סדאם חוסיין
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, שגיאות תחביר רבות.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, שגיאות תחביר רבות. | |
 | |||||
| סדאם חוסיין, אוגוסט 1998 | |||||
| לידה |
28 באפריל 1937 אל-עוג'ה, מחוז סלאח א-דין, ממלכת עיראק  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| הוצאה להורג |
30 בדצמבר 2006 (בגיל 69) כאזמיה, בגדאד, עיראק | ||||
| מדינה |
 עיראק | ||||
| מקום קבורה |
אל-עוג'ה | ||||
| השכלה |
| ||||
| מפלגה | מפלגת הבעת' | ||||
| בת זוג |
סאג'דה טלפאח (אנ') סמירה שבהנדר (אנ') | ||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
סדאם חוסיין עבד אל-מג'יד א-תיכּריתי (בערבית: صدام حسين عبد المجيد التكريتي, תעתיק מדויק: צדאם חסין עבד אלמג'יד אלתכּריתי;[1] 28 באפריל 1937 – 30 בדצמבר 2006), היה נשיא עיראק החל משנת 1979 ועד לכיבוש בירת עיראק, בגדאד, על ידי ארצות הברית במלחמת עיראק ב-9 באפריל 2003.
חוסיין היה איש מפלגת הבעת' והיווה דמות מרכזית בהפיכת 1968 בעיראק, אשר הובילה את מפלגתו לשלטון עוצמתי ארוך שנים. ממשלו של סדאם הוביל בין השאר, למלחמת איראן–עיראק בין השנים 1980–1988 וכן למלחמת המפרץ בשנת 1991.
כהונתו כנשיא עיראק התאפיינה בשלטון סמכותי וכוחני אשר דיכא זכויות אדם, דיכא ומנע זכויות מקבוצות אתניות ומגזרים דתיים אשר נחשבו למאיימים על השלטון וכן מכאלה אשר דרשו אוטונומיה או עצמאות, בעוד הוא עצמו חי חיי פאר והדר בארמונות שונים אשר בנה מכספי המדינה ברחבי עיראק.
חוסיין דגל בפאן-ערביות חילונית ובסוציאליזם. ברבות ממדינות ערב נחשב חוסיין לגיבור בשל יחסו השלילי לארצות הברית ולישראל. בקרב מדינות המערב ובקהילה הבינלאומית חשו אליו איבה ואי-אמון, בעקבות פעולותיו במלחמת המפרץ.
בשנת 2003, במהלך מלחמת עיראק, הודח חוסיין מנשיאות עיראק על ידי ארצות הברית ובעלות בריתה והועמד לדין על ביצוע פשעים נגד האנושות בפני בית הדין העיראקי המיוחד שהוקם על ידי ממשלת הביניים העיראקית. בנובמבר 2006 נגזר עליו מוות בתלייה, וגזר הדין בוצע ב-30 בדצמבר 2006 על ידי תליין שיעי, בנוכחות מספר עדים מהממשל העיראקי ואיש דת מוסלמי.
ילדותו ותחילת דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]סדאם חוסיין נולד ב-28 באפריל 1937 בכפר אל-עוג'ה שליד העיר תיכרית, בצפון עיראק.
אמו של סדאם ניסתה לשים קץ לחייה עוד בהיותו ברחמה, לאחר שאיבדה את בעלה בתחילת הריונה ואת בנה הגדול בחודש השמיני, בכך שניסתה לקפוץ מתחת לגלגלי אוטובוס נוסע בבגדאד. בני משפחה יהודית המיודדת עם משפחתה מנעו ממנה זאת בכך ששלפו אותה מן הכביש וליוו אותה לבית חולים. לאחר מכן ניסתה האם להפיל את הילד שברחמה, לעתיד סדאם חוסיין, בכך שהכתה בבטנה כנגד מפתן דלת בית החולים באומרה "הילד שברחמי הרג קודם את אביו ולאחר מכן את אחיו, אני נושאת ברחמי את השטן"[2][3].
בילדותו, טולטל סדאם בין בית אמו, שנישאה מחדש לגבר שהרבה להתעלל בו, לבין דודו ח'ייראללה טלפאח. ח'ייראללה המהפכן חינך את אחיינו על ברכי הלאומנות. כבר בילדותו העריץ סדאם את אדולף היטלר, ובתקופת גלותו במצרים ומאסרו בעיראק בשנות ה-60 (בשל ניסיונות התנקשות בנשיאים קאסם ועארף, בהתאמה) קרא על דמותו של יוסיף סטלין והעיד כי התרשם והושפע משיטות ההרתעה שאימץ בתקופת שלטונו[4]. בשנת 1955 נכשל בבחינות לאקדמיה הצבאית ושנה לאחר מכן, בשנת 1956, כבר הצטרף למפלגת הבעת' הסוציאליסטית העיראקית.
במפלגת הבעת'
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין השנים 1963–1968 חיזק חוסיין את מעמדו בתוך מפלגת הבעת' בהיותו אחראי על מנגנוני הביטחון של המפלגה. לאחר הפיכת הבעת' השנייה בשנת 1968 בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות השבעים מונה סדאם לתפקיד סגן יו"ר מועצת הפיקוד המהפכנית של עיראק, השני בחשיבותו רק לנשיא. אף על פי ששימש רק כסגן, השפעתו של סדאם על מדיניות החוץ והפנים בתקופת נשיאותו של בן דודו בכר הייתה ניכרת. החלטות הרות גורל כגון היחס לכורדים והשתתפות עיראק במלחמת יום הכיפורים, הוכתבו על ידי סדאם. סדאם גם התנהל כראש המדינה הרשמי לעיתים קרובות, הוא היה המדינאי העיראקי שביקר בברית המועצות כדי להדק את היחסים עימה, והוא היה החותם מטעם עיראק על הסכם אלג'יר עם איראן במרץ 1975. בתפקיד זה בנה לעצמו סדאם מוניטין של פוליטיקאי פרוגרסיבי ואפקטיבי[5].
לאחר עליית הבעת'ים לשלטון ב-1968 התמקד סדאם בהשגת יציבות באומה העיראקית שסבלה קשות מקרעים עמוקים בין קבוצות שונות. הקרעים נוצרו על רקע קבוצות אתנית, דתיות כלכליות וחברתיות שונות זו מזו הקיימות במדינה כגון: סונים לעומת שיעים, ערבים לעומת כורדים, אוכלוסיית השבטים מול העירוניים, נוודים לעומת איכרים ועוד. המאמץ לקיים שלטון יציב בעיראק היה הגורם המכרזי שדחף את סדאם לפעול לדיכוי מסיבי של הקבוצות הרבות במדינה. וליצירת מנגנון ביטחון חזק למנוע הפיכות במדינה.
בנוסף הרחיב סדאם את בסיס התמיכה שלו בין החלקים המגוונים של החברה העיראקית על ידי טיפוח המודרניזציה הכלכלית העיראקית וקידום תוכניות הרווחה והפיתוח של המדינה, כך שבתוך שנים ספורות העניקה עיראק שירותים חברתיים חסרי תקדים בקרב מדינות המזרח התיכון. סדאם הקים את "הקמפיין הלאומי לחיסול הבערות" וניהל את "המערכה הלאומית לחיסול הבערות" ואת הקמפיין של "חינוך חינם חובה בעיראק" אשר בחסותו העניקה המדינה השכלה חופשית אוניברסלית עד לרמת ההשכלה הגבוהה ביותר לכל האזרחים, בשנים שלאחר תחילת התוכנית מאות אלפים למדו לקרוא. כמו כן בזמן כהונתו בממשלה הקימה עיראק את אחת ממערכות הבריאות הציבוריות המודרניות ביותר במזרח התיכון, ניתנה זכות אשפוז חינם לכולם, עיראק זכתה על כך בפרס מטעם ארגון החינוך והתרבות של האו"ם (אונסק"ו). בנוסף תמכה הממשלה במשפחות של חיילים וניתנה סובסידיות לחקלאים[6][7].
בעזרת הגדלת הכנסות הנפט, גיוון סדאם את הכלכלה העיראקית המבוססת על נפט. סדאם ביצע קמפיין תשתיות ארצי, שעשה התקדמות רבה בבניית כבישים, בקידום מכרות ופיתוח תעשיות אחרות. הקמפיין עזר לתעשיות האנרגיה של עיראק. לפני שנות השבעים, כשני שלישים מתושבי עיראק אשר חיו באזורים הכפריים היו איכרים. מספר זה קטן במהירות במהלך שנת 1970.
העלייה בהכנסות הנפט הניבה הצלחות לסדאם מבחינה פוליטית. ב-1972 חתם סדאם על ברית ידידות ושיתוף פעולה עם ברית המועצות. לדברי ההיסטוריון צ'ארלס ר.ה. טריפ, "נראה כי כל אויב של משטר בגדאד הוא בעל ברית פוטנציאלי של ארצות הברית". בתגובה, מימנה ארצות הברית בחשאיות את המורדים הכורדים בהנהגתו של מוסטפא בארזאני.
סדאם התמקד בטיפוח נאמנות לבעת'ים באזורים הכפריים. לאחר הלאמת נכסים של תעשיית הנפט שהיו בבעלות זרה, פיקח סדאם על מודרניזציה של אזורי הכפר והפצת קרקעות לחקלאים איכרים[8]. הבעת'ים הקימו קואופרטיבים חקלאיים והממשלה הכפילה גם את הוצאות הפיתוח החקלאי בשנים 1974–1975. תוכניות הרווחה של סדאם היו חלק משילוב של טקטיקות "מקל וגזר" להגברת התמיכה בסדאם.
בשנת 1975 הוא קידם מסעות השיערוב של הבעת' בצפון עיראק.
הפיכתו לאיש החזק בעיראק
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1976 עלה סדאם לתפקיד גנרל בכוחות המזוינים העיראקיים, והפך במהרה לאיש החזק בממשלה. כאשר אל-בכר החולה לא היה מסוגל לבצע את תפקידיו, קיבל סדאם תפקיד בולט יותר ויותר והפך לדמות המזוהה עם עיראק, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. עד מהרה הפך לאדריכל מדיניות החוץ של עיראק וייצג את האומה בכל המצבים הדיפלומטיים. הוא היה המנהיג בפועל של עיראק כמה שנים לפני שהוא עלה לשלטון באופן רשמי ב-1979. הוא החל לאט לאט לבסס את כוחו בממשלה העיראקית ובמפלגת הבעת'. היחסים עם חברי מפלגה אחרים טופחו בקפידה, וסדאם צבר תמיכה חזקה בתוך מפלגתו.
ב-1979 החל אל-בכר לעשות הסכמים עם סוריה כחלק מתהליך שיוביל לאיחוד בין שתי המדינות. לפי ההסכם נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, יהפוך לסגן מנהיג באיחוד, דבר שיחליש את מעמדו של סדאם, מה שהניע את סדאם לחשוף את ההסכם. סדאם פעל להבטחת אחיזתו בכוח. הוא הכריח את אל בכר להתפטר ב-16 ביולי 1979 ומונה לנשיא עיראק.
