הסכם סייקס–פיקו

הסכם סַייקְס–פּיקוֹ
Sykes–Picot
	המזרח התיכון על פי הסכם סייקס-פיקו. הכתם הצהוב סביב חיפה מסמן את המובלעת הבריטית בין חיפה ועכו
נושא	הסכם מדיני
מטרה	קביעת אזורי השליטה של צרפת והממלכה המאוחדת בשטחי האימפריה העות'מאנית לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה
מחבר	מארק סייקס; שארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו
חותמים	אדוארד גריי; פול קמבון
תאריך יצירה	3 בינואר 1916
תאריך הצגה	1916 על ידי בריטניה וצרפת
תאריך אשרור	16-9 במאי 1916

הסכם סַייקְס–פּיקוֹ (Sykes–Picot) הוא הסכם מדיני סודי שנחתם ב-16 במאי 1916, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, בין צרפת לממלכה המאוחדת בהסכמתה של האימפריה הרוסית, שהייתה הצלע השלישית להסכמה המשולשת. ההסכם נערך על ידי נציגי שתי הממשלות: מארק סייקס, נציג משרד החוץ הבריטי, ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו, נציג משרד החוץ הצרפתי ומטרתו הייתה לקבוע את אזורי השליטה של שתי המעצמות בשטחי האימפריה העות'מאנית לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה.

רקע

המאבק הקולוניאלי בין בריטניה וצרפת

ערך מורחב – קולוניאליזם בארץ ישראל במאה ה-19

העניין של בריטניה במזרח התיכון^[1] נבע משילוב של שלושה אינטרסים: שליטה על הפקת הנפט מאיראן ועיראק והיצוא שלו לחו"ל, במיוחד לאחר שהצי המלכותי הבריטי עבר משימוש במנועים מונעים בפחם למנועים העושים שימוש בתוצרי נפט, בשנת 1912; שליטה על תעלת סואץ, שהייתה עורק כלכלי חשוב של האימפריה הבריטית, ועקב כך נדרשה שליטה על ארץ ישראל ועל מצרים, כאזור חיץ המגן על התעלה; שליטה על דרכי היבשה והים המובילות להודו, דרך תעלת סואץ לים האדום עד לאוקיינוס ההודי. קשריה של צרפת עם ארץ ישראל והלבנט^[2]החלו עוד בתקופה הצלבנית, ולכן המוסלמים המקומיים כינו את הצלבנים בשם פרנקים.

במאה ה-16 זכתה צרפת בזכויות יתר לסחר מידי הסולטאן סולימאן המפואר, וזכויות אלה כללו גם זכויות לשיפוט בפני סמכות משפט צרפתית, עבור סוחריה. כמו כן, מאז הצטרפות הכנסייה המרונית לכנסייה הקתולית בשנת 1736, הפכה צרפת למגינת הקתולים והמרונים ברחבי האימפריה העות'מאנית, וכך גיבשה צרפת לעצמה גורם אוהד בלבנט. הפצת התרבות הצרפתית הייתה אינטרס צרפתי שזכה לברכתה של ממשלת צרפת, כיוון שתאם את מטרתה המדינית. צרפת במאות ה-18 וה-19 זיהתה עצמה כמרכז התרבות העולמית וכפטרונית לרעיונות מתקדמים וחדשניים. הצרפתים הקימו בתי ספר בחסות המנזרים, מוסדות צדקה, בתי דפוס ועיתונות מקומית. ב-1875 הקימו בביירות את אוניברסיטת סן-ז'וזף. לספרים ולעיתונים צרפתיים הייתה תפוצה רבה, וידיעת השפה הצרפתית הייתה סימן היכר לאדם משכיל בכל רחבי האימפריה העות'מאנית. במקביל לחדירה התרבותית, התבצעו השקעות הון וסחר במצרים ובלבנט. בסוריה הושקע הון רב בפיתוח דרכים ומסילות ברזל, הוקמו מפעלי גז וחשמל, הוקמה תשתית לחקלאות תעשייתית בטבק ומשי, הוקמה מערכת בנקאית.

שתי המעצמות, בריטניה וצרפת, עסקו במירוץ אחר קולוניות מעבר לים – באפריקה, באסיה ובאמריקה, וזה היה תהליך שנועד לחזק את הדימוי שלהן כמעצמות בזירה הבינלאומית. הפעילות הקולוניאלית של שתי המעצמות האלה, הובילה לחיכוכים ולמאבקים ביניהן. ניסיון הפלישה של נפוליאון למצרים וארץ ישראל ב-1798, הסתיים בניצחון טורקי שנעזר רבות בצי הבריטי. במאבק הכוחות ביניהן, צרפת תמכה במוחמד עלי ושושלתו במצרים וגם במדינות הבלקן, בסכסוכן עם העות'מאנים, ואילו בריטניה תמכה בעות'מאנים. גם חפירת תעלת סואץ החלה בתכנון ובהון צרפתיים, אך נסתיימה כשהתעלה בידי בריטניה.

החיכוכים והחשדנות בין שתי המעצמות הגיעו לשיאם באירוע שנקרא תקרית פשודה.^[3] ממשלת בריטניה הזהירה בשנת 1895, שממשלת בריטניה תפרש כל ניסיון לתבוע בעלות על מקורות נהר הנילוס כ"פעולה עוינת". הצרפתים חשבו שמדובר באיום ריק מתוכן, מכיוון שהבריטים איבדו את השלטון בסודאן כעשר שנים קודם לכן, ובשנת 1898 שלחו משלחת שהגיעה ממערב אפריקה, כדי לתבוע בעלות על מקורות הנילוס. הבריטים פתחו במערכה צבאית לכיבוש מחודש של סודאן. לעומתם, הצרפתים הגיעו לעיירה פשודה, והציבו שם את הדגל הצרפתי. כוחות צבא והצי הבריטי פנו דרומה כדי להתעמת עם הצרפתים, והצרפתים נסוגו מהמקום. תקרית פשודה הביאה את בריטניה וצרפת לסף מלחמה, ושני הצדדים שרצו להימנע מכך, הגיעו בשנת 1904 להסכם שנקרא ההסכמה הלבבית. הצרפתים הכירו בשלטון הבריטי במצרים ובסודאן, ובתמורה הכירו הבריטים בתביעתם של הצרפתים לשלטון במרוקו. לקראת מלחמת העולם הראשונה, שלטו העות'מאנים, פרט לטורקיה, במה שלימים נודע כסוריה, לבנון, פלשתינה (א"י), עבר הירדן, עיראק, ואזורי החוף של חצי האי ערב. הערבים שהתגוררו באזורים אלה, היו ממורמרים מהשליטה העות'מאנית שנמשכה כ-400 שנים. עם היחלשות העות'מאנים – ביטחונם העצמי הלך וגבר והם דרשו מידה רבה יותר של אוטונומיה או אפילו עצמאות.

הרקע להסכם

לקראת מלחמת העולם הראשונה, נטשה האימפריה העות'מאנית את בריטניה, השותפה הישנה שלה, ויצרה קשרים אסטרטגיים עם גרמניה. במהלך המלחמה התהדקו קשרים אלו עוד יותר, והתקדמו לשלבים גבוהים ביותר הן מבחינה כלכלית והן במסגרת הברית הצבאית. כך ממשלת גרמניה התחילה בפרויקט נרחב של בניית מסילת רכבת מברלין לבגדד, שהייתה אמורה להיות בעלת חשיבות מסחרית ותעשייתית לגרמניה במזרח התיכון. כתוצאה מנטישת בעל הברית העות'מאני, חיפשה בריטניה שותף אסטרטגי אחר באזור המזרח התיכון, ויצרה קשרים סודיים עם נציגים פרסיים וערביים, שהתגברו באופן טבעי עם כניסתה של האימפריה העות'מאנית למלחמה כחלק ממעצמות המרכז. ב-1915 הנציב העליון הבריטי במצרים, סר הנרי מקמהון, החל בחליפת חמישה עשר מכתבים עם השריף חוסיין בן עלי (מכתבי חוסיין-מקמהון). מקמהון רצה את תמיכת חוסיין ושבטיו במאמץ המלחמתי הבריטי, חוסיין דרש בתמורה הכרה בריטית במדינה ערבית עצמאית.

פעילות הבריטים

סר מארק סייקס נבחר לפרלמנט הבריטי בשנת 1911, ובנאום הבכורה שלו, ביסס את טענתו למומחיות בשאלת האימפריה העות'מאנית.^[4] בראשית 1915 הוא קיבל תפקיד במשרד המלחמה ועסק בתחילה בהכנת חוברות מידע לחיילים באזור המזרח התיכון.^[5] בהמשך, קיצ'נר, שר המלחמה הבריטי, מינה אותו לתפקיד בוועדת בנסן. הוועדה מונתה ב-1915, על ידי ראש הממשלה הבריטית, אסקווית', על מנת לקבוע את המדיניות כלפי האימפריה העות'מאנית במהלך ולאחר מלחמת העולם הראשונה. סייקס שהיה חבר הוועדה היחיד שביקר ברוב חלקי האימפריה העות'מאנית וכן היה מקורב לקיצ'נר – כך שהוא הפך לחבר הדומיננטי בוועדה זו. סייקס הציג בישיבות הוועדה את החלופות שהיו פתוחות בפני בריטניה. הוא בדק את היתרונות היחסיים של סוגים שונים של הסדר טריטוריאלי: סיפוח השטחים העות'מאנים על ידי מעצמות הברית, חלוקת השטחים לאזורי השפעה במקום סיפוחם המיידי, שמירת שלמותה של האימפריה העות'מאנית – אך הכנעת ממשלתה, או ביזור מינהל האימפריה ליחידות אוטונומיות למחצה. הוועדה המליצה על החלופה האחרונה, משום שהייתה הפשוטה ביותר לביצוע. הוועדה הציעה לכונן באימפריה המבוזרת, חמש פרובינציות אוטונומיות. הפרובינציות האלה הן: סוריה, פלשתינה, ארמניה, אנטוליה, עיראק. הוועדה סברה שרצוי לקיים השפעה או שליטה בריטית על רצועה רחבה מאוד של המזרח התיכון – מהים התיכון עד המפרץ הפרסי. הוועדה המליצה על הנחת מסילת ברזל שתחבר נמל ים-תיכוני למסופוטמיה, וזו תהיה דרך היבשה הראשית למזרח. קיצ'נר דרש שעיר הנמל תהיה אלכסנדרטה, אך סייקס דרש שזו תהיה חיפה, ודעה זו התקבלה.

