לדלג לתוכן

יגאל מוסינזון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יגאל מוסינזון
לידה 25 בדצמבר 1917
טורקיהטורקיה עין גנים, האימפריה העות'מאנית
פטירה 1 במאי 1994 (בגיל 76)
ישראלישראל תל אביב-יפו, ישראל
מדינה ישראלישראל ישראל
מקום קבורה בית העלמין ירקון
עיסוק סופר, מחזאי, ממציא
שפות היצירה עברית
יצירות בולטות
תקופת הפעילות 1944–1994 (כ־50 שנה)
צאצאים רנן מוסינזון, גילי מוסינזון
מספר צאצאים 6
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יגאל מוסינזון (י' בטבת תרע"ח, 25 בדצמבר 1917[1] – כ' באייר תשנ"ד, 1 במאי 1994) היה סופר, מחזאי וממציא ישראלי. יצירותיו הידועות ביותר היו סדרת ספרי חסמבה והמחזות "בערבות הנגב" ו"קזבלן".

מוסינזון נולד בעין גנים וגדל בתל אביב. מ-1938 היה חבר קיבוץ נען. ב-1943 הצטרף לפלמ"ח ובמהלך השבת השחורה ביוני 1946 נאסר על ידי שלטונות המנדט הבריטי ונכלא במחנה המעצר בלטרון, הועבר לרפיח ושוחרר כעבור חמישה חודשים. ב-1949, בעקבות פרסום סיפור בשם "דרך גבר", נאלץ לעזוב את נען. ביוני אותה שנה החל בכתיבת ספרי "חסמבה", שנמשכה באופן לא רציף עד למותו.

מוסינזון כתב את המחזות "תמר אשת ער", "בערבות הנגב", "קזבלן" ו"אלדורדו". מחזותיו זכו לא אחת לביקורות שליליות, שבשלן הקים את תיאטרון "סדן", שנקלע לקשיים כלכליים ונסגר. מאוחר יותר עבר לארצות הברית, שם הוצע לו להשתתף במבצע ללכידת לאון דגרל. הוא נעצר על ידי השלטונות הספרדיים ושב לארצות הברית. ב-1965 שב לישראל.

מלבד פעילותו הספרותית היה מוסינזון גם ממציא פורה שרשם כמה פטנטים, אך המצאותיו לא הגיעו לידי מימוש.

במהלך חייו היה מוסינזון נשוי לארבע נשים ונולדו לו שישה ילדים.

חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו (1917–1943)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יגאל מוסינזון נולד לאשר מוסינזון (במקור זלמן זומר), יליד העיירה קמניץ-פודולסקי שבאוקראינה שעלה לארץ ישראל בסוף 1910,[2] והיה ממייסדי המושב עין גנים ומורה במקצועו, ולדבורה.[3] אשר ודבורה נישאו באפריל 1915, כשנתיים לפני לידתו של יגאל.[4] כמה ימים לפני לידתו הסתיים קרב צליחת מעברות הירקון ופתח תקווה שוחררה. לכבוד המאורע בחרו אשר ודבורה לקרוא לבנם יגאל.[1]

לאחר לידתו חוותה אימו ממשבר נפשי והוצע לה לעבור לווינה כדי לקבל טיפול פסיכותרפי, ואכן, כמה חודשים לאחר הלידה הפליגה עם יגאל הפעוט לאירופה. אשר התקשה לתפקד ללא אשתו וביקש שתחזור לארץ ישראל, וכך היה. כשהיה יגאל בן שלוש עבר עם הוריו לשכונת שפאק בתל אביב, שם גדל. שלוש שנים לאחר שהחל את לימודי בית הספר היסודי עבר עם הוריו לשכונת תל נורדאו. הוא למד בבית הספר שבשכונה לאחר הקמתו ב-1925.[5]