נשיא עיראק
[עריכת קוד מקור | עריכה]טיהור מפלגת הבעת'
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיד עם מינויו, ערך סדאם כינוס של ראשי מפלגת הבעת' ב-22 ביולי 1979. במהלך האספה, שהורה לצלם, טען סדאם כי מצא חברים "לא נאמנים" בתוך מפלגת הבעת' והורה לקרוא את שמותיהם של 68 קושרים לכאורה. חברים אלה הוגדרו כ"לא נאמנים", הוצאו מהחדר בזה אחר זה ונלקחו למעצר. לאחר קריאת הרשימה, בירך סדאם את אלה שעדיין ישבו בחדר על נאמנותם בעבר ובעתיד. 68 האנשים שנעצרו בפגישה הועמדו לדין ונמצאו אשמים בבגידה. חברים רבים במפלגה הוצאו להורג. ב-1 באוגוסט 1979 הוצאו להורג מאות חברי מפלגת הבעת' הבכירים ביותר[9][10].
מדיניות חוץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]
היחסים של עיראק עם העולם הערבי עברו שינויים רבים. היחסים בין עיראק ומצרים הגיעו לשפל ב-1977, בעקבות ביקורת קשה של עיראק על יוזמת השלום של הנשיא המצרי אנואר סאדאת עם ישראל. ב-1978 אירחה בגדאד פסגה של הליגה הערבית, שגינתה את מצרים. אולם, התמיכה האדירה של מצרים בעיראק במלחמה עם איראן הביאה להתחממות היחסים, ואף להקמה מחדש של שגרירויות דיפלומטיות הדדיות. מאז 1983 קראה עיראק לשיקום "תפקידה הטבעי" של מצרים בקרב מדינות ערב.
סדאם ביקר רק בשתי מדינות מערביות. הביקור הראשון התקיים בדצמבר 1974, כאשר דיקטטור ספרד, פרנסיסקו פרנקו, הזמין אותו למדריד והוא ביקר בגראנדה, קורדובה וטולדו. בספטמבר 1975 הוא נפגש עם ראש הממשלה הצרפתי ז'אק שיראק בפריז. כמה מנהיגים עיראקיים וסוחר לבנוני טענו כי סדאם מימן את מפלגתו של שיראק. צרפת הייתה שותפת הסחר הגדולה ביותר של עיראק במהלך כל שנות שלטונו של סדאם. מסמכים שנתפסו מראים כיצד פקידים ואנשי עסקים צרפתיים המקורבים לשיראק, כולל צ'ארלס פסקואה, שר הפנים שלו לשעבר, נהנו באופן אישי מהעסקאות עם סדאם.
מלחמת איראן–עיראק
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת איראן–עיראק
בתחילת דרכם הייתה זהות אינטרסים בין סדאם ורוחאללה ח'ומייני. ח'ומייני, שגורש מאיראן ב-1964, התגורר בעיראק, בעיר הקדושה השיעית נג'ף. שם הוא התעסק בשיעים העיראקיים ופיתח התנהלות דתית ופוליטית חזקה בכל העולם נגד הממשלה האיראנית, שהייתה שנואה גם על סדאם.
עם זאת, מאז שנות השבעים של המאה העשרים, ח'ומייני החל לדחוק בשיעים שם להפיל את סדאם. בלחץ השאה, שהסכים להתקרבות בין עיראק לאיראן ב-1975, הסכים סדאם לגרש את ח'ומיני בשנת 1978 לצרפת. לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979, השפעת האסלאם השיעי המהפכני גדלה באזור. סדאם חשש שהרעיונות האסלאמיים הרדיקליים – העוינים את שלטונו החילוני, מתפשטים במהירות בתוך ארצו בקרב רוב האוכלוסייה השיעית.
לאחר שח'ומייני עלה לשלטון, התגלעה מחלוקת קשה בין עיראק להנהגה האיראנית החדשה על הריבונות בנתיב שאט אל-ערבי. סדאם טען בפומבי כי האינטרס של שתי המדינות לשמור על יחסי שלום, אך שגריר איראן באו"ם צלאח עומר אל עלי גילה בפגישה פרטית, כי בכוונתו של סדאם לפלוש ולכבוש חלק גדול של איראן בתוך חודשים אחדים[11]. עיראק אכן פלשה לאיראן, בתחילה תקפה את נמל התעופה מהראבאד בטהראן ולאחר מכן נכנסה קרקעית לח'וזסתאן שבאיראן, בעלת מיעוט ערבי ניכר, ב-22 בספטמבר 1980 והכריזה עליה כעל פרובינציה חדשה של עיראק. בתמיכתן של מדינות ערב, ארצות הברית ואירופה, ובמימון רב של מדינות ערב במפרץ הפרסי, הפך סדאם חוסיין ל"מגן העולם הערבי" נגד איראן המהפכנית. היוצאת מן הכלל הייתה ברית המועצות, שבסופו של דבר סירבה לספק כל סיוע לעיראק על בסיס נייטרליות בסכסוך, אם כי בזיכרונותיו טען מיכאיל גורבצ'וב כי ליאוניד ברז'נייב סירב לסייע לסדאם בשל כעס על יחסו של סדאם לקומוניסטים העיראקים. כתוצאה מכך, רבים ראו בעיראק "סוכן של העולם המתורבת"[11]. ההתעלמות הבוטה של החוק הבינלאומי והפרות של גבולות בינלאומיים לא זכתה להתייחסות. במקום זאת קיבלה עיראק תמיכה כלכלית וצבאית מבעלות בריתה, אשר התעלמו מהשימוש של סדאם בלחימה כימית נגד הכורדים והאיראנים ומאמצי עיראק לפתח נשק גרעיני[11].
