היסטוריה של עיראק

ההיסטוריה של עיראק החלה במסופוטמיה בעת העתיקה עם עליית הציוויליזציה השומרית. מאז עלו ונפלו אימפריות רבות באזור, שהטביעו את חותמן בהתפתחות התרבותית והטכנולוגית והשפיעו על האזור כולו. האזור כולו מרובה במחצבים שהיוו את אחד הגורמים למלחמות רבות לאורך ההיסטוריה. לאחר נפילת שומר שלטו באזור במהלך ההיסטוריה האכדים, הבבלים והאשורים.

בשנת 1932 הפכה עיראק לממלכה עצמאית וב-1958 לרפובליקה. עד להפיכתה לממלכה עצמאית נשלטה עיראק בידי האימפריה העות'מאנית.

כיום, עיראק היא מדינה במזרח התיכון בדרום מערב אסיה. בצפון היא גובלת עם טורקיה, במערב בסוריה ובירדן, בדרום בערב הסעודית ובכווית, ובמזרח היא גובלת עם איראן. משמעות השם عراق ("עראק") היא "חוף", "גדה" (של ים, נהר וכו').

מסופוטמיה

ערך מורחב – מסופוטמיה

השטח עליו התקיימה הציוויליזציה הראשונה, מסופוטמיה, שייך כיום ברובו לעיראק ונמצא בין נהרות הפרת והחידקל (בערבית: الفرات ו-دجلة) כחלק מאזור הסהר הפורה. אימפריות ושושלות רבות שלטו בשטח זה לאורך ההיסטוריה של האנושות, בהן שומר, אכד, אשור ובבל.

שומרים ואכדים

ערכים מורחבים – שומר, אכד

בשנת 3000 לפני הספירה, בזמן פריחתה ושגשוגה של שומר, הופיעו החיים המתורבתים בה שעוצבו על ידי מספר גורמים. השיטפונות ההרסניים והבלתי צפויים של הפרת והחידקל שחזרו על עצמם אחת לתקופה והרגו תושבים רבים, ושקיעת הקרקע.

השומרים נאלצו להילחם בעמים אחרים לאורך כל ההיסטוריה שלהם כעם מסיבות שונות. מספר המלחמות המוקדמות של השומרים היו כנגד עילם, כיום מערב איראן. המלחמות נגרמו עקב הרצון לשלוט בשטח אסטרטגי ועשיר במחצבים. מלחמות אלו גרמו לתזוזת הגבול בין שני עמים אלו פעמים רבות, עד כדי כך שכיום נחשב גבול זה לאחד הגבולות שזזו הכי הרבה פעמים במהלך ההיסטוריה. השליטה השומרית אותגרה על ידי האכדים, שהיגרו מחצי האי ערב. האכדים נחשבו לעם שמי, ושפתם גם היא שמית.

בשנת 2340 לפני הספירה, סרגון, מנהיגם הדגול של האכדים, כבש את שומר והקים את האימפריה האכדית, שהשתרעה תחילה על שטחי רוב ערי המדינה השומריות, ובהמשך הגיעה עד לבנון. סרגון ביסס את האימפריה שלו וקבע את אכד לעיר בירתו, שהיא מקור שם העם האכדי.

האימפריה השאפתנית של סרגון התקיימה לזמן מועט בראייה הכוללת של ההיסטוריה המסופוטמית. בשנת 2125 לפני הספירה, העיר השומרית הכבושה אור בדרום מסופוטמיה, נחרבה במרד והאימפריה האכדית נפלה לפני חידוש הערים הכבושות של שומר.

בבלים, מיתני ואשורים

ערכים מורחבים – בבל, מיתני, האימפריה האשורית, כשים

לאחר התמוטטותה של הציוויליזציה השומרית, העמים אוחדו מחדש במאה ה-17 לפני הספירה על ידי חמורבי (1792-1750 לפני הספירה), שמלך על בבל. השלטון הבבלי על העמים שאוחדו יצר ממלכה שהשתרעה על רוב השטחים שבין הפרת לחידקל, משומר עד המפרץ הפרסי. חמורבי הגדיל את האימפריה הבבלית צפונה בין נהרות הפרת והחידקל ומערבה עד חופו של הים התיכון. לאחר גיבוש וייצוב הממשל הבבלי בשטחים אלו, החל חמורבי להגן על בבל הכשית.