ב-1928 נשלח לקיבוץ בית אלפא[6] שם המשיך את לימודיו. כעבור ארבע שנים, ב-1932, השלים את לימודיו שם ועבר ללמוד בכפר הנוער בן שמן. בבן שמן החל לשחק שחמט, ובאוגוסט אותה שנה פורסם בעיתון "דבר" שהצליח לפתור חידה במדור השחמט של העיתון, יחד עם עוד שלושה ילדים מכפר הנוער.[7] בהמשך הפך לחבר האיגוד הישראלי לשחמט.[8] מסיבה שאינה ברורה לא סיים את לימודיו בבן שמן, וכעבור פחות משנתיים שב לתל אביב. לאחר שהוריו התגרשו נישא אביו פעם נוספת, אך בריאותו הנפשית הידרדרה והוא התאבד ב-1937.[9]

כעבור שנתיים נוספות עזב את תל אביב והחל לעבוד בבית אלפא, אך בהמשך עבר לנהלל למשך שנה, ומשם לוורשה, שם נישא נישואים פיקטיביים, על מנת להעלות אישה ארצה. בחזרתו לארץ ישראל התגרש ועבר לגור בנתניה, שם עבד בפרדס של עובד בן עמי, לימים ראש העיר. בעת שהותו בנתניה פגש את לאה, אשתו לעתיד, וב-1938 עברו לקיבוץ נען, שם התגוררו עד 1950. ב-15 בפברואר 1939, כשנה לאחר שעברו לקיבוץ, נולד בנם, אביטל, שנקרא על שם השחקן יעקב אביטל, שנהרג בתאונת דרכים שנה וחצי קודם לכן. עוד קודם לכן נולד להם בן בשם אורי, אך הוא נפטר כמה ימים לאחר הלידה. בהמשך נשלח מוסינזון לשמש כנוטר מטעם הקיבוץ, ולאחר מכן עבד במחצבות "סולל בונה" שבבן שמן.[10]

ב-1940 החל במערכת יחסים עם אסתר, חברת הקיבוץ, שהייתה נשואה ואם לפעוט. לאחר שרעייתו של מוסינזון, לאה, גילתה על כך, היא נפרדה ממנו. ב-14 בפברואר 1941 נולד למוסינזון ולאסתר בן בשם עדו.[11]

"אפורים כשק" והמעצר בלטרון וברפיח 1943–1947

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 בפברואר 1943 הצטרף לפלמ"ח ושירת שם במשך כמה חודשים.[12] זמן קצר אחר כך, ב-23 בנובמבר, נולד בנו, חומי.[13]

ב-16 ביוני 1944 התפרסם סיפורו הראשון, "ליל שרב", בעיתון "על המשמר".[14] שנה קודם לכן הוציא, יחד עם חבריו לדור הפלמ"ח, את כתב העת "ילקוט הרעים". מאוחר יותר עזב לבדו את נען ועבר למשמר העמק, ובפברואר 1946 שב לנען. ב-28 ביוני יצא לאור ספרו "אפורים כשק",[15] שזכה לביקורות מעורבות.[16]

למחרת, ב-29 ביוני, אירעה השבת השחורה, שבה ביצעו הבריטים מעצרים רבים בעשרות מקומות ברחבי ארץ ישראל, ביניהם גם נען.[17] מוסינזון נעצר באותו היום ונכלא במחנה המעצר בלטרון. שלושה שבועות אחר כך הועבר לרפיח, וכשנראה היה שלא ישוחרר החליט לפתוח בשביתת רעב, אך בסופו של דבר לא עשה זאת. ב-12 בנובמבר שוחרר ממעצרו וחזר לנען.[18] במאי 1947 יצא לאור מחזהו "תמר אשת ער",[19] שהוצג בתיאטרון "אהל" ב-26 בפברואר 1952,[20] וב-1972 עובד לסרט קולנוע.[21] בקיץ 1947 חזר לנען לאחר שהות בנהלל.[22]