בימים הראשונים למלחמה הייתה לחימה קרקעית כבדה סביב הנמלים האסטרטגיים, כאשר עיראק פתחה בהתקפה על ח'וזסטן. לאחר כמה הישגים ראשוניים, כוחותיה של עיראק החלו לספוג הפסדים. ב-1982, עיראק הייתה במגננה וחיפשה דרכים לסיים את המלחמה. עיראק מצאה את עצמה במהרה באחת ממלחמות ההתשה הארוכות וההרסניות ביותר של המאה העשרים. במהלך המלחמה השתמשה עיראק בנשק כימי נגד כוחות איראניים שנלחמו בחזית הדרומית וכנגד כורדים שניסו לפתוח חזית צפונית בעיראק בעזרת איראן. נשק כימי זה פותח על ידי עיראק מחומרים וטכנולוגיה שסופקו בעיקר על ידי חברות מערביות גרמניות וכן באמצעות טכנולוגיה אמריקאית, אשר הגיעה לעיראק עקב החלטת הנשיא רונלד רייגן לבטל את הגבלות הייצוא לעיראק. ארצות הברית סיפקה לעיראק גם "תמונות לוויין המציגות פריסות איראניות"[12]. בהכרזה אמריקאית לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם עיראק, המדינה הוסרה מרשימת המדינות התומכות בטרור. לכאורה, זה היה בגלל השיפור בהתנהגות המשטר, אם כי סגן שר ההגנה האמריקני לשעבר נואל קוך אמר מאוחר יותר: "לאף אחד לא היו ספקות בנוגע למעורבות המתמשכת בטרור... הסיבה האמיתית הייתה לסייע לעיראק להצליח במלחמה נגד איראן"[13]. יותר מ-90% מייבוא הנשק של עיראק בין השנים 1980 עד 1988 הגיע מברית המועצות, צרפת וסין[14].
סדאם חתר לתמיכת ממשלות ערביות בעיראק מבחינה כספית במהלך המלחמה, בייחוד לאחר קריסת חברת הנפט של עיראק. עיראק השיגה בהצלחה סיוע צבאי וכספי, כמו גם תמיכה דיפלומטית, מברית-המועצות, סין, צרפת וארצות-הברית, שחששו יחדיו מהסיכויים להתרחבות השפעתה המהפכנית של איראן באזור. האיראנים, שדרשו מהקהילה הבינלאומית להכריח את עיראק לשלם פיצויי מלחמה לאיראן, סירבו להצעות להפסקת אש. למרות מספר קריאות להפסקת האש על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, נמשכה הלחימה עד 20 באוגוסט 1988.
ב-16 במרץ 1988 הותקפה העיירה הכורדית חלבג'ה בתערובת של גז חרדל וגז עצבים. במתקפה נהרגו כ-5,000 אזרחים. התקיפה אירעה במסגרת מבצע אל-אנפאל, שנועדה להשיב את השליטה המרכזית על האוכלוסייה הכורדית בעיקר באזורים של צפון עיראק ולהביס את כוחות המורדים הכורדים. ארצות הברית טענה כי סדאם הורה על התקיפה על מנת להטיל אימה על האוכלוסייה הכורדית בצפון עיראק[15], אך משטרו של סדאם טען באותה עת שאיראן היא האחראית לתקיפה[16].
המלחמה בת שמונה השנים הסתיימה במבוי סתום. היו בה מאות אלפי נפגעים עם הערכות של עד מיליון הרוגים. אף אחד מהצדדים לא השיג את מבוקשו, והגבולות נותרו כמעט ללא שינוי. אזור ח'וזסתאן ובצרה (הדגש העיקרי של המלחמה והמקור העיקרי של כלכלותיהם של הצדדים הלוחמים), נהרסו כמעט לחלוטין והגבול מלפני 1979 נותר על מקומו, ואילו איראן הצליחה להשיג ניצחונות קטנים בגבולותיה באזור הכורדי הצפוני. כלכלת עיראק, שהייתה בעבר במצב טוב, הגיעה לסף קריסה, לאחר שסדאם לווה עשרות מיליארדים של דולרים ממדינות ערב.
מלחמת המפרץ הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת המפרץ
מתחים עם כווית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סופה של המלחמה עם איראן שימשה להעמקת המתיחות בין עיראק לבין שכנתה העשירה כווית. סדאם דחק בכוויתים לוותר על החוב העיראקי שנצבר במלחמה, כ-30 מיליארד דולר, אך היא סירבה.
סדאם דחף את המדינות המייצאות נפט כדי להעלות את מחירי הנפט על ידי קיצוץ בייצור – אבל כווית סירבה. בנוסף לסירוב הבקשה, הובילה כווית את האופוזיציה באופ"ק לקיצוצים שסדאם ביקש. כווית הייתה שומרת על מחירי הנפט נמוכים, כאשר עיראק צריכה למכור שמן יקר מהבארות שלה כדי לשלם את החוב העצום.
סדאם תמיד טען כי כווית הייתה היסטורית חלק בלתי נפרד מעיראק, וכי כווית קמה רק באמצעות תמרונים של האימפריאליזם הבריטי.
היקף עתודות הנפט של כווית גם הגביר את המתחים באזור. עתודות הנפט של כווית (עם אוכלוסייה של 2 מיליון לצד אוכלוסיית עיראק בעלת 25 מיליון התושבים) היו בערך שוות לאלו של עיראק. יחדיו, עיראק וכווית ישבו על גבי כ-20% מעתודות הנפט הידועות בעולם.
סדאם התלונן בפני מחלקת המדינה האמריקנית כי כווית קדחה בבארות נפט בגבול שלה עם עיראק, והורה לשלוח חיילים לגבול עיראק כווית. כאשר היחסים בין עיראק לכווית הידרדרו במהירות, קיבל חוסיין מידע סותר על פוטנציאל התגובה האמריקאית לניסיון הפלישה. וושינגטון נקטה צעדים כדי לשפר את היחסים עם עיראק במשך כעשור. ממשל רייגן העניק לעיראק כ-4 מיליארד דולר זיכויים חקלאיים כדי לחזק אותה נגד איראן. עיראק של סדאם הפכה לבעלת הסיוע השלישי הכי גדול מארצות הברית[17].