לאחר שהצליחו להביס את המצור המיתני ולספח את המיתנים, רצו האשורים, לקחת את השליטה באזור מהבבלים, ולשלוט במסופוטמיה כולה. לאחר מלחמות הצליחו האשורים להחליש את הבבלים עד כדי כך עד שהשושלת הקשיתית נפלה מכס השלטון ואיבדה אותו. האשורים למעשה רצו לשלוט על בבל, אך המרידות הרבות שהתקיימו לאחר הכיבוש גרמו להקמת שושלת שלטון חדשה, הידועה בשם "השושלת השנייה של איסין". הידוע שבמלכי שושלת זו הוא נבוכדנצר הראשון ששלט בין השנים 1123-1146 לפני הספירה.

כשדים

במהלך המאה ה-9 לפני הספירה, אחד השבטים הנוודים החזקים שחיו מחוץ לשטחה של בבל, הידוע בשמו "כשדים", החל לערער על השלטון הבבלי באזור. לאחר שצברו יציבות שלטונית באזור, החלו לתקוף עמים באזור ולבצע הפיכות שלטוניות. התעצמות כוחם של הכשדים הייתה גדולה כל כך שבמהלך המלחמות הצליחו להשתלט על האזור כולו ובבל הפכה להיות כחלק מכשד.

בשנת 626 לפני הספירה, עזרו הכשדים לנבופלאסר לעלות לראש השלטון. באותו זמן, האשורים היו תחת ללחץ ניכר ממדי. נבופלאסר, כרת ברית עם מדי, אשור לא יכלה לעמוד מול שני עמים אלו, וב-612 לפני הספירה, נשדדה ונשרפה עיר בירתה של אשור, נינוה.

נבוכדנצר השני של בבל

ערך מורחב – נבוכדנצר השני

נבוכדנצר השני (בנו של נבופלאסר) שירש את האימפריה של אביו, כבש במהלך שלטונו מעט שטחים ובנה מחדש את העיר בבל שהייתה עיר בירתה של הממלכה.

במאה השישית לפני הספירה (586 לפני הספירה), כבש נבוכדנצר השני את יהודה השמיד את בית המקדש של שלמה בירושלים, הביא עמו כ-15,000 שבויים והגלה אותם לבבל (גלות בבל). נבוכדנצר (604-562 לפני הספירה) בונה את הגנים התלויים בבבל, אחד משבעת פלאי עולם.

האימפריה הפרסית

ערך מורחב – ממלכת פרס

פולשים שונים כבשו את האדמה אחרי מותו של נבוכדנצר, כולל כורש הגדול ב-539 לפני הספירה ואלכסנדר הגדול ב-331 לפני הספירה, שמת שם ב-323 לפנה"ס. במאה השישית לפני הספירה, האזור נכבש על ידי האימפריה הפרסית, ואז נכבשה על ידי אלכסנדר הגדול ונשארה תחת שליטת בית סלאוקוס במשך שתי המאות הבאות. ממלכת בבל החלה לדעוך אחרי היווסדות סלוקיה שעל נהר החידקל, בירתה החדשה של בית סלאוקוס. שבט אסייתי מרכזי של איראניים שהפכו להיות לאימפריה הפרתית כבשו את האזור מהסלאוקים במאה השנייה לפנה"ס. במאה השלישית לספירה, הפרסים של האימפריה הסאסאנית כבשו את האזור מהפרתים ושלטו בו עד המאה השביעית לספירה, אז מוסלמים ערביים כבשו אותה מידם.

המושג הערבי "עיראק" נגזר מפרסית (Ērāk). באמצע המאה השישית לפני הספירה, האימפריה האיראנית תחת שלטונה של השושלת הסאסאנית נחלקה על ידי קוזרוי הראשון לארבעה חלקים, כשהמערבי נקרא Khvārvarān, כלול רוב עיראק מודרנית, ונחלק לחלוקה משנית לארבעה אזורים הנקראים Mishān ,Asuristān ,Ādiābene ו-Lower Media. המונח עיראק נפוץ במקורות הערביים של ימי הביניים עבור השטח המרכזי והדרומי של הרפובליקה המודרנית, ומתייחס גאוגרפית יותר מאשר פוליטית.

האזור של עיראק המודרנית, צפונית לתכרית, היה ידוע בתקופת עליית האסלאם כ-אל ג'זירה (האי) כלומר "האי" שבין נהרות הפרת והחידקל. בדרום ומערב ממוקמים מדבריות ערב, המיושבות על ידי שבטים שלעיתים נודעו כנתיני הקיסר של האימפריה הסאסאנית.