"בערבות הנגב", "חסמבה" ועזיבת נען 1947–1951

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יגאל מוסינזון, 1951

במלחמת העצמאות שב לשרת כנוטר. לאחר שהבריטים נטשו תחנת שידור הסמוכה לנען השתלטה עליה "ההגנה" ואיישה אותה בנוטרים בראשות מוסינזון.[23] לאחר הקמת צה"ל שירת לזמן מה כקצין תרבות של גדוד 54 בחטיבת גבעתי.[24] ביוני 1948 פורסם רומנו הראשון "מי אמר שהוא שחור", שזכה לביקורות מעטות מאוד, אך חיוביות.[25] בעקבות אירועי המלחמה כתב את המחזה "בערבות הנגב". מוסינזון מסר אותו לתיאטרון "הבימה" בדצמבר 1948, והצגת הבכורה שלו נערכה ב-10 בפברואר 1949.[26] המחזה זכה להצלחה חסרת תקדים אך מאידך גרם לטלטלה במדינת ישראל, בעיקר בקרב לוחמי חטיבת גבעתי שפתחו במחאה נגד המחזה.[27] המחזה עורר סערה רבה כל כך, עד כי ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שקרא את המחזה אך לא צפה בהצגה, זימן אליו כמה משחקני המחזה, הגדיר אותו כ"חרפה" ואמר כי הוא מזועזע מהעובדה שהכותב "היה קצין תרבות בצבא". לאחר מכן מחק מוסינזון כמה קטעים מהמחזה.[28]

ב-1949 החל מוסינזון לעבוד ב"דבר". בימי עבודתו שם שהה בחדר בדירתו של בצלאל לונדון, שחקן תיאטרון ואביו של ירון לונדון.[29] בחדר זה כתב שני מחזות לתיאטרון המטאטא.

ביוני 1949 אותה שנה החלו להופיע פרקי "חסמבה או חבורת סוד מוחלט בהחלט" ב"משמר לילדים". גיבור הסדרה נקרא על שמו של ירון לונדון שהתיידד עימו בזמן שדר אצל משפחתו.[30] לונדון אישר שהדמות קרויה על שמו אך אמר כי אין דמיון בינו לבין הדמות. מוסינזון כתב את סיפורי חסמבה שפורסמו ב"משמר לילדים" בדירתו של לונדון אך גם בנען. פרקי הספר הראשון בסדרת "חסמבה" התפרסמו ב"משמר לילדים" עד לחודש ספטמבר. מנובמבר אותה שנה ועד פברואר 1950 התפרסמו בעיתון פרקי הספר השני, "חסמבה בבית האסורים". מאז ועד מותו החל לפרסם את סיפורי "חסמבה" בספרים.[31] בין אוקטובר[32] לנובמבר[33] אותה שנה, בעקבות פרסום סיפור בשם "דרך גבר", שבסופו של דבר נכלל בשנת 1953 ברומן עם שם זהה,[34] נאלץ מוסינזון לעזוב את הקיבוץ. הסיפור עסק בחיי מין אינטימיים של דמויות בקיבוץ. מוסינזון ומשפחתו עברו למושב בית שערים. במושב עבד כטייח יחד עם ישראל גלילי. מאוחר יותר עברו לתל אביב.

"דרך גבר" עורר סערה ואף הגיע פעמיים לדיוני הכנסת: במהלך דיון שעסק בזכויות חברי "הפורשים" לשעבר שנותרו ב-7 באפריל 1954, ובמהלך דיון בהצעת אי-אמון שהוגשה מטעם תנועת החרות ב-6 במרץ 1956. בשני הדיונים הללו הוזכר גם שמו של מוסינזון. מוסינזון זכה בפרס אוסישקין על "דרך גבר".[35] לאחר הסערה הרבה שעורר הספר אמר מוסינזון ב-1956 כי הוא לא חוזר בו מתוכנו של הספר אך כן חזר בו מפרסומו.[36]

ב-1950 יצא לאור מחזהו "אם יש צדק", המבוסס על פרשת טוביאנסקי, שבה הוצא להורג חייל צה"ל מאיר טוביאנסקי. בפברואר 1955 הועלה המחזה על הבמה אך הורד כעבור זמן קצר.[37]

"קזבלן" והשהות בארצות הברית 1951–1958

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יגאל מוסינזון, 1954

משנת 1951 שימש במשך כשנתיים כקצין עיתונות ודובר של משטרת ישראל.[38]