בתגובה לביקורת המערבית באפריל 1990 הוא איים להרוס מחצית מישראל בנשק כימי אם היא תפעל נגד עיראק[18]. במאי 1990 הוא מתח ביקורת על תמיכתה של ארצות הברית בישראל, כי "ארצות הברית אינה יכולה לקיים מדיניות כזו תוך כדי הידברות ידידותית לערבים"[19]. ביולי 1990 הוא איים על כוח נגד כווית ועל איחוד האמירויות הערביות ואמר: "המדיניות של כמה שליטים ערביים היא אמריקאית... הם מקבלים השראה מאמריקה כדי לערער את האינטרסים והביטחון הערביים"[20]. בתגובה לאיומים אלו, ארצות הברית שלחה מטוסים אוויריים ואוניות לחימה למפרץ הפרסי[21].
שגרירת ארצות הברית בעיראק אפריל גלספי נפגשה עם סדאם בישיבת חירום ב-25 ביולי 1990, שבה תקף את המדיניות האמריקנית ביחס לכווית ולאיחוד האמירויות. מאוחר יותר, עיראק וכווית נפגשו בניסון לקיים הסכם משא ומתן סופית, שנכשל. לאחר מכן שלח סדאם את כוחותיו לכווית. עם התגברות המתחים בין וושינגטון לסדאם, חיזקה ברית המועצות, תחת מיכאיל גורבצ'וב, את קשריה הצבאיים עם המנהיג העיראקי, והעניקה לו יועצים צבאיים, נשק וסיוע.
המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2 באוגוסט 1990 פלש סדאם לכווית, בתחילה תבע סיוע ל"מהפכנים בכווית", ובכך עורר משבר בינלאומי. ב-4 באוגוסט הוכרז על הקמתה של הרפובליקה של כווית, מדינת חסות שבה מונתה ממשלת בובות פרו-עיראקית, אך היעדר מוחלט של לגיטימציה ותמיכה בה הובילה להודעה ב-8 באוגוסט על "מיזוג" של שתי המדינות. ב-28 באוגוסט כווית הפכה רשמית למחוז ה-19 של עיראק. רק שנתיים לאחר שביתת הנשק של עיראק ואיראן ב-1988. לאחר שהסיר את האיום של הפונדמנטליזם האיראני הוא "השתלט על כווית והתעמת עם שכניו במפרץ בשם הלאומיות הערבית והאסלאם"[11].
בפברואר 1991, הצליחה קואליציית האומות המאוחדות בהנהגת ארצות הברית להסיג את כוחותיה של עיראק מכווית לאחר חצי שנה.
נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב הגיב בזהירות זה כמה ימים. מצד אחד, כווית הייתה אויב ארסי של ישראל ואף הייתה ביחסים ידידותיים עם הסובייטים[22]. עם זאת, בכירי המדיניות של וושינגטון, יחד עם מומחים מהמזרח התיכון, מבקרי הצבא והחברות שהשקיעו בכבדות באזור, היו מודאגים מאוד מהיציבות באזור זה. הפלישה עוררה מיד חששות שמחירי הנפט בעולם ישתנו, ולכן השליטה בכלכלת העולם, עמדה על כף המאזניים. בריטניה הרוויחה מאוד ממיליארדי דולרים מהשקעות כוויתיות ופיקדונות בבנקים[דרושים מקורות][מפני ש...].
שיתוף הפעולה בין ארצות הברית לברית המועצות אפשר את קבלת החלטת מועצת הביטחון של האו"ם לתת לעיראק תאריך יעד לעזוב את כווית ולאשר את השימוש בכוח אם סדאם לא עמד בלוח הזמנים. בכירים בארצות הברית חששו מתגמול עיראקי נגד סעודיה העשירה בנפט, אשר היא מאז שנות ה-40 בעלת ברית קרובה של ארצות הברית, ובעקבות התנגדותה של ערב הסעודית לפלישה העיראקית לכווית. לפיכך, ארצות הברית וקבוצת בעלות הברית, כולל שלל מדינות כמו מצרים, סוריה ויוגוסלביה, פרסו כמות אדירה של חיילים לאורך הגבול הסעודי עם כווית ועיראק כדי להקיף את הצבא העיראקי, הגדול ביותר במזרח התיכון.
קציניו של סדאם בזזו את כווית, והורידו אפילו את השיש מארמונותיה של כווית כדי להעביר אותו לארמונו של סדאם.
לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חילוקי הדעות האתניים והדתיים של עיראק, יחד עם אכזריות הסכסוך שהולידה, הניחו את היסודות למרידות שלאחר המלחמה. בעקבות הלחימה, האיום החברתי והאתני בקרב המוסלמים השיעים, הכורדים והיחידות הצבאיות הפורשות איימו על יציבותו של ממשל סדאם. ההתקוממויות פרצו בצפון הכורדי ובשיעה בדרום ובמרכז עיראק, אך דוכאו ללא רחם.
ארצות הברית, שדחקה בעיראק להתקומם נגד סדאם, לא עשתה דבר כדי לסייע למרד. האיראנים, למרות ההתקוממות השיעית הנרחבת, לא היו מעוניינים לעורר מלחמה נוספת, ואילו טורקיה התנגדה לכל סיכוי לעצמאות כורדים, והסעודים ושאר מדינות ערב השמרניות חששו מפני המהפכה השיעית של איראן. סדאם, לאחר ששרד את המשבר המיידי בעקבות התבוסה, המשיך את שלטונו בעיראק, אם כי המדינה מעולם לא התאוששה כלכלית או צבאית ממלחמת המפרץ[11].