עד שנת 602 לפני הספירה, היה המדבר הגבול עם האימפריה הפרסית שנשמר על ידי שושלת הלח'מיים, מלכי אל-חירה. באותה שנה, "שאה-אין-שאה" (מלך המלכים), קוזרוי השני הביס במהרה את שושלת לאקהמיד ופרץ את הגבול לפשיטות נוודים. השטח הצפוני מערבי נכבש על ידי האימפריה הביזנטית כולל הערים דרה (Daraa) ואמידה (דיארבקיר כיום) (השטח חופף כיום את אזור הגבול בין סוריה לעיראק וממשיך צפונה לחלקים מסוימים של טורקיה) בעוד שהעיר ניסיביס לא נכבשה.

הכיבוש הערבי ותקופת האסלאם המוקדמת

תקופת ח'ליפה.

הסכסוך הגדול הראשון בין שבטים ערביים בדואים מקומיים וכוחות פרסים היה כנראה בשנת 634, כאשר הערבים הובסו בקרב על הגשר (Battle of the Bridge). צבא של 5,000 מוסלמים תחת פיקודו של Abū `Ubayd ath-Thaqafī היה זה שהובס על ידי הפרסים. בשנת 636, כוח ערבי מוסלמי גדול יותר תחת פיקודו של Sa`d ibn Abī Waqqās ניצח את הצבא הפרסי בקרב אל-קאדסיה, התקדם אל עבר קטסיפון, בירת האימפריה הפרסית-סאסאנית וכבש אותה. בסוף שנת 638 המוסלמים כבשו את כל מחוזות מערב פרס (שטח החופף לעיראק המודרנית), ואחרון הקיסרים של האימפריה הסאסאנית, יזדגרד השלישי, ברח למרכז איראן ומשם המשיך לפרס הצפונית, היכן שנהרג בשנת 651.

הכיבוש האסלאמי התרחש בסמוך להגירה ההמונית של ערבים מחצי האי ערב ומעומאן ל-Khvarvārān. הערבים שהגיעו בהגירה זו לא התפזרו והתיישבו ברחבי הארץ, אלא הקימו שתי ערים חדשות. האחת נקראה כופה והשנייה בצרה שבדרום.

Khvarvārān נהפכה למחוז של הח'ליפה המוסלמית, וידועה כ-`Irāq.

הכיבוש העות'מאני

ערך מורחב – היסטוריה של האימפריה העות'מאנית

צלחת חרס זו נעשתה במאה ה-9 לספירה בעיראק. הצלחת נמצאת במוזיאון סמית'סוניאן, וושינגטון.

בשלהי המאה ה-14 לספירה ותחילת המאה ה-15, שבטי הכבשים השחורות (Black Sheep Turkmen) שלטו על עיראק. ב-1466, שבטי הכבשים הלבנות (White Sheep Turkmen) הביסו את שבטי הכבשים השחורות ולקחו את השליטה על האזור. לאחר מכן, רוב שטחי עיראק נהפכו להיות כחלק מהשליטה של השושלת הצפווית שצמחה באיראן בשנת 1501.

במאה ה-16, עיראק נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית, וזו שלטה בה עד התפרקותה לאחרת מלחמת העולם הראשונה, למעט תקופה קצרה בראשית המאה ה-17, בה חזרה לשלוט בעיראק השושלת הצפווית. עיראק המודרנית המוכרת לנו כיום, היה מחולקת ל-3 מחוזות תחת האימפריה העות'מאנית: מוצול (الموصل), בגדאד (بغداد) ובצרה (البصرة).

מלוכה ורפובליקה

השליטה העות'מאנית על עיראק המשיכה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאשר העות'מאנים נכנסו למלחמה לצד גרמניה ומעצמות המרכז. כוחות בריטיים שפלשו לארץ וסבלו מפלה מידי הצבא הטורקי במשך המצור על כות בין השנים 1915–1916. כוחות בריטיים התקבצו מחדש וכבשו את בגדאד ב-1917. שביתת הנשק נחתמה ב-1918.