ב-1 בנובמבר 1952 יצא לאור מחזהו "אדם בלי שם". נעשו כמה ניסיונות לעבדו לסרט, אך אלו לא התממשו. הוא הוצג על הבמה לזמן קצר רק ב-1961.[39]

מוסינזון ביקש מהמשטרה לצאת לשלושה חודשי חל"ת. הוא נענה בחיוב לו ואת מקומו מילא אברשה ינאי. בתום החופשה, ב-9 בפברואר 1954, התפטר מתפקידו ופרש מהמשטרה. את חופשתו מהמשטרה הוא ניצל לכתיבת המחזה "קזבלן",[40] שהפך לפופולרי והגיע אף הוא לדיוני הכנסת. נשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי הגיע לצפות במחזה, וכשחזר למכוניתו בתום הצפייה נתגלה כי ראש מוט הדגל של המכונית נגנב. המחזה עלה 172 פעמים בתיאטרון הקאמרי, מספר שהשתווה לשיאו הקודם של התיאטרון עם המחזה "הוא הלך בשדות".[41] המחזה עובד לסרט קולנוע בשנת 1973 והועלה מחדש על הבמות שנים רבות לאחר מכן.[42] לאחר פרישתו מהמשטרה עבר לתפקיד דובר תיאטרון "הבימה", שבו כאמור הועלה "בערבות הנגב".

במרץ 1955 יצא לאור מחזהו "קמביזס". המחזה זכה לביקורות חיוביות אך לא הועלה על הבמה. בה בעת עסק בכתיבת המחזה "אלדורדו", שהיה מבוסס על "קזבלן".[43] הוא הוצג לראשונה ב-13 באוגוסט ובפעם האחרונה באוגוסט 1956 וזכה לביקורות חיוביות. ב-1963 עובד "אלדורדו" לסרט קולנוע בבימויו של מנחם גולן, שזכה לביקורות מעורבות. ב-19 באוגוסט 1955 הפליג לארצות הברית ושהה שם ארבעה חודשים.[44] במהלך שהותו בניו יורק הכיר בביתו של עודד בורלא את ג'ודי שפטל, צלמת יהודייה נודעת. השניים החלו במערכת יחסים שבשיאה אף עברו לגור יחד, אולם בינואר 1956 הודיע לרעייתו אסתר, שנותרה בישראל, כי הוא עתיד לחזור אליה. ב-27 בינואר עזב את ארצות הברית, ובאמצע פברואר חזר ארצה.[45] באפריל אותה שנה שב לניו יורק.[46]

בהרצאה של הבמאי לי סטרסברג פגש בשחקנית מרילין מונרו וניהל עמה רומן במשך חצי שנה. אולם לפי מוטי זעירא לא ברור אם יחסים אלה היו אינטימיים.[47] בראשית 1957 שב לישראל, וסמוך מאוד להגעתו הודיע לרעייתו אסתר על פרידה.[48] ביולי אתה שנה הגיעה ג'ודי שפטל לישראל ויגאל רכש עבורם בית בתל אביב. הם תכננו להינשא אך עד מהרה החריפו היחסים ביניהם וחתונתם נדחתה למועד לא ידוע. מאוחר יותר עזבה את תל אביב ועברה לירושלים. מאוחר יותר הגיעה לישראל חברתה של שפטל, דוריס סורוקה. בין מוסינזון לסורוקה התפתח רומן ששפטל כלל לא ידעה עליו. הם אף קבעו תאריך לחתונתם, 23 בפברואר 1958. החתונה נערכה במעיין צבי. סגן נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, שהיה ידידה האישי של סורוקה, שלח לה מברק בו בירך אותה. החתונה סוקרה על ידי מספר עיתונאים.[49] ב-23 בנובמבר אותה שנה נולד בנם[50] יוני.