סדאם אמר באופן שגרתי כי הישרדותו כ"הוכחה לכך שעיראק אכן ניצחה במלחמה נגד ארצות הברית". מסר זה הביא לסדאם הרבה מאוד פופולריות במגזרים רבים בעולם הערבי.
יחסים בינלאומיים וסנקציות נגד עיראק
[עריכת קוד מקור | עריכה]סנקציות האו"ם שהוטלו על עיראק בעת פלישת כווית לא הוסרו, וחסמו את יצוא הנפט העיראקי. בסוף שנות ה-90, האו"ם שקל להפיג את הסנקציות שהוטלו בגלל הקשיים שסבלו מהם תושבי עיראק. ישנם מחקרים סותרים לגבי מספר האנשים שמתו בדרום ובמרכז עיראק בשנות הסנקציות[23][24][25]. ב-9 בדצמבר 1996 קיבלה ממשלת סדאם את תוכנית הנפט תמורת מזון שהציע האו"ם לראשונה ב-1992.
היחסים בין ארצות הברית לעיראק נותרו מתוחים לאחר מלחמת המפרץ. ארצות הברית פתחה במתקפת טילים לעבר מפקדת המודיעין של עיראק בבגדאד ב-26 ביוני 1993, בהציגה עדות להפרות עיראקיות חוזרות ונשנות של אזורים אסורים לטיסה שהוטלו לאחר מלחמת המפרץ ולפשיטות לכווית. פקידים אמריקאים המשיכו להאשים את סדאם בהפרת תנאי הפסקת האש במלחמת המפרץ, על ידי פיתוח נשק להשמדה המונית ושאר כלי נשק אסורים, והפרת הסנקציות שהוטלו על ידי האו"ם. כמו כן, במהלך שנות התשעים, הנשיא ביל קלינטון שמר על הסנקציות והורה על תקיפות אוויריות בעיראק, בתקווה שסדאם יודח על ידי אויביו הפוליטיים בעיראק. האשמות המערביות על התנגדות עיראק לגישה של האו"ם לנשק חשוד היו אמתלה למשברים בין השנים 1997 עד 1998, שהגיעו לשיאם בתקיפות טילים אמריקאיות ובריטיות על עיראק, ב-16–19 בדצמבר 1998. קצין ה-CIA לשעבר, רוברט בר, אמר כי קלינטון "ניסה להתנקש בחייו של סדאם" ב-1995, בעיצומו של "מאמץ בן עשור לעידוד הפיכה צבאית בעיראק"[26].
ב-2002 התקבלה החלטה של האיחוד האירופי, אשר קבעה כי לא חל כל שיפור במשבר זכויות האדם בעיראק. ההצהרה גינתה את ממשלתו של הנשיא סדאם חוסיין על "הפרת זכויות האדם והמשפט ההומניטארי הבינלאומי באופן שיטתי, נפוץ וחמור ביותר". ההחלטה דרשה מעיראק לשים קץ ל"הוצאות להורג מסודרות ושרירותיות"[27].
הפלישה לעיראק ונפילתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מלחמת עיראק
רבים מחברי הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד ארצות הברית, המשיכו לראות בסדאם עריץ לוחמני, שמהווה איום על יציבות האזור. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, החל נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לומר לארצות הברית כי עיראק מתכוננת לבצע פיגועים נגדה[28]. בנאום שנשא בפני הקונגרס, בינואר 2002, דיבר הנשיא ג'ורג' בוש הבן על "ציר הרשע", המורכב מאיראן, קוריאה הצפונית ועיראק. יתר על כן, בוש הודיע כי הוא עלול לפעול להפלת ממשלת עיראק, בשל איום הנשק להשמדה המונית שלה. בוש הצהיר כי "המשטר העיראקי זמם לפתח אנתרקס וגז עצבים ונשק גרעיני כבר למעלה מעשור... עיראק ממשיכה להתהדר בעוינותה כלפי אמריקה ולתמוך בטרור"[29][30].
לאחר קבלת החלטה 1441 של מועצת הביטחון של האו"ם, שדרשה מעיראק "שיתוף פעולה מיידי, בלתי מותנה ופעיל" עם בדיקות האו"ם האם יש לעיראק נשק להשמדה המונית[31], סאדאם איפשר למשלחת הבדיקה של האו"ם בראשות הנס בליקס לחזור לעיראק. במהלך הבדיקות המחודשות שהחלו בנובמבר 2002, לא מצא בליקס שום מלאי של נשק להשמדה המונית וציין את שיתוף הפעולה העיראקי לטובה[32].
ב-20 במרץ 2003, פלשה ארצות הברית לעיראק. הצבא העיראקי התמוטט תוך שלושה שבועות. בתחילת אפריל כבשו הכוחות האמריקנים את עיראק וניכר היה כי סדאם איבד את השליטה בעיראק.
לכידתו ומעצרו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך השבועות הראשונים שלאחר נפילת בגדאד מקום הימצאו של סדאם היה מוטל בספק. סדאם הצטרף לרשימת המבוקשים האמריקאית.
ב-13 בדצמבר 2003, במבצע "שחר אדום", נתפס סדאם חוסיין על ידי כוחות אמריקאים לאחר שנמצא במחבוא באדמה ליד חווה בעיר תיכרית. בעקבות תפיסתו, הועבר סדאם לבסיס ארצות הברית ליד תיכרית, ולאחר מכן הועבר לבסיס האמריקאי ליד בגדאד. ב-14 בדצמבר ארצות הברית אישרה כי סדאם אכן נתפס[33]. ארצות הברית הציגה סרטוני וידאו של סדאם במעצר.