לאחר המלחמה, עיראק שוחררה מהשלטון העות'מאני על ידי הצרפתים והבריטים כמוסכם בהסכם סייקס–פיקו, וב-11 בנובמבר 1920, הפכה עיראק להיות שטח מנדטורי בשליטת הבריטים תחת השם "מדינת עיראק" ("State of Iraq"), לשם יצירת המדינה המודרנית חיברה בריטניה שלושה מחוזות עות'מאניים לשעבר, וילאייט בגדאד, וילאייט בצרה ווילאייט מוסול. בריטניה אכפה ושלטה על השושלת ההאשמית שגורשה מסוריה על ידי הצרפתים ותחמה את גבולותיה של עיראק מבלי להתייחס למדיניות האתנית השונה ולקבוצות הדת השונות במדינה, בייחוד את הכורדים שבצפון. במהלך הכיבוש הבריטי, השיעים והכורדים נלחמו להשגת עצמאותם. הבריטים השתמשו בנשק כימי (פצצות זרחן) כנגד כפרים כורדים.

המלוכה העיראקית

ערך מורחב – מלך עיראק

האמיר פייסל הראשון, מנהיג המהפכה הערבית כנגד הסולטאן של האימפריה העות'מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה ובן של השושלת ההאשמית ממכה, הפך למלך הראשון של המדינה החדשה. הוא השיג את כס המלוכה במידה חלקית תחת השפעתו של לורנס איש ערב. אף על פי שהפך והוכרז למלכה החוקי במשאל עם ב-1921, עצמאותה של עיראק הושגה רק ב-1932, כאשר המנדט הבריטי תם.

בשנת 1922 מנתה אוכלוסיית עיראק כ-2.5 מיליון נפש. במפקד 1927 היא מנתה 2.968 מיליון, ובמפקד 1934 מנתה 3.380 מיליון. בשנת 1927 התגלתה פריצת נפט ענקית בשדה באבא גורגור סמוך לעיר כירכוכ שהביאה עימה צמיחה כלכלית.

לאחר מותו של פייסל הראשון ב-1933 מלך על עיראק בנו ראזי עד שנת 1939. שנים אלו התאפיינו בחוסר שקט פנימי בשל ניסיונות חוזרים ונשנים של הצבא לתפוס את מושכות השלטון. ראזי נהרג בתאונת דרכים ב-1939 וירש אותו בנו פייסל השני, אולם לאור העובדה כי היה בן ארבע בעת מות אביו, דודו עבד אל-אילה היה שליט עיראק עד שמלאו לפייסל 18 שנים. במהלך שנות השלושים של המאה העשרים גברה בעיראק האהדה לעליית של הממשלים הנאצים והפשיסטים בגרמניה ובאיטליה. הממשלות העיראקיות פיתחו קשרי מסחר עם שתי המדינות ועודדו לאומנות ערבית המבוססת על עקרונות פרו-פשיסטים. סאמי שוכת, שכיהן בשנות השלושים כשר החינוך וכשר הרווחה העיראקי, בהיותו מוקסם בגלוי על ידי משמעת "הנוער ההיטלראי", ייסד יחד עם פדיל אל ג'מאלי בשנת 1935 את תנועת הנוער הלאומנית הערבית "אל-פוּתוּוָה".

ב-1941 פלשה הממלכה המאוחדת לעיראק בשל חששות מניתוק אספקת הנפט למערב ומהתקרבות ממשלת רשיד עאלי אל-כילאני לגרמניה הנאצית. במשך שש שנים הייתה עיראק תחת הכיבוש הבריטי, שלאחריהן הוחזר שלטון המונרכיה ההאשמית ב-26 באוקטובר 1947.

עיראק נטלה חלק בהתקפת מדינות ערב על ישראל, במלחמת העצמאות בשנת 1948. כ-17,000 חיילים עיראקים השתתפו במלחמה, וכ-500 נהרגו בקרבות. גם במלחמת ששת הימים השתתפה עיראק בלחימה בחזית הסורית, וב"מבצע מוקד" פגעה ישראל בצורה קשה בכוחה האווירי. במלחמת יום הכיפורים נטלה עיראק חלק פעם נוספת, וכ-300 מחייליה נהרגו.

בשנת 1953 קיבל לידיו פייסל השני את השלטון בפועל. בהשפעת ראש ממשלתו הפרו-מערבי נורי א-סעיד פעל לביסוסה של "ברית בגדאד" בשנת 1955. בברית פרו-בריטית זו היו חברות איראן, טורקיה, פקיסטן, בריטניה ועיראק. בחלק ממדינות אלו שלטו שושלות מלכים, אשר כבעיראק, ייצגו אינטרסים של מעצמות מערביות זרות ובעלי הון. ברית זו עמדה בניגוד לרוח הזמן בעולם הערבי, אשר אותה ביטא גמאל עבד אל נאצר, אשר הלהיב את ההמונים ברטוריקה פאן-ערבית, סוציאליסטית, רפובליקנית ואנטי-אימפריאליסטית.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הרפובליקה העיראקית

בינואר 1958 הכריזו מצרים וסוריה על איחוד ביניהן, ליצירת הקהיליה הערבית המאוחדת (קע"מ). פייסל, ובן דודו חוסיין מלך ירדן, ראו את האיום שיוצר איחוד זה על משטרם. בפברואר 1958 הכריזו ירדן ועיראק על איחוד ביניהן ליצירת "הממלכה ההאשמית המאוחדת", שבראשה עמד פייסל. ביולי חש חוסיין כי משטרו מתערער, וביקש עזרה צבאית מפייסל. פייסל מיהר לשלוח לעזרתו חטיבה ובראשה קצין בשם עבד אל-כרים קאסם, אשר יחד עמו פעל עבד א-סלאם עארף, קצין שהיה נתון להשפעת נאצר וקע"מ. קאסם ניצל את ההזדמנות שניתנה לו, ושינע את החטיבה לבגדאד במקום אל הגבול הירדני, שם הכריז על הפיכה צבאית. נורי סעיד ופייסל נתפסו בידי המורדים, ונתלו בכיכר העיר ב-14 ביולי 1958. קאסם מונה לראש ממשלת עיראק, שהייתה מורכבת מחברים במפלגה הקומוניסטית הפרו-סובייטית שקאסם היה תומך נלהב שלה, מחברים ממפלגת הבעת' שהוקמה חמש שנים קודם לכן בסיוע מישל עפלק, מורה סורי, ולאומנים שונים.

אחת ההחלטות הראשונות שקיבלה הממשלה החדשה הייתה ביטול כל העונשים על הקצינים העיראקים שמרדו בשלטון הבריטי בשנת 1941. זמן קצר לאחר המהפכה, קאסם, שלא הסתיר את אהדתו לקומוניזם, הזמין אלפי יועצים מזרח-אירופיים וסובייטיים לעיראק שיעזרו לו לבנות צבא חזק יותר. הבעת'יסטים זעמו מאוד על חבירתו של קאסם עם ברית המועצות^{[דרוש מקור]}, אך מה שיותר הרגיז אותם היה התנגדותו של קאסם לאיחוד עם סוריה ומצרים. בשנת 1959 שלחו הבעת'יסטים חוליה בת חמישה אנשים שמטרתה הייתה לחסל את קאסם. ניסיון ההתנקשות כשל, ובעקבותיו החל קאסם להשתמש בטרור כדי להפחיד את מתנגדיו.

בשנת 1963 ארגן הצבא הפיכה ברוטלית ותפס את השלטון. עשרה חודשים לאחר המהפכה מונה אחמד חסן אל-בכר לתפקיד ראש הממשלה. אולם שלטון מפלגת הבעת' היה קצר ימים, וכבר בנובמבר 1963 נאלץ בכר לפנות את מקומו, בשל הצלחת מהפכה נגדית של עבד א-סלאם עארף, אולם הוא נותר בתפקיד סגן הנשיא במשטר זה. בינואר 1964 סולק אל-בכר מתפקידו כסגן הנשיא, אך המשיך לעמוד בראשה של מפלגת הבעת'. ב-1968, בסיוע מצרי הצליח אל-בכר לבצע הפיכה פנימית במשטר, ולהדיח את עבדול רחמן עארף, אחיו של הנשיא הקודם שירש את אחיו לאחר מותו ב-1966. אערף עזב את משרתו לאחר שהבין כי הצבא תומך באל-בכר, שמונה לנשיא הרביעי של עיראק. הוא היה הדמות הבולטת ביותר במפלגת הבעת' וזכה לכינוי "מנהיג המהפכה".

שלטון סדאם

סדאם חוסיין זמן קצר לאחר תפיסתו.

לאחר המהפכה היה אחמד חסן אל-בכר לשליט עיראק, וסדאם חוסיין למספר שתיים בשלטון החדש. ב-16 ביולי 1979 הפך חוסיין לנשיא עיראק לאחר שהכריח את אל-בכר להתפטר. מראשית שלטונו חתר לצייד את ארצו בנשק לא קונבנציונלי. ב-22 בספטמבר 1980, קצת יותר משנה לאחר תחילת כהונתו כנשיא ולאחר סדרה של תקריות גבול ביוזמת השלטון המהפכני השיעי החדש באיראן, פתח חוסיין במלחמה עם איראן, שנמשכה 8 שנים ללא הכרעה.

בין השנים 1988-1987, ביצע חוסיין מעשי טבח בכורדים שבחלקה הצפוני של עיראק, תוך שימוש בנשק כימי. מספר הנרצחים נאמד בין 50,000 ל-100,000 איש, רובם אזרחים. ב-2 באוגוסט 1990, בפיקודו של חוסיין, פלש צבא עיראק לכווית וכבש אותה. בעקבות כיבוש כווית הקימה ארצות הברית קואליציה של מדינות לגירוש הפולשים. מלחמת המפרץ שבה פעלה הקואליציה נגד כוחות עיראק, החלה ב-17 בינואר 1991 והסתיימה בפברואר 1991 בגירוש הכוחות העיראקיים מכווית. במהלך מלחמה זו נורו מעיראק עשרות טילי סקאד על ישראל.

עם תחילת מלחמת עיראק (מרץ 2003), כהונתו של סדאם חוסיין כנשיא עיראק הופסקה מאחר שנאלץ להימלט ולהסתתר עקב פלישת כוחות אמריקניים ובריטים למדינתו. ב-13 בדצמבר 2003 נתפס על ידי כוחות צבא ארצות הברית בעיר אדוואר, הנמצאת 15 ק"מ דרומית לתיכרית שבעיראק. חוסיין עמד למשפט, וב-5 בנובמבר 2005 נגזר עליו דין מות באשמת פשעים נגד האנושות; גזר הדין בוצע ב-30 בדצמבר 2006.

המאה ה-21

ערך מורחב – מלחמת עיראק

משנת 2003, לאחר פלישת הכוחות האמריקניים והבריטים, עיראק נשלטת בידי כוחות הקואליציה. ב-23 במאי 2003, מועצת הביטחון של האו"ם אישרה פה אחד את הסרת כל הסנקציות הכלכליות נגד עיראק.

לאחר מלחמת עיראק נוהלה המדינה בידי קואליציה של המדינות שפלשו לעיראק בראשות ארצות הברית. בשנת 2005 הועברה השליטה האזרחית לממשלה העיראקית הזמנית שמונתה לאחר בחירות כלליות לפרלמנט זמני, שהתקיימו לראשונה באופן דמוקרטי בתולדות המדינה. גאזי אל יאוור נבחר לכהן כנשיא הזמני של עיראק לאחר העברת השלטון לממשלה הזמנית מידי ארצות הברית, ששלטה בה כשנה. אל יאוור כיהן בתפקיד מיוני 2004 ועד הבחירות באפריל 2005. בשנת 2006 הוקמה ממשלה עיראקית קבועה בראשות המפלגה השיעית הנתמכת על ידי איראן. מאז נפילת משטרו של סאדם חוסיין סבלה עיראק מפיגועים קשים בתדירות גבוהה, בעיקר על רקע המאבק בין השיעים לסונים על השליטה במדינה. על פי הערכות שונות נהרגו בין השנים 2004 ל-2008 בין 77 אלף ל-85 אלף בני אדם ונפצעו מעל ל-120 אלף. רבים מתושבי עיראק נמלטו מארצם, וכך נוצרה בעיית פליטי עיראק.

בדצמבר 2011 עזבו את המדינה אחרוני החיילים האמריקנים שהיו מוצבים בעיראק.

ביוני 2014 פתחו מורדים סונים במתקפה כוללת נגד הממשלה במספר גזרות ברחבי עיראק.

באפריל 2021 בית החולים אבן אל-חטיב בבגדאד נשרף עקב התפוצצות מיכלי חמצן שיועדו לחולי קורונה, ובעקבות השריפה נהרגו 82 אנשים, והוכרז במדינה יום אבל לאומי.

ראו גם

• כורדיסטן
• יזידים
• מיתולוגיה מסופוטמית

לקריאה נוספת

• חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ב, יחידה 3, חלק א: עראק בשנות העשרים, עמ' 13–160, האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ד – 1993.
• מיכאל אפל, עראק - מלוכה, מהפכה, רודנות (ספר 2 בסדרה המזרח התיכון בימינו), בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה – 2005.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של עיראק בוויקישיתוף

• ההיסטוריה של עיראק
• אתר המלווה במפות להבנת ההיסטוריה של המזרח התיכון