצליחו לשרש לחלוטין את המהדורות החלקיות שהופצו לפני כן בצורה מוגבלת יותר. בעבר לא התקיימו עדויות עבריות התומכות בהשערה בדבר מהדורות קדומות, אך מצב זה השתנה עם גילוי מגילות מדבר יהודה. גם לאחר גילוין, מספר הדוגמאות עליהן ניתן לבסס השערה זו מוגבל, ועם זאת יש בו כדי להעלותה לרמת סבירות גבוהה. בין "המהדורות החלקיות" ניתן לציין את נוסחו הקצר בשישית של תרגום השבעים לספר ירמיהו, נוסח המשתקף גם במגילות קומראניות עבריות, נוסחים קצרים של תרגום השבעים ליהושע ויחזקאל החסרים שכבת עריכה דקה בת 4–5 אחוזים וכן חסרונם של פסוקים המזוהים כתוספות דויטרונומיסטיות במגילה קומראנית של ספר שמואל, שמשקפת אולי שלב ביניים בעריכת הספר.

הדוגמה הבולטת ביותר לתרומתה של ביקורת הנוסח לביקורת הספרותית מצויה בשמואל א', ט"ז-י"ז, בסיפור הקרב בין דוד וגלית. בנוסח המסורה של סיפור זה קיימות סתירות רבות, כפילויות וכיוצא בזה, במיוחד הסתירה לכאורה שבין ט"ז, כ"א לי"ז, נ"הנ"ח. תופעה זו יוצרת רושם של נוסח אקלקטי, ומזכירה את המצב שמדגישה הביקורת הספרותית בסיפורי התורה. אך בעוד בתורה יכולה הביקורת הספרותית רק לשער ולשחזר את הדרך בה שולבו מקורות שונים ליצירת נוסח משולב, הרי בסיפור דוד וגלית מספקת ביקורת הנוסח עדות ברורה לדרך בה נערך הסיפור, באמצעות השוואה לתרגום השבעים. תרגום השבעים לסיפור כולל רק כמחצית מהפסוקים הקיימים בנוסח המסורה: ט"ז, י"זי"ז, י"א; י"ז, ל"בנ"ד; י"ח, ו'ט'; י"ח, י"בט"ז; י"ח, כ'כ"ז. פסוקים אלה יוצרים סיפור עצמאי, ויתר הפסוקים המופיעים בנוסח המסורה יוצרים גם הם נוסח העומד בפני עצמו. קריאת הפסוקים שבתרגום השבעים לבדם פותרת את כל הקשיים הקיימים בנוסח המסורה. אמנם יש חוקרים הטוענים כי מדובר בתרגום שנעשה מתוך מגמה להחליק את החספוסים הקיימים, אולם העובדה כי הפסוקים שכן תורגמו, תורגמו בנאמנות מילולית גמורה למקור ובאופן הזהה לנוסח המסורה מעידה, לדעת חוקרים כמו אלכסנדר רופא ועמנואל טוב, כי לפני המתרגם עמד נוסח עברי קצר בהרבה. הפרדה בין הפסוקים הקיימים והחסרים בתרגום השבעים מגלה כי למעשה מדובר בשתי גרסאות שונות של הסיפור העומדות בזכות עצמן בתוספת של פסוקי עריכה. על פי ההשערה, אחד העורכים המאוחרים של הספר (לכל הפחות, מאוחר מזמן יצירת המצע העברי עליו התבסס המתרגם היווני) צירף את שתי הגרסאות הללו יחד כדי לשמור על שני נוסחים שעמדו לפניו, וכך נוצר הנוסח האקלקטי הקיים לפנינו.