סדאם נראה עם זקן מלא ושיער ארוך יותר מהופעתו המוכרת. הוא תואר על ידי פקידים אמריקנים כבעל בריאות טובה. ארצות הברית דיווחה על כוונתה להעמיד את סדאם לדין, אך טענה כי פרטי משפט זה טרם נקבעו. עיראקים ואמריקנים שדיברו עם סדאם לאחר לכידתו דיווחו בדרך כלל כי הוא נשאר בטוח בעצמו, ומתאר את עצמו כ"מנהיג מוצק"[34][35]. במהלך תקופה זו סדאם נחקר על ידי סוכן ה-FBI ג'ורג' פירו[36][37].
משפטו והוצאתו להורג
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-30 ביוני 2004, סדאם חוסיין, שהוחזק על ידי כוחות ארצות הברית בבסיס ארצות הברית "מחנה קרופר", יחד עם 11 אנשים נוספים מממשלו, נמסר לממשלת עיראק הזמנית על מנת להעמידו לדין על פשעים נגד האנושות ועל עבירות אחרות.
כעבור כמה שבועות הואשם סדאם על ידי בית הדין המיוחד העיראקי בפשעים שבוצעו נגד תושבי דוג'ייל ב-1982, לאחר ניסיון התנקשות כושל נגדו. האשמות ספציפיות כללו רצח של 148 אנשים, עינויים של נשים וילדים ומעצר בלתי חוקי של 399 אחרים.
בין האתגרים הרבים של התביעה היו:
- סדאם ועורכי-דינו מתנגדים לסמכותו של בית-המשפט וממשיכים לטעון כי הוא עדיין נשיא עיראק[38].
- החלפתו של השופט הראשי, באמצע המשפט.
ב-5 בנובמבר 2006, סדאם חוסיין נמצא אשם בפשעים נגד האנושות ונידון למוות בתלייה. אחיו למחצה של סדאם, בארזאן א-תיכּריתי ועוואד חאמד אל-בנדר, ראש בית המשפט המהפכני בעיראק ב-1982, הורשעו בעבירות דומות. על פסק הדין וגזר הדין הוגש ערעור, אך הוא נדחה על ידי בית המשפט העליון לערעורים של עיראק.
בבוקרו של 30 בדצמבר 2006, הוצא חוסיין להורג בתלייה, והוא בן 69 במותו. מצלמות טלוויזיה תיעדו את ההכנות שקדמו לתלייתו ואף הופץ סרטון תלייתו שצולם על ידי אחד העדים, וכן פורסמה תמונתו לאחר ביצוע גזר הדין. תגובות סותרות הובעו בעיראק וברחבי העולם. בעיראק עצמה יצאו אלפי שיעים וכורדים לרחובות בקריאות שמחה על מותו של מי שכונה "הקצב מבגדאד". לעומתם, בקרב בני העדה הסונית בעיראק ובעולם הערבי התאבלו רבים על מותו של המנהיג. גם בעולם התפצלו התגובות. בעוד רבים בעולם המערבי, כגון בארצות הברית ובאוסטרליה, בירכו על מותו וקראו לכך "ניצחון לעם העיראקי", היו מדינות רבות שגינו את ההוצאה להורג, ביניהן הממלכה המאוחדת, רוסיה, איטליה, שווייץ, ספרד, אוסטריה, הונגריה, הולנד ואוקראינה.
דימוי פוליטי ותרבותי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לסדאם היו אלפי דיוקנאות, פוסטרים, פסלים וציורי קיר שהוקמו לכבודו בכל רחבי עיראק. פניו נראו על צדי בנייני משרדים, בתי ספר, שדות תעופה וחנויות, וכן על המטבע העיראקי. בדיוקנאות נראה סדאם בבגדים שונים, מה שמביא לידי ביטוי את מאמציו לפנות אל חלקים שונים בחברה העיראקית: הוא הופיע בתלבושות של הבדואים, הבגדים המסורתיים של האיכר העיראקי (שהוא לבש בעיקר בילדותו), ואפילו בגדים כורדים (על אף היותו כורדפוב), אבל גם הופיע בחליפות מערביות שהכינו חייטיו, אשר משדרות דמות של מנהיג עירוני ומודרני. לפעמים הוא היה מתואר גם כמוסלמי אדוק, עוטה כיסוי ראש וחלוק.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
צדאם חסין (1937-2006), דף שער בספרייה הלאומית
סדאם חוסיין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
- סדאם חוסיין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- סדאם חוסיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- סלימאן אל-שאפעי, הווידאופדיה: סדאם חוסיין, באתר מאקו, 1 במרץ 2009
- דנה צימרמן, חייו ומותו של "הקצב מבגדאד", באתר ynet, 30 בדצמבר 2006
- אלי אשד, "סדאם חוסיין - הקצב מבגדד", באתר "המולטי יקום של אלי אשד", 17 במרץ 2007
- אמציה ברעם, הקלטות הסודיות של סדאם חוסיין, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2011
אויבים: סודותיהם של מנהיגי ערב | פרק 1 - סדאם חוסיין 🇮🇶, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 54:33)- ירון פרידמן, בתו של סדאם חוסיין: אבי הציל את העולם הערבי והדף את אירן, באתר News1 מחלקה ראשונה , 19 בפברואר 2021
שתי מלחמות ושתי פלישות, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 11 בנובמבר 2021
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "סדאם", שמו הפרטי, משמעו "העקשן". "חוסיין" אינו שם משפחה במובן המערבי המקובל, אלא פטרונים, שמו הפרטי של אביו; "עבד אל-מג'יד" של סבו. השם "א-תכריתי" משמעו שהוא גדל בתיכרית (או בסמוך לה). ידוע בעיקר בשם "סדאם חוסיין", כתוצאה מהתפישה השגויה ש"חוסיין" הוא שם משפחתו
- ^ אויבים 🔥 עונה 1 | פרק 1 - סדאם חוסיין, נבדק ב-2022-08-20, דקה 5:45
- ^
חן ארצי סרור, דע את האויב, באתר "ידיעות אחרונות", 12 בינואר 2021
- ^ Con Couglin, https://www.amazon.com/Saddam-King-Terror-Coughlin/dp/0060505419, עמ' 47-49
- ^ Hussein was symbol of autocracy, cruelty in Iraq - CNN.com, www.cnn.com
- ^ Saddam Hussein, CBC News, 29 December 2006
- ^ Jessica Moore, The Iraq War player profile: Saddam Hussein's Rise to Power, PBS Online Newshour (אורכב 15.11.2013 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Khadduri, Majid. Socialist Iraq. The Middle East Institute, Washington, D.C., 1978.