פעילות הצרפתים

האימפריה העות'מאנית הייתה נתונה בשקיעה, וממשלת הסולטאן פשטה רגל בשנת 1876. בהמלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) בין רוסיה ורומניה לבין האימפריה העות'מאנית, הגיעו הרוסים לשערי איסטנבול, ורק התערבות בריטית מנעה את כיבושה. בעקבות מלחמה זו נחתם חוזה סן סטפנו, אך בוטל ארבעה חודשים לאחר מכן בקונגרס ברלין. החלטות ברלין הטיבו את מצבה של האימפריה לפי ההסכם הקודם, אך גם לפיו היא איבדה שטחים עצומים - רוסיה זכתה בשטחים בקווקז, ואנגליה זכתה בקפריסין בתמורה לתמיכתה בסולטאן במלחמה. עצמאותן של סרביה, רומניה ומונטנגרו אושרה, בוסניה והרצגובינה עברה לשליטת אוסטריה ובולגריה זכתה באוטונומיה. מצרים הועברה בשנת 1882, יחד עם תעלת סואץ לחסות האימפריה הבריטית. מלחמת קרים ומלחמות רוסיה-טורקיה המחישו היטב את חולשתה של האימפריה העות'מאנית. המשקיעים הבריטים נטלו את מה שנותר מכספם לאחר הקריסה העות'מאנית, והצרפתים מיהרו להחליף אותם. הצרפתים רכשו את רוב החוב של האימפריה העות'מאנית. אולם ההתפוררות נמשכה והעות'מאנים איבדו גם את לוב ואת השטחים שנותרו בידיהם בבלקן. "ההסכמה הלבבית" לא שמה קץ לחשדות שניצבו בין שתי היריבות הוותיקות. הצרפתים היו משוכנעים שתאבונה של בעלת הברית שלהם לטריטוריה שנותרה בידי העות'מאנים, לא שכך. לכן, הצרפתים לחצו על ממשלת בריטניה לאשר בסוף שנת 1912, שאין לה כוונות להשתלט על סוריה. באפריל 1915 נחת כוח צבאי בריטי בדרדנלים, במטרה לכבוש את איסטנבול ולפתוח חזית נוספת במלחמה כנגד מעצמות המרכז. הצרפתים והבריטים ציפו לניצחון מהיר, בגלל דעיכתה של האימפריה העות'מאנית וכישלונותיה בשנותיה האחרונות, וציפו לחלוקת השלל ביניהן. "ועדת אסיה הצרפתית" (שמרבית חבריה היו דיפלומטים ממשרד החוץ של צרפת) החלה ללחוץ על שר החוץ הצרפתי, דלקסה, כדי שיתבע למען צרפת את סוריה ופלשתינה. סייקס חשף את תוכניות הבריטים בפני דיפלומטים צרפתיים בפגישה שנערכה ביוני 1915. הסעיף הבעייתי מבחינת הצרפתים היה התוכנית הבריטית להקמת מסילת ברזל שתעבור דרך דמשק עד חיפה, תוכנית שתקטין את שטחה של סוריה אשר אמורה להיות בשליטה צרפתית. בתמורה, סייקס הציע לצרפתים את אלכסנדרטה ואת אדנה (שהיו בעבר חלק מטורקיה) וגם חלק מתדמור. ועדת אסיה הצרפתית, הגיבה בהצעה נגדית – סוריה ופלשתינה תחת שליטה מוחלטת של צרפת, ודרשו פתיחת משא ומתן עם בריטניה.^[6]

המשא ומתן בין הצרפתים לבריטים, שנסתיים בהסכם, נערך תוך כדי התמיכה במרד הערבי והפעילות של הקצין העות'מאני העריק – אל פארוקי.

המרד הערבי

ערך מורחב – המרד הערבי

תפקיד השמירה על המקומות הקדושים לאסלאם היה נחלתן של משפחות האשראף. היו אלה משפחות מכובדות המתייחסות על שושלת הנביא מוחמד. השריף חוסיין נשא עיניו למישרות אלה, שהקנו למחזיקים בהן עמדת כוח בין שבטי החג'אז. משרה זו אכן נפלה בחלקו, לאחר לא מעט תחרות ותככים. עם התחזקותו באזור, מעמדו של השריף חוסיין עורר חששות בלב השלטונות באיסטנבול, ועל כן הגלוהו לאיסטנבול והחזיקו אותו כבן ערובה במשך חמש-עשרה שנה. הוא הורשה לחזור לחג'אז ומונה שוב ל"שריף" של מכה ב-1908 על ידי הסולטאן עבדול חמיד השני, לפני מהפכת הטורקים הצעירים. שנות גלותו לימדוהו על המתרחש באימפריה ועל סימני שקיעתה. באיסטנבול בא במגע עם רעיונות חדשים, ואז החל לשאת בקרבו את חלום היותו שליח או מנהיג של אומה ערבית.

ההזדמנות הגדולה נפלה בחלקו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בחושיו הערים הבחין בהתנוונות העות'מאנים ובכוחן העולה של המעצמות המערביות. הוא קיווה לעזרתה של בריטניה בקידום שאיפותיו, אך בינה לבין העות'מאנים שררו עדיין יחסי שלום והבריטים לא שעו לגישושיו. רק בראשית מלחמת העולם הראשונה, כשהכריז הסולטאן העות'מאני על ג'יהאד כנגד אנגליה וצרפת, נשתנתה המדיניות הבריטית. הבריטים ייחסו משקל רב לעזרת השריף ולעזרתם של הערבים. מדינה ערבית בחסות בריטית עתידה הייתה למלא את החלל הריק לאחר ירידתם של העות'מאנים. לכן היו מוכנים לשאת-ולתת עמו, מתוך שיקולים מדיניים ואסטרטגיים משלהם.^[7] ולכן, הלורד קיצ'נר יזם בסתיו 1914 התכתבות אתו, ועל פיה בינתיים חוסיין לא היה אמור לפעול בינתיים. אולם, בינואר 1915 גילה חוסיין ראיות בכתב לכך שהממשלה העות'מאנית מתכננת להדיח אותו בסוף המלחמה - ובעצם דחתה את הדחתו רק בגלל המלחמה הקרבה ובאה. הוא שלח מיד את בנו פייצל לפגישה עם הווזיר הגדול בקושטא, אך נוכח לדעת שהסיכוי שפייצל יצליח לשכנע את השער העליון לחזור בו מההחלטה הזאת, היה קלוש ביותר. תוכניתם של הטורקים הצעירים להדיחו, אילצה את חוסיין, בניגוד לנטיות ליבו, לעיין באפשרות של יציאה למלחמה נגד טורקיה. מאחר שחוסיין חשש שמעשה כזה יבודד אותו בעולם הערבי, הוא שלח את פייצל לדמשק (בדרך לקושטא), כדי לבדוק את האפשרות להשיג את תמיכתן של אגודות-הסתר הערביות שמפקדותיהן ישבו שם. בעצירתו הראשונה בדמשק, בסוף מרץ 1915, נאמר לפייצל שבאזור דמשק מרוכזות שלוש דיוויזיות צבא עות'מאניות שעיקר אנשיהן ערבים, ושאנשי אגודות-הסתר הקושרים קשר מאמינים שהדיוויזיות הללו תקבלנה את מרותם. חברי אגודות-הסתר אמנם דיברו על הנהגת מרד נגד טורקיה, אבל הם גם הביעו הסתייגות ממעשה כזה. טעם אחד לכך היה האמונה שגרמניה עומדת לנצח בקרוב במלחמה. הם היו חייבים לשאול את עצמם, לשם מה להצטרף לצד המפסיד. טעם נוסף היה שהם העדיפו, לנוכח הברירה בין האימפריה העות'מאנית למעצמות הברית האירופיות, שהטורקים המוסלמים ולא נוצרים ישלטו בהם.

אף כי הראיות למה שאגודות-הסתר זממו הן דלות ביותר, נראה שהן נטו ללבות מין תחרות בין בריטניה לטורקיה על נאמנות הערבים. הם יעצו לחוסיין (באמצעות בנו פייצל), לא להצטרף למעצמות הברית כל עוד בריטניה לא תתחייב לתמוך בעצמאות של רוב האזור של אסיה המערבית הערבית. עם התחייבות בריטית כזאת בידן, תוכלנה אגודות-הסתר לבוא לעות'מאנים בדרישה לשלם מחיר גבוה יותר. אחרי פגישותיו בדמשק, המשיך פייצל לקושטא כדי לפגוש את הווזיר הגדול. כשחזר לדמשק ב-23 במאי 1915, בדרכו הביתה לחג'אז, גילה שהמצב שם השתנה במידה ניכרת. ג'מאל פאשה, המושל הטורקי של סוריה, חש שהערבים קושרים קשר, ונקט אמצעים לחיסולו. הוא הנחית מכה קשה על אגודות-הסתר, הושיב במאסר רבים ממנהיגי הקשר וגירש אחרים. הוא פירק את שלוש הדיוויזיות הצבאיות הערביות, ושלח רבים מקציניהן לקרבות בגליפולי.

קומץ הקושרים שנותרו שם, אמרו עכשיו לפייצל שהם כבר אינם יכולים ליזום מרד נגד האימפריה העות'מאנית. חוסיין צריך לעשות זאת, והם ילכו בעקבותיו, אם חוסיין יצליח תחילה להביא את הבריטים שיתחייבו לתמוך בעצמאות ערבית. אנשי אגודות-הסתר ניסחו מסמך שהגדיר את השטחים שהיו אמורים להיות ערביים ועצמאים. המסמך נקרא אז פרוטוקול דמשק, והוא ניסח את הדרישות שהשריף עתיד היה להעלות בפני בריטניה. לחוסיין לא היה מה להפסיד בהעלאת הדרישות. מעשה זה יעזור לו להשיג את תמיכת אגודות-הסתר, כאשר יתחיל במרד. זו גם תהיה משענת לטענתו למנהיגות בפוליטיקה של ערב ושל הערבים, והיא תסייע לו להצדיק את תמיכתו בנוצרים נגד טורקיה המוסלמית.^[8] ביוני 1916 החל המרד הערבי. הצבא של חוסיין יצא בהתקפה על חיל המצב הטורקי הקטן שהיה באזור. חלומותיו וגאוותו של השריף חוסיין הלכו וגאו, אך התנפצו די מהר על קרקע המציאות. חוסיין לא הפך לנציג כל הערבים ואנשי הסהר הפורה לא הצטרפו למרד. ייתכן, שלא התייחסו ברצינות יתרה למושל הבדואי מן החיג'אז הרחוק. בנוסף, העות'מאנים ניסו להעלים את קיום המרד ואחר-כך תיארוהו כבגידה של מעטים, שהלכו שולל אחרי סוכנים בריטיים. ייתכן שחששו מידה הארוכה של נקמת הטורקים. ייתכן גם שהמסורת האסלאמית הטבועה בהם לא אפשרה לתת יד לברית עם הנוצרים. כמו כן, הנטיות הלאומיות המקומיות החזקות היו בניגוד למטרות הכלל-ערביות של המרד. גם קרבות מפוארים לא נזקפו לזכותו של השריף חוסיין. פעולותיו הצטמצמו בכיבוש ערי החיג'אז ועקבה, אך העיר מָדִינָה לא נכבשה. כמו כן, בוצעו פעולות חבלה מאחורי קווי האויב ופיגועים לאורך קווי מסילת הברזל החיג'אזית, שפגעו בתחבורה ובאספקה. הטורקים מצידם השתדלו למנוע כל מידע על כך שמתחולל מרד אי-שם במדבר.

