לדלג לתוכן

חוק סדר הדין הפלילי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוק סדר הדין הפלילי
פרטי החוק
תאריך חקיקה 1 במרץ 1982
תאריך חקיקה עברי ו' באדר תשמ"ב
גוף מחוקק הכנסת העשירית
חוברת פרסום ספר החוקים 1043, עמ' 43
משרד ממונה משרד המשפטים
מספר תיקונים

89

הנוסח המלא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 הוא החוק העיקרי המסדיר את הליכי הדיון הפלילי בישראל, החל משלב התלונה והחקירה, המשך במשפט וכלה בערעור על פסק הדין וגזר הדין.

קדם לחוק זה חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965[1] שאושר בכנסת ב-6 ביולי 1965 ונכנס לתוקף חצי שנה לאחר פרסומו, ב-15 בינואר 1966. לאחר שתוקן 14 פעמים, ב-2 בפברואר 1982 אישרה ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת נוסח משולב לחוק.[2]

עיקרי החוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חומר שהושג בחקירה יועבר לפרקליט או לתובע משטרתי, בהתאם לסוג העבירה. רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך. לאחר העברת חומר החקירה רשאי היועץ המשפטי לממשלה או תובע להורות למשטרה להוסיף לחקור, אם מצא שיש צורך בכך לשם החלטה בדבר העמדה לדין או לשם ניהול יעיל של המשפט.
ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שנסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין, וקיבל אישור לעמדתו זו מבעל תפקיד שהוסמך לכך. על החלטה שלא להעמיד לדין תימסר לחשוד הודעה בכתב שבה תצוין עילת סגירת התיק והחשוד יהיה רשאי לפנות לתובע שסגר את התיק בבקשה מנומקת לשנות את עילת הסגירה; תיק שנסגר בשל חוסר אשמה, יימחק רישומו מרישומי המשטרה. על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין תימסר למתלונן הודעה בכתב בציון טעם ההחלטה, והמתלונן רשאי לערור על החלטה זו.
אדם שיש להעמידו לדין יגיש עליו תובע כתב אישום לבית המשפט.
בפרק זה נקבעים גם כללים לסגירת תיק בהסדר.
הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו. בית המשפט שהוגש לפניו כתב אישום בפשע או בעוון, רשאי - לפי בקשת התובע - לצוות על הנאשם או על סניגורו לאפשר לתובע לעיין בכל חוות דעת בכתב או בתעודת רופא, שהנאשם מתכוון להביאן לפני בית המשפט כראיה.
הפרק קובע את מאפייניו של כתב אישום, ומסמיך את בית המשפט לפצל כתב אישום או לצרף כתבי אישום אחדים לדיון אחד. כן נקבעים כללי תיקון כתב אישום וחזרה מאישום.
משהוגש כתב אישום יקבע בית המשפט מועד למשפט; בית המשפט יודיע על המועד בכתב לתובע וימציא לנאשם הזמנה בכתב למשפט בצירוף העתק מכתב האישום. בית המשפט רשאי לתת בכל עת צו הבאה נגד הנאשם, אם ראה שיש צורך בכך כדי לכפות את התייצבותו למשפט במועד שנקבע.
בית המשפט יזמין, לבקשת בעל דין, כל אדם להעיד במשפט, זולת אם היה סבור שאין בהזמנת אותו אדם להועיל לבירור שאלה הנוגעת למשפט, וכן רשאי בית המשפט להזמין עד מטעמו.
עד לתחילת המשפט רשאי הנאשם, בהודעה בכתב לבית המשפט, להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן.