- ^ Bay Fang. "When Saddam ruled the day." U.S. News & World Report. 11 July 2004. (אורכב 16.01.2014 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Edward Mortimer. "The Thief of Baghdad." New York Review of Books. 27 September 1990, citing Fuad Matar. Saddam Hussein: A Biography. Highlight. 1990. (אורכב 23.07.2008 בארכיון Wayback Machine)
- ^ 1 2 3 4 5 Esposito, John, "Political Islam Revolution, Radicalism, or Reform", Political Islam and Gulf Security, Lynne Rienner Publishers, ISBN 1-55587-262-X, pp. 56–58
- ^ Dickey, Christopher, Thomas, Evan (22 בספטמבר 2002). "How Saddam Happened". Newsweek. אורכב מ-המקור ב-13 בדצמבר 2011. נבדק ב-20 באוגוסט 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Douglas A. Borer (2003). "Inverse Engagement: Lessons from U.S.-Iraq Relations, 1982–1990". U.S. Army Professional Writing Collection. U.S. Army. אורכב מ-המקור ב-11 באוקטובר 2006. נבדק ב-12 באוקטובר 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ SIPRI Database Indicates that of $29,079 million of arms exported to Iraq from 1980 to 1988 the Soviet Union accounted for $16,808 million, France $4,591 million, and China $5,004 million (Info must be entered)
- ^ "Saddam's Chemical Weapons Campaign: Halabja, 16 March 1988". Bureau of Public Affairs. 2003-03-14. אורכב מ-המקור ב-13 בינואר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Pelletiere, Stephen C. (31 בינואר 2003). "A War Crime or an Act of War?". New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Peter W. Galbraith; 2006 (31 באוגוסט 2006). "The true Iraq appeasers". The Boston Globe. נבדק ב-16 ביולי 2008.
{{cite news}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: numeric names: authors list (link) - ^ Alan Cowell, "Iraq Chief, Boasting of Poison Gas, Warns of Disaster if Israelis Strike", New York Times, 3 April 1990
- ^ Alan Cowell (29 במאי 1990). "Iraqi Takes Harsh Line at Meeting". New York Times. נבדק ב-20 בספטמבר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Youssef M. Ibrahim, "Iraq Threatens Emirates And Kuwait on Oil Glut", New York Times, 18 July 1990
- ^ Michael R. Gordon, "U.S. Deploys Air and Sea Forces After Iraq Threatens 2 Neighbors", New York Times, 25 July 1990
- ^ Walter LaFeber, Russia, America, and the Cold War, McGraw-Hill, 2002, p. 358.
- ^ "Iraq surveys show 'humanitarian emergency'". 12 באוגוסט 1999. נבדק ב-29 בנובמבר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Spagat, Michael (בספטמבר 2010). "Truth and death in Iraq under sanctions" (PDF). Significance. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2018-07-11. נבדק ב-2018-06-03.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Rubin, Michael (בדצמבר 2001). "Sanctions on Iraq: A Valid Anti-American Grievance?". Middle East Review of International Affairs. 5 (4): 100–115. אורכב מ-המקור ב-28 באוקטובר 2012.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "The CIA And the Coup That Wasn't". 16 במאי 2003. נבדק ב-29 בספטמבר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "UN condemns Iraq on human rights". BBC News. 19 באפריל 2002.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Russia Warned U.S. About Iraq, Putin Says". Washington Post. 18 ביוני 2004.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ תבנית:Cite speech
- ^ George W. Bush (30 בינואר 2002). "Full text: State of the Union address". BBC News. נבדק ב-31 בדצמבר 2006.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "CNN Transcript of Blix's remarks". Cnn.com. 27 בינואר 2003. נבדק ב-5 באוגוסט 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "UN news briefing". Un.org. 7 במרץ 2003. נבדק ב-5 באוגוסט 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Saddam 'caught like a rat' in a hole". CNN. 14 בדצמבר 2003. נבדק ב-16 ביולי 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Saddam Hussein, Defiant Dictator Who Ruled Iraq With Violence and Fear, Dies". New York Times. 30 בדצמבר 2006. נבדק ב-2 בספטמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Pentagon vows to probe Saddam photos". CNN. 21 במאי 2005. נבדק ב-22 באוקטובר 2007.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ ציקי ברנדוין, החוקר הבכיר חושף: זה מה שסאדם חוסיין גילה בחקירות, באתר כיכר השבת, 15 במרץ 2023
- ^ Pelley, Scott (27 בינואר 2008). "Interrogator Shares Saddam's Confessions". CBS News. נבדק ב-8 בפברואר 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Judge Closes Trial During Saddam Testimony". Fox News. 15 במרץ 2006. נבדק ב-31 בדצמבר 2006.
{{cite news}}: (עזרה)
| נשיאי עיראק | ||
|---|---|---|
|