התייחסות דתית לביקורת הנוסח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שתואר לעיל, כבר מימי חז"ל, דרך ימי הביניים ועד העת החדשה, הייתה קיימת ההכרה כי ישנו מספר לא מבוטל של חילופי נוסחאות בספרי המקרא, בייחוד בספרי נביאים וכתובים. עם זאת, במקביל להכרה הזו גם עיקרון קדושת נוסח המקרא לאותיותיו הוא עקרון קדום ובמידה מסוימת אף מתבססות עליו הלכות שונות ופרטיהן, כגון בהלכות סוכה (המחלוקת התנאית בעניין מספר הדפנות המינימלי נסמכת על שאלות של כתיב חסר ומלא בהופעות המילה "סוכה" בתורה), תפילין ודינים רבים אחרים. שתי ההכרות הללו, המנוגדות במידת מה, התקיימו זו לצד זו בכפיפה אחת כבר בספרות חז"ל וגם בתקופת הראשונים. לאחר המצאת הדפוס הלכו והתמעטו חילופי הגרסאות בנוסח המסורה, בעקבות הפיכת נוסח המהדורה השנייה של מקראות גדולות, בתוספת הגהות שביצעו מנחם די לונזאנו וידידיה מנורצי, למהדורה המוסכמת[45]. תהליך זה ביסס את האפשרות להתייחס אל הנוסח שהתקבל כאל נוסח מסורתי.

בעת החדשה הלך ונתמעט מספרם של היהודים המסורתיים שעסקו בשאלות ביקורת הנוסח. גם פרשן כשד"ל, שנתפס כמי שנמצא על התפר שבין אורתודוקסיה לרפורמה, מיעט, דווקא מתוך עיון והשוואות, בחשיבותם של עדי הנוסח השונים ונמנע מלהציע תיקוני נוסח באשר לתורה. רד"צ הופמן, פרשן מקרא חשוב שחי בגרמניה בסוף המאה ה-19 שלל גם הוא את העיסוק בביקורת הנוסח, דווקא מתוך היכרות מעמיקה איתה. מניעים אנטישמיים שהיו בבסיס פעולתם של כמה מחוקרי הנוסח במאה ה-19 תרמו אף הם להסתייגות מהדיסצפלינה כולה.

האדמו"ר החסידי ר' יצחק אייזיק ספרין הסביר את החילופים בתוך נוסח המסורה כנובעים מספרים שונים שמסר משה לשבטי ישראל השונים[46]. בעזרת הקבלה הסביר כי הניואנסים השונים משקפים איכויות נפשיות שונות של השבטים השונים. עם זאת, הוא לא עסק כלל בהתייחסות לנוסח חוץ-מסורתי כלשהו.

ספר תורה המשמש לקריאה בציבור וכתוב על פי כללים מדוקדקים הנוגעים לשיטת הכתיבה ולנוסח הפנים.

דמות מרכזית בהתייחסותה לביקורת הנוסח בעולם הרבני-אורתודוקסי של המאה ה-20 הייתה הרב מרדכי ברויאר. שניים מהענפים המרכזיים של פעילותו של הרב ברויאר נגעו לצמתי המפגש של האמונה והביקורת - הביקורת הספרותית הגבוהה וביקורת הנוסח הנמוכה. בהיבטי הביקורת הגבוהה פרסם הרב ברויאר את שיטתו בדבר תורת הבחינות שהיא מעין אימוץ אורתודוקסי של תורת התעודות. עיסוקו בתחום הנוסח נוגע בעיקר לעבודתו על ההדרת נוסח מתוקן של התנ"ך בנוסח המסורה, מפעל בן כמה שלבים שנמשך לאורך כל שנות פעילותו. כל עוד השאלה שעמדה על הפרק הייתה ההכרעה בין נוסחי המסורה, היה נכון הרב ברויאר להכריע אפילו כנוסח יחיד נגד נוסחים מרובים, על סמך השערות מחקריות לגבי אמינותו של אותו נוסח[47]. אך באשר להגהות בנוסח המקרא שאינן נסמכות על נוסח מפורש, כתב:

גם הדרך הפילולוגית של "הגהה על פי הסבר" אין בה כדי להבטיח את הנוסח הנכון. ההשערות המדעיות על הנוסח המקורי של המקרא מתחלפות מדור לדור. מה שנראה היום בחזקת ודאי, עלול להתגלות מחר כשיבוש גמור. וכל המשווה את שיטות "המדקדקים" של התקופות השונות - על כל ההרס שגרמו לנוסח הספרים "בתיקוניהם" - יירתע מאליו משיטות כגון אלה. אף זו: אם נתת לכל דור לבדות לו נוסח משלו - על פי הסברה הנראית לו נכונה - כבר נתת את תורתו של כל דור בידיו. שוב אין לנו תורה אחת, הנמסרת מאב לבן, אלא דור דור ותורתו, דור דור ונביאיו - הכל על פי האפנה המשתנה של המדע.