  • פרק ה': הליכי המשפט: דיון בפלילים ייעשה בנוכחות הנידון, אך מותר, בתנאים מסוימים, לדון שלא בפניו נאשם שהוזמן לתחילת המשפט ולא התייצב. הואשם תאגיד או חבר בני-אדם, לא ינוהל המשפט אלא בפני אדם המורשה כדין לייצג את התאגיד או חבר בני-האדם.
במשפט ינוהל פרוטוקול שישקף את כל הנאמר והמתרחש בו והנוגע למשפט, לרבות שאלות והערות בית המשפט. בית המשפט רשאי להורות שלא יירשמו בפרוטוקול דברי גידוף, נאצה, השמצה או ביזוי, ובלבד ששוכנע כי אין טעם המצדיק את רישומם בפרוטוקול. כתב האישום, מסמכים שהוגשו ושקיבל אותם בית המשפט וכל תעודה הנוגעת למשפט יצורפו לפרוטוקול ויהיו חלק ממנו.
בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באוזני הנאשם, ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תוכנו, אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באוזני הנאשם והסביר לו את תוכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה.
לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן חוסר סמכות, חסינות והתיישנות. נתקבלה טענה מקדמית, רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום, ובמקרה של חוסר סמכות - להעביר את העניין לבית משפט אחר.
לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו.
עובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו זולת אם ראה בית המשפט שלא לקבל את ההודיה כראיה או שהנאשם חזר בו מן ההודיה.
לא הודה הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו באישום או באחד האישומים שבכתב האישום, או שהודה ובית המשפט לא קיבל את הודייתו, תביא התביעה לפני בית המשפט את ראיותיה לעובדות שלא נתקבלה עליהן הודיה. נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם. אם הנאשם לא זוכה, רשאי הוא להביא לפני בית המשפט את ראיות ההגנה. הנאשם רשאי להעיד כעד ההגנה, ואז יהיה עשוי להיחקר חקירה שכנגד, או להימנע מלהעיד. נאשם שבחר להעיד, יעיד בתחילת ראיותיה של ההגנה. הימנעות הנאשם מלהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע. בית המשפט רשאי להרשות לתובע להביא ראיות לסתור טענות העולות מראיות ההגנה ואשר התובע לא יכול היה לצפותן מראש, או להוכיח עובדות שהנאשם חזר בו מהודייתו בהן לאחר סיום פרשת התביעה. הביא התובע ראיות נוספות, רשאי הנאשם להביא ראיות לסתור אותן. בתום הבאת הראיות, או משנתקבלה הודיה בעובדות ולא הובאו ראיות, רשאים התובע ואחריו הנאשם להשמיע את סיכומיהם לעניין האשמה.
כללי העדות: עד שטרם העיד – פרט לנאשם – לא יהא נוכח בגביית עדותו של עד אחר, אולם עד ששמע עדותו של עד אחר, אינו נפסל לעדות בשל כך בלבד. עד נחקר תחילה בידי בעל הדין שביקש את שמיעת עדותו; אחריו רשאי בעל הדין שכנגד לחקור את העד חקירה שכנגד, ואחריו רשאי בעל הדין שביקש את שמיעת העד לחזור ולחקרו חקירה חוזרת. סיימו בעלי הדין את חקירתם, רשאי בית המשפט לחקור את העד; ורשאי הוא לשאול עד שאלה גם במהלך חקירתו בידי בעלי הדין להבהרת עניין שנתעורר בה. קבע בית המשפט כי עד שקרא לו בעל דין הוא עד עוין לאותו בעל דין - בין מפני שמסר בבית המשפט עדות הסותרת את עדותו בחקירת המשטרה ובין מטעם אחר - רשאי הוא להרשות לבעל הדין לחקור את העד בחקירה הראשית כאילו הייתה חקירה שכנגד ולקבוע סדר חקירתו בידי בעלי הדין האחרים.