ג'ורג' ואל, שהקים את תיאטרון דו-רה-מי, החליט ב-1956 לשלב מחזה מוזיקלי מקורי בתיאטרונו ובחר ב"שולמית", מחזה של אברהם גולדפדן שנכתב ביידיש. לצורך כך ביקש ממוסינזון לעבד את המחזה. בתחילה סירב, אך לאחר שקרא את המחזה השיב בחיוב. ב-22 באוגוסט 1957 הועלה המחזה לראשונה על הבמה. הוא זכה לאלפי צופים אך לביקורות שליליות בעיקר.[51]

תיאטרון "סדן" ופרשת לאון דגרל 1958–1961

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 בינואר 1958 הוצג לראשונה מחזהו "זרוק אותו לכלבים" במעמד ראש הממשלה ורעייתו, שרים ועוד. המחזה ספג ביקורת רבה ושלושה ימים אחר כך הודיעו מוסינזון והבמאי פיטר פריי כי המחזה ישונה. אך גם הפעם לא סערו הביקורות ובמאי אותה שנה החליטה "הבימה" להוריד את המחזה.[52] באוקטובר אותה שנה הועלה מחזהו "פתקאות בכובע" בתיאטרון זירה, שזכה לביקורות מעורבות. המחזה הוצג בפעם האחרונה בנובמבר אותה שנה. ב-1959 העלה מוסינזון את המחזה מחדש בתיאטרון "סדן" שהקים תחת הכותרת "לכל אדם יש ג'וק". ב-3 בינואר אותה שנה הועלה מחזהו "השבת השחורה" באולם קולנוע מוגרבי.[53] המחזה זכה לביקורות שליליות וחודשיים לאחר מכן הופסקה הצגתו.[54]

בפברואר אותה שנה הגיש את המחזה "לבדו אל תוך הלילה" לתיאטרון הקאמרי ונענה בשלילה. מוסינזון מאס במוסדות התיאטרון והחליט להקים תיאטרון משלו. בתחילה נקרא התיאטרון "צבר", אך לאחר ביקורת החליט לשנות את השם ל"סדן". כאמור, ב-7 ביוני העלה את המחזה "לכל אדם יש ג'וק" שהוא למעשה "פתקאות בכובע". זו הייתה הצגת הבכורה של התיאטרון.[55] אולם עד מהרה נכנס התיאטרון לחובות, ורעייתו דוריס נסעה עם בנם יוני לארצות הברית על מנת לגייס כספים. מאוחר יותר הגיע גם כן לארצות הברית אך הניסיון לגייס כסף עבור התיאטרון כשל והוא נסגר.[56] עת הגיע לארצות הברית עבר להתגורר עם דוריס ויוני סמוך להוריה של דוריס, אך בהמשך עברו למנהטן.[57]

הוא עסק שם בעיסוקים שונים למחייתו, ובמקביל כתב את הרומן שנחשב בעיניו הטוב ביותר מבין יצירותיו - "יהודה איש קריות", שיצא לאור בהוצאת עם עובד בסוף 1962 ובהוצאת סנט מרטין פרס ב-1963, וקיבל ביקורות משובחות שם בעת הופעתו.[58]

בחורף 1961 נפגש מוסינזון עם איש המוסד צבי אלדובי בניו יורק, ששכנע אותו להצטרף אליו כדי ללכוד את הפושע הנאצי מרטין בורמן. מוסינזון הסכים.[59] השניים נסעו לאירופה ושם נודע להם שלאון דגרל (פוליטיקאי בלגי ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה,עמד בראש הלגיון הוולוני ונהנה מחופש תחת שלטונו של פרנקו) נמצא בעיר סביליה ויודע את מקום הימצאו. אך השניים נתפסו ונחקרו על ידי המשטרה הספרדית וגורשו.[60] ב-8 באוגוסט שב מוסינזון לניו יורק.[61]

חזרה לישראל, פטנטים ונפילת בנו 1961–1977

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1963 נפרד מרעייתו דוריס, וב-3 בינואר 1965 חזר להתגורר בישראל לבדו. ב-27 באפריל אותה שנה הוצג לראשונה מחזהו "ערב מאושר בפארק אווניו" בתיאטרון חיפה. המחזה זכה לביקורות שליליות ולצופים מעטים והורד מהבמה לאחר שלושה חודשים.[62]