הרב מרדכי ברויאר, אמונה ומדע בנוסח המקרא

קדושתו של נוסח המקרא הנמצא בידינו - על כל שיבושיו, אם ישנם - נובעת מתוך הסתכלות מטא-היסטורית על הדרך שבה נתקבל נוסח זה בכל העולם היהודי. בהיעדר עדויות חד משמעיות הופכת דווקא השיטה הרובנית אותה תיארו חז"ל לדרך האמיתית ביותר לשיטתו, הואיל והיא נאמנת לכללים ההלכתיים הרגילים:

...כך יש לומר גם ביחס להלכה, שמסרה לידינו את נוסח המקרא; גם היא איננה קובעת מציאות, אלא רק מורה "הלכה". אין בידיה לומר, מה טיבו של הנוסח הזה, שנקבע על פי הרוב. אך אנו אין לנו אלא ההלכה שבידינו. שהרי כל עצמנו לא באנו אלא לקיים את מצוות ה' - ללמוד את תורתו, כדרך שנצטווינו מפיו, ולהידבק על ידי כך בקדושתו. והואיל והוא יתברך ציוונו לנטות אחרי הרבים, הרי הוא לא יעשה את דבריו פלסתר; ולפיכך כל הלומד את הנוסח הזה - יהא טיבו אשר יהא - כבר קיים את מצות תלמוד תורה וכבר נתקדש בקדושת נותן התורה... דברים אלה אמורים בכל פסוק ובכל תיבה ובכל אות, הכלולים בנוסח המקרא שבידינו. אפילו יעלה בידי המדע להוכיח, שהכרעת הרוב הייתה טעות פה או שם - ואין לנו כל סיבה להאמין שדבר זה איננו יכול לקרות - הרי אין בכך כדי לגרוע מקדושתו של הנוסח הזה. אותה "טעות", משנתקבלה על ידי הרוב של חכמי ישראל - גם היא תורה, וגם היא צריכה לימוד; כמוה - מכל בחינה - כאמיתה של תורה בכל מקום.

שם

מבחינת העולם הנוצרי-קתולי, בשנת 1943 פרסם האפיפיור פיוס השנים עשר אנציקליקה (מכתב אפיפיורי) ובה אישר את השימוש בביקורת הנוסח של כתבי הקודש.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ השוואה בין הפסוק "מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא-בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל" מספר מלכים א', פרק ח', פסוק ט"ז למקבילו בספר דברי הימים ב', פרק ו', פסוקים ה'ו': "מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת-עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא-בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וְלֹא-בָחַרְתִּי בְאִישׁ לִהְיוֹת נָגִיד עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלִַם לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל" מלמדת על כמה סוגי הבדלי לשון, סגנון ואף תוכן. ההבדל הגדול במקרה זה יוגדר כ"הומיוטלאוטון" (השמטה מחמת דמיון בסופות, ראו להלן).
  2. ^ Kennedy, George. The Cambridge History of Literary Criticism: Classical Criticism, New York: University of Cambridge Press, 1999, p. 200
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ד, עמוד א'
  4. ^ ספר ישעיה, פרק נ"ד, פסוק י"ג
  5. ^ הנוסח שבירושלמי: "שלשה ספרים מצאו בעזרה: 'ספר מעוני' ו'ספר זעטוטי' ו'ספר היא'. באחד מצאו כתוב 'מעון אלהי קדש' ובשנים כתיב (ספר דברים, פרק ל"ג) 'מענה אלהי קדם' וקיימו שנים וביטלו אחד. באחד מצאו כתוב 'וישלח את זעטוטי בני ישראל' ובשנים כתוב (ספר שמות, פרק כ"ד) 'וישלח את נערי בני ישראל' וקיימו שנים וביטלו אחד. באחד מצאו כתוב תשע היא ובשנים כתיב אחד עשר היא וקיימו שנים ובטלו אחד" (תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ב') (מהותו של הבדל זה שבין "ספר היא" לשני הספרים האחרים לא נתבהרה כל צרכה הואיל ואין פסוק הכולל את המילים "אחד עשר היא". עניין זה נדון במפרשי הירושלמי.)
  6. ^ ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק כ"ז
  7. ^ "מגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ו, עמוד א')
  8. ^ שו"ת הרשב"א המיוחס לרמב"ן, סימן רל"ב
  9. ^ במרבית המהדורות מופיע הסימון לפני כל אחד מפסוקים כ"גכ"ח, אך בכתב יד לנינגרד הסימון מצוי לפני פסוקים כ"אכ"ו ופסוק כ'.
  10. ^ בספרי נאמר כך: "ר' שמעון אומר נקוד עליו מלמעלה ומלמטה מפני שלא היה זה מקומו". לדעת טוב, ניסוח זה מלמד כי צורת הסימון שעמדה לפני חז"ל הייתה שונה, בצורת נקודות מעל ומתחת לטקסט
  11. ^ וראו הדוגמאות המופיעות אצל טוב, בעמ' 170 - 171
  12. ^ כך מפרש טוב (עמ' 44 - 45 בספרו) את האמור באבות דרבי נתן, ל"ד, ה' ("כך אמר עזרא אם יבא אליהו ויאמר לי מפני מה כתבת כך אומר אני לו כבר נקדתי עליהן ואם אומר לי יפה כתבת אעבור נקודה מעליהן") ואת האמור בתלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פרק ט', הלכה ב': "א"ר אף על פי שאין שם אלא נקודה אחת מלמעלן את דורש את הנקודה ומסלק את הכתב".
  13. ^ בבמדבר, ג', ל"ט, המילה "ואהרן" נקודה מעליה, ותיבה זו אכן חסרה בנוסח השומרוני, בפשיטתא ואף בכמה כתבי יד של נוסח המסורה. בבמדבר, כ"א, ל', מופיעה נקודה מעל האות רי"ש בתיבה "אשר". בשומרוני ובתרגום השבעים הגרסה היא אכן "אש".
  14. ^ ספר שופטים, פרק י"ח, פסוק ל'
  15. ^ לסקירת דעות אלו ועמדות ביניים ראו עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא, עמ' 47 - 50.
  16. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוקים כ"דל"ד
  17. ^ פורסם בשנת 1897 בשם "The Hebrew Apocalypse of Elijah"
  18. ^ בספרו של ר' מאיר כתוב "וישני לאב, שנאמר אשר ישה ברעהו (דברים, ט"ו, ב'). דין הוא מן מליא דכתיבן באורייתא דנפקת מן ירושלם בשביתא וסלקת לרומי והות גניזא בכנישתא דאסוירוס. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד (בראשית, א', ל"א). לאדם [עמוד 210] ולאשתו כתנות עור" (בראשית רבתי, מהדורת אלבק, עמ' 209 - 210)
  19. ^ ”בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב, "והנה טוב מאד" (בראשית, א', ל"א) - "והנה טוב מות".” ... ”"ושמעתי את ר' שמעון בן אלעזר יושב ודורש בשם רבי מאיר, הנה טוב מאד הנה טוב מות".” (בראשית רבה, פרשה ט', פסקה ה')
    ”"ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם" (בראשית, ג', כ"א). בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב: "כותנות אור".” (בראשית רבה תיאודור-אלבק, כ', כא')
  20. ^ "The Severus scroll and 1QIsõa", Siegel, Jonathan P (1975)
  21. ^ כך למשל מתארת איגרת אריסטיאס את תהליך יצירת תרגום השבעים אשר שובש במתכוון על מנת שיישא חן בעיני השלטון ההלניסטי. מהימנותו ההיסטורית של תיאור זה אשר אומץ גם על ידי חז"ל מוטלת אמנם בספק, אולם עצם האפשרות כי מתרגם ייצור שינוי מכוון עומדת בעינה.
  22. ^ כך למשל, תרגום השבעים לישעיהו, ל"ו, י"א, משקף נוסח הגורס "האנשים", ולא "העם" כמצוי בנוסח המסורה. מגילת ישעיהו שנמצאה בקומראן גורסת גם היא "האנשים".
  23. ^ דברים, כ"ז, ב'
  24. ^ ירמיהו, ל"ו, כ"ג
  25. ^ מנחם הרן, "מגילות הספרים בתחילת ימי בית שני - המעבר מפפירוסים לעורות", ארץ ישראל טז (תשמ"ב), 86 - 92
  26. ^ השערה זו מהווה הסבר אפשרי לקשירת האבן אל ספר הפורענויות בירמיהו, נ"א, ס"ג, על מנת שזה ישקע בנהר; לדברי הרן, מגילת עור הייתה שוקעת גם ללא אבן. רמז נוסף מצוי ביחזקאל, ב', ט'י', המתאר "מגילת ספר" הנראית בחזון הנבואה, הניפרשת כשהיא כתובה "פנים ואחור".
  27. ^ אמנם, בחלק מספרי התורה במסורת תימן מוטבעת נקודה בכל מקום בו יש טעמים קיסריים
  28. ^ ספר נחמיה, פרק ב', פסוק י"ג, ספר ישעיה, פרק ט', פסוק ו'
  29. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"ב, פסוק ט"ו
  30. ^ ספר יהושע, פרק כ"א, פסוקים ל"ול"ז
  31. ^ ספר שופטים, פרק ט"ז, פסוקים י"גי"ד
  32. ^ ספר בראשית, פרק ד', פסוק ח'
  33. ^ ספר ישעיהו, פרק ל', פסוק ל'
  34. ^ ספר שמות, פרק ט"ו, פסוק י'
  35. ^ ספר בראשית, פרק כ"ב, פסוק י"ג
  36. ^ ספר בראשית, פרק מ"ו, פסוק ט"ז
  37. ^ ספר יהושע, פרק ה', פסוק ב'
  38. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"ב, פסוק מ"ו
  39. ^ ספר תהלים, פרק י"ח, פסוק מ"ו
  40. ^ ספר שמואל א', פרק א', פסוק כ"ד
  41. ^ כך דעת טוב בספרו, עמ' 209 - 212, וכן דעת אחרים עליהם נסמך ובהם אברהם גייגר, המקרא ותרגומיו (י"ל ברוך מתרגם, ירושלים ה'תשל"ב), עמ' 168 - 278 ("שינויים שבמתכוון"), יצחק אריה זליגמן בכמה ממאמריו וכן יעקב חיים טיגאי המדגים חילופים דומים בשמות אחרים
    (J. Tigay, You Shall Have No Other Gods - Israelite Religion in the Light of Hebrew Inscriptions, HSS 31 (Atlanta, 1986), p. 8).
    מאידך, לדעת יהודה קיל, העובדה שבספר המאוחר יותר מופיעות הגרסאות שאינן מתוקנות, נובעת מכך שבזמנו נכרתה עבודת הבעל מישראל. לדבריו, המחבר השתמש בשמות המקוריים, כפי שנזכרו במקורות האחרים שעמדו לפניו. (פירוש דעת מקרא, דברי הימים, נספח ב', סעיף 9)
  42. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ט'
  43. ^ ספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ו'
  44. ^ ספר שמואל א', פרק ו', פסוק ט'
  45. ^ "מקראות שיש להם הכרע", הרב מרדכי ברויאר, מגדים י', ד"ה "אולם";
  46. ^ הקדמה לספרו היכל הברכה
  47. ^ את שיקולי הכרעותיו נימק בהקדמתו למהדורת "חורב" של התורה.