תנועות הנוער היהודיות הציוניות הן ברובן תנועות נוער עולמיות, הקשורות לתנועת הציונות. תנועות אלו צמחו בעיקר במזרח אירופה על רקע המשברים שהחלו לפקוד את העם היהודי בתחילת המאה ה-20. מייסדי התנועות האמינו שניתן לשנות ולכוון את דרכו של העם היהודי ולהקים בית לאומי בארץ ישראל.
בין שתי מלחמות העולם נמנו על תנועות אלו מאות אלפי צעירים ובני נוער.[1] רבים מחבריהן עלו לארץ ישראל ומילאו תפקיד חשוב במפעלי ההתיישבות הציוניים ובתהליכים שהביאו להקמת מדינת ישראל.
תנועות הנוער היהודיות הראשונות הופיעו בתחילת המאה ה-20 על רקע השינויים הרדיקליים בחברה הכללית והיהודית. תהליכי המודרניזציה, החילון והתחזקות התנועות הלאומיות במרכז ובמזרח אירופה, הביאו להתפתחותה של תרבות הנוער כאנטיתזה לתרבות הבוגרים שנתפסה כמנוונת ושמרנית. תנועות הנוער ענו על הצורך של בני הנעורים להתאגד בקבוצות גיל תוך יצירת מערכת נורמטיבית אוטונומית שתיצור בסיס לחברה טובה יותר. הן הדגישו את החינוך לקרבה לטבע, ליחסי אמון וגילוי לב, ולחיי פשטות וצניעות. האווירה ששררה בתנועות אלו הייתה אווירת מרד נעורים וכמיהה להתחדשות. הפעילות בתנועה כוונה ליצירת קבוצות ראשוניות בעלות ליכוד חברתי גבוה שהתרכזו סביב אישיותו של המדריך, שהיה לרוב מבוגר מחברי הקבוצה רק בשנים ספורות והיווה מוקד להשראה ולחיקוי. כזו הייתה תנועת "ואנדרפוגל" הגרמנית, ובמידה מסוימת, אם כי בדגשים שונים, גם תנועת הצופים שהתפשטה באירופה. המסגרות שיצרו תנועות הנוער החדשות קסמו גם לבני הנוער היהודי, אך סירובן לקבל יהודים לשורותיהן מחד, והופעת התנועה הציונית מאידך, הביאו להקמת תנועות הנוער היהודיות הראשונות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה ובמהלך שנות ה-1920 קמו כעשרים וחמש תנועות נוער יהודיות ציוניות בעיקר במזרח ובמרכז אירופה. סניפים של התנועות הוקמו בצפון אמריקה ובארצות דרום אמריקה, בדרום אפריקה, בבולגריה, ביוון ובארץ ישראל. בקרב יהודי ארצות האסלאם היו אמנם התארגנויות מקומיות של נוער ציוני, אך תנועות הנוער הציוניות העולמיות כמעט ולא פעלו בארצות אלו. הסיבות לכך היו ששליחי התנועות מארץ ישראל או ממרכזי התנועות באירופה כמעט ולא הגיעו אליהם, אך גם העובדה שהרעיונות על תרבות נוער אוטונומית ומרד במסורת ובדת, שקידמו רוב תנועות הנוער, לא התקבלו בקרב הנוער היהודי בארצות אלו.[2] בשנות ה-1950 הייתה פעילות ניכרת של כמה מהתנועות בארצות המגרב, למרות התנאים המגבילים מאוד של העוינות החברתית והשלטונית בארצות אלו.
במדינות הלאום החדשות שנוצרו לאחר המלחמה, פולין, רומניה, הונגריה, ליטא ולטביה, הורע מצב היהודים, שנחשבו למיעוט לאומי בלתי רצוי והאנטישמיות, העממית והמוסדית בהן התגברה. סיכוייהם של הצעירים היהודים להשתלב בחברה, בלימודים גבוהים ובפרנסה התמעטו. תנועות הנוער הציוניות שהציעו מסגרת חברתית תומכת והציבו את העליה לארץ ישראל כמטרה, היו דרך לצאת מהמצוקה שרבים חיו בה והציגו אפשרות למימוש אישי ולהשתתפות ביצירת חברה חדשה שתהיה טובה יותר ותבטא את זהותם הלאומית. תנועות הנוער שהציגו את החלוציות והקמת יישובים חדשים בארץ ישראל כמטרתן הציבו בפני הצעירים אתגר אישי ולאומי שראוי לממש אותו.
"תמיד מטרה אחת ניצבה לנגד עינינו - העלייה לארץ ישראל. אך היה לנו ברור כי אין אנו רוצים להעתיק את עצמנו מארץ אחת לשנייה ותו לא. שאלנו את עצמנו מה נעשה בארץ החדשה ? ידענו שאין אנו רוצים להמשיך בארץ החדשה באותם הרגלי חיים שהננו רגילים להם פה. ידענו שאנו זקוקים לדבר חדש. לתמורה מהותית בכל דרך חיינו, חלמנו להיות דור צעיר ובריא מושרש בקרקע, קרוב לטבע."[3]
הצעירים שהתרחקו מהאמונה בדת שאפו לאמץ אורחות חיים המשוחררים מכבליה ולרכוש השכלה כללית. הצימאון להתוודע לתרבות הכללית, בעיקר לספרות העולמית וגם לספרות ההשכלה והתחיה היהודית, בא לידי ביטוי בספריות הרבות שקמו במרכזי היישוב היהודי בערים ובעיירות במזרח אירופה. בני הנוער מצאו בתנועות הנוער מסגרות שאיפשרו אורח חיים אחר: מפגשים בין בני שני המינים, תרבות נעורים מתחדשת תדיר, וקבוצת השתייכות שחיזקה אותם.
"הפעולה המוצלחת ביותר שתמיד הייתה חוויה עמוקה ורכזה סביבה בבת אחת את מרבית חברין ה"קן" היו התכנסויות בשבתות בשעות של בין הערביים לשירה בציבור...ישבנו מעגל בתוך מעגל, בנים ובנות מכל הגילים החל מגיל 13 עד 23 ויותר ושרנו בצוותא וסולו...עם הדלקת האור החלו הריקודים שגרפו למעגלים את כולם והיו נמשכים עד לשעות המאוחרות של הערב"[4]
אחת הסיבות לכך שתנועות הנוער היהודיות הפכו לתופעה המונית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה החיפוש של צעירים אחר אידאולוגיה ומסגרת פוליטית שיציגו פתרון למצוקתם ולתחושה של היעדר עתיד ליהודים באירופה. לא כולם פנו לציונות כאידאולוגיה וכמטרה אישית. רבים ראו במרקסיזם ובקומוניזם את התשובה הנכונה לבעיות החברה הכללית ובתוכה גם ליהודים וראו בהתפעלות את ברית המועצות כמודל לבניית חברה צודקת יותר, שבה ימצאו גם היהודים את מקומם. אחרים פנו לתנועת הבונד שדגלה בסוציאליזם ובאוטונומיה לאומית-תרבותית ליהודים בארצות מגוריהם, והצטרפו לתנועת הנוער שלה ה-צוקונפט.
מחנה ה 1000 של תנועת הנוער העובד על הכרמל, 1930
תנועות הנוער הציוניות הציעו לצעירים דרכים שונות ומגוונות אל הפתרון הציוני. האידאולוגיה וההתארגנות שלהן היו קשורות בדרך כלל למפלגות השונות שפעלו בתנועה הציונית וגם בארץ ישראל. הן חלקו עקרונות דומים: חינוך לקרבה לטבע, לימוד עברית ותרבות יהודית והגשמה אישית בעלייה לארץ ישראל. הן קיימו פעולות חינוכיות בקבוצות קטנות המודרכות על ידי צעירים, וטיפחו סממנים חיצוניים דומים כמו סמלים, המנונים, מדים, מפקדים ומצעדים. התנועות קיימו כינוסים ארציים ובין-ארציים בהם עסקו בבירור האידאולוגיה שלהן והפיצו ביטאונים ועלונים שבהם הציגו את עמדותיהן בנושאים אידאולוגיים ואקטואליים. בשנות ה-1940 השתתפו בוגרי תנועות הנוער בארץ ישראל במאבקים לקראת הקמת המדינה והצטרפו להגנה, לפלמ"ח, לאצ"ל וללח"י.
תנועות הנוער שיתפו פעולה בפעולות שנועדו לקדם את מטרות הציונות, כמו הפגנות או ימי התרמה לקק"ל, אך היחסים ביניהן אופיינו גם במידה רבה של מתחים ותחרות. במציאות הפוליטית והחברתית הסוערת של התקופה היה לשיח על השקפת עולם ואידאולוגיה מקום נכבד בעולמם של בני הנוער והצעירים. חברי תנועות הנוער, ובעיקר מובילי הדעה שבהן, הרבו להתעמת ביניהם על גישות שונות לציונות שהיו מנוגדות באופן קוטבי, אך ויכוחים מרים התנהלו גם בין תנועות שהיו קרובות זו לזו בהשקפות העולם ובערכים. הוויכוחים היו על ניואנסים אידאולוגיים, על סגנון הפעילות בתנועה, או על הדגשים בהגדרת המטרות. חברי התנועות גילו עניין ומעורבות בשאלות אקטואליות שעמדו על סדר היום הציוני כמו היחסים עם המנדט הבריטי, צורות ההתיישבות הרצויות בארץ ישראל, תוכנית החלוקה של ועדת פיל ועוד. התנועות התחרו ביניהן על גיוס חניכים, על תקציבים ותמיכה של ההסתדרות הציונית ובעיקר על חלוקת אישורים לעליה לארץ ישראל (סרטיפיקטים) לחבריהן.[5] גם התנועות שצמחו בקרב בני הנוער באופן ספונטני ועצמאי, נקשרו תוך זמן לא רב למפלגות השונות שפעלו ונאבקו זו בזו בתוך התנועה הציונית וניסו לערב את חברי תנועות הנוער במאבקיהן. המאבק על כח והשפעה שהתנהל בין המפלגות הציוניות ובין תנועות ההתיישבות בארץ ישראל הגביר את הפוליטיזציה של תנועות הנוער והשפיע על מהלכים של פילוג ואיחוד שכמעט לא פסקו בין התנועות.[6]
חברי תנועת בלאו-וייס באוסטריה שנות ה-1920בלאו וייס התנועה נוסדה בגרמניה ב-1912, וייעדה עצמה לבניהם ובנותיהם של משפחות מתבוללות, שהיו מעוניינים בתנועת נוער כללית, אבל נדחו על ידי תנועות הנוער הלאומיות הגרמניות שסירבו לקבל יהודים לשורותיהן. התנועה חינכה את חבריה לטיולים בטבע ושיבה לחיי פשטות טרום-תעשייתיים ברוח תנועת הנוער הלאומית הגרמנית, "ואנדרפוגל" עם מורשת ותרבות יהודית כללית. האגודות הוקמו בכמה ערים וב 1913 התמזגו ל"תנועת "בלאו-וייס, אגודה לטיולי נוער יהודי בגרמניה" (Blau-Weiß, Bund für Jüdisches Jugendwandern in Deutschland). לאחר תום המלחמה הוקמה גם באוסטריה תנועה בעלת שם זהה. ב-1922 אימצה התנועה פלטפורמה ציונית, ועודדה את חבריה להכשיר עצמם בעבודה חקלאית או מקצועית כהכנה לעלייה לארץ ישראל. בשנות ה-1920 התארגנו במסגרת הבלאו וייס קבוצות נוער דתיות שנות ה-20 של המאה ה-20 והוקמו סניפים של התנועה גם בצ'כוסלובקיה ובהונגריה, אשר נקראו "תכלת לבן".
הנוער הציוני ראשיתה בקבוצות נוער שהתארגנו באופן מקומי ברחבי מרכז ומזרח אירופה שראו עצמם כנוער ציוני כללי, זאת בניגוד לתנועות נוער בעלות זהות משנה כמו 'דתי' ו'סוציאליסטי'. ראשי התארגנויות אלו, שקראו לעצמם בשמות כמו 'הנוער העברי', 'השומר הלאומי', 'הנוער הציוני הכללי' וכדומה, עמדו בקשר זו עם זו. בדומה לתנועות נוער אחרות הם הדגישו את חשיבות הרעיון הציוני כמכנה משותף לחיים יהודיים בתפוצות וגם את ההגשמה על ידי התיישבות בארץ ישראל. ב-1931 התכנסו נציגי הארגונים המקומיים בעיר לבוב שבפולין והחליטו על הקמת ארגון גג שנקרא הסתדרות חלוצית עולמית הנוער הציוני, כמשקל נגד לתנועת השומר הצעיר בעלת הגוון הסוציאליסטי. התנועה התפשטה בכל ארצות אירופה המרכזית והמזרחית.
הבונים נוסדה בלונדון בשנת 1929 במטרה לחזק את הזהות היהודית והלאומיות היהודית של החניכים והחברים בה, תוך טיפוח התרבות היהודית והלשון העברית. לימים הוסיפה התנועה את הציונות לערכיה ואת ההגשמה באופן של עלייה לארץ ישראל. עם השנים התרחבה התנועה בעיקר לארצות דוברות אנגלית. ב-1930 נוסד סניף הבונים בדרום אפריקה, וב-1935 בצפון אמריקה. התנועה דגלה בהתיישבות בארץ ישראל בדרך של קיבוץ, והייתה קשורה לאיחוד הקבוצות והקיבוצים.
המכבי הצעיר התארגנות ראשונה במתכונת של תנועת נוער הקשורה לתנועת הספורט הציונית "מכבי" הייתה כבר בדמשק ב-1918. התארגנויות דומות נוספות היו בעיקר בארץ ישראל, אך רק בשנת 1929 התקבלה החלטה בוועידת מכבי העולמית לייסד את תנועת הנוער "מכבי הצעיר" לצד אגודות הספורט כתנועה חינוכית, לאומית, ספורטיבית, בלתי מפלגתית המושתתת על ערכי היהדות והציונות. התנועה שילבה נושאים של מחנאות, שדאות, תרבות, אקטואליה יחד עם פעילות ספורטיבית. בשנת 1933 הוחלט על הקמת תנועת ה"מכבי צעיר" בארץ ישראל. בוועידה עולמית של מכבי שהתקיימה ב-1935 בתל אביב הוכרז על הקמת המכבי הצעיר העולה עם קו ברור של הגשמה חלוצית. התנועה כיוונה את חניכיה להגשמה במסגרת של חיי קיבוץ, והקיבוצים שהקימו בוגריה השתייכו לחבר הקבוצות והקיבוצים. ב-1940 התאחדה מכבי הצעיר העולה עם תנועת גורדוניה
בית"ר נוסדה בריגה, לטביה, ב-1923, כ"הסתדרות הנוער הציוני-אקטיביסטי על שם יוסף טרומפלדור" וב 1926 הוכרז על שיוכה לתנועה הרוויזיוניסטית ברית הצה"ר. במהלך שנות ה-1920התפשטה התנועה בארצות מזרח ומרכז אירופה, בסלוניקי שביוון והגיעה גם לחרבין ולשנגחאי שבסין ולארץ ישראל. בוועידה העולמית הראשונה של בית"ר ב-1931 מונה זאב ז'בוטינסקי ל"ראש בית"ר", תואר שניתן לו עד סוף ימיו. בית"ר שאבה את החלק המכריע של משנתה מכתביו ודבריו של זאב ז'בוטינסקי. מטרת התנועה הייתה לעצב דור חדש לעם היהודי של צעירים המוכשרים לקראת עלייה אל ארץ ישראל והתיישבות בה לצורך הקמת מדינה עברית משתי גדות הירדן. התנועה חינכה לחלוציות ול"הדר" בחיי החניך והתנועה וביצירת כח צבאי כהמשך לגדודים העבריים. כפועל יוצא שרר בחלק מסניפי התנועה אופי צבאי למחצה והדבר התבטא בחלוקה היררכית בסניפים, קיום טקסים ומסדרים בסגנון צבאי וכן הכשרה הגנתית. בית"ר שללה לחלוטין את רעיון "מלחמת המעמדות" של הסוציאליזם וראתה בבעלי ההון גורם הכרחי בבניית ארץ ישראל. אחד מערכיה היה "חד נס" שפירושו הגשמת הציונות באופן טהור ללא עירוב של גורמים אידאולוגיים חיצוניים סותרים או מכשילים, דהיינו סוציאליזם.
תנועות אלו היו הקשורות לתנועת העבודה הציונית ולמפלגות הפועלים הציוניות-סוציאליסטיות. הן דגלו בשילוב אידאולוגיה סוציאליסטית עם הציונות, מתוך האמונה שהגשמת מטרות הציונות בארץ ישראל חייבת לבוא ביחד עם בניית חברה צודקת ושוויונית. תנועות אלה הכשירו את חניכיהן לקראת העלייה בעיקר בעבודה חקלאית בחוות שהתנהלו במתכונת קיבוצית. הן דגלו בחינוך לערכים לאומיים וסוציאליסטיים, טיפוח תרבות יהודית, לימוד השפה העברית והגשמה עצמיתחלוצית. חניכיהן שעלו לארץ בדרך כלל בקבוצות מגובשות, הקימו קיבוצים חדשים או הצטרפו לקיבוצים קיימים בחסות הזרמים השונים של ההתיישבות הקיבוצית.
הקשר בין תנועות הנוער הציוניות לסוציאליזם: שני רעיונות מרכזיים משכו צעירים לתנועות הנוער: לאומיות ואוניברסליזםהומניסטי. הלאומיות התבטאה ברצונם להתאחד כעם ולהקים בית לאומי יהודי בארץ ישראל. האוניברסליזם לכאורה סותר את רעיון הלאומיות אך הצעירים שדבקו בו ראו באוניברסליזם בסיס חשוב לתביעתם לשוויון זכויות. הם ביקשו להקים בית לאומי שיחרוט על דגלו ערכים אוניברסליים הומניסטיים. ערכיו האוניברסליים ורוחו המהפכנית של הסוציאליזם השתלבו מבחינתם היטב באידאולוגיה הציונית. באמצעות הסוציאליזם ובמידה מסוימת אפילו בגרסתו הרדיקלית יותר - הקומוניזם, היו אמורים לבוא על תיקונם כל פגעי העולם: אי השוויון בין בני האדם, בין המינים, בין העמים ובכלל אלה גם תיקון מצבו של העם היהודי בעולם.
התנועות הציוניות-סוציאליסטיות הבולטות היו:
פרייהייט - החלוץ-הצעיר - דרור תנועת נוער בשם "דרור" נוסדה ברוסיה לפני המהפכה הבולשביקית, המשיכה בפעילותה בפולין והתאחדה עם תנועות "החלוץ הצעיר" ועם תנועת "פרייהייט" (דרור ביידיש), תנועת הנוער של מפלגת פועלי ציון, שהייתה תנועת נוער ואיגוד מקצועי לנוער יהודי עובד. הקשר שלה בארץ ישראל היה להקיבוץ המאוחד ורבים מחבריה עלו לארץ באמצעות ארגון החלוץ.
השומר הצעיר הוקמה ב-1913 בלבוב שבגליציה כתנועה צופית בעיקרה והתאחדה ב-1916 עם תנועת "צעירי ציון". האיחוד בין שתי התנועות הוליד שיטת חינוך המתבססת על שילוב בין חוויות צופיות והעשרה תרבותית ורעיונית רחבת אופקים. התנועה פנתה בעיקר לנוער לומד ומשכיל. באמצע שנות ה-1920 נוספו לאידאולוגיה השומרית הסוציאליזם בגרסתו המרקסיסטית, העיקרון של שותפות עם הפרולטריון העולמי באשר הוא והאמונה באחוות עמים.[7] בעקבות הקמת הקיבוצים של בוגרי התנועה בארץ ישראל שותפה התנועה להקיבוץ הארצי - השומר הצעיר.
חברי גורדוניה בהכשרה חקלאית ברומניה לפני העלייה לארץ ישראל 1929גורדוניה הוקמה בגליציה ב 1925 ופנתה גם לבני נוער עובדים. היא דגלה בתורתו של א"ד גורדון, והייתה קרובה לערכי הפועל הצעיר וקשורה למפלגת העבודה הציונית - התאחדות. בשנת 1940 התאחדה עם תנועת המכבי הצעיר. היא דחתה את האידאולוגיה המרקסיסטית של מלחמת מעמדות והדגישה רעיונות הומאניסטיים של תיקון האדם והחברה. הקיבוצים שהקימו חבריה בארץ ישראל הצטרפו לקיבוצי חבר הקבוצות והקיבוצים.
הנוער העובד הוקמה ב-1924 בארץ ישראל כתנועת נוער המושתת על ערכי הציונות העובדת, על ידי בני נוער עובדים שהתאגדו על מנת להגן על עבודתם וזכויותיהם. משנותיה הראשונות נוצר קשר עם ההסתדרות הכללית והתנועה נחשבה כתנועה בת של ההסתדרות. התנועה חינכה לחלוציות ולהגשמה בחיי קיבוץ.
המחנות העולים ראשיתה של התנועה במסגרת "חוגים" של תלמידי הגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב וקבוצות גימנסזיסטים ונוער עובד נוספות, שחיפשו דרך לעשייה חברתית, לחלוציות ולהגשמת ערכי הציונות בארץ ישראל. ב-1931 הצטרפו החוגים להקיבוץ המאוחד ונקבע שמה שמה של התנועה כ"מחנות העולים". התנועה שחבריה היו בעיקר נוער לומד עירוני חינכה לחיי קיבוץ וחניכיה הצטרפו לקיבוצי הקיבוץ המאוחד.[8]
תנועות הנוער הציוניות הדתיות נוסדו בסוף ה-1920. בעוד שהתנועות הציוניות-סוציאליסטיות ביטאו מרד בדת ובאורח החיים הדתי-מסורתי, התנועות הציוניות-דתיות טענו שקיים קשר בל יינתק בין האמונה הדתית לבין בניין ארץ ישראל, בניגוד לזרם האורתודוקסי, הלא ציוני, שהאמין בגאולה מן הגלות רק עם בוא המשיח. עקרונותיהן הוגדרו בצמד המילים תורה ועבודה - שילוב בין חיי העבודה והחלוציות לחיי התורה והרוח. תנועות אלו הקימו חוות הכשרה ברוח זו לשם הכנת החניכים לעלייה לארץ ישראל ובוגריהן עלו לארץ ישראל והקימו קיבוצים ויישובים חלוציים-דתיים. פעילותן של התנועות הדתיות באותה תקופה התנהלה בדומה לתנועות החילוניות. הקבוצות חולקו על פי גיל, התקיימו ערבי מועדון קבועים שעסקו הן בנושאים דתיים והן בנושאים כללים הקשורים לארץ ישראל וכמו בתנועות האחרות, הושם דגש על שימוש בשפה העברית.[9] תנועות הנוער הדתיות-ציוניות ניסו למזג בין יסודות צופיים לבין שמירת ערכי התורה והמסורת וחינכו לקראת שינוי המציאות החברתית והגשמת החזון היהודי-לאומי.[10]
ביקורת על תנועות הנוער הדתיות-ציוניות לא איחרה לבוא. ההתנגדות נבעה מהדעה שתנועת הנוער מהווה הפרעה ללימוד, אשר חשיבותו ראשונה במעלה אצל נוער דתי. כמו כן נטען כי תנועת נוער מלבה את רוח המרדנות הטבועה בנוער, ולכן אין לה מקום בחברה דתית, המושתתת על מסורת ועל שמרנות. רבים טענו שהתנועות הללו מחקות את התנועות החילוניות ואת השיטות הצופיות שלהן במקום להתמקד בערכי התורה ובדרכי היהדות. מחלוקת נוספת הייתה ביחס לדרך ההחינוכית הרואה בקיבוץ כיעד ההגשמה הבלעדי.גם הפעילות המשותפת לבנים ולבנות עוררה ביקורת ומחלוקות.
קבוצת החשמונאים, קן השומר הדתי, קלצ'ב, פולין 1934השומר הדתי התארגנה בפולין במחצית השנייה של שנות ה-1920 בחסות תנועת תורה-ועבודה והמזרחי כתנועה "חינוכית דתית, צופית, חלוצית, השואפת לגאולת האומה והארץ, מורדת בחיי הגלות השפלים, נלחמת בעם-ארצוּת ומחנכת להגשמת רעיון תורה-ועבודה בארץ ישראל". התנועה ינקה ממקורות ישראל, מהחסידות, מהסוציאליזם ומהשומר הצעיר שקמה לפניה. השומר הדתי טיפחה יחס עמוק לטבע, נאבקה בהתבוללות ובחילון, הציבה דגש על לימוד, עיון והשתלמות עצמית ביהדות, בציונות ובתרבות כללית.[11]
בני עקיבא הוקמה בירושלים ב-1929 במטרות "לחנך דור עברי בריא ואמיץ, מסור ונאמן לעמו, ארצו. ותורתו, החי מעבודתו על פי התורה" ולחנך את הנוער הדתי לתפקידים חלוציים-דתיים.[12] סמוך להקמתה הצטרף לתנועה הרב משה צבי נריה, שנחשב מאז לרב התנועה, בעידודו הנלהב של רבו, הראי"ה קוק, שרחש חיבה רבה לתנועה. התנועה הייתה תנועה מעורבת של בנים ובנות. סניפי בני-עקיבא פעלו ערב מלחמת העולם השנייה גם במקומות אחרים בעולם, ובעיקר באירופה. התנועה עודדה התיישבות חלוצית, והקימה קיבוצים באמצעות תנועת הפועל המזרחי.
ברוריה[13]תנועה ציונית דתית עולמית לבנות הוקמה ב-1928 בצורה ספונטנית על ידי החברות בפולין והתפשטה באירופה, קנדה וישראל. תנועה זו קשורה לצעירי המזרחי ותנועת תורה ועבודה. התנועה שילבה בין פעילות ציונית וחלוצית לשמירה על קיום המצוות והמורשת היהודית. הבנות בתנועה זו היו פעילות, יוזמות ומעורבות בענייני הציבור ובעשייה תנועתית וחלוצית משמעותית. הבנות התארגנו בסניפים והבוגרות התארגנו בקיבוצי הכשרה לעלייה לארץ ישראל. רבות מבנות התנועה עלו ותרמו להגשמת הציונות הדתית בארץ ישראל אולם חלק מהבנות נספו בשואה. מטרות התנועה כללו הכשרה של הנשים להשקפת עולם יהודית ציונית ויצירת טיפוס של אישה דתית שהיא אם ובו בזמן חלוצה דתית שוות זכויות.
בהגיעם לארץ ישראל המשיכו חניכי תנועות הנוער להשתייך לאותה סביבה סגורה בה היו חברים. הם עברו מן ה"קן" וה"קבוצה" אל הקיבוץ ובכך הקלו תנועות הנוער על הסתגלות העולים לארץ. את ההכנה לעליה החלו עוד בגולה באמצעות חוות ההכשרה והשליחים שנשלחו מהארץ, שבפעולותיהם דיברו על המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי בארץ ועל השינוי הצפוי בצורת חייהם לאחר שיעלו. מושג העבודה הושרש בחניכים כאידיאל, כערך שמיקומו גבוה ביותר בסולם הערכים. כשעלו הצעירים לארץ ונדרשו לעבודה פיזית של ממש, אידיאל העבודה וההכנה לחיים המשותפים בקיבוץ סייעו להם להחזיק מעמד בתנאים הקשים.[14]
בארץ ישראל ניכרה השפעת תנועות הנוער במספר תחומים מרכזיים:
סמל הנוער העובד בכניסה לקיבוץ רביבים בנגב 1946
א. ההתיישבות העובדת - תנועות הנוער בגולה הכינו את חניכיהם בחוות הכשרה בעיקר לעבודה חקלאית. חניכי התנועות שעלו לארץ היו מקור עיקרי של כח אדם להקמת יישובים חדשים ולביסוס היישובים הקיימים.
ב. בתי הספר התיכוניים - חניכי התנועה היו גרעין קטן אך משפיע ביותר בבתי הספר בו למדו. הם היוו את הגוף הפעיל והמוביל במוסדות התלמידים, יזמו מפעלים, תבעו פעילות מכלל התלמידים וארגנו כנסים והפגנות.
ג. המאבק הציוני - חברי התנועה היוו גורם חשוב במאבק הציוני. החניכים פעלו במגוון נושאים: בכנסים, הפגנות, בתפקידי הסברה ובהתעוררות הרעיונית. הם מילאו תפקידים במשימות הגנה על היישובים והצטרפו להגנה, לפלמ"ח, האצ"ל והלח"י.
ד. דוגמה אישית - חברי התנועה הציגו בחיי היומיום שלהם את אורח חייהם התנועתי: פשטות לבוש, צניעות והסתפקות במועט, התנדבות ויושרה. חניכי התנועה סימלו בחברה היישובית נאמנות לרעיון הציוני ולהגשמה בעיקשות ובהתמדה.
על אף שתנועות הנוער לא הצליחו להתפשט לכלל האוכלוסייה ומשקלן ביישובים העירוניים היה קטן יחסית, הייתה להן תרומה חשובה לעיצוב דמותה של "המדינה בדרך".[15]
בתקופת השואה נתנה פעילותן של התנועות מענה למצוקות הנוער. בתחילה היה זה בעיקר הנוער היהודי בגרמניה, שאיבד כמעט בן יום את עולם ההזדהות שלו. השיוך הגרמני של אותם נערים נלקח מהם. הם איבדו את מקומם בחברה והיו צריכים להתמודד עם הכפשות וקלון. תנועת הנוער הציונית קלטה את הצעירים ובני הנוער ונתנה להם מולדת רוחנית חלופית, מוקד הזדהות חדש וערכים חדשים. הפעילות בקן, השיחות, פעילויות הספורט, מחנות הקיץ וערבי השירה בציבור, כל אלה סייעו להם לעמוד מול תלאות התקופה. פעילויות תנועות הנוער נמשכו גם במחתרת בגיטאות, אפילו בתנאים הקשים ביותר.
ככל שהדבר התאפשר עסקו התנועות בארגון עלייה לארץ ישראל תוך כדי יצירת קשרים עם הגורמים בארץ, כשבני נוער צעירים היו צריכים להחליט כיצד לחלק את הסרטיפיקטים המעטים שקיבלו. התנועות המשיכו לקיים פעולות בהן דנו במצבה הגאוגרפי, הכלכלי והמדיני של ארץ ישראל, גם כשהעלייה כבר הייתה בלתי אפשרית. אף שהדבר נעשה בלתי רלוונטי דבקו בו הצעירים כאילו ההתעסקות בציונות ובחיי הקיבוץ ניחמה אותם והפיחה בהם חיים.[16]
התנועות המשיכו את פעילותן גם כשהמצב החריף ונעשה כמעט בלתי אפשרי. רבים מחברי התנועות הצטרפו לפרטיזנים ועמדו בראש ההתקוממויות בגטו ורשה, גטו וילנה ובמקומות אחרים. במרד גטו ורשה לחמו הארגונים אי"ל, בהנהגת מרדכי אנילביץ', איש השומר הצעיר ואצ"י שהורכב מאנשי תנועת בית"ר. המרד היה אחד האירועים שהדגישו את מקומם המרכזי של חברי תנועות הנוער הציוניות במאבק. בבודפשט פעלו חברי תנועות הנוער במשותף ב"מחתרת תנועות הנוער הציוניות " והצילו יהודים רבים במתווי הצלה שנקטו בהם כמו "הטיול"[17].במסגרתו הוברחו אלפי יהודים צעירים וצעירות לרומניה כדי שיעלו לארץ ישראל. בית המלאכה של המחתרת לזיוף תעודות בבודפשט, צייד את היוצאים במסמכים מתאימים. בליווי חברי המחתרת ובהדרכתם יצאו בקבוצות קטנות, עלו על רכבות שהובילו אותם מבודפשט לערי השדה ומשם הוברחו אל מעבר לגבול. בהשראת מבצע ה"טיול" פילסו את הדרך לרומניה עוד אלפי יהודים ומשפחותיהם. לאחר מלחמת העולם השנייה לא הייתה אפשרות וגם לא רצון להמשיך לפעול במדינות שרוב היהודים בהן הושמדו. פעולת התנועות מנקודה זו והלאה התמקדה במחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה.[18]
הקמת מדינת ישראל השפיעה במידה משמעותית על תנועות הנוער הציוניות. עם הקמת המדינה נראה היה שהחלום הציוני שעמד בבסיס פעולתן של התנועות הוגשם, ועל כן היה עליהן להתמודד עם ערעור עולם המושגים והערכים המוכר שלהן. ערעור זה הושפע לא רק מהקמת המדינה אלא גם מתהליכים חברתיים, כלכליים ומדיניים שבאו לאחר ההקמה. העלייה ההמונית שהחלה בשנות ה-50 מארצות המזרח ומצפון אפריקה, הקמת מנגנון המדינה והפיתוח הכלכלי המהיר, לכל אלו הייתה השפעה ישירה על מעמד תנועות הנוער באותה תקופה.[19]
בתחום הכלכלי נוצר צורך לפיתוח תעשייה על מנת להבטיח את עצמאותה הכלכלית של המדינה. לכן התפתחו ענפים חדשים שהצריכו מומחיות, השכלה גבוהה וידע מדעי וטכנולוגי. תפקיד האיכר, עובד האדמה, נדחק לקרן הזווית. הנוער עמד בפני בחירה בין המקצועות החדשים שעמדו במרכז ההתעניינות הציבורית לבין ההגשמה בקיבוץ שנראתה כלא רלוונטית יותר. ההזדמנויות הכלכליות שנפתחו עם קום המדינה עודדו את השאיפה לשיפור רמת החיים שהתבטאה בשיכון, לבוש ובידור והפכה למטרה לגיטימית. הורים רבים קידמו את ילדיהם לכיוון מקצועי ולרכישת השכלה שיבטיחו את מעמדם הכלכלי והחברתי בעתיד. מגמה זו נגדה את עקרונות תנועות הנוער שחינכו לפשטות ולצניעות. אולם השינויים ברוח התקופה לא הביאו לשינוי משמעותי בעקרונות ובפעילות של התנועות. אלו הקשורות לתנועת העבודה המשיכו להציג את ההתיישבות החקלאית בקיבוצים כיעד כמעט בלעדי והצורך הביטחוני שבהקמת קיבוצים באזורי הספר של המדינה הוצג כיעד החדש של הציונות.
תנועות הנוער כמעט ולא חדרו אל ריכוזי הנוער העולה שחיו במעברה ובעיירות הפיתוח. מספר המדריכים, הצעירים או הבוגרים, שהגיעו אליהם היה מועט ביחס לצרכים. המפגש בין המדריכים ילידי הארץ, הוותיקים, לבין הנערים והנערות העולים עמד בדרך כלל בסימן של תחושת זרות והתאפיין באי הבנה הדדית. התנועות ביקשו לסייע בהגשמת עיקרון הכור היתוך, שהכתיבה המדינה, לגרום לצעירים להשיל מעליהם את הגלותיות, ובכך בעצם להתכחש למסורת הקהילתית והמשפחתית שלהם, אך ההטפה לעקרונות הסוציאליזם ולאידיאל של עבודה חקלאית וחיי קולקטיב בקיבוץ לא מצאו הד בקרב הנוער במעברות ובעיירות הפיתוח.[20]
היו רבים שהספידו באותה תקופה את תנועות הנוער, אך על אף המשבר שהתבטא בירידת מעמד התנועה בעיני הציבור, בירידה במספר החניכים, בחוסר תמיכה של ההורים ובירידה במספר החניכים שיצאו להגשמה, רוב התנועות המשיכו להתקיים. התנועות הבינו שבעקבות השינויים והתמורות הן ידרשו להתאים עצמן למצב החדש. עד לשנות השבעים, כיוונו כל התנועות כמעט את חניכיהן להגשמה בחיי קיבוץ, וחניכי התנועות התגייסו לשירות צבאי בנח"ל, במסגרת גרעינים שיועדו להקמת יישובים חדשים או להשלמה ביישובים קיימים. עם הזמן נדחקה האידאולוגיה הציונית והדרישה לצאת להגשמה בקיבוץ ותנועות הנוער התמקדו ביצירת מסגרות חברתיות-גיליות שבהן יחוו החניכים חוויות נוער צופיות. כיום, תנועות הנוער הציוניות כבר לא קיימות בדפוסן המקורי, התנועות שנשארו מאותה תקופה עברו גלגולים רבים, שינו את מטרותיהן והתאימו עצמן לחברה החדשה
^קשה להעריך את מספר חבריהן של התנועות האלה. חלק מהן פעלו בתנאי מחתרת, וחלק ניפחו את המספרים שפורסמו כדי לקבל הקצבה מההסתדרות הציונית. אך בעיקר מפני שהמספרים היו נתונים לשינויים כי הצעירים נטו לעבור מתנועה לתנועה.
אלי צור: תנועות נוער יהודיות באירופה ב זמן יהודי חדש - תרבות יהודיתבעידן חילוני, כרך א' עמ' 306
^רות קמחי ציונות בצל הפירמידות: התנועה הציונית במצרים 1918-1948 הוצאת עם עובד, 850 עמ', 118 שקלים
^דב אריאלי: על הנוער הציוני, ספר חורוסטקוב הוצאת ועד ארגון יוצאי חורוסטקוב בישראל, 1968, עמ' 143
^דב אריאלי "על הנוער הציוני" ספר חורוסטקוב, 1968 ע'מ 150
^ביטוי לפוליטיזציה של תנועות הנוער אפשר למצוא בשירו של נתן אלתרמן משנת 1943 "אילוף ילדים"
"צועדים תינוקות-ציונים-סוציאליסטים
צועדים תינוקות נאו-מרכסיסטים
צועדים עוזי גדי ורמי ורם -
חסידי תוכנית-בילטמור כי זו סיסמתם!
למולם אורי-מורי וזיוה וגד -
שוללי תוכנית-בילטמור כלם עד אחד !
גדוד של דינה צועק, לפי צו הפוקדים:
מדינת-יהודים והבוז לבוגדים !
וגדוד יוסי עונה: רק ארגון משותף !
כי שונות השקפות עולמו של הטף"
מתוך: תנועות הנוער 1920 - 1960, הוצאת יד בן-צבי, עמ' 145
^עורך: מרדכי נאור, פילוג בשם איחוד הפוליטיזציה של תנועות הנוער בשנות ה-40 אורי בן אליעזר, תנועות הנוער 1920 - 1960, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, עמ' 127 - 143