לקראת הבחירות לכנסת השישית הצטרף לתנועת "את"א" (אזרחים תומכי אשכול) והרבה לתקוף בפומבי את ראש תנועת רפ"י דוד בן-גוריון.[63]

בחורף 1966 הכיר את רעייתו לעתיד חנה.[64] הם החלו במערכת יחסים הדוקה וחמה ועברו לגור יחד, אך לא נישאו עקב הסתייגות הוריה של חנה. עשור לאחר מכן, ב-5 בינואר 1976, נישאו השניים, לאחר שאביה של חנה, משה, נפטר שנתיים קודם לכן, ואימה התיידדה עם מוסינזון.[65]

ב-15 ביוני 1968 נערכה הצגת הבכורה של מחזהו של מוסינזון "שברו את הכלים" ב"אהל". קבוצת אנשי תיאטרון צעירים בראשות יוסף מונדי מחו נגד ההצגה וניסו לחבל בה. היא לוותה בצעקות רבות שהסתיימו באלימות קשה ובהסבת נזק למבנה התיאטרון. לאחר מכן נרגעו הרוחות וההצגה הסתיימה בשלום. חמישה מהמפגינים נעצרו ושלושה מהם (מאיר ויזלטיר, יונה וולך ודני טרץ') נקנסו על "קשירת קשר להזיק לשמו הטוב" של מוסינזון. אף על פי כן זכה המחזה לביקורות שליליות והוא הורד מהבמה לאחר פחות מחודשיים.[66]

ב-8 במרץ 1969 הוצג מחזהו "שמשון" בתיאטרון "הבימה". המחזה מבוסס על מלחמת ששת הימים, ששלושת ילדיו של מוסינזון, אביטל, חומי ועדו, לחמו בה. המחזה זכה לביקורות מעורבות והורד מהבמה לאחר שלושה חודשים. זה היה מחזהו האחרון של מוסינזון שהועלה בתיאטרון בכלל.[67]

ב-1971 הבחין מוסינזון בעובד ניקיון של עיריית תל אביב המטאטא מדרכה תוך כדי שחול עף על פניו. מוסינזון החליט להמציא מכונה לניקוי מדרכות, וכך החל את דרכו כממציא פטנטים. אחר כך המציא חניון שנועד לחסוך מקום וכסף. משרד התחבורה השקיע עשרות אלפי ל"י בהקמת אב טיפוס, אך הדבר לא עורר התעניינות רבה כל כך. מוסינזון לא התייאש ומאוחר יותר המציא מתקן להתפלת מי הים. ב-1973 ניסח את גרסתו הראשונה של הפטנט. בתחילה זכה הרעיון לבוז מצד המומחים לנושא, אך למרות זאת רשם מוסינזון על הרעיון פטנט ב-1 במאי 1984. רק כעבור חמישה חודשים, באוקטובר, הצטברו תומכים בהמצאתו של מוסינזון. שר התעשייה והמסחר אריאל שרון הקצה 150 אלף דולר לביצוע בדיקת היתכנות לרעיון. מוסינזון אף נפגש עם השרים יובל נאמן ורפאל איתן, אך הן הסתיימו ללא כל תוצאה והרעיון ירד לטמיון.[68]

ב-1975 החל בפיתוחו של רעיון חדש: מכונה להפקת אנרגיה מגלי-הים. ההמצאה זכתה להערכה רבה בין המומחים לנושא ואף זכתה למענק ציבורי לצורך פיתוחה, אך לא מצד משרדי הממשלה ומצד יזמים פרטיים.[69]

אך למרות הכל מוסינזון לא הרים ידיים וכבר החל בפיתוח "גלגל אנרגיה" המייצר חשמל מאוויר וממי הים. ב-1990 הוקצו לו 150 אלף דולר במידה ויצליח לגייס משקיע שיעמיד סכום זהה. הדבר נכשל ולא מומש. עד למותו המשיך מוסינזון להמציא רעיונות על הנייר[70] והוא אהב יותר את העיסוק המרתק והדמיון בתהליך ההמצאה מאשר העיסוק הכלכלי והמשיך הלאה[א] .

