גבול ישראל–לבנון
 | |||
| מעבר ראש הנקרה | |||
| |||
| אורך כולל | 79 ק"מ | ||
|---|---|---|---|
| הסכמים |
הסכם סייקס–פיקו (1916) הסכם ניוקומב-פולה (1923) הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות הסכם ישראל-לבנון 1983 | ||
| מעברי גבול |
ראש הנקרה תבנית (סגור) שער פאטמה (סגור) שער עגל (סגור) | ||
| מספר מעברי גבול | 4 | ||
| כיוון | מערב - מזרח | ||
| תחום | ראש הנקרה - הר דב | ||
גבול ישראל–לבנון (בישראל נקרא גם גבול הצפון) הוא קו גבול זמני[1] הידוע בשמו הנוסף, 'הקו הכחול', העובר בחלקה הצפוני של מדינת ישראל, מראש הנקרה במערב ועד הר דב במזרח, ומפריד בינה ובין לבנון.
עד מלחמת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסכם סייקס–פיקו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הסכם סייקס–פיקו
עד לימי המנדט הבריטי היו ארץ ישראל, סוריה ולבנון חלק מן האימפריה העות'מאנית. עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה פעלו המעצמות לחלוקת השטח ביניהן: הסכם סייקס–פיקו משנת 1916, שנחתם בין הדיפלומטים מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי, קבע את גבולו הצפוני של השטח הבינלאומי שאמור היה להיות בשטחה של ארץ ישראל, בניהולן המשותף של בריטניה, צרפת, איטליה, רוסיה ונציג ערבי בקו העובר מחוף הים התיכון, מעט צפונית לעכו באזור אכזיב ועד לצפון מערב הכנרת, באזור טבחה. בריטניה אמורה הייתה לקבל לשליטתה הישירה את מפרץ חיפה עם הערים חיפה, עכו ועמק זבולון. צרפת הייתה אמורה לקבל לשליטתה הישירה את כל השטח מצפון לשטח הבינלאומי. זאת כדי לשלוט על לבנון וחוף הים שלה.
המאבק על אצבע הגליל
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה בו נכבש כל האזור על ידי חיל המשלוח המצרי בפיקודו של הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי, נוצר מצב שבו לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס–פיקו ככתבם וכלשונם, ולעומת זאת, מדיניותה הרשמית, המוצהרת בהצהרת בלפור צידדה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. התנועה הציונית הפקידה את דרישותיה הטריטוריאליות בידי ועידת השלום בפריז (1919)[2] שבצפון כללו את השטח עד מצפון לנהר ליטני, שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את מקורות נהר הירדן, שבצפון מזרח כללו את החרמון ורמת הגולן עד למרחק של כ 16 ק"מ מערבית למסילת הברזל דמשק–מדינה (המסילה החג'אזית).
ההסכם שנחתם בעיירה דוביל, בספטמבר 1919, בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת קבע את תחום האחריות הצבאית באזור. לפי הסכם זה פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון ל"קו דוביל" שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה (מעט צפונה מאיילת השחר של היום). השטח שמצפון לקו זה, ועד לצור היה בשליטה צבאית צרפתית אך הפך למעשה לשטח הפקר, ובו ארבע נקודות יהודיות מבודדות: תל חי, מטולה, חמארה וכפר גלעדי.
צרפת לא ביססה את שלטונה באזור ולא שלחה אליו כוחות צבא מספיקים אלא נאחזה בתחילה לאורך החוף, באזור צור וצידון. את המצב ניצלו ערביי המקום כדי למרוד בשלטון הצרפתי, ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור עליו פרשה צרפת את חסותה. כנופיות רבות של בדואים פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. על רקע זה, ועל רקע הרצון ליצור "עובדות בשטח" מצד היהודים והערבים כאחד הותקפה תל חי במרץ 1920 והבדואים התקיפו את צמח ב-24 באפריל 1920. במקביל, התנהלו דיונים בין בריטניה לצרפת על מיקומו של הגבול. ב-24 באפריל 1920 הוחלט בוועידת סן רמו לתת לבריטניה מנדט לניהולה של ארץ ישראל (ומסופוטמיה – עיראק) ולצרפת מנדט לנהל את סוריה ולבנון, כדי לקדם את השטחים הללו לקראת עצמאות.
סימון הגבול המנדטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
ב-23 בדצמבר 1920 נחתם בפריז הסכם "האמנה הפרנקו-בריטית" בין בריטניה לצרפת. צרפת נסוגה מדרישתה לקבוע את קו הסכם סייקס–פיקו כקו תיחום בין שטחי המנדט של צרפת ובריטניה, ובכך ויתרה על מקצת משטחי הגליל, אך הותירה בידיה את נהר הליטני, חלק ממקורות הירדן, את מרבית הגולן ואת הר החרמון. הנימוק הצרפתי היה הצורך באפשרות לנצל את מי הליטני כדי לפתח את לבנון וכן שמירת רצף דמוגרפי של המתואלים השיעים שישבו משני צידי נהר הליטני.
הגבול יצא מצמח, חצה את הכנרת, עלה עד לשפך נחל משושים לכנרת ומשם מעל מורדות הגולן עד נקודה בסמוך לכפר בניאס תוך שמירת שטחים נרחבים מצדו המזרחי של הירדן מצפון לכנרת בידי צרפת, ומשם פנה מערבה, שמר את מטולה בשטח המנדט הבריטי, וירד דרומה עד לנקודה המצויה בסמוך לכפר הגדול סאסא, ומשם, תוך פיתולים מסוימים, מערבה לנקודה מדרום לראש הנקרה. התוצאה הייתה יצירתה של אצבע הגליל, וכך נשארו בשטח המנדט הבריטי מטולה, תל חי חמארה וכפר גלעדי, שבמשך שנתיים היו מצויות מחוץ לתחומיו. רבים ייחסו את שינוי הגבול והכללת אצבע הגליל בתחומי ארץ ישראל, ומכאן בתחומי המדינה היהודית העתידית, להתיישבות היהודית במטולה ובתל חי, אך למעשה לנוסחה התנכ"ית "מדן ועד באר שבע" וההסכמה להשאיר את כל הנהר הקדוש לנוצרים, נהר הירדן, בתחומי הארץ הקדושה – ארץ ישראל, היה משקל מרכזי בהחלטה.[דרוש מקור] שיקול נוסף בקביעת הגבול היה כלכלי, כך שהכפרים ובעלי הקרקע שסביבם יהיו מאותו צד של הגבול, אך במקרים רבים הדבר לא התאפשר.[3]
במרץ 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על יצירת ועדת סימוּן למתווה הגבול הבינלאומי החדש, על פי הסיכום מדצמבר 1920, אך נקבע כי התוואי הסופי של הגבול כפוף לשינויים בעקבות מדידות מפורטות שתערכנה בשטח. את המדידות ערכה ועדה בראשות הצרפתי פּוֹלֶה (Paulet) והבריטי ניוּקוֹמב (Newcombe), וההסכם שנוסח בעקבות פעולתה זכה לשם הסכם ניוּקוֹמב–פּוֹלֶה. הוועדה פעלה בין מרץ 1921 לפברואר 1922. כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור. במפקד שערכו השלטונות הבריטיים בארץ ישראל בשנת 1922 לא נכללו התושבים שמצפון לקו דובייל כולל תושבי מטולה וכפר גלעדי שאף הצביעו בבחירות לפרלמנט הלבנוני שישב בביירות כך גם תושבי הכפר הגדול חלסה (היום קריית שמונה) ושאר הכפרים הערביים בסביבה. ב-7 במרץ 1923 נקבע סופית מיקום קו הגבול בשטח. זאת לאחר שמסמני הגבול ניסו להביא לכך שכל אדמות הכפרים שנשארו בצד אחד של הקו, יישארו עם הכפרים. וכן להשאיר את כל שטחי השבט הבדואי הגדול בני פדיל בתחום אחד – הצרפתי. כתוצאה מכך צרפת ויתרה על שטח מחצית הכנרת, שטח קרקע גדול במזרח הכנרת מהכפר נוקייב ועד לחמת גדר ושטח באזור קיבוץ ברעם (אז הכפר בירעם), זאת תמורת העברת הקו מול סוריה עד לאזור ממזרח וקרוב לנהר הירדן כולל השטחים ברמת הגולן ממזרח לירדן. כן שמרה צרפת בידיה את כביש קוניטרה – בניאס – צור (דבר שגרם להותרת מעיינות הבניאס והחצבאני בשטח הצרפתי). לעומתם קיבלו לידיהם הבריטים את כל הכנרת ואת נהר הירדן ומקורו הראשי, מעיין הדן (כנראה מתוך רעיון לנצל אותה למפעל הידרו אלקטרי). גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, הפך לקו שביתת הנשק בין ישראל ללבנון לאחר מלחמת העצמאות.
הסכם שכנות טובה בגבולות המנדט הבריטי והצרפתי (1926)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר חתימת הסכם ניוקומב פולה ב-1923 החל משא ומתן בין הצדדים שנועד לפתור בעיות מנהליות לאורך הגבול שהותווה וב-2 בפברואר 1926 חתמו בירושלים הנציב העליון הבריטי לארץ ישראל והנציב העליון הצרפתי לסוריה וללבנון על הסכם שכנות טובה בין ארץ ישראל ובין סוריה ללבנון.[4]
על פי ההסכם המנהלי הורשו תושבי המנדטים משני עברי הגבול לנוע בחופשיות ללא צורך בדרכונים בשבילי הגבול. התושבים להם זכויות קציר, עיבוד או השקיה או בעלי קרקע מעבר לגבול ימשיכו לממש זכותם זו כבעבר ולצורך כך יוכלו לחצות את הגבול בחופשיות ללא דרכונים. לעניין ביטחון הציבור ניתנה זכות המרדף מעבר לגבול אחר מבצעי פשעים חמורים למשטרות שני הצדדים. הזכות להניע כוחות צבאיים באזורי הגבול נשמרה לצדדים תוך עדכון הצד השני.
זכויות הדיג והשיט בכנרת בים החולה ובירדן הורחבו לכל נתיבי המים באזור הגבול.
הוחלט שחילוקי דעות שלא ייפתרו בין השלטונות המקומיים יועברו לטיפולה של ועדה משותפת בהרכב של שני נציגים של ארץ ישראל אחד של לבנון ואחד של סוריה ויו"ר בסכמתם של הנציבים.
הסכם שכנות טובה לא היה תקף לתקופת משטר שביתת הנשק בין ישראל לסוריה לאחר מלחמת העצמאות משום שנועד לשרת מדינות ששררו ביניהן יחסי שלום ואילו הסכם שביתת הנשק היה בעיקרו צבאי ואסר על חציית הגבול.[5]
המרד הערבי הגדול
[עריכת קוד מקור | עריכה]באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול. כבר משלביו הראשונים של המרד היה ברור כי הצלחתו תלויה בסיוע שאותו יקבלו המורדים מבחוץ. באוגוסט 1936 הגיע לארץ ישראל פאוזי אל קאוקג'י, יליד לבנון, ששימש כמפקד הצבאי של המרידה, ועימו מאות חמושים שחצו את הגבול מסוריה ומירדן. המורדים ניסו להשתלט על אזורים שלמים בארץ, ולהשליט שם את שלטונם. אזור הגליל ההררי, בו לא היו כלל נקודות יהודיות בין יישובים ערבים רבים, ובו קיבלו המורדים אספקה רציפה של כוח אדם, תחמושת ונשק מתומכיהם בסוריה ובלבנון, נראה כאידיאלי למטרה זו.
בריטניה פנתה לשלטונות הצרפתים לסייע לה בסגירת הגבול, אך ללא הועיל. הממשלה הבריטית הייתה בשלב זה בעלת ניסיון וידע בדיכוי מרידות בשטחי שלטונה. במלחמת הבורים השנייה, בתחילת המאה ה-20, הצליחו הבריטים לדכא את לוחמי הקומנדו הבורים באמצעות חלוקת השטח לתאי שטח המגודרים ביניהם בגדר תיל (תוך שימוש חלוצי באמצעי זה שהומצא אך בשנת 1876 בארצות הברית ושימש במיוחד לתיחום עדרי בקר), ושליטה בתאי השטח המבודדים. ברור היה כי את הגבול שבין ארץ ישראל, סוריה ולבנון יש לגדר ולתחם באופן שישלוט במעבר בין המדינות, ויפגין נוכחות אקטיבית בריכוזי האוכלוסייה הערבים בגליל.
השלב הראשוני בהשתלטות על השטח העוין בגליל היה סלילת כביש הצפון. הכביש נסלל, בתחילה כדרך עפר, בחודשים פברואר עד אוקטובר 1937. מטרת הכביש הייתה לחסום הסתננות מהצפון, ולאפשר לכוחות להגיע במהירות ובכוח רב אל הכפרים הערבים שעמדו על תוואי הכביש. בשל כך, ובשל התוואי ההררי והקשה, נסללה הדרך לא על הגבול ממש, אלא במרחק מה ממנו. לאורך הכביש נבנתה גדר ביטחון ובסמוך לה תחנות משטרה מבוצרות (מצודות טגארט) ומצדיות שכונו פילבוקס (קופסת גלולות בשל צורתן). מיקום הגדר והכביש השאירו את אצבע הגליל, מצפון לראש פינה, מחוץ לגדר אך הריבונות הבריטית נשמרה גם באזור זה.
אחרי מלחמת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסכם שביתת הנשק עם לבנון בתום מלחמת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסכם שביתת הנשק עם לבנון, אחד מהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, נחתם ב-29 במרץ 1949. צה"ל פינה את 14 הכפרים שנכבשו על ידו בתחום לבנון עד נהר הליטני, וצבא לבנון פינה את ראש הנקרה – קו הגבול המנדטורי בין ארץ ישראל ללבנון הפך לקו שביתת הנשק של ישראל עם לבנון, כחלק מהקו הירוק. סימון הקו מחדש הושלם ב-18 בינואר 1951.[6]
ישראל פעלה להרחיק אוכלוסייה לא יהודית מהגבול, על מנת למנוע מעבר גורמים עוינים בין ישראל ללבנון בחסות האוכלוסייה, ובמסגרת זאת פונו עקורי איקרית ובירעם מבתיהם. עם זאת, בקרבת הגבול נותרו אנשים מהשבט הבדואי ערב אל-עראמשה שחלקו התגורר בלבנון, ובמהלך שנות ה-50 היה מעבר יומיומי בין ישראל ולבנון של אנשי השבט.[7]
מלחמת ששת הימים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת ששת הימים שינתה כליל את גבולותיה של ישראל עם מצרים, ירדן וסוריה, אך כמעט ולא שינתה את גבול הצפון. קו הגבול הקיים עם לבנון נותר כשהיה, אך הוא התארך בקצהו המזרחי, כתוצאה מכיבוש רמת הגולן, שבחלקה הצפוני גובלת אף היא עם לבנון.
בשנת 1972 חנכה ישראל כביש חדש וגדר ביטחונית לאורך הגבול עם לבנון.[8]
עם החלת החוק הישראלי על רמת הגולן ב-1981 הוחלה הריבונות הישראלית על חלקו של הכפר ע'ג'ר ולצד חוות שבעא ושבעת הכפרים הוא מהווה סלע מחלוקת בסוגיית הגבול היבשתי בין ישראל ללבנון.
מלחמת לבנון הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת לבנון הראשונה החלה בהשתלטות של צה"ל על חלקה הדרומי של לבנון בראשית יוני 1982, ובשיאה כבש צה"ל את ביירות, מעבר לקו 40 הק"מ שעליו הצהירה ממשלת ישראל מלכתחילה. בספטמבר 1983 החל צה"ל בנסיגה הדרגתית ובשנת 1985 נסוג צה"ל מחלק ניכר של השטח שכבש, אך המשיך להחזיק ברצועת הביטחון בדרום לבנון, מצפון לגבול הצפון.
רצועת הביטחון הרחיקה את צפון ישראל מטווח הקטיושות, אם כי אלה לא הסתיימו לגמרי. השהות בלבנון חשפה את חיילי צה"ל וחיילי צד"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו, וצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם. שני אירועים מרכזיים בשנים אלו היו מבצע דין וחשבון, בשנת 1993, ומבצע ענבי זעם בשנת 1996.
מחיר הדמים ששילם צה"ל על השהות ברצועת הביטחון הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות". בין האירועים שהגבירו את הלחץ הציבורי לפינוי היו אסון השייטת, אסון המסוקים ונפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין.
ב-24 במאי 2000, בעקבות הוראתו של ראש הממשלה, אהוד ברק, נסוג צה"ל מלבנון, לאחר 18 שנות שהייה שם. האו"ם, בשיתוף עם מדינת ישראל, קבע את "קו נסיגת כוחות צה"ל" וסימן אותו בחביות בצבע תכלת (הצבע של דגל האו"ם) והקו ידוע היום כ"הקו הכחול".
ב-28 בינואר 2005, התקבלה החלטה 1583 של מועצת הביטחון של האו"ם לגבי כוחות יוניפי"ל הנמצאים בגבול ישראל–לבנון.
ממלחמת לבנון השנייה עד למלחמת חרבות ברזל
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת לבנון השנייה החלה בהפגזה ארטילרית של חזבאללה על יישובי גבול הצפון באזור שלומי, שלוותה בחטיפת שני חיילי צה"ל, אהוד גולדווסר ואלדד רגב שהיו בסיור לאורך הגבול. במהלך הלחימה היבשתית שהתפתחה חצו כוחות צה"ל את גבול הצפון במקומות אחדים. במלחמה ישראל כבשה מחדש גם את צפון הכפר ע'ג'ר – שטח שנמצא בלבנון וממנו נסוגה לאחרונה בשנת 2000. תושבי הכפר ע'ג'ר הפכו לאזרחים ישראלים בעקבות חוק רמת הגולן מ-1981, ובתקופת רצועת הביטחון רבים מהם בנו בתים בחלק הצפוני של הכפר, בטריטוריה לבנונית.
בשנים שלאחר המלחמה נהנתה ישראל משקט כמעט מוחלט בגבול לבנון, שהופר לעיתים רחוקות בירי רקטות. אירועים בולטים:
- ב-3 באוגוסט 2010 כוחות צבא לבנון פתחו באש מאל-עדייסה על חיילי צה"ל בגבול ישראל–לבנון, ליד משגב עם, והרגו מג"ד ישראלי. צה"ל השיב אש והרג 4 לבנונים, מהם 3 חיילי צבא לבנון ועיתונאי של אל-אח'באר.[9]
- ב-1 באוגוסט 2011 כוחות צבא לבנון פתחו באש לעבר חיילים שהיו בסיור באזור מעיין ברוך, הסיבה לירי הייתה ככל הנראה שאחד מהחיילים הלבנונים סבר בטעות כי החיילים ניסו לחצות את הגבול ולהיכנס לשטח לבנון.[10]
- ב-28 בינואר 2015 מארב של חזבאללה ירה טיל נ"ט על רכב סיור של צה"ל בהר דב, וגרם להרג שני חיילים ולפציעת שבעה חיילים.[11]
בעשור השני של המאה ה-21 ביצר צה"ל אזורים בגבול הצפון, באמצעות לוחות בטון מזוין, סוללות עפר, מגדלים ממוגנים ושדרוג של גדר הגבול, על מנת למנוע מחזבאללה לתקוף יישובים הסמוכים לגבול,[12] בפרויקט שנקרא "אבן משתלבת". נכון לשנת 2018, יש עדיין 13 נקודות שבהן הגבול שנוי במחלוקת.[13] ב-4 בדצמבר 2018 פתח צה"ל במבצע מגן צפוני לגילוי, איתור וניטרול מנהרות טרור שחפר חזבאללה משטח לבנון לתוך שטח ישראל.
עד שנת 2022, הוצב מחסום בכניסה לכפר ע'ג'ר, והכניסה הייתה מותרת רק לתושבי היישוב ולחיילי צה"ל, או בכפוף לאישור ממשרד הביטחון ובליווי מדריך מקומי. בספטמבר 2022, לאחר שמועצת ע'ג'ר הקימה גדר שחוסמת את המעבר לכפר מלבנון, הוסרו המחסומים בכניסה לכפר ומגבלות הכניסה אליו מישראל. שטח הכפר מוגדר עדיין כ"שטח צבאי סגור לכניסה", וזאת במסגרת "הקו הכחול" שנקבע לגבול ישראל-לבנון, אך לא מתקיימת אכיפה של איסור הכניסה, ולמעשה צה"ל הסיר את המחסומים במרכז הכפר, והוא פתוח באופן מלא לכלל אזרחי ישראל, וכלול כולו בשטח ישראל.[14][15]
ב-14 באוקטובר 2020, התחיל משא ומתן בנוגע לגבול הימי בין ישראל לבין לבנון,[16][17][18] משא ומתן שהבשיל עד כדי הסכם שפרטיו פורסמו ב-12 באוקטובר 2022 ונכנס לתוקף ב-27 באוקטובר 2022.[19]
מלחמת חרבות ברזל
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחת העילות של חזבאללה לפתיחה במלחמה נגד ישראל יום לאחר מתקפת הפתע על ישראל היו כ-13 מחלוקות (המספר משתנה בין הדיווחים) קרקעיות שונות לאורך גבול בין לבנון וישראל.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יאיר זלטנרייך, "גבול ארץ ישראל כסוגיה ביטחונית לשלטונות המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון", בתוך: ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: מפנה האימפריות, כרך י"ט, בן-שמן: מודן, משרד הביטחון והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2019, עמ' 94–122
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עופר אדרת, כך סומן הגבול עם לבנון ב-1965, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2022
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ חיים סרברו, גבולות ישראל היום, המרכז למיפוי ישראל, 2012, עמ' 71
- ^ יגאל עילם, כרוניקה של העם היהודי בעת החדשה
- ^ יהושע לוינסון, גבול הרמה המישורית - סקירה של גבול ישראל - לבנון, על המשמר, 16 באפריל 1976
- ^ נוסח ההסכם באתר הקרן לשיתוף פעולה כלכלי
- ^ אריה שלו, שלום וביטחון בגולן, המרכז למחקרים אסטרטגיים ע"ש יפה אוניברסיטת תל אביב, 1993, עמ' 33-32
- ^ חיים יבין, יובל לישראל, 1998
- ^ יהודה אריאל, התנחלות באדמית 1958, הארץ, 10 באוקטובר 1958
- ^ צבי אילן, באוטובוס הראשון לאורך "כביש גדר הצפון" החדש, דבר, 5 ביוני 1972
- ^ אפשר שירי צבא לבנון ב-3 באוגוסט לעבר כוח צה"ל שביצע עבודות כ-120 מטרים בתוך ישראל, נבע מהחלטה של דרג שטח ולא מהנחיית הפיקוד הבכיר, אך לפחות הוא הושפע מהאווירה הלוחמנית השוררת בצבא לבנון כלפי ישראל., באתר מרכז המידע למודיעין ולטרור, 6 באוגוסט 2010
- ^ חנן גרינברג, ynet, תקרית בגבול: חילופי אש בין צה"ל לצבא לבנון, באתר כלכליסט, 1 באוגוסט 2011
- ^ כתבי ynet, תקרית חמורה בצפון: 2 הרוגים ו-7 פצועים נפגעים מירי נ"ט על רכב צבאי, ירי נוסף להר דב ולחרמון, באתר ynet, 28 בינואר 2015.
- ^ יואב זיתון, תיעוד: המכשול החדש בגבול לבנון נגד "איום הכיבוש" של חיזבאללה, באתר ynet, 27 באוקטובר 2016
- ^
עמוס הראל, מחלוקת על מיקום 13 מוקדים לאורך גבול הצפון מגבירה את המתח בין ישראל ולבנון, באתר הארץ, 27 בפברואר 2018.
- ^ עמוס הראל וג'קי חורי, ישראל מאפשרת החל מהיום כניסה חופשית לכפר ע'ג'ר, החצוי בין ישראל ללבנון, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2022
- ^ אחיה ראב"ד, 17 שנה אחרי מתקפת חיזבאללה, הכניסה לכפר ע'ג'ר שוב אפשרית: "אין מחסומים", באתר ynet, 7 בספטמבר 2022
- ^ אריק בנדר, שר החוץ אשכנזי: "המשא ומתן עם לבנון מגיע לאחר שלוש שנים של מאמץ דיפלומטי", באתר מעריב אונליין, 1 באוקטובר 2020
- ^ אריאל כהנא, "המו"מ בין ישראל ללבנון - אחרי סוכות", באתר ישראל היום, 1 באוקטובר 2020
- ^ שחר קליימן, דיווח: לבנון הסכימה על מו"מ עקיף עם ישראל, באתר ישראל היום, 25 בספטמבר 2020
- ^ הרפובליקה של לבנון אישור ההסכם הימי בין מדינת ישראל לבין הצעה להחלטה
