ברוך ייטלס
 | |
| לידה |
22 באפריל 1762 פראג, ממלכת בוהמיה  |
|---|---|
| פטירה |
18 בדצמבר 1813 (בגיל 51) פראג |
| תקופת הפעילות |
? – 18 בדצמבר 1813 |
| שם השושלת |
Jeitteles family |
| אב |
יונה מיכל ייטלס |
| צאצאים |
יגנץ ייטלס |
  | |
רבי ברוך (בנדיקט) ייטלס (בכתיב ארכאי: ייטלש; כ"ט בניסן תקכ"ב, 22 באפריל 1762 – כ"ה בכסלו תקע"ד, 18 בדצמבר 1813) מנהיג הדור הראשון של תנועת ההשכלה בפראג. היה גם ראש ישיבה ומחבר "טעם המלך".
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד ב-1762 ליונה מיכל ייטלס, רופא בפראג. האב היה פרוטו-משכיל שהתעניין בדקדוק ומדעים. אחיו היה הבלשן יהודה ייטלס. נשא לאישה את פרידעל, בת הגביר שלמה פורית. חותנו החזיק עבורו ישיבה והעמיד אותו בראשה. כמו כן למד מידידיו היו רבי בצלאל רנשבורג, רבי אלעזר קאליר ורבי אלעזר פלקלס. חידושיו מצוטטים בספרי בני דורו, ומספר תשובות הלכתיות שלו משוקעות בספר "שו"ת מהרנ"ש" של ידידו רבי ניסן שידלוב.
ברוך חלק את התעניינות אביו בחכמות כלליות. בשלב מסוים בין 1778 ל-1780, בטרם מלאו לו שמונה-עשרה, נמלט מביתו ונסע לברלין, שם שגשג חוג משכילים סביב משה מנדלסון ואחרים. לאחר מכן שב לפראג והתפייס עם הנודע ביהודה.[1] עם התעוררות ההשכלה המאורגנת בשנות ה-80, נרשם כמנוי לביטאונה 'המאסף', ששירים רבים פרי עטו ראו בו אור מאוחר יותר תחת שמות עט כ"י – ר".[2] הוא היה התורם המשמעותי ביותר לכתב-העת בבוהמיה ומנהיגה של השכלת פראג. בכך קומם נגדו חלק מהקהל המסורתי בעירו. הוא ובנו של הרב, שמואל לנדא, היו שניהם מנויים על 'המאסף' ועל ביאור התורה 'נתיבות השלום' של משה מנדלסון. הילל קייבל העריך שהשפעתם הביאה לכך שהנוב"י, שדרש קודם בתקיפות נגד נפתלי הרץ וייזל, מיתן במידת-מה את התנגדותו להשכלה.[3]
לאחר פטירת מורו ב-1793 שיגר הספד ארוך ב'המאסף'. השבחים ל'נודע ביהודה' זעזעו את העורך החדש אהרן האלה-וולפסון והוא האשים את ייטלס בבגידה. הלה התקומם מצדו על הקיצוניות שהפגינו וולפסון והאחרים שתפסו את ההנהגה בברלין בדור השני להשכלה. בין היתר קבל על "שיחה בארץ החיים" שהתפרסם בביטאון, בו הוצג רב כדמות נלעגת. כעבור שנה פרסם נגדם את "ספר האורב", שם הוקיע את מגמותיהם האנטי-מסורתיות: ”וגם אגלה את חרפת המאספים האלה, ולא יזידון עוד עשות כהנה, ולא יקרא עוד המאסף כי אם יקרא שמו בישראל האספסוף.” הוא האשים את וולפסון, יואל ברי"ל ועמיתיהם כי הם מסלפים את האידיאלים של התנועה, ופעל להשמיצם בעיני משכילים מתונים אחרים באירופה.[4]
ייטלס קידם עצמו כמועמד לאב"ד פראג, ועל רקע זה הסתכסך עם הרב שמואל לנדא, שירש לבסוף את המשרה מאביו המנוח. הלה האשימו בגנבה ספרותית מדרשותיו.[5] טענות דומות עלו לגבי העתקה כביכול מ"בני אהובה" של רבי יהונתן אייבשיץ.[6]
ב-1800 החליטו פרנסי פראג להפסיק להתעלם מהסיעה השבתאית החזקה בעירם, שתמכה בגלוי ברחל אווה פרנק. בסתיו הוכרז עליהם נידוי. בקהילה היהודית אירעו התפרצויות אלימות. הרב ייטלס השתתף בפולמוס, שהגיע גם אל הרשויות, וניסח מנשרים ודרשות תקיפים נגדם. ב-1801 חיבר את ספרו הגדול, 'טעם המלך', מהדורה מוערת ל'שער המלך' מאת הרב יצחק נוניש בילמונטי.[3] בין תלמידי ישיבתו היו כאלה שהפיצו את השכלת פראג למורביה והונגריה, כגון הרב חיים דייטשמן ויוסף פלעש.
ב-1813 הובאו לפראג המוני פצועים מקרב דרזדן וקרב קולם. ייטלס מימן הקמת בית-חולים שדה ואף טיפל בהם בעצמו. כך נדבק במחלה קשה ממנה נפטר באותה שנה. הוא ניסח בעצמו את הנחקק על מצבתו: "מעטים ורעים היו ימי מגורתי, הרבה יגעתי ולא מצאתי / הרבתי לי אוהבים, גם הרבתי לי אויבים / אלה מאהבתם הרימו הודי, אלה משנאתם הורידו כבודי / ואני לא קמה בי רוח, אמרתי: מתי אשקוט מתי אנוח / עתה לשווא אהבתם, עתה לשווא שנאתם / אלה לריק הרימו הודי, אלה לריק הורידו כבודי / הגוף שב אל האדמה, שם תאכלהו תולעת ורמה / אל אלקים שב הרוח, עתה אשקוט עתה אנוח".
המוניטין של ברוך ייטלש כמשכיל הביא בין היתר לכך שבישיבות הונגריה נאסר לקרוא בספריו. בנו איגנץ ייטלס (1783–1843),[7] חיבר מספר חיבורים בגרמנית בענייני פילוסופיה ואתיקה. נכדו אהרן לודוויג יוסף (1799–1878)[8] התנצר והתמנה לפרופסור ומנתח בווינה.
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עמודי השחר (פראג תקמ"ה)
- דברי יוסף השני האחרונים (פראג תק"נ)
- עמק הבכא (פראג תקנ"ג) - הספד על רבי יחזקאל לנדא
- האורב (וינה תקנ"ה)
- שיחה בין שנת תק"ס ותקס"א (פראג תק"ס) - על תלמידי שבתאי צבי והתנועה הפרנקיסטית
- טעם המלך (ברין תקס"א-תקס"ג) - הערות על הספר שער המלך.
- י-ר, כבוד חכמים ינחלו, המאסף, 15 במרץ 1789 (למטה)
- י-ר, שיר ידידות להירץ וייזל, המאסף, 1 בספטמבר 1796
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רות גלדשטיין-קסטנברג, מי היה מחבר ה"שיחה בין שנת תק"ס ובין שנת תקס"א", בתוך: קריית ספר שנה מ' (תשכ"ה), עמ' 569–570
- רות גלדשטיין-קסטנברג, אופייה הלאומי של השכלת פראג, בתוך: מולד, גיליון כג (תשכ"ה), עמ' 221–233
- רבי בער אופנהיימר, איגרת ובה קווים לדמותו של בעל "טעם המלך", "מוריה", גיליון קכה, אלול תשנ"ט, עמ' סד-סו.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לואיזה הכט, משפחת ייטלס, אנציקלופדיית ייוו"א ליהדות מזרח אירופה. (באנגלית)
- "ייטליש, משפחת", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ה, עמוד 150, באתר היברובוקס
- "ייטלס, ברוך (בנדיקט) בן יונה", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- רשימת הפרסומים של ברוך ייטלס, בקטלוג הספרייה הלאומית
- אבישי אלבוים, ר' ברוך ייטלס, בלוג עם הספר
- ברוך ייטלס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ברוך בן יונה ייטלש, דף שער בספרייה הלאומית
- מספריו
- שיחה בין שנת תק"ס ותקס"א, בפרויקט הרוזטה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Hillel J. Kieval,The Unforeseen Consequences of Cultural Resistance: Haskalah and State-Mandated Reform in the Bohemian Lands. Jewish Culture and History, 2012, גיליון 2. עמ' 11.
- ^ משה פלאי, דור המאספים בשער ההשכלה, הקיבוץ המאוחד, 2001. עמ' 109.
- ^ 1 2 Hillel J. Kieval, Languages of Community: The Jewish Experience in the Czech Lands, University of California Press, 2000. עמ' 49, 55, 242-3.
- ^ שמואל פיינר, The Jewish Enlightenment, University of Pennsylvania Press, 2011. עמ' 351–355. ציטוט מ'ספר האורב', עמ' ה', למטה.
- ^ ראו: נודע ביהודה (מהדורה תנינא) או"ח סי' צא: "ואעפ"כ איש אחד שלח בו יד להתלבש עצמו במה שהי[ה] בכח השגתו לתפוס". כוונתו לדברים שנדפסו ב"טעם המלך" בהלכות חמץ ומצה פ"א ה"ג.
- ^ הרב שמעון אליעזר זוסמן-סופר, מראש צורים, בני ברק תשנ"ח, עמ' 52–53.; דוד צבי ניימן, הגאון שנשכח, ירושלים: אורייתא, תשמ"ב. עמ' 42–44.
- ^ "ייטלס, איגנץ", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית).
- ^ "ייטלס, אהרן (אנדראס) לודוויג יוסף", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית).