דורה שוורץ

דורה שוורץ

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	12 ביולי 1894 אינסברוק, אוסטריה
פטירה	15 בינואר 1982 (בגיל 87)
מדינה	ישראל

דורה שוורץ (בכתיב המקורי: שורץ; 12 ביולי 1894 – 15 בינואר 1982) הייתה מחלוצי הצמחונות בארץ ישראל וחלוצת דיאטות ההרזיה הצמחוניות. היא הקימה את בית ההארחה הצמחוני הראשון בארץ ישראל בשנות ה-30.

ביוגרפיה ומשפחתה

דורה נולדה עם שם המשפחה שוורץ ללא קשר משפחתי לבעלה העתידי, שגם הוא שוורץ. נולדה ב-1894 בעיר אינסברוק שבאוסטריה, בתם הרביעית של הוגו שורץ (הבעלים של חנות כולבו גדולה באינסברוק) ופלורה לבית הוהנברג, שלהם נולדו עשרה ילדים, מתוכם דורה היא הבכורה מבין אלו שהגיעו לבגרות (שלושת אחיה הגדולים נפטרו בהיותם בני 14, 18 ו-6). בגיל 16 נישאה לוַולטר שוורץ, מזלצבורג שבאוסטריה (הבעלים של רשת בתי כולבו), ונולדו להם שלושה בנים: הוגו צבי (1913), רפאל (1920) ובנימין (1923). כל בני משפחתה היו ציונים נלהבים וכבר בשנות ה-20, רוב אחיה ואחיותיה עלו לארץ ישראל והשתקעו בבנימינה. שוורץ עלתה לארץ בשנת 1933, בהיותה בת 39, לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בעקבות בנה הוגו, שהגיע ארצה בשנת 1932, כדי להתחרות במכביה הראשונה. שוורץ נפטרה בינואר 1982, בגיל 88, ונקברה בבית הקברות של בנימינה לצד בעלה וולטר, אמהּ פלורה ובנה בנימין.

אחיה מקס-מרדכי, שעלה לארץ בגיל 21, עִברת את שמו ל'שומרוני' התיישב בבנימינה, והיה חתנו של המחנך בן-ציון מוסינזון, ממייסדי תל אביב (בעלה של בתו מרים). אחותה יהודית-אדית, שעלתה לארץ בגיל 24, הייתה כלתו של איש הציבור, איש העסקים, העיתונאי והסופר מרדכי בן הלל הכהן, גם הוא ממייסדי תל אביב (אשתו של בנו הלל הכהן).

פנסיון דורה שוורץ

ראשיתו של בית ההחלמה דורה שוורץ

אחוזת לנגה

שוורץ הייתה חסידת הצמחונות, ציונית נלהבת ותמיד חלמה לעלות ארצה. בגיל 23 היא נסעה לציריך לסנטוריום המפורסם של ד"ר מקסימיליאן בּירכֶר-בֶּנֶר , אשר התבסס על חיי צמחונות ובריאות, והשתלמה שם בקורסים לריפוי. היא רכשה מקצוע שהאמינה שיהיה לו שימוש חשוב בעתיד בארץ ישראל. בריאיון שנתנה לימים שוורץ לשבועון "לאשה" סיפרה על תחילת דרכה: ”בימי מלחמת העולם הראשונה, כשהייתי בת עשרים, פגשתי בבית הכנסת חייל יהודי מצ'כיה. שוחחנו על ספרו של הרצל "אלטנוילנד", והוא הכניס אותי בסודות הציונות”. עם החייל היהודי, רוברט ולטש, שהפך לאחר שנים לעיתונאי ידוע, הקימה דורה שורץ סניף של תנועת הנוער הציונית "תכלת לבן" בזלצבורג ובאינסברוק שבאוסטריה.

עוד באותו ראיון ”באותו זמן התחלתי גם עם הצמחונות אשר גרמו לכך שני מקרים: יום אחד פגשתי מכר של בעלי, משלחצתי את ידו הוא הבחין כי ידיי קרות, וכשהעיר לי על כך סיפרתי לו כי בנוסף לקור המתמיד שאני חשה, יש לי כאבי ראש חזקים מאז היותי בת שנתיים. הוא אמר לי: "את חייבת לעבור לצמחונות, זה יעזור לך”. בהמשך הוא שלח לה חוברות שכתב, וכך עורר את התעניינותה בנושא הצמחונות.

רק בגיל 38, ביולי 1933, הגשימה שוורץ את חלומה לעלות לארץ ישראל והצטרפה עם בנה הצעיר בנימין, לשני בניה הגדולים, הוגו ורפאל, שכבר שהו באותה עת בבנימינה, והחלה לחפש מקום כדי להקים מרכז בריאות צמחוני כדוגמת המקום של ד"ר בּירכֶר-בֶּנֶר שהעריצה.

בעת ביקורה במושבה זכרון יעקב הוקסמה שוורץ מחצר כרמל – אחוזת לנגה, אחוזה מפוארת שנבנתה בשנת 1911 על ידי משפחה אמידה מאנגליה – וראתה בה את המקום האידיאלי למרכז הבריאות. היא חכרה את הנכס לתקופה של עשר שנים מבעלת האחוזה, ליליאן פרידלנדר (שעברה להתגורר באחוזה עם משפחתה לאחר שבעלה ישראל פרידלנדר נרצח ב-1920 באוקראינה בעת שהיה בשליחות הג'וינט), שיפצה במהרה את המקום, ובשנת 1935 פתחה את דלתות בית ההבראה שלה. בשנים הראשונות נקרא בית ההבראה "בית מרגוע -חצר כרמל", כיוון שאז כולו היה ממוקם באחוזת לנגה, שהיא "חצר כרמל".

תוך זמן קצר הפך בית ההבראה לפופולרי מאוד בשל אופי המקום ודרך ניהולו. האנשים שהתארחו שם היו אוהבי בריאות וצמחונות, הגיעו לשם בעיקר יוצאי מרכז אירופה (היֶקים) וכן אנשי רוח, סופרים, מלחינים, אמנים, שחקנים ומדינאים. בין האורחים הקבועים שם לאורך השנים היו אנשי הציבור זלמן שזר, משה שרת וארתור רופין, השחקנים חנה רובינא ויהושע ברטונוב, ההוגים הוגו ברגמן ואחד העם, התעשיין דב לאוטמן ואחרים. באחד מראיונותיה של שוורץ לעיתון היא סיפרה: ”דוקטור רוּפין אמר לי פעם כי הפנסיון שלי משרת שתי מטרות: את בריאות האנשים ואת הקיבוצים המגדלים פירות וירקות”,^{[דרוש מקור]} וזאת מאחר שהמזון שהוגש שם היה על טוהרת הצמחונות. האורחים שהגיעו לבית ההבראה נפגשו עם שוורץ אישית, היא ערכה להם בדיקות כדי לאבחן את מצב בריאותם, והתאימה להם את הדיאטה והפעילות שנזקקו לה. שוורץ האמינה ששיניים בריאות מעידות על גוף בריא, ולכן חלק מתהליך קבלת האורחים הייתה בדיקה אצל רופא השיניים המקומי, ד"ר ינאי.

ספורט היה חלק ניכר במהלך היום יום של בית ההבראה. בבוקר כולם התעמלו יחדיו, ומכיוון ששוורץ האמינה שההליכה ברגל חשובה מאוד לגוף ולנפש, היא עודדה את אורחיה לצאת כל יום לצעידות. כמו כן היו כאלה ששיחקו טניס במגרש שהיה סמוך לאחוזה, והיחידי בכל האזור, ספורט שלא היה כל כך מקובל באותם הימים בארץ.

בהיותה צמחונית אדוקה האמינה שוורץ שאכילת בשר מזיקה מאוד לבריאות ושתזונה צמחונית עשויה לרפא ולמנוע מחלות. שוורץ נלחמה בחירוף נפש נגד העישון, היא הזהירה מפני סכנת העישון שנים רבות לפני שההכרה בה נמצאה בקונצנזוס, והעישון היה אסור בכל שטח בית ההבראה, כולל פנים המבנים. ככל הנראה, היה זה אחד המקומות הראשונים בעולם שבו הקפידו לאכוף איסור מוחלט על עישון מטעמי בריאות.

בצמוד לביתה של שוורץ היה גן ירק שבו גידלה ירקות, נטעה עצי פרי, ובאמצעות זרעים, שאת רובם הביאה מאירופה, גידלה שיחי תבלינים וצמחי מרפא אשר היו חלק בלתי נפרד ממרכיבי הארוחות וגם שימשו לריפוי האורחים. בעקבות הצלחתו של בית ההבראה והמוניטין שרכשה שוורץ, שינתה את שמו ל"בית ההחלמה דורה שוורץ". בנוסף, רכשה שמונה דונמים נוספים בסמוך לאחוזה ובנתה עליהם שלושה בניינים למגורי האורחים. את הבתים כינתה בשמות: ולטר, בית-שלום ובנימין. חדר האוכל, הקבלה והמטבח נשארו בבניין האחוזה. בית ההבראה היה בדרך כלל מלא, ולעיתים אף נאלצה שוורץ לשכור חדרים באופן זמני בבתיהם של משפחות בזכרון יעקב אשר היו מוכנות להלין את אורחיה. בית ההבראה היה פתוח לאורחים מפסח עד חנוכה בלבד. בתקופת החורף נערכו בו קורסים לתזונה נכונה ובישול צמחוני, וכל העובדים יצאו לחופשה בשכר.

בית ההחלמה היה במשך יותר מ־30 שנה אחד המעסיקים הגדולים של זכרון יעקב.^{[דרוש מקור]} פקדו אותו אורחים מכל קצווי הארץ והעולם, חולים ובריאים. אורח החיים ששוורץ הטיפה לו כבר במחצית הראשונה של המאה ה-20, זכה להכרה רק שנים רבות לאחר מכן, והיום, חלקים גדולים בתורתה הפכו למשנה מקובלת על הרפואה הקונבנציונלית ועל הכלל. כך למשל ההכרה שהעישון מזיק לבריאות, הצורך באכילת פירות וירקות טריים וצריכת דיאטה מאוזנת.

בימי מלחמת העצמאות

בגין הקרבות שהתנהלו באזור צפת בימי מלחמת העצמאות, במאי 1948, פונה בית החולים לחולי שחפת "הדסה" לבית דניאל ולפנסיון דורה שוורץ שבזכרון יעקב. לאחר זמן מה התנגד ועד המושבה לשהותם של חולי השחפת שם, בעיקר בגלל החשש מהידבקות, וכן בגלל פגיעה בכלכלת המושבה, שכן החולים תפסו את מקומם של אורחי בית ההבראה. באותו הזמן עשתה שוורץ מאמצים כדי לקבל בחזרה את בית ההבראה, אך ללא הצלחה. באחת מהמכתבים מהתכתובת שהתנהלה באותה תקופה בין שוורץ לבין הנהלת בית החולים הדסה, ביקשה שוורץ לקבל לידיה את בית ההבראה לפני אמצע חודש פברואר, כדי להספיק להכינו לפתיחתו באביב:

ברצוני לפרט את הנימוקים הממריצים אותי לעמוד על פינוי בית המרגוע שלי על ידי בית החולים של הדסה בצפת לא יאוחר מיום 15.2.49. כשהעמדתי את בית המרגוע שלי לרשות בית החולים הנ"ל, במאי 1948, בשעה שהתנהלו פעולות מלחמתיות בסביבת צפת, עשיתי זאת מטעמים לאומיים. כבר בהפוגה הראשונה קיוויתי לקבל את ביתי הנ"ל בחזרה, והשלמתי את דחיית המועד לפתיחת מפעלי, עד ליום 15.2.1949, לאחר שד"ר ווייל^{[דרושה הבהרה]} הסביר לי כי אין אפשרות לפנות את בית המרגוע שלי לפני החורף, למרות שדחייה כזו גרמה לי נזק חמור מכמה בחינות, ולמרות שרבים מאורחיי וגם הרבה רופאים דרשו במפגיע את פתיחת בית המרגוע שלי. אם לא אוכל לפתוח מחדש את מפעלי לא יאוחר מ-15 במרץ 1949, הרי יגרום לי הדבר לנזק שלא תהייה אפשרות להחזירו בכסף, והנני בטוחה כי מוסד מדרגה של הדסה לא ירצה לגרום נזק לאדם פרטי, ובפרט לא לאישה שהשקיעה את כל כוחותיה במפעלה, ומתקיימת מכוח עצמה.

— מכתב מדורה שוורץ לד"ר וייס, מנהל ההסתדרות המדיצינית "הדסה", 22 בדצמבר 1948, בארכיון הציוני המרכזי

שוורץ לא קיבלה את בית ההבראה שלה בתאריך שביקשה. משרד הבריאות שכר ממנה את המקום לתקופה נוספת בשכירות של 75 ל"י לחודש. לאחר אינספור מכתבים והתחשבנויות על פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לבית ההבראה ומאבקים ביורוקרטיים עיקשים, זכתה שוורץ לקבל את ביתה ב-21 ביולי 1950, כשנתיים לאחר שמסרה אותו.

סגירתו ומכירתו של בית ההבראה

בשנת 1962 שוורץ, שהייתה אז בת 68, החליטה לפרוש מניהול בית ההבראה ולהעבירו לידי בנה הוגו. על כן שבו הוגו ואשתו שטפי לזכרון יעקב עם שני ילדיהם. שוורץ החכירה להוגו את בית ההבראה לתקופה של 49 שנים תמורת 1,250 ל"י לחודש, עברה לגור בירושלים עם בנה רפאל, והייתה מגיעה באוטובוס לבית ההבראה פעם בשבוע כדי להרצות בענייני בריאות.

הוגו ושטפי עשו שיפוצים נרחבים בבית ההבראה בעזרת כספים שהביאו איתם מאוסטריה, ובנוסף לקחו הלוואה גדולה מבנק לאומי, שהובטחה על ידי כך ששוורץ משכנה את בית ההבראה. למרות מאמציהם להמשיך את מפעל חייה של שוורץ, היעדרה במרבית הזמן פגעה קשות בבית ההבראה, ומהר מאוד התברר שללא נוכחותה לא יהיה המקום כפי שהיה, שכן רוב האורחים באו בגלל הטיפול והייעוץ האישי שלה, ובעיקר משום שהאמינו בדרכה וסמכו עליה. משעזבה, חלק ניכר מהם כבר לא חזרו, ובשל הירידה במספר האורחים והעלייה בהוצאות התפעול, צבר בית ההבראה הפסדים גדולים.

בעקבות המיתון שפקד את הארץ לאחר מלחמת ששת הימים, הידרדר מצבו הכלכלי של בית ההבראה עוד יותר והחובות הלכו ותפחו. הוגו ושטפי הבינו בסופו של דבר שהם לא יכולים להמשיך להחזיק את בית ההבראה, ולכן החליטו להשכירו בשכירות-משנה לחמש שנים לאדם בשם רבינוביץ, והתכוננו לעבור עם כל המשפחה לאירופה. רבינוביץ תכנן להשקיע ולהקים מבנים על הקרקע, אך רשויות התכנון והבניה סירבו לתת לו את האישורים הדרושים, ויתר על כן, יורשיה של ליליאן פרידלנדר – הבעלים של אחוזת לנגה שעליה היה ממוקם חלק נכבד מבית ההבראה – לא היו מוכנים להאריך לו את החכירה של הנכס. לכן, לאחר שנה נאלץ רבינוביץ להפר את החוזה, לנטוש את בית ההבראה ולעזוב את הארץ.

היורשים של אחוזת לנגה תכננו לחבר את המקום עם בית דניאל (מרכז למוזיקה אשר שימש בזמנו בית הארחה לנגנים, מוזיקאים, סופרים ואמנים), אך הרעיון לא יצא לפועל. בסופו של דבר הם איבדו את אחוזת לנגה וגם את בית דניאל. באותו הזמן, הוגו כבר שהה בלונדון, ולשוורץ בת ה-75 לא היו המשאבים והכוחות להיאבק ביורשים בהנהגתו של נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, שהיה בעלה של כרמל בתה של ליליאן פרידלנדר.

העובדה שבית ההבראה הצטמצם כמעט לחצי מגודלו המקורי, חיסלה את הסיכוי להמשך קיומו. העובדים, שרובם עבדו שם שנים רבות והאמינו באמונה שלמה בדרכה של שוורץ, עשו מאמץ להקים קואופרטיב. הם פנו למועצה המקומית ולהסתדרות ואף ניסו לגייס משקיע פרטי, אך ללא הצלחה. המיתון והחובות שכבר הצטברו, סיכלו כל אפשרות להצלת בית ההבראה, ולכן הוא נסגר סופית. שוורץ רצתה לתרום את בית ההבראה לקרן הקיימת לישראל, אך מכיוון שעל הקרקע רבצה משכנתה, לא ניתן היה לתרום את הקרקע, ולכן לא נותרה ברירה אלא למכור על מנת שתוכל לשלם את החוב. באותה תקופה פעלה בארץ גרמנייה נוצרייה בשם אמה ברגר, אשר רכשה כל פיסת קרקע פרטית שהוצעה למכירה בזכרון יעקב וסביבתה. היא ביקרה לעיתים קרובות בישראל וגילתה בה עניין רב על רקע דתי, והאמינה שימי ביאת המשיח יהיו בזכרון יעקב. תושבי היישוב שמחו מאוד על כי נמצא מישהו עם כסף רב המוכן לרכוש מהם קרקעות, ומכרו לה אלפי דונם של קרקע ללא כל התנגדות.

לקראת סוף 1969 רכשה אֵמה ברגר את בית ההבראה משוורץ. העסקה הושלמה במהירות ולכן אף אחד לא שם לב למכירה עד אשר עורך דינה של ברגר, רודולף גוטשלק מחיפה, שלח את שוורץ לראש המועצה דאז, יעקב לוי, כדי לבקש הנחה מחוב הארנונה שהצטבר במשך השנים. ראש המועצה אישר לשוורץ באופן מיידי הנחה של 50%, כפי שהיה מקובל אז, ולאור העובדה שהמועצה הייתה זקוקה נואשות לכספים. לאחר ששילמה שוורץ את החוב באמצעות המחאה של עו"ד גוטשלק הבינו במועצה ששוורץ מכרה את בית ההבראה "לגרמנים" (כינוי שאֶמה ברגר ואנשיה זכו לו מאז ועד היום). בעקבות התגלית פרצה מהומה גדולה שכללה הפגנות רועשות. המפגינים האשימו את ה"גרמנים" שנקראו קהילת בית אל במיסיונריות, הטיחו גידופים כלפי שוורץ והאשימו אותה במכירת קרקע יהודית לנוכרים בשל תאוות בצע. בראש המהומה וההתנגדות עמדו אנשי הקהילה הדתית אשר הלכה וגדלה אז בזיכרון. היו מספר ניסיונות של המועצה לטרפד את מכירת בית ההבראה לאמה ברגר, עד שהעניין לבסוף הוכרע בבית המשפט העליון לטובת אמה ברגר.

המכירה והמהומות שקמו בעקבותיו עוררו עניין תקשורתי בארץ, כך, למשל נכתב במאמר בידיעות אחרונות ב-1969: ”בתוך כל ההמולה שקמה סביב מכירת הפנסיון של דורה שוורץ בזיכרון-יעקב לגרמנים, בצד כל ההאשמות, נשכחה אי שם בעלת הדבר עצמה, הגברת דורה שוורץ... במשך 35 שנה התארחו בו אלפי נשים וגברים מכל שדרות הציבור אשר עלו אליו לרגל כדי להילחם בשומן ורזון, במחלות כרוניות ובמחושים, אלפי גברים ונשים שהיו חוזרים ובאים מדי שנה כדי לשאוף את אוויר הגבעות הצח, לנוח, לזכך את הנפש ואת הגוף. "חתמתי, קיבלתי כסף, ואין דרך חזרה", חותמת דורה שוורץ את החלום שהתגשם ואבד.”

ספר הבישול הצמחוני של שוורץ

את תורת הצמחונות תיעדה שוורץ בספר בישול שבו הוראות וטיפים לחיים בריאים, העוסק בעיקר במתכונים להכנת מזון בריא (כלשון הספר: "שלם בערכו, ומועיל לבריאות"). ספר פרי עטה זה, אשר נכתב בגרמנית, תורגם על ידי רפאל בנה לאנגלית ועברית. מתוך המבוא לספר:”כאן במולדתנו העתיקה־החדשה, עם אקלימה ותנאי החיים המיוחדים שלה, אי אפשר לנו, לעקרות הבית, להמשיך ללא דאגה באופני ההזנה אשר להם היינו רגילות בארצות צפוניות, אם איננו רוצות לסכן את בריאות אלה אשר הופקדו בידינו”. אחרי המבוא לספר מופיע פרק על "עקרונות מעשיים", שבסופו כתבה שוורץ: ”ישרת נא ספר זה את שלום עמנו ואת בריאותו”.

• הוראות להזנה מבריאה: ספר בשול; תורגם מגרמנית על ידי מרים שמרוני, זכרון יעקב; (מרחביה: דפוס השומר הצעיר), 1945.
  • ספר בשול: הוראות ומתכונים להכנת מזון שלם בערכו ומועיל לבריאות, הוצאה חדשה, מתוקנת ומורחבת, (תל אביב: דפוס בלומנטל), 1960.

לקריאה נוספת

• ענת שוורץ, הוגו, האדם והאמן, הוצאה עצמית, 2013.

קישורים חיצוניים

• ענת
• , ההגדה לבית שוורץ; עיבוד ועריכה: מיכה לימור, MB יקינתון 246 (אפריל 2011, פסח תשע"א), באתר ארגון יוצאי מרכז אירופה
• סיפור משפחת דורה שוורץ והקשר הירושלמי באתר אג'נדה
• זכרון יעקב - סנטוריום כרמל, באתר "נוסטלגיה אונליין"
• נילי פרידלנדר, נשים | במטבח של דורה שורץ, מעריב, 30 בינואר 1970
• עמוס כרמלי, הפלישה הגרמנית לזכרון יעקב, דבר, 17 בדצמבר 1971

על ספר הבישול של דורה שוורץ:

• דיאטה לבריאים ולחולים: ספר בישול חדש, דבר, 2 באוקטובר 1956