בתום בירור האשמה יקבע בית המשפט מועד למתן הכרעת דין.
הכרעת הדין: בתום בירור האשמה יחליט בית המשפט בהחלטה מנומקת בכתב על זיכוי הנאשם או, אם מצא אותו אשם, על הרשעתו.
טיעונים לעונש וקביעת העונש: הרשיע בית המשפט את הנאשם, יביא התובע, לעניין העונש, ראיות בדבר הרשעותיו הקודמות של הנאשם, ובדבר החלטות בית המשפט ובית דין לעניין ביצוע עבירה על ידו, אף בלא הרשעה, ורשאי הוא גם להביא ראיות אחרות לעניין זה. הרשיע בית המשפט נאשם בעבירת מין או בעבירת אלימות, רשאי הוא להורות לעובד ציבור לערוך ולהגיש לו תסקיר על מצבו של הנפגע בעבירה, ועל הנזק שנגרם לנפגע כתוצאה מן העבירה. סיים התובע הבאת ראיותיו לעניין העונש, או שלא הביא ראיות כאלה, רשאי הנאשם להעיד בעניין זה או למסור הודעה בלי להיחקר, וכן רשאי הוא להביא ראיות להקלת העונש. בתום הליכים אלה רשאים התובע ואחריו הסניגור והנאשם להשמיע את טענותיהם לעניין העונש. הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, או לצוות כי הנאשם ייתן התחייבות להימנע מעבירה, בלא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור. בתום הטענות לעניין העונש יגזור בית המשפט את דינו של הנאשם.
  • פרק ו': ערעור: ערעור, בין של הנאשם ובין של התובע, יהיה בהגשת הודעת ערעור מנומקת לבית המשפט שלפניו מערערים. התקופה להגשת הערעור היא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן פסק הדין, ואם ניתנה הכרעת הדין ללא נימוקים – מיום מתן הנימוקים; הייתה דרושה רשות לערער, תוגש בקשת הרשות תוך אותה תקופה, והודעת הערעור תוגש תוך שלושים ימים מיום מתן הרשות. פסק דין המטיל עונש מוות יהא נדון בערעור אף אם הנאשם לא ערער עליו.
בית המשפט רשאי, בפסק דינו, לעשות אחת מאלה:
(1) לקבל את הערעור, כולו או מקצתו, ולשנות את פסק הדין של הערכאה הקודמת או לבטלו וליתן אחר במקומו, או להחזיר את המשפט עם הוראות לערכאה הקודמת; קיבל בית המשפט את הערעור כאמור, רשאי הוא להטיל על הנאשם כל עונש הערכאה הקודמת הייתה מוסמכת להטיל, בין אם הנאשם החל לשאת את העונש שהטילה עליו הערכאה הקודמת או סיים לשאתו, ובין אם לאו;
(2) לדחות את הערעור;
(3) ליתן בקשר לפסק הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת הייתה מוסמכת לתתה.
  • פרק ז': סדרי דין מיוחדים בעבירות קנס: שר המשפטים רשאי לקבוע שעבירה על הוראה פלונית, שאיננה פשע, היא עבירת קנס. הפרק מפרט את כללי הטיפול בעבירה כזו.
  • פרק ח': הוראות שונות: בכל עת שלאחר הגשת כתב אישום ולפני הכרעת הדין, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהודעה מנומקת בכתב לבית המשפט, לעכב את הליכי המשפט; הוגשה הודעה כאמור יפסיק בית המשפט את ההליכים באותו משפט. היועץ המשפטי לממשלה רשאי, בהודעה בכתב לבית המשפט, לחדש הליכים שעוכבו, כל עוד לא עברו מיום עיכובם, בפשע – חמש שנים, ובעוון – שנה; הוגשה הודעה כאמור, יחדש בית המשפט את ההליכים, ורשאי הוא להמשיך בהם מן השלב שאליו הגיע לפני ההפסקה; עוכבו ההליכים בשנית - לא יחודשו עוד.
נפטר אדם ייפסק כל הליך פלילי נגדו.[3]

תקנות וצווים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

את החוק משלימות תקנות שהותקנו מכוחו:

  • תקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974[4]
  • תקנות סדר הדין הפלילי (חיקוקים לעניין סעיפים 239 ו-240 לחוק), תשכ"ו-1966
  • תקנות סדר הדין הפלילי (כשירות שוטר תובע וסמכויותיו), תשכ"ו-1966
  • תקנות סדר הדין הפלילי (תוספת פיגור מופחתת על הודעות תשלום קנס קודמות), תש"ן-1990
  • תקנות סדר הדין הפלילי (גביית חוב של קנסות שלא שולמו במועדם), תשס"ב-2001
  • תקנות סדר הדין הפלילי (קביעת סוגי פשעים שלגביהם לא תחול חובת היידוע לפי סעיף 60א (א) לחוק), תשס"ה-2005
  • תקנות סדר הדין הפלילי (הודעה לנאשם בדבר האפשרות לניהול דיון מקדמי), תשס"ז-2006.

בנוסף הוצאו צווים רבים הקובעים עבירות שונות כעבירות של ברירת משפט (ברירת קנס - עבירות שבהן נאשם רשאי לשלם קנס בלי לעמוד לדין, או לבחור במשפט שבו יוכל לטעון שאינו אשם).

היסטוריה חקיקתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קדם לחוק זה חוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965[1] שאושר בכנסת ב-6 ביולי 1965 ונכנס לתוקף חצי שנה לאחר פרסומו, ב-15 בינואר 1966. חוק זה ריכז הוראות שהיו פזורות ב-18 חוקים, פקודות ותקנות, וכלל גם הוראות חדשות.[5]

תיקון מס' 7 לחוק, שאושר בכנסת ב-29 ביולי 1975, המשיך במגמת האיחוד שהחלה בחוק המקורי, ובמסגרתו נוסף לחוק פרק העוסק בסדרי דין מיוחדים בעבירות קנס, שהחליף התייחסות לנושא זה בשישה חוקים אחרים.[6] ההתייחסות לנושא זה הורחבה בתיקון מס' 14 לחוק, שאושר בכנסת ב-17 במרץ 1981.[7]

לאחר שהחוק תוקן 14 פעמים, ב-2 בפברואר 1982 אישרה ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת נוסח משולב לחוק: חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982.[2] נוסח משולב זה עבר 80 תיקונים עד סוף 2017.

"חוק ההמלצות"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור לעיל, בפרק ד' לחוק מורה סעיף 60 שחומר שהושג בחקירה יועבר לפרקליט או לתובע משטרתי, בהתאם לסוג העבירה. בעת העברת חומר החקירה לפרקליטות המדינה נהגה המשטרה לסכמו בהמלצה על המשך הטיפול: האם לסגור את התיק או להגיש כתב אישום בעבירות מסוימות. כאשר החקירה הייתה בעלת עניין ציבורי, פורסמה ההמלצה גם באמצעי התקשורת. בתיקון מס' 81 לחוק, שאושר בכנסת בדצמבר 2017, נוסף לסעיף 60 סעיף משנה י"א, הקובע שבהעברת חומר חקירה לפרקליט מחוז, תעבירו המשטרה ללא עמדתה בכתב לעניין הגשת כתב אישום, אך כאשר המשטרה ניהלה חקירה ללא פרקליט מלווה וסברה כי יש לסגור את תיק החקירה, היא רשאית להעביר לפרקליט מחוז את עמדתה בכתב בדבר סגירת התיק.

הדיון בהצעת החוק[8] הביא לדיון ציבורי נרחב, שבו רבים, ובהם היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הביעו התנגדות להצעת החוק.[9] בנוסף לנימוקים כלליים של מתנגדי החוק, היו שראו בו ניסיון להגן על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מפרסום המלצות בשתי חקירות שהתנהלו נגדו ("תיק 1000" ו"תיק 2000"). בעקבות ביקורת זו נקבע בתיקון שהוראותיו לא יחולו על חקירה שנפתחה לפני מועד כניסתו של החוק לתוקף. בלילה שבין 25 ל-26 בדצמבר החל דיון מרתוני בכנסת על חוק ההמלצות ועל 1,280 הסתייגויות מצד האופוזיציה, לו הוקצו 45 שעות רצופות, והחוק עבר בקריאה שלישית ב-28 בדצמבר.[10]

  • ספרי מחשבות - ספרות אקדמאית לסטודנטים למשפטים(קיימים ספרים בסדר סדר הדין הפלילי, דיני ראיות,דיני העונשין)
  • מערכת נט משפט - מערכת המידע המיועדת לתקשורת בין עורכי דין/אזרחים המייצגים את עצצמם לבין מערכת המשפט באמצעות הרשמה למערכת הפתוחה לכל אזרח או עורך דין

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.