כישלונו הבולט ביותר של המרד הערבי היה שלא הצליח לסחוף איתו את העיר מָדִינָה, עיר הקודש הגדולה השנייה בחיג'אז. מדינה שוכנת כ-500 קילומטרים צפונית-מזרחית למכה, וחוסמת את הדרך שממשיכה משם צפונה לעבר סוריה. לוחמיו של השריף חוסיין התקיפו אותה בתקופה הראשונה של המרד, אבל הובסו בקלות. מדינה הייתה מוקפת חומת אבן עבה שנבנתה כנראה במאה ה-12, וחומה זו כללה גם מגדלים ומצודה. אף על פי שמסילת הברזל פוצצה כמה פעמים במהלך המלחמה, חיל המצב העות'מאני המשיך לתקן אותה ולשמור אותה ראויה לשימוש.^[9]

כאשר התברר שהמרד לא משיג את יעדיו, נטלו הבריטים על עצמם את התכנון והפיקוד המבצעיים.^[10] הבדואים בהרים נזקקו בדחיפות לסיוע לוגיסטי, אבל הצבא הבריטי לא התלהב להעניק אותו. ראש המודיעין במצרים, שלח באוקטובר 1916 את תומאס אדוארד לורנס שכונה בהמשך לורנס איש ערב, כדי שידווח שמשלוח של כוחות בריטיים, לא ישנה את המצב. אולם, לורנס הפך לרוח-החיה בניהול המרד הערבי. בעזרת לורנס ויועצים בריטיים נוספים, מטוסים בריטיים תקפו טור של חיילים טורקים. בינואר 1917 המורדים כבשו את עיר הנמל הקטנה וג'ה. עיר זו הפכה לבסיס שממנו יצאו במשך השנתיים הבאות, התקפות על הרכבות, על מסילת הברזל ועל מיכלי המים שלאורכה – ואילצו את הטורקים לעבור למגננה. בסוף יוני 1917 תקפו המורדים את העיר עקבה וב-6 ביולי כבשו את עיר הנמל החשובה הזו.^[11]

באוגוסט 1917 קיבל גנרל אלנבי הוראה מלונדון לנצל את כיבוש עקבה ולהתקדם לתוך פלשתינה. לורנס הציע לאלנבי, תוכנית לביצוע סדרה של פעולות גרילה, שיבוצעו על ידי הערבים נגד מסילת חיג'אז בקרבת עקבה, וכך ימנעו מהטורקים לרכז די כוחות למלחמה נגד אלנבי. מכיוון שבמחנה של חוסיין היו סכסוכים רבים בין השבטים ובין הסורים והעיראקים – לורנס צירף אליו קצינים וחיילים בריטים. עיקר פעולות החבלה של לורנס בתקופה זו, בוצעו על ידי לורנס וחייליו. השיא של המערכה הערבית היה בתקיפת וכיבוש העיר דרעא ב-16 בספטמבר 1918, עיר שנמצאת היום באזור של דרום סוריה. הריסת מסילת הרכבת והריסת גשרי הרכבת באזור וכן ניתוק כבלי הטלגרף – סייעו לאלנבי בהתקפה שלו ובכיבוש טולכרם ונצרת. בתחילת אוקטובר 1918, נסוגו הכוחות העות'מאניים מהעיר דמשק. הגנרל אלנבי החליט שהערבים בראשות חוסיין ייכנסו לעיר ראשונים, כדי ליצור מצג של הצלה ערבית של העיר מידי העות'מאנים. אולם, מחווה זו גרמה לכך, שהערבים תבעו את דמשק והאזור מכוח הכיבוש.^[12]

חשיבותו של המרד הערבי בהנהגתו של השריף חוסיין, שנויה במחלוקת. המרד לא סחף את ההמון הערבי אלא רק את בני השבטים הבדואים של חיג'אז שהיו נאמנים לשריף. עיקר הפעילות של המרד הייתה פעולות חבלה ותקיפת שיירות, דבר שחייב את הצבא העות'מאני לרתק כוחות גדולים בחצי האי ערב. אמנם התבצעו מספר קרבות גדולים יחסית ב: מכה, וג'ה, עקבה ודרעא; אבל תרומתם למאמץ המלחמתי בזירה המזרח תיכונית הייתה זניחה לעומת המאמץ הבריטי.

מכתבי חוסיין-מקמהון ועריקת הקצין אל-פארוקי

ערך מורחב – מכתבי חוסיין-מקמהון

בשנים 1915–1916 התקיימה חליפת מכתבים^[13] בין הנרי מקמהון, שהיה מושל מצרים מטעם האימפריה הבריטית, לבין השריף חוסיין. חליפת המכתבים הייתה משא-ומתן רשמי-למחצה על התנאים שבהם יתמוך חוסיין במרד ערבי במזרח התיכון נגד העות'מאנים, כך שישרת גם את האינטרס הבריטי באזור. בתחילה היה ברור לבריטים שהם יתמכו בשריף חוסיין אשר יבצע מרד נגד העות'מאנים באזור חיג'אז. אולם בקיץ 1915 התקבל מכתב נוסף מחוסיין, שהרחיב את דרישותיו הטריטוריאליות כך שכל אסיה הערבית תיעשה ממלכה עצמאית הכפופה לשלטונו. דרישתו הבלתי צפויה, עוררה פליאה וצחוק בחוגי הממשל הבריטי בקהיר. יש ששיערו, שהוא דורש כבסיס למשא ומתן, הרבה מעבר למה שזכותו וכוחו מתירים לו לצפות לקבל. הנרי מקמהון לא רצה לייאש את חוסיין, והשיב לו בתחילה באדיבות שיש לדחות את הדיון על הגבולות עד תום המלחמה. אולם דרישה פתאומית זו לא הייתה מעשה חסר שחר, אלא נבעה מפגישותיו בדמשק של פייצל ותקוותו של חוסיין שהצלחה בריטית תסייע לטענתו למנהיגות של הערבים.

במקביל לדרישה פתאומית זו, ערק הקצין העות'מאני מוחמד שריף אל-פארוקי שהיה חבר באגודת-סתר בדמשק. העריק הצעיר התיימר להיות דובר אגודת-הסתר אלאחד. הדבר שהעניק מהימנות ליומרתו, היה העובדה שהוא הכיר את פרטי ההתכתבות הבריטית עם השריף חוסיין (ההיכרות הזו, מתוך פגישת פייצל בדמשק). אל-פארוקי דרש שבריטניה תתחייב לתמוך במדינה ערבית עצמאית בגבולות שחוסיין התווה. לכן נדמה היה לאנשי המודיעין הבריטי שהזהות בין שתי מערכות הדרישות (של חוסיין ושל אל-פארוקי) אינה מקרית, מכיוון שהן גם תאמו את הדרישות של אלמצרי (מייסד האחאחד) ושל גולים ערבים אחרים בקהיר. מסקנת אנשי המודיעין הייתה, שאם אכן אגודות-הסתר תומכות בחוסיין אז צריך לחדול מלראות בו כמייצג של המגזר שלו בלבד בחצי האי ערב. שהרי אם אגודות הסתר הערביות הן חזקות כפי שאל-פארוקי הציג אותן, אז חוסיין מייצג בעצם מאות אלפי חיילים עות'מאנים ומיליוני אזרחים ערבים באימפריה העות'מאנית.

אל-פארוקי הזהיר את אנשי המודיעין הבריטי, שעליהם להשיב לחוסיין מיד. לפי טענתו, אם הם מעוניינים ש"אלאחד" ינהיג התקוממות ערבית, עליהם לערוב לעצמאותו של המזרח התיכון דובר הערבית. הוא הגיש לבריטניה אולטימטום, וקצב לה רק שבועות בודדים להיענות להצעה; אם לא תיענה ההצעה, הוא אמר שהתנועה הערבית תעניק את תמיכתה לגרמניה ולעות'מאנים. אנשי הממשל הבריטי בקהיר חשו כי השאלה הערבית מתקרבת לנקודת משבר. הם האמינו שמעבר לקווי האויב קיים ארגון חזק ושהצעות השריף חוסיין בעצם באו מן הארגון הזה, וחששו שאם לא יגיעו איתו להסכמה, הערבים יעברו למחנה האויב. הם האמינו שהתקוממות ערבית תאפשר להם להציל את צבאות מעצמות-הברית שנלחמו על חייהם בשולי חצי-האי גליפולי שבדרדנלים. אנשיו של קיצ'נר בקהיר פנו להנרי מקמהון, ללכת לקראת הדרישות הערביות, אף על פי שלא נטה לכך.^[14] מקמהון שלח מכתב תשובה לשריף חוסיין, ב-24 באוקטובר 1915. להלן תמצית המכתב:

"קיבלתי את מכתבך בשמחה וביטויי הידידות והכנות מצדך גרמו לי שביעות-רצון מרובה. העברתי את תוכן מכתבך לממשלת בריטניה... אני מעביר אליך את סיכום הודעתה.... שני המחוזות של מרסינה ואלכסנדרטה וחלקים של סוריה המשתרעים מערבית מן המחוזות של: דמשק, חומס, חמה, וחלב – אין מקום לטענה על היותם ערבים טהורים. לכן יש להוציאם מגדר הגבולות הנתבעים בידיכם.... (הערה: במרסינה ואלכסנדרטה ישבה אוכלוסייה ערבית וגם טורקית; המחוזות המערביים, הכוונה היא ללבנון שחיו בה גם נוצרים ודרוזים, וארץ ישראל שגם בה אוכלוסייה מעורבת ואתרים קדושים למוסלמים, לנוצרים וליהודים.) עם הסתייגות זו, ללא דעה קדומה באשר לחוזים קיימים עם נסיכים ערבים, אנו מוכנים לקבל את הגבולות המוצעים. מדובר באותם חלקים בארצות ההן, שבהן חופשית בריטניה הגדולה לפעול בלא להרע לענייניה של בעלת-בריתה, צרפת.... תוך הסתייגות זו, מוכנה בריטניה להכיר ולתמוך בעצמאות הערבים בכל המחוזות אשר בגבולות שהותוו בידי השריף ממכה... ממשלת בריטניה תהיה אחראית למקומות הקדושים בפני התקפה מבחוץ ותכיר בקדושתם... כשהמצב יאפשר זאת תיתן בריטניה לערבים את הדרכתה ותסייע לייסד באותן טריטוריות את הצורות השלטוניות, אשר ייראו לה כמתאימות ביותר... מצד אחר, מוסכם, שהערבים החליטו לבקש אחר העצה וההדרכה של בריטניה בלבד, וכי היועצים והפקידים שיידרשו להקמת המסגרת המתוקנת על המנהל יהיו בריטים..." לאחר תגובתו של השריף למכתב זה, נשלח מכתב נוסף בדצמבר 1915, להלן תמצית המכתב:

" במה שנוגע לשני הוילאייטים (מחוז עות'מאני עם מוסדות מינהל) של חלב וביירות, הבינה ממשלת בריטניה הבנה מלאה את הודעתו בעניין זה והיא מקבלת אותה בתשומת לב מלאה. אולם, הואיל והאינטרסים של בעלת-בריתה צרפת נוגעים בשני האזורים האלה, מחייבת בעיה זו עיון קפדני. בזמן המתאים עוד נתקשר עמו בנידון.... אנו מאשרים בשלמות את משאלתו להתקדם בצעדים זהירים, ואין ברצוננו להכריחו לפעולה נחפזת, שיש בה כדי להפר את השגת מטרותיו. אולם בו-זמנית הננו רואים כדבר מחייב, שיפנה את מאמציו לאיחוד הערבים למען ענייננו המשותף וימריצם להימנע מתמיכה באויבנו בכל צורה שהיא.... בהצלחת מאמציכם וביעילות צעדיכם, באלה יהיו תלויים, לכשיבוא הזמן לכך, תוקפו וקביעותו של ההסכם שלנו. בתנאים אלו, ליבו יכול להיות סמוך ובטוח, כי בריטניה איננה מתכוונת לכרות שלום כלשהו, שחופש הערבים ושחרורם מעול השלטון הגרמני והטורקי, אינם מהווים בו תנאי-יסוד.^[15]

חתימת חוזה סייקס-פיקו

ב-21 באוקטובר 1915 הציע אדוארד גריי, שר החוץ של בריטניה, לפול קמבון - שגריר צרפת בבריטניה, שצרפת תמנה נציג לדיונים על גבולותיה העתידיים של סוריה, מכיוון שבריטניה ביקשה לתמוך בהקמת מדינה ערבית עצמאית. קמבון אמר לגריי שברור לו שממשלת צרפת תהיה שותפה להתייעצויות בעניין המגעים עם השריף חוסיין (דבר שלא התקיים כלל). קמבון שלח דו"ח לפריז ובו הביע את שמחתו, מכיוון שהוא הבין שההזמנה לשיחות מהווה "הכרה רשמית לזכויותינו בסוריה". הוא המליץ על ז'ורז' פיקו כנציג צרפת למשא ומתן, עקב בקיאותו הרבה בנושא. בינתיים, ב-28 באוקטובר נפגש דפראנס, שגריר צרפת בקהיר, עם אל-פארוקי, וקיבל ממנו מידע על חילופי המסרים בין מקמהון לשריף חוסיין. ב-23 בנובמבר התקיימה הפגישה הראשונה בין נציגי בריטניה לבין ז'ורז' פיקו. ארתור ניקולסון ממשרד החוץ הבריטי, הבהיר במהלך השיחה מה בדיוק הציעה בריטניה לשריף, והצרפתי הגיב בתדהמה מוחלטת. לא רק שהערכתו של דפראנס, שהבריטים לא ימסרו שטחים לידי חוסיין - הייתה שגויה, התברר גם שהבריטים לא התכוונו להתייעץ עם בעלי בריתם, לפני שיגיעו להסכם עם חוסיין. פיקו ענה מייד ואמר ש"הבטחת מדינה גדולה לערבים היא זריית חול בעיניהם. מדינה כזו לא תקום לעולם. אי-אפשר להפוך אוסף של שבטים לגוף-שלם ובר קיימה".

פיקו לא התרשם מאיומי הג'יהאד (איומים שהופרחו על ידי חוסיין ואל-פארוקי), והוסיף ש"סוריה קרובה מאוד לליבם של הצרפתים" ואף ממשלה צרפתית לא תסכים לוותר עליה. הוא הוסיף ואמר, שאחרי אובדן של חיי חיילים רבים כל-כך, צרפת לא תסכים לעולם להציע עצמאות לערבים. הנציגים הבריטים היו המומים מגישתו של פיקו, "כאילו סוריה וגם פלשתינה היו בבעלות צרפת". אולם הם לא יכלו להתעלם מהטענה שהצרפתים הם שספגו אבדות כבדות בהרבה, בזמן המלחמה נגד גרמניה. לאחר הפגישה, הבריטים הבינו שחשאיות המכתבים לחוסיין עלולה לאושש את ההאשמה שבריטניה פועלת באנוכיות להשגת מטרותיה האימפריאליסטיות, כאשר צרפת מקריבה את חייליה בחזית המערבית, למען המטרה המשותפת. פיקו ניצל את נקודת התורפה הזו, וההסכמה הלבבית הייתה חשובה מדי ושברירית. במגעים שהתקיימו לאחר הפגישה, הבריטים ניסו להמעיט בחשיבות המכתבים לחוסיין, וטענו שהשריף לא יצליח לעולם להשתלט על השטחים האלה, ופטרו את המדינה הערבית המובטחת כ"אבסורד" מכיוון שהערבים היו "ערב רב של שבטים פזורים, בלי לכידות ובלי ארגון". לגבי הסתרת המגעים עם חוסיין, הבטיחו הבריטים ש"אין כל כוונה שמדינה ערבית, אם בכלל ניתן להקים מדינה כזו, תכלול את לבנון או כל חלק שהצרפתים יתבעו לעצמם". הנסיגה החפוזה הזו, הותירה את פיקו תחת הרושם ש"הבריטים רוצים רק להונות את הערבים" וסבורים ש"הבניין שהם בונים לא יחזיק מעמד אחרי המלחמה". ראש ממשלת צרפת, אריסטיד בריאן, היה מודאג בשל הצלחתו של פיקו. הוא סבר שהשתלטות על טריטוריות גדולות כל-כך, תהווה מעמסה כבדה מדי על המדינה, ולכן הוא הורה לדיפלומט למתן את דרישותיו. בריאן טען שצרפת איננה זקוקה לאזור שסביב ירושלים, מכיוון שזו הייתה "חלקת ארץ נטולת ערך, שלא משתלם לקחתה".

הפגישה השנייה נערכה בלונדון ב-21 בדצמבר. פיקו הציג את הנכונות לקבל את הקטנת הטריטוריה שבה תשלוט צרפת, כוויתור שהוא הצליח לסחוט מהבכירים שמעליו, אך דרש את הסכמת הבריטים שתחום ההשפעה של צרפת יגיע עד מעבר לעיר מוסול, עד לנהר החידקל במזרח. הבריטים היו מוכנים להכיר בתביעה זו, אך דרשו שלבנון תהיה חלק ממדינה ערבית עתידית. גם פגישה זו הסתיימה ללא הכרעה.

כדי להיחלץ מהמבוי הסתום, קבע סייקס פגישה עם פיקו בשעות אחר הצהריים של אותו יום. המשימה שסייקס הציב לעצמו הייתה להשיג לבריטים מוצא לים בעיר חיפה, ואת פלשתינה. ולעומת זאת, לא הייתה לו כל התנגדות לוותר על מוסול ועל לבנון. שני האישים לא הצליחו להגיע להסכמה בעניין פלשתינה, ובסופו של דבר הסכימו שפלשתינה תהיה תחת שלטון בין-לאומי. הפשרה סללה את הדרך להסכם שאליו הגיעו ב-3 בינואר 1916.

בהסכם שילמו "מס שפתיים" להבטחה לעצמאות ערבית שהעניק מקמהון לחוסיין, אך השתמשו ב"קו" שסייקס שירטט: מעכו שבחוף הים התיכון ועד כירכוכ שבקרבת הגבול הפרסי, וכך למעשה חולק לשניים המחוז שהציע מקמהון לחוסיין. השטח שמצפון לקו הזה יהיה תחת חסותם של הצרפתים, ואילו השטח שמדרום לו יהיה תחת חסותם של הבריטים. בתוך כל אחת מהטריטוריות האלה, יהיו אזורים שבהם יוכלו צרפת ובריטניה לבסס את שליטתן המלאה, אם יחפצו בכך. האזור "הכחול" – הצרפתי, הקיף את חופי לבנון וסוריה, והתפשט צפונה לחלקים שנמצאים בדרום טורקיה של ימינו. האזור "האדום" – הבריטי, הרחיב את ראש הגשר של הצבא הבריטי שנמצא בדרום עיראק עד מעבר לבגדאד ועד כירכוכ בצפון ובמזרח כלל את עבר הירדן ואת הנגב שבדרום פלשתינה, ובנפרד כלל גם את נמל חיפה. פלשתינה קיבלה במפה את הצבע החום. שני הצדדים ביקשו את הסכמתה של בעלת בריתם, רוסיה, וההסכם הובא לידי סיכום בחילופי מכתבים בחודש מאי 1916.^[16] באותה העת נשמר קיומו של ההסכם בסוד.^[17] בחוזה נכללו גם האינטרסים של בעלות הברית רוסיה ואיטליה באזורים נוספים של האימפריה העות'מאנית. אמנם מדינות אלה לא השתתפו במשא ומתן, אך הדרישות שלהן היו ידועות ממגעים דיפלומטיים קודמים, והחוזה הועבר לידיעתן, בחוזה נכתב:

• רוסיה תספח לעצמה את מחוזות ארזרוס, טרביזונד.... עד לנקודה שיוסכם עליה מאוחר יותר.

• באזור כורדיסטן.... שרשרת ההרים החולשת על אמדיה.... יותרו עליהם לטובת רוסיה.

• בכל הסדר יש לקחת בחשבון את תביעותיה של איטליה בחבלי טורקיה באסיה.^[18]

החוזה היה סודי ולא פורסם, אבל הקומוניסטים שתפסו את השלטון ברוסיה, ומצאו אותו במשרדי המודיעין, פרסמו אותו ב-23 בנובמבר 1917 בעיתונים איזבסטיה ופראבדה, כדי לבזות את הקולוניאליזם המערבי, אשר הכין תוכניות לתפיסת קולוניות חדשות, עוד לפני שהמלחמה הסתיימה והשטחים נכבשו. פרסום זה גרם מבוכה רבה לבעלות הברית וחוסר אמון בינם ובין הערבים. גם הציונים היו נסערים, מכיוון שהסכם זה סתר את הצהרת בלפור, שפורסמה רק שלושה שבועות לפני כן.

ב-11 בדצמבר 1917 נכבשה ירושלים על ידי הצבא הבריטי בראשות הגנרל אלנבי, ובתחילת אוקטובר 1918 נכנס הצבא הבריטי לדמשק ללא קרב. אולם האופוריה של הניצחון, לא האריכה ימים. הערבים תבעו כעת את דמשק לעצמם, והבריטים נאלצו להודות שלא הבטיחו את העיר רק להם, אלא גם לצרפתים. במזרח התיכון החלו שנים של דיונים וויכוחים – בין המעצמות לבין עצמן ולבין התושבים המקומיים. במקביל התנהלו פעולות טרור שהגיעו גם לשיאים של תוהו ובוהו, בעיראק, בסוריה ובפלשתינה.^[19]

ההסכם אושר והורחב בוועידת סן רמו ב-1920, בה חולקה האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופאיות שניצחו במלחמת העולם הראשונה, אך כלל שינויים ובהם, בלחץ בריטניה, אישור הצהרת בלפור. בסופו של דבר, ההסכם מעולם לא יצא אל הפועל. בריטניה לא כיבדה את ההסכם ובפועל החלוקה נקבעה על ידי חבר הלאומים בשיטת המנדטים, שהעניקה לשתי המעצמות שליטה בפועל, אם כי לא באופן רשמי, כפיקדון לכאורה שהופקד בידיהן.

סוגיית כפל ההבטחות – לצרפתים, לערבים וליהודים

הטענה שממשלת בריטניה נתנה הבטחות מנוגדות לערבים, לצרפתים וליהודים, הייתה בעיני רבים, לסברה מוסכמת. הצרפתים התמרמרו על ניסיונותיהם של קציני צבא בריטיים לחתור תחת מעמדם בסוריה. המוסלמים בהודו ובמדינות נוספות, זעמו על הרס האימפריה העות'מאנית ועל העידוד שהעניקו הבריטים לשריף חוסיין בהתקוממותו נגד "השער העליון". הערבים חשו את עצמם – מרומים. הם טענו כי בעת המשא ומתן עם השריף חוסיין, על מתן עצמאות לערבים, עסקו בעלות הברית – בלא לעדכן את חוסיין – בחלוקת הנחלות הערביות, כשלל מלחמה שלעתיד-לבוא. הם גינו את הסכם "סייקס-פיקו" כ"פרי החמדנות, מעשה מדהים של הולכת שולל".

ארץ-ישראל במיוחד, הייתה סוגיה קשה ושנויה במחלוקת: הציונים התמרמרו על שחיקתה ההדרגתית של "הצהרת בלפור" ועל השתמטותה של ממשלת בריטניה ממילוי התחייבויותיה לפי תנאי המנדט; וערביי ארץ-ישראל הוקיעו את הצהרת בלפור כשורש כל צרותיהם. הם טענו כי הנרי מקמהון, הנציב העליון במצרים, הבטיח במכתב מ-24 באוקטובר 1915, עצמאות לערבים. לטענתם, הופרה ההבטחה הזו. אותו מכתב, ניצב במוקד המחלוקת, ושימש מושא לפלפולים שדשו בכל תג שבו.

למרות הכחשות רשמיות חוזרות ונשנות, הרעיון שממשלת בריטניה קיבלה על עצמה התחייבויות סותרות, סירב להיעלם. אימצו אותו כמה אינטלקטואלים בריטים. ביאטריס וב רשמה ביומנה ב-26 באוקטובר 1930 : "האיש במקום נתן הבטחות לערבים, והקבינט הבריטי נתן הבטחות ליהודים". בשלהי שנות השלושים חזר ארנולד טוינבי (שעבד כפקיד במשרד החוץ עד אביב 1919) על הטיעון הזה בהזדמנויות רבות. הופעת ספרו של ג'ורג' אנטוניוס "התעוררות הערבים" הפיצה את הרעיון שהבריטים הונו את הערבים. לימים נעשה ספר זה מקובל כמקור מוסמך ליחסי האנגלים והערבים בימי מלחמת העולם הראשונה. ההיסטוריון ישעיהו פרידמן חקר את התעודות מהארכיון הרשמי הבריטי, ומסקנתו היא שהערבים לא צודקים בטענותיהם. את עיקרי ממצאיו הוא הפנה ושלח לארנולד טוינבי, ששלח אליו את תגובתו.

עיקרי הטענות של ישעיהו פרידמן

• מכתבו של מקמהון מ-24 באוקטובר 1915 לא היה מסמך בעל תוקף משפטי, אלא מסמך פוליטי לא מחייב. המכתב היה חלק מסדרת מכתבים שלא הגיעה לכלל סיכום. המכתב איננו חד-צדדי, כפי שהוצג – "ההבטחה החגיגית" לעצמאות ערבית הותנתה בהתקוממות ערבית כללית בכל רחבי הסהר הפורה. הבריטים ובעלות בריתם קיבלו על עצמם רק להכיר בעצמאות הערבים ולתמוך בה באזור שישחררו הערבים בעצמם. רק שבטי חיג'אז, ולאחר כיבוש עקבה גם שבטי הבדואים שממזרח לנהר הירדן, התקוממו נגד הטורקים. ערביי ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה לחמו במסגרת הכוחות העות'ומאניים נגד הבריטים, וגרמו להם לאלפי נפגעים (ולא ערקו ולא הצטרפו למרד כפי שהובטח על ידי אל-פארוקי שהציג עצמו כנציג אגודות הסתר הערביות). אם נותר חוב שלא נפרע, שחייב אחד הצדדים למשנהו, הרי זה חוב ערבי לבריטים ולא להפך. במכתב הבא של מקמהון מ-14 בדצמבר 1915, מופיעה התניה ברורה, שמילוי ההבטחה הבריטית תלוי במידת מילוי חלקם של הערבים במלחמה: "בהצלחת מאמציכם וביעילות צעדיכם, באלה יהיו תלויים, לכשיבוא הזמן לכך, תוקפו וקביעותו של ההסכם שלנו". כמו כן, בשני המכתבים נכתב במפורש שההבנה בין הבריטים לשריף חוסיין, מותנית גם בהסכמתן של בעלות הברית, ובעיקר צרפת: "מדובר באותם חלקים בארצות ההן, שבהן חופשית בריטניה הגדולה לפעול בלא להרע לענייניה של בעלת-בריתה, צרפת".^[20]

• סלע המחלוקת העיקרי בין ערביי ארץ ישראל לממשלת בריטניה נסב בעיקר סביב פירושו של המונח "וילאייט", ובעיקר "הוילאייט של דמשק" ובאנגלית: Disrict of Damascus. הערבים לא היו מודעים לכך והפקידים הבריטיים לא טרחו לבדוק בארכיונים ולגלות שבעת המשא ומתן בשנת 1915 הן עם אל-פארוקי והן עם השריף חוסיין, לא הועלתה דרישה לגבי פלשתינה ולבנון. סוריה ומסופוטמיה עניינו אותם, ולא ארץ –ישראל. ההשקפה שהציגו הערבים בשנות העשרים והשלושים הייתה, שהואיל וארץ-ישראל לא נזכרה במפורש בין הסייגים שציין מקמהון, אזי היא נכללה בשטח שבו הייתה בריטניה אמורה להכיר בעצמאות ערבית. ממשלת בריטניה, לעומת זאת, גרסה שהסתייגויותיו של מקמהון נגעו ל"אותם חלקים של סוריה המצויים ממערב למחוז דמשק", כאשר המונח "מחוז" שקול כנגד "וילאייט"; הואיל ווילאייט דמשק כלל בין השאר את הסנג'קים חורן ומען, לימים עבר הירדן, משתמע מכאן כי וילאייט ביירות והסנג'ק העצמאי ירושלים נכללו בסייגים, ולכן "כל פלשתינה, ממערב לנהר הירדן, נמצאה אפוא מחוץ להתחייבותו של מקמהון.^[21]

• במכתבו של מקמהון הובהר היטב כי בריטניה כבולה להתחייבויות כלפי בעלות בריתה, וכי בריטניה הכירה במעמדה של צרפת בסוריה. במכתב נאמר: " מדובר באותם חלקים בארצות ההן, שבהן חופשית בריטניה הגדולה לפעול בלא להרע לענייניה של בעלת-בריתה, צרפת". כמו כן נאמר במכתב: " חלקים של סוריה המשתרעים מערבית מן המחוזות של: דמשק, חומס, חמה וחלב – אין מקום לטענה על היותם ערבים טהורים. לכן יש להוציאם מגדר הגבולות הנתבעים בידיכם". הכוונה היא ללבנון שבה היו מיעוטים גדולים של דרוזים ונוצרים, וארץ-ישראל, שם התגוררו לפני המלחמה, לפי דיווחי הקונסוליות הבריטיות, כ-100,000 יהודים.^[22] כמו כן מצורפת מפת הוילאייטים והסנג'קים שרואים בה במפורש שמחוז דמשק, כולל את עבר הירדן ("עד ים המלח"), ואיננו כולל את מחוזות ביירות וירושלים.

• מכתבי מקמהון נכתבו בחיפזון בגלל הלחץ שהפעילו השריף חוסיין והקצין העריק אל-פארוקי, בטענות שווא שצפויה הכרה גרמנית-טורקית מיידית בעצמאות ערבית, וכן שבאזור דמשק מרוכזות שלוש דיוויזיות עות'מאניות שעיקר אנשיהן ערבים, ואנשיהן יפעלו לפי הוראות של אגודות-הסתר – ומדובר בתרמית מכיוון שאגודות הסתר הערביות כבר חוסלו למעשה. התכתובת, אף שהייתה ממושכת, נותרה ללא סיכום, וההתקוממות הערבית הכללית באזור הסהר הפורה – לא התרחשה. בהציגו את העמדה הערבית בועידת השלום בפריז (1919), פייצל לא התייחס לתכתובת שניהל אביו. גם בעלות בריתה של בריטניה, החתומות על "הסכם אסיה הקטנה" וגם חבר הלאומים, לא סמכו עליה את ידם. מבחינת המשפט הבינלאומי, התכתובת בין מקמהון וחוסיין היא נטולת תוקף לחלוטין.^[23]

מפת חלוקת האימפריה העות'מאנית לווילאטיים בשנת 1900

עיקרי הטענות של ארנולד טוינבי

ארנולד טוינבי מתרכז בדבריו, בפירוש המושג "וילאייט" שבמכתבו של מקמהון מ-24 באוקטובר 1915. מקמהון ציין את "הוילאיות דמשק, חומס, חמה וחלב" כטריטוריות העות'מאניות שבהן וממזרח להן, אך לא ממערב להן, מוכנה ממשלת בריטניה להכיר בעצמאות ערבית, ולתמוך בה. טוינבי מסביר מדוע הוא וגם אחרים פירשו את המושג "וילאייט" לא במשמעות העות'מאנית הרשמית של המונח – "מחוז", אלא כ"סביבות הערים", לפי השימוש הלא-רשמי של המילה בערבית. טוינבי טוען שכל שאיפתו הייתה להבהיר מה היו התחייבויותיה הממשיות של ממשלת בריטניה. טוינבי כותב שמר פרידמן צודק לחלוטין כי הפרשנות הטבעית ביותר של המילים "וילאייט דמשק" צריכה להיות "המחוז העות'מאני דמשק" ולא "סביבות דמשק". אולם מקמהון לא כתב "וילאייט דמשק" אלא "וילאיות (לשון רבים) דמשק, חומס, חמה וחלב", וזו הייתה הסיבה לכך שהמילה וילאיות פורשה כבעלת המשמעות "סביבות" ולא "מחוזות".

לא היו וילאייטים עות'מאניים של חומס ושל חמה. בווילאייט דמשק היה סנג'ק חמה, ובו ארבע קאזות (קאזה: תת-חלוקה של סנג'ק ; בראש הקאזה עמד קאדי), ביניהן הקאזות חמה וחומס. היה וילאייט חלב, אבל אותו וילאייט השתרע מערבה עד חוף הים. לוילאייט זה השתייך סנג'ק חלב, וכן נכללו בו שלוש קאזות חופיות: איסכנדרון, ביילן ואנטקיה. ברור שמקמהון לא התכוון לכלול את הקאזות הללו באזור שבו הוא הכיר בעצמאות ערבית, מכיוון ש"אי אפשר לתארם כערביים, ובהם הייתה הכרה באינטרסים של צרפת". מכיוון שמקמהון התמצא היטב בגאוגרפיה המנהלית העות'מאנית, ודן בנושא עם הקצין אל-פארוקי, אז כנראה הוא השתמש במילה "וילאיות" במעורפל. ערפול זה היה מטעה בכוונה, כדי להשאיר פתח לקביעה עתידית של הגבול בין טריטוריה צרפתית לטריטוריה ערבית.

אפשר לטעון, כי גם אם פרשנות הוילאיות של מקמהון היא הנכונה, עדיין מכתבו של מקמהון, מוציא את פלשתינה מתחום העצמאות הערבית, בגלל ההתחייבות לאינטרסים של צרפת. אולם ברגע שצרפת קיבלה את המנדט על לבנון וסוריה ובריטניה קיבלה את המנדט על פלשתינה – פקע תוקף ההסתייגות המותנית לטובת צרפת, ונדרש לפרוע את ההתחייבות לעצמאות ערבית. טוינבי טוען עוד, כי גם אם ההתחייבויות של מקמהון הן נטולות תוקף משפטי, יש להן תוקף מוסרי.^[24]

תחולת ההסכם והשלכותיו

בסוף 1917, אחרי מהפכת אוקטובר ברוסיה, גילו הבולשביקים את ההסכם בארכיון של משרד החוץ הרוסי, ופרסמו אותו^[25] כדי לבזות את הקולוניאליזם המערבי. ההסכם בטל מבחינה משפטית ב-1918^[^{דרוש מקור]}, אך השפעתו ניכרת עד היום - אפילו בראשית המאה ה-21 שב ההסכם ונזכר בהקשר לתהפוכות ההיסטוריות הפוקדות את האזור בעקבות האביב הערבי.

הצהרת בלפור

ערך מורחב – הצהרת בלפור

המסמך הראשון על הציונות שהוגש לממשלת בריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, חובר בנובמבר 1914, בידי הרברט סמואל, שהיה שר בממשלת בריטניה. הרברט סמואל היה מן היהודים הראשונים שמילאו תפקיד של שר בממשלת בריטניה. המסמך שחיבר, מדגיש את היתרונות המדיניים והאסטרטגיים העשויים לנבוע מארץ-ישראל יהודית-בעיקרה, שתקיים יחסים מיוחדים עם בריטניה. ב-1915 ביטא העיתונאי הרברט סיידבותם, רעיונות דומים במאמר-עיתונות וגם ב"תזכיר על המדיניות הבריטית". בעיר מנצ'סטר קם גוף שנקרא "האסכולה הציונית של מנצ'סטר" ובו נפגשו והחליפו דעות מנהיגים ציוניים עם נוצרים תומכי ציונות. באמצעותם נפגש חיים ויצמן בפעם הראשונה עם ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' (שהתמנה לתפקיד בדצמבר 1916).^[26]

הבריטים היו מאוכזבים מהסיכומים ב"הסכם סייקס-פיקו", במיוחד מההסדר הגרוע מבחינתם, בפלשתינה. הרברט סמואל זיהה את ההזדמנות לקדם את שאיפתו להקמת מדינה יהודית בפלשתינה. הוא החל לטעון שתמיכה בהקמת מושבה יהודית ממזרח לסואץ, תאפשר לבריטניה לשלול את הטריטוריה הזאת מכל מעצמה זרה יריבה. הוא טען שמושבה יהודית ממזרח לסואץ תאפשר לבריטניה הרחקה של כל מעצמה יריבה שעלולה לאיים על תעלת סואץ, ואמר לעמיתיו: "גבול משותף עם שכנה אירופית בלבנון מהווה סכנה קטנה הרבה יותר לאינטרסים החיוניים של בריטניה מאשר גבול משותף באל עריש". סמואל טען שמהלך כזה יוביל לאהדה לבריטניה בפזורה היהודית. למעצמות הברית היה ברור שכדי לנצח את הגרמנים – נדרש סיוע מארצות הברית. בארצות הברית חיו שני מיליון יהודים, והוא ועמיתיו החלו להאמין שזכייה בתמיכתם, תוכל לסייע להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה. גריי ביקש משגריר בריטניה בפריז, לברר כיצד יגיבו הצרפתים אם בריטניה תפרסם הצהרת תמיכה בציונות, "כדי לזכות באהדתם של כוחות יהודיים באמריקה ובמקומות אחרים, שבמידה רבה אינם ידידותיים כרגע לבעלות הברית". הצרפתים לא הבינו מיד מה מנסים הבריטים להשיג, והגיבו לרעיון בביטול. דיפלומט צרפתי אמר כי "תמיכה ב"ממלכת ישראל" היא נלעגת ולא תשרת כל מטרה... מוטב לומר על כך כמה שפחות". לויד ג'ורג' שהחליף את אסקווית' בראשות הממשלה, בדצמבר 1916, החליט להורות על הפלישה לפלשתינה. הוא היה מודע לכך שמהלך כזה יגרור אחריו האשמות באימפריאליזם. לכן הוא גמר אומר בליבו, שתמיכה בשאיפות הציונים, היא דרך טובה לסכל את שאיפותיהם של הצרפתים במזרח התיכון, ובו בזמן להשתיק את נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, שהתנגד נמרצות לשאיפות האימפריאליסטיות של צרפת ובריטניה. התמיכה בציונות, להבדיל מ"הסכם סייקס-פיקו", נראתה כצעד מוסרי, אך הנימוקים שהובילו את ראש הממשלה למהלך זה – נותרו בעינם. אסקווית' אמר: "ללויד ג'ורג' לא אכפת מהיהודים, מעברם או מעתידם, אך הוא חושב שזו תהיה הפקרות להניח למקומות הקדושים לנצרות, לעבור לשליטתה של צרפת".^[27] לאחר כיבושן של באר שבע ועזה בסוף אוקטובר 1917, בריטניה פרסמה ב-2 בנובמבר 1917 את "הצהרת בלפור", כדי להדוף את התביעה הצרפתית לממשל בינלאומי בפלשתינה, כפי שנקבע בהסכם "סייקס-פיקו". הצהרת בלפור הכריזה:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, ותעשה את מיטב המאמצים להשגת מטרה זו, בתנאי שלא תפגענה זכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הלא יהודיות הקיימות בפלשתינה, או בזכויות ובמעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת".^[28] ההצהרה מבחינת הציונות הייתה פריצת דרך היסטורית. היו בין היהודים שהשוו את ההצהרה להכרזת כורש. לאחר פרסום ההצהרה פרצה שמחה גדולה בעולם היהודי. ברחבי העולם אורגנו עצרות הזדהות יהודיות פרו-בריטיות. עם זאת היו קבוצות מיעוט יהודיות ששללו את ההצהרה והכריזו מלחמה עליה ועל הציונות. בעולם הערבי ההצהרה נתקבלה בדיכוטומיות, ערביי ארץ ישראל קיבלו אותה באיבה גלויה, ובתגובה אף איימו במהומות דמים, אך האמיר פייסל הראשון, אחד מהמנהיגים הערבים הבולטים באותה תקופה, קיבל אותה באהדה, והסכים לה, בתנאי שיוגשמו במקביל השאיפות הלאומיות הערביות במלואן.

כדי למלא את ההצהרה בתוכן מעשי מינו הבריטים ב-1920 את המדינאי היהודי הבכיר הרברט סמואל, שכבר הספיק לכהן בממשלת בריטניה במשרות של שר הדואר ושר הפנים, להיות הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי בארץ ישראל.

ההסכם בוועידת סן רמו

ועידת סן רמו שנערכה ב-1920 אישרה מחדש ובהרחבה את תנאי הסכם סייקס-פיקו בין צרפת לבריטניה לחלוקת האזור. הוועידה החליטה למסור לבריטניה את השלטון על ארץ ישראל במנדט. המנדט כלל גם את עבר הירדן המזרחי, שהופרד בשנת 1922 והפך לאמירות עבר הירדן. אמירות זו קיבלה עצמאות בשנת 1947 ושינתה את שמה לשם "הממלכה הירדנית ההאשמית".

כמו כן החליטה הוועידה לכלול במנדט את הצהרת בלפור ולהטיל על בריטניה, כמעצמה המנדטורית, את האחריות למימוש ההצהרה. בהחלטה על מסירת המנדט נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת ייסוד "הבית הלאומי" לעם היהודי בארץ-ישראל",^[29] כמו כן, הוחלט על מסירת סוריה ולבנון במנדט לצרפת, למרות התנגדות הערבים וכן על חלוקת מדינות צפון אפריקה בין המעצמות עצמן ולכונן מנדט בריטי בשטח המחוזות העות'מאניים לשעבר בגדאד, מוסול ובצרה שייקרא המנדט הבריטי על מסופוטמיה.^[30]

קביעת גבולות ארץ ישראל

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה, לא הייתה ארץ ישראל אלא מושג היסטורי. גבולותיה באותה עת לא תאמו לגבולותיה ההיסטוריים. גם הגבולות ההיסטוריים השתנו פעמים רבות החל מההבטחה האלוהית לאברהם (בראשית, י"ב, א'–ג') ועד ליציאה לגלות רומא, אולם גבולות ההתנחלות של שנים עשר השבטים, נחשבו לגבולות ההיסטוריים של עם ישראל (יהושע, י"ג).

גבולות הארץ לפי "הסכם סייקס-פיקו"

ב"הסכם סייקס-פיקו", ארץ ישראל חולקה לחמש טריטוריות נפרדות, בעלות שלטון שונה^[31]:

"השטח הכחול" – תחת שליטה צרפתית ישירה: מצפון לקו העובר מים כנרת ועד לאזור ראש הנקרה.
"השטח הכתום" – תחת שליטה בריטית ישירה: מפרץ חיפה, עכו וחיפה, והשטח סביב עמק זבולון.
"השטח הסגול" – נועד להיות תחת שליטה בינלאומית של: צרפת, בריטניה, רוסיה ואיטליה: "מרכז ארץ-ישראל, מדרום לשטח הכחול ועד לקו המים העובר ממרכז ים המלח ועד לים התיכון בקרבת עזה".
"שטח A" – מדינת חסות צרפתית; השטח שממזרח לנהר הירדן, ממוצאו בצפון ועד להתחברותו עם נהר הירמוך.
"שטח B" – מדינה ערבית תחת חסות בריטית ("השטח האדום") בעבר הירדן, מנהר הירמוך עד עקבה. בארץ ישראל המערבית, מקו ים המלח-עזה עד גבול מצרים.

לויד ג'ורג' שהתמנה לראשות ממשלת בריטניה בדצמבר 1916, התעניין בציונות ובארץ-ישראל ותמך בסיפוחה עוד מתחילת המלחמה. הוא ראה ב"הסכם סייקס-פיקו" – מסמך מיותר ולא רצוי. במיוחד הוא כעס על חיתוכה הגס של ארץ-ישראל. הסכם סייקס-פיקו לא התממש, אבל הוא היה השלב הראשון בקביעת גבולותיה של ארץ ישראל, והיו לו השלכות לגבי התוויית הגבולות בעתיד.

הגבולות הזמניים שנקבעו על ידי אלנבי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, רוב שטחה של ארץ-ישראל נכלל תחת שלטון צבאי בריטי שנקרא: "מנהלת שטחי האויב הכבושים – דרום" (Occupied Enemy Territory Administration – South) (אנ'). ארץ זו השתרעה מגבולה של ארץ-ישראל עם מצרים (גבול 1906) – בדרום, צפונה עד קו שנמשך (ממערב למזרח) מחוף הים התיכון מצפון לעכו (בקירוב לצפון נהריה) ועד לחוף הדרומי של ים החולה (ליד יסוד המעלה). בקו זה הייתה סטייה לרעת צרפת, מהקו שב"הסכם סייקס-פיקו", אבל גבול זה הוציא מתחומי ארץ-ישראל את רוב הגליל העליון ועמק החולה עם היישובים היהודיים שכבר היו קיימים בהם. עבר הירדן המזרחי ודרום סוריה ומזרחה נקראו "ארץ האויב הכבושה – מזרח" ואותה התכוונו הבריטים למסור לממשל ערבי. השטח שמצפון לגבול זה ועד לצפון סוריה, נקרא "ארץ האויב הכבושה – צפון" ונועד להיות תחת ממשל צרפתי. בפועל לא היה ברור מקומו המדויק של הגבול הצפוני, ובמפות שונות הותוו קווי גבול שונים.^[32]

הגבולות שנקבעו בעקבות ועידת סן רמו

ערכים מורחבים – ועידת סן רמו, גבול הצפון

עקבותיו של הסכם סייקס-פיקו שמעולם לא יצא לפועל והתבטל משפטית ב-1918 ניכרים בקווי הגבול ששרטט חבר הלאומים בועידת סן רמו ב-1920 אם כי התפיסה המנחה של שני מנגנוני ההסדרה הללו הייתה שונה בתכלית. לא עוד שליטה ישירה של המעצמות על שטחים אימפריאליים אלא משטר מנדטים בה הופקדו השטחים הערביים של האימפריה העות'מאנית בידי הנאמנים - המעצמות האירופאיות שניצחו במלחמת העולם הראשונה לתקופת ביניים בה יעצבו תושבי האזור ישויות ריבוניות שבבוא היום יזכו לעצמאות. אחת מנקודות החיכוך הבסיסיות בין הצרפתים לבריטים בהסכם סייקס-פיקו, שאלת עתידה של ארץ ישראל והמקומות הקדושים, שיושבה בפשרה - בינאום השטח שלימים נודע כפלשתינה-א"י, באה על פתרונה בוועידת סן רמו שהחלטותיה כללו את הצהרת בלפור ומסירתה של כל ארץ ישראל תחת המנדט הבריטי.

הפתרון לבעיית המים בצפון נדחה עד להשגת הסדר שיסוכם בעזרת סקר שייערך על ידי מומחים בריטיים, צרפתיים וציוניים.^[33] ב-23 בדצמבר 1920 נחתם הסכם הגבולות בין אנגליה לצרפת. הסכם זה קבע את הגבול, כדלהלן:" עמק הירמוך יהיה בתחום שלטונה של צרפת, אם כי הגבול ייקבע בצורה שתאפשר לבריטים לבנות מסילת-ברזל ולהניח צינור נפט לעיראק. אם יהא על אלו לעבור בשטח הנתון לשלטון צרפת, ייהנו מזכויות אקסטריטוריאליות. קו הגבול יחצה את עמק הירמוך מול צמח ויגיע לחוף הכנרת בצמח. על חוף הכנרת בצמח, ייקבע הגבול כך שכל אחת משתי המעצמות תוכל להקים לעצמה נמל ולידו תחנת רכבת. מצמח צפונה יחצה הגבול את ים כנרת עד לשפך נחל מסעודיה (כ-2.5 ק"מ מדרום-מזרח לשפך הירדן לכנרת). משם יפנה הגבול צפונה-מזרחה, תחילה במעלה נחל מסעודיה ואחר כך במעלה נחל משושים עד למקורו בקרבת האתר בו מצוי עין זיוון. משם צפונה לדרך המובילה מקוניטרה לבניאס, בה יפגע הגבול מרחק קצר מצפון לקוניטרה. משם לאורך דרך זו עד לבניאס, מבניאס יפנה הגבול מערבה לעבר מטולה ויקיף אותה כך שמטולה תישאר בשטח הבריטי (ארץ-ישראל). ממטולה מערבה יימשך הגבול בתחילה לאורך פרשת המים שבין אגן הירדן לבין אגן הליטני ואחר כך לאורך פרשת המים שבין הנחלים הזורמים לים התיכון מדרום לראש הנקרא (נחל בצת ונחל כזיב ויובליהם) לבין הנחלים הזורמים לים התיכון מצפון לראש הנקרה (ואדי עין עזיה, ואדי סמרה וואדי חמרה ויובליהם). סולם צור לכל אורכו, כולל המעגן הסמוך לקצהו הדרומי, יימצאו בתחום השטח הצרפתי. בהסכם זה הצרפתים ויתרו על חלקו הדרומי של הגליל העליון ועל עמק החולה, לעומת הקו שנקבע בהסכם סייקס-פיקו, מכיוון שהקו שסוכם תואם את הגבול התנ"כי הצפוני של ארץ-ישראל שהשתרעה "מדן ועד באר שבע". בהכללת מה שקרוי "אצבע הגליל" בגבולות ארץ-ישראל היה מענה לדרישות השדולה הציונית לכלול את היישובים היהודיים שבצפון רצועה זו בתחומי השטח שנועד להיות "בית לאומי" לעם היהודי.^[34]

ועדת ניוקומב – פולה וסימון הגבול

ערך מורחב – הסכם ניוקומב-פולה

בהתאם להסכם משנת 1920, הוקמה ועדת גבול בריטית-צרפתית שתפקידה היה לקבוע בשטח את קווי הגבול ולסמנם בצורה ברורה. בראש הוועדה עמדו לויטננט קולונל ניוקומב (בריטי) ולויטננט קולונל פולה (צרפתי). לוועדה הוענקו סמכויות רחבות לחרוג מקו הגבול שהותווה בהסכם הנ"ל, אם תנאי השטח ושיקולים מקומיים יצדיקו זאת. עם זאת, הופנו נושאים עקרוניים וחילוקי דעות לראשי שלטון המנדט בירושלים ובדמשק וגם לממשלות של שני הצדדים. עיצוב קו הגבול התבסס על כמה עקרונות: הצמדת קו הגבול לגורמי נוף בולטים, הקטנת השיבושים בחיים ובפעילות של האוכלוסייה בשטחי הספר, הימנעות מחציית אדמות כפרים לשני עברי הגבול, הימנעות מניתוק כפרים ממרכזים עירוניים. בגבול המזרחי בוצעו כמה שינויים משמעותיים. בהסכם המקורי נקבע שקו הגבול יחצה את הכנרת לאורכה, אך הוועדה קבעה שקו הגבול לאורך הקטע הצפון-מזרחי של ים כנרת (בקעת בית צידה) יעבור במרחק 10 מטרים מקו החוף. בחלק התיכון והדרומי של חופה המזרחי של הכנרת (הכפרים נוקייב ו: א-סמרה, שעל אדמותיהם הוקמו הקיבוצים עין גב והאון),^[35] מכיוון שהקרקעות ברובן היו בבעלות עבאס אפנדי (מנהיג הבהאים שהתגורר בחיפה),^[36]לכן, במרחק 2 ק"מ מדרום לכורסי, פונה הגבול מזרחה, ועולה על מתלול הגולן, ולמרבית אורך מהלכו עד לעמק הירמוך, קו הגבול נמשך במרומי המתלול. בתמורה, הבריטים ויתרו על הפינה הצפון-מערבית של הגולן, שבה היו אדמות ששייכות לאמיר מחמוד אל פאור שהיה אזרח של סוריה. הדו"ח של הוועדה אושר על ידי שתי הממשלות ב־7 במרץ 1923, אולם חלפה עוד שנה עד שקווי הגבול שהותוו, היו בפועל הגבולות הצפוני והצפון-מזרחי של ארץ ישראל.^[37]

גלריית מפות

מפות המציגות את גבולות ארץ ישראל החל מהסכם סייקס-פיקו עד ועדת ניוקומב-פולה

גבולו הצפוני של הגליל בשתי נקודות זמן: 1916, הסכם סייקס-פיקו ו-1924, הסכם ניוקומב-פולה. הסכם סייקס-פיקו (קו ירוק) ייעד את שטח ההתיישבות היהודית המתחדשת בצפון הגליל העליון שראשיתה בסוף המאה ה-19, התעבתה בזמן מלחמת העולם הראשונה ונודעה בשם אצבע הגליל וחלק ניכר מהגליל התחתון להיות תחת שליטה צרפתית בסדרים החדשים שיונהגו במזרח התיכון לאחר תום המלחמה. בפועל, האזור, לאחר שהכוחות הבריטים נסוגו ממנו בראשית 1919, הצרפתים לא קיימו בו נוכחות צבאית מתמדת, הלאומנים הסורים שאפו לספחו לממלכה הערבית של סוריה ושבטים מקומיים גם הם בחשו בקדירה, היה לשטח הפקר ומריבה עד לסימונו הסופי של הגבול - הסכם ניוקומב-פולה (קו כחול) והוא התוואי המוכר כיום כגבול הבינלאומי בין ישראל, סוריה ולבנון
הגבול עם המנדט הצרפתי בסוריה: הגבול לפי ההסכם האנגלו-צרפתי מ-1920 וקו הגבול הסופי שנוסח בידי ועדת ניוקומב-פולה

ראו גם

לקריאה נוספת

ג'יימס באר, קו בחול: בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, תרגם מאנגלית: בועז וייס. תל אביב: אופוס, 2016.
יצחק גיל-הר, קתדרה, לתולדות ארץ ישראל ויישובה, הפרדת עבר-הירדן המזרחי מארץ ישראל, גיליון 12, יולי 1979, עמודים 47–69.
גדעון ביגר, קתדרה, לתולדות ארץ ישראל ויישובה, הערות והארות ל: הפרדת עבר-הירדן המזרחי מארץ ישראל, גיליון 20, יולי 1981, עמודים 203–206.
משה ברור, גבולות ישראל, הוצאת יבנה, תל אביב, 1988.
גדעון ביגר, סוגיות גאוגרפיות ופוליטיות בתהליך קביעת גבול הצפון של ארץ-ישראל בתקופת המנדט, ארצות הגליל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983.
ג'ורג' אנטוניוס, התעוררות הערבים. Antonius, "The Arab Awakening". New York: Lippincott, 1939

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הסכם סייקס–פיקו בוויקישיתוף

נוסח ההסכם באנגלית
מפת החלוקה המיועדת לפי ההסכם
מפת החלוקה המיועדת לאזור ארץ ישראל, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
חליפת המכתבים המקורית בין מקמהון לחוסיין, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
משה דוד הר (עורך), יצירתה של "ארץ - ישראל המאנדאטורית" : חלק א', באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
ג'יימס באר, כך נקבעו גבולות ישראל לפני 100 שנה, באתר ynet, 16 בינואר 2016
הסדנה להיסטוריה חברתית, 100 שנים להסכם סייקס פיקו: על גבולות חדשים, טיהורים אתניים והמזרח התיכון המודרני - הסדנה להיסטוריה חברתית, באתר הארץ, 1 ביוני 2016
מורן זגה, ההסכמים הנשכחים שעיצבו את גבולות המזרח התיכון, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 8 במאי 2018
שאול משעל ויואב גלבר, ‏ביי ביי סייקס־פיקו, אודיסאה 29, אוקטובר 2015
מאיר זמיר, נקודה למחשבה: מודיעין ודה־קולוניזציה במזרח התיכון — מאה שנים להסכם סייקס־פיקו, ג'מאעה כ"ג, תשע"ז, עמ' 171-194
הסכם סייקס–פיקו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמוד 14
^ זיוה קרמר, לאומיות ערבית וכינונן של מדינות ערב, הוצאת עם עובד, 1989, עמודים 97-96.
^ ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 32-31
^ ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמוד 25
^ דוד פרומקין, השלום האחרון, כך נוצר המזרח התיכון המודרני 1914–1922, הוצאת דביר, 1994, עמודים 124-123
^ ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 37-28
^ זיוה קרמר, לאומיות ערבית וכינונן של מדינות ערב, הוצאת עם עובד, 1989, עמודים 76-75
^ דוד פרומקין, השלום האחרון, כך נוצר המזרח התיכון המודרני 1914–1922, הוצאת דביר, 1994, עמודים 148-147
^ דוד פרומקין, השלום האחרון, כך נוצר המזרח התיכון המודרני 1914–1922, הוצאת דביר, 1994, עמוד 191
^ זיוה קרמר, לאומיות ערבית וכינונן של מדינות ערב, הוצאת עם עובד, 1989, עמודים 79-78
^ ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 64-61
^ ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 79-68
^ חליפת המכתבים המקורית בין מקמהון לחוסיין (באנגלית)
^ דוד פרומקין, השלום האחרון, כך נוצר המזרח התיכון המודרני 1914–1922, הוצאת דביר, 1994, עמודים 150-147
^ זיוה קרמר, לאומיות ערבית וכינונן של מדינות ערב, הוצאת עם עובד, 1989, עמודים 78-77
^ נוסח ההסכם באנגלית
^ ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 50-45
^ זיוה קרמר, לאומיות ערבית וכינונן של מדינות ערב, הוצאת עם עובד, 1989, עמוד 89
^ ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 208-80
^ ישעיהו פרידמן, מיתוס של כפל ההבטחות, בריטניה, הערבים והציונות, 1920-1915, מכון בן-גוריון, 2004, עמודים 10-4
^ ישעיהו פרידמן, מיתוס של כפל ההבטחות, בריטניה, הערבים והציונות, 1920-1915, מכון בן-גוריון, 2004, עמודים 10, 32-31
^ ישעיהו פרידמן, מיתוס של כפל ההבטחות, בריטניה, הערבים והציונות, 1920-1915, מכון בן-גוריון, 2004, עמודים 10, 35-33
^ ישעיהו פרידמן, מיתוס של כפל ההבטחות, בריטניה, הערבים והציונות, 1920-1915, מכון בן-גוריון, 2004, עמודים 48-47
^ ישעיהו פרידמן, מיתוס של כפל ההבטחות, בריטניה, הערבים והציונות, 1920-1915, מכון בן-גוריון, 2004, עמודים 56-49
^ The deal was exposed to the public in Izvestia and Pravda on 23 November 1917 and in the British Guardian on November 26, 1917
^ כריסטופר סייקס, מבלפור עד בויין, מאבקים על ארץ ישראל, הוצאת מערכות, 1966, עמודים 19-18
^ ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 53-50
^ ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמוד 72
^ מתוך מאגר המידע "מסע בארץ ישראל" מסדרת "סביבות למידע"
^ ועידת סן רמו
^ יעקב שביט ויהושע פורת, המאנדאט והבית הלאומי 1917 – 1947, ההיסטוריה של ארץ ישראל, הוצאת כתר, 1982, כרך 9, עמוד 13
^ משה ברור, גבולות ישראל, הוצאת יבנה, תל אביב, 1988, עמודים 107-106
^ גדעון ביגר, סוגיות גאוגרפיות ופוליטיות בתהליך קביעת גבול הצפון של ארץ-ישראל בתקופת המנדט, בתוך ארצות הגליל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983, עמודים 434-433
^ משה ברור, גבולות ישראל, הוצאת יבנה, תל אביב, 1988, עמודים 109-107
^ צבי אילן, הפרסים של עין גב, דבר, 6 במאי 1983
^ בהאים בעמק הירדן
^ משה ברור, גבולות ישראל, הוצאת יבנה, תל אביב, 1988, עמודים 107-106

[1] ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמוד 14

[2] זיוה קרמר, לאומיות ערבית וכינונן של מדינות ערב, הוצאת עם עובד, 1989, עמודים 97-96.

[3] ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 32-31

[4] ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמוד 25

[5] דוד פרומקין, השלום האחרון, כך נוצר המזרח התיכון המודרני 1914–1922, הוצאת דביר, 1994, עמודים 124-123

[6] ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 37-28

[7] זיוה קרמר, לאומיות ערבית וכינונן של מדינות ערב, הוצאת עם עובד, 1989, עמודים 76-75

[8] דוד פרומקין, השלום האחרון, כך נוצר המזרח התיכון המודרני 1914–1922, הוצאת דביר, 1994, עמודים 148-147

[9] דוד פרומקין, השלום האחרון, כך נוצר המזרח התיכון המודרני 1914–1922, הוצאת דביר, 1994, עמוד 191

[10] זיוה קרמר, לאומיות ערבית וכינונן של מדינות ערב, הוצאת עם עובד, 1989, עמודים 79-78

[11] ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 64-61

[12] ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 79-68

[13] חליפת המכתבים המקורית בין מקמהון לחוסיין (באנגלית)

[14] דוד פרומקין, השלום האחרון, כך נוצר המזרח התיכון המודרני 1914–1922, הוצאת דביר, 1994, עמודים 150-147

[15] זיוה קרמר, לאומיות ערבית וכינונן של מדינות ערב, הוצאת עם עובד, 1989, עמודים 78-77

[16] נוסח ההסכם באנגלית

[17] ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 50-45

[18] זיוה קרמר, לאומיות ערבית וכינונן של מדינות ערב, הוצאת עם עובד, 1989, עמוד 89

[19] ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 208-80

[20] ישעיהו פרידמן, מיתוס של כפל ההבטחות, בריטניה, הערבים והציונות, 1920-1915, מכון בן-גוריון, 2004, עמודים 10-4

[21] ישעיהו פרידמן, מיתוס של כפל ההבטחות, בריטניה, הערבים והציונות, 1920-1915, מכון בן-גוריון, 2004, עמודים 10, 32-31

[22] ישעיהו פרידמן, מיתוס של כפל ההבטחות, בריטניה, הערבים והציונות, 1920-1915, מכון בן-גוריון, 2004, עמודים 10, 35-33

[23] ישעיהו פרידמן, מיתוס של כפל ההבטחות, בריטניה, הערבים והציונות, 1920-1915, מכון בן-גוריון, 2004, עמודים 48-47

[24] ישעיהו פרידמן, מיתוס של כפל ההבטחות, בריטניה, הערבים והציונות, 1920-1915, מכון בן-גוריון, 2004, עמודים 56-49

[25] The deal was exposed to the public in Izvestia and Pravda on 23 November 1917 and in the British Guardian on November 26, 1917

[26] כריסטופר סייקס, מבלפור עד בויין, מאבקים על ארץ ישראל, הוצאת מערכות, 1966, עמודים 19-18

[27] ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 53-50

[28] ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמוד 72

[29] מתוך מאגר המידע "מסע בארץ ישראל" מסדרת "סביבות למידע"

[30] ועידת סן רמו

[31] יעקב שביט ויהושע פורת, המאנדאט והבית הלאומי 1917 – 1947, ההיסטוריה של ארץ ישראל, הוצאת כתר, 1982, כרך 9, עמוד 13

[32] משה ברור, גבולות ישראל, הוצאת יבנה, תל אביב, 1988, עמודים 107-106

[33] גדעון ביגר, סוגיות גאוגרפיות ופוליטיות בתהליך קביעת גבול הצפון של ארץ-ישראל בתקופת המנדט, בתוך ארצות הגליל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983, עמודים 434-433

[34] משה ברור, גבולות ישראל, הוצאת יבנה, תל אביב, 1988, עמודים 109-107

[35] צבי אילן, הפרסים של עין גב, דבר, 6 במאי 1983

[36] בהאים בעמק הירדן

[37] משה ברור, גבולות ישראל, הוצאת יבנה, תל אביב, 1988, עמודים 107-106

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

אמנות והסכמים עם סיום מלחמת העולם הראשונה
בזמן המלחמה	הסכם סייקס–פיקו • פרוטוקול דמשק • ברית לונדון • חוזה ברסט-ליטובסק
ועידת השלום בפריז (1919)	חוזה ורסאי • חוזה סן-ז'רמן • חוזה ניי • חוזה טריאנון • הסכם סוור • חבר הלאומים
אמנות והסכמים בתום המלחמה	הסכם בתומי • הסכם בוקרשט (1918) • שביתת הנשק של סלוניקי • הפסקת האש של מודרוס • שביתת הנשק של וילה ג'יוסטי (אנ') • הסכם שביתת הנשק בין הקיסרות הגרמנית למדינות ההסכמה • הסכם רפאלו (1920) • הסכם אלכסנדרופול • הסכם מוסקבה (1921) • הסכם השלום בין ארצות הברית לגרמניה (1921) • הסכם השלום בין אוסטריה לארצות הברית (1921) • הסכם אנקרה • הסכם קארס • הסכם לוזאן • הסכם רפאלו (1922)
חלוקת השטחים	חלוקת האימפריה העות'מאנית • חלוקת גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה (אנ') • חלוקת האימפריה האוסטרו-הונגרית • מנדט חבר הלאומים
ערכים נוספים	ארבע עשרה הנקודות • פיצויי מלחמת העולם הראשונה • תוכנית דוז • תוכנית יאנג
תוצאות מלחמת העולם הראשונה