ב-10 באוקטובר 1973, יומה החמישי של מלחמת יום הכיפורים, נפל בנו עדו לאחר שהנגמ"ש בו ישב הופצץ על ידי מטוסי קרב סוריים. היות שגופותיהם של יתר הנוסעים בנגמ"ש היו מעורבבות וטרם זוהו, נודע ליגאל שבנו "נעדר". אחיו של עדו, אביטל, ניסה להשיג מידע על גורלו, אך לשווא. מאוחר יותר נודע ליגאל על מות בנו. באותו היום היה אמור לנסוע לאולפני "קול ישראל" כדי להקליט תוכנית העוסקת בספרו של נתן אלתרמן, "שמחת עניים". חרף זאת התעקש להגיע להקלטות מאחר שהציבור לא ידע על מות בנו.[71]

שנה לאחר מכן, ב-1974, החל בכתיבת רומנו האחרון "טרנטלה". כתיבת הרומן נמשכה כחמש שנים[72] והוא יצא לאור ב-1979.

שנותיו האחרונות 1977–1994

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוחית זיכרון על ביתו של יגאל מוסינזון ברחוב סוקולוב 61 בתל אביב

ב-28 ביוני 1977 נולדה בתם הבכורה של יגאל וחנה מוסינזון, רנן. כעבור כשנה, ב-29 בספטמבר 1978 נולד בנם השני, גילי. ב-1981 עברה המשפחה להתגורר ברחוב סוקולוב 61 בתל אביב,[73] שם התגורר מוסינזון עד יומו האחרון.

לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה הצטרף מוסינזון למפלגת הגמלאים עם הקמתה, שובץ במקום השישי[74] ואחר כך השלישי ברשימתה לכנסת[75] ומונה לדוברה.[76]

כשהיה בבית החולים איכילוב לצורך ביצוע בדיקות התמוטט מוסינזון וקיבל דום לב.[77] מוסינזון, שעישן בכל חייו,[78] נפטר בליל 1 במאי 1994, כ' באייר תשנ"ד[79] ונקבר בבית העלמין ירקון. להנצחתו נקראו על שמו כיכר בחיפה, גינה בהרצליה, ורחובות בתל אביב, באור עקיבא, בראשון לציון, בנתניה, בפתח תקווה ועוד.

משפחתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יגאל מוסינזון נישא ארבע פעמים. מאשתו הראשונה, שלה נישא בגיל 20, נולד בנו אביטל,[80] ממקימי הטלוויזיה הישראלית, נספח תרבות בהודו ומנהל תיאטרון ירושלים. בנם הבכור, אורי, שנולד טרם נישואיהם, נפטר ימים ספורים לאחר הלידה.[81] מאשתו השנייה, אסתר, נולדו בניו עדו וחומי. בנו עדו, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, היה שחקן בתיאטרון הקאמרי. מאשתו השלישית, דוריס (לבית סורוקה), נולד בנו יוני. אשתו הרביעית, שהכיר בשנת 1966, חנה לבית מישקינסקי, שלה היה נשוי קרוב ל-30 שנה, עד פטירתו, היא אמנית יוצרת ומורה לאמנות. לזוג נולדו שני ילדים - רנן מוסינזון פעילה חברתית ואשת תקשורת, והכדורסלן ומפיק סרטי הפורנוגרפיה גילי מוסינזון.

אחד מאחיו של יגאל מוסינזון היה הסופר חבר קיבוץ נען משה מוסנזון ואחייניותיו, בנותיו של משה מוסנזון, הן סופרת הילדים דבורה עומר והמשוררת והפרסומאית ורד מוסנזון. אחיינו, בן אחיו ישראל, הוא הסופר עמוס מוסנזון.

פרסים בהם זכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו של מוסינזון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ביבליוגרפיה של יגאל מוסינזון

כסופר וכמחזאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יגאל מוסינזון, איור מאת חיים טופול

מוסינזון החל לפרסם בחוברות "ילקוט הרעים", שיצאו לאור בין השנים 1942 ו-1946. קובץ סיפוריו הראשון, "אפורים כשק" (1946) (שכותרתו לקוחה משיר של נתן אלתרמן "...תן לי שנאה אפורה כשק...") עסק בחיי הקיבוץ. מחזהו "בערבות הנגב" עוסק בתקופת מלחמת העצמאות. רקע המחזה הוא קיבוץ דמיוני בשם בקעת יואב, שמנסה להתגונן נואשות בפני הפולש המצרי. המחזה עורר סערה כשהוצג בתיאטרון "הבימה" ב-1949, משום שראשי הצבא במחזה תמכו בנסיגה מהקיבוץ.

רומן שלו, שעורר שערורייה גדולה, היה "דרך גבר". רומן זה עסק בפרטי חיים אינטימיים בקיבוץ, והפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת הן בכתיבתו והן באישיותו. מחזותיו "אלדורדו" ו"קזבלן" זכו להצלחה במיוחד הודות לגלגוליהם: "אלדורדו" הפך לסרט קולנוע מצליח בכיכובה של גילה אלמגור, ו"קזבלן" הפך למחזמר מצליח בכיכובו של יהורם גאון, שהפיק גיורא גודיק בקולנוע אלהמברה. לאחר מכן הופקה גם גרסה קולנועית מצליחה מאוד למחזה, בבימויו של מנחם גולן ובכיכובו של גאון. גיבורו של "קזבלן" הוא ישראלי ממוצא מזרחי, והרקע לעלילה הוא "השטח הגדול" ביפו. כיום, נמתחת לעיתים ביקורת על הדרך שבה מוצגים המזרחים בסרט.

מחזה נוסף של מוסינזון שעורר שערורייה הוא "זרוק אותו לכלבים", אשר עוסק בכוחה של העיתונות, ונטייתה לחדור לתחום צנעת הפרט. המחזה הועלה בשנת 1958 בתיאטרון "הבימה" בבימויו של פיטר פריי. המחזה מתאר עיתונאי (מישא אשרוב) המפרסם דבר דיבה על טוהר המידות של קבלן בניין (אהרן מסקין) וגורם לו לנזק תדמיתי ולפגיעה בפרנסתו, והקבלן מחליט להשיב מלחמה שערה בעזרת בנו הצנחן (יוסי בנאי). בעקבות הצגת המחזה התחוללה מהומה בעיתונות. נכתב כי המחזה "מוזמן" והוא מציג עיתון בצלמו של "העולם הזה" ועיתונאי שהוא בן דמותו של אורי אבנרי. הדבר קיבל תוקף כשראש הממשלה דוד בן-גוריון, שלא היה ידוע כחובב תיאטרון, נוכח באופן מוחצן ומתוקשר בהצגת הבכורה ב-15 בינואר 1958. "העולם הזה" לא נותר חייב והקדיש גיליון שלם לדמותו של יגאל מוסינזון,[84] שתואר כגרפומן ספרותי ופחדן כרוני, אשר במלחמת העצמאות ניצל את תפקידו כקצין תרבות חטיבתי כדי להימנע מלהשתתף בכל פעולה קרבית, ונשאר במפקדה העורפית יחד עם בנות המפקדה, בכל עת שחבריו יצאו לפעולה. את שובו של מוסינזון לישראל משהות של שנים אחדות בארצות הברית, לאחר מלחמת סיני, תיאר "העולם הזה" במילים: "לאחר שחלפה סכנת ההפצצות שב לארץ". העיתון הרבה בתיאורים מתחום חיי הנישואין שלו וחייו האינטימיים.

נוסף על כך, מוסינזון כתב כמה מחזות המבוססים על סיפורי התנ"ך: "תמר אשת ער", "תיבת נח" ו"שמשון, קצין בצה"ל".

חסמבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חסמבה

מוסינזון מזוהה בציבור הרחב עם סדרת ספרי הילדים "חסמבה", יותר מאשר עם יצירותיו עטורות הפרסים הפונות למבוגרים. את סדרת ספרי חסמבה החל לכתוב ב-1952, והמשיך לכותבה עד סוף ימיו. עלילות שני ספרי חסמבה הראשונים פורסמו לראשונה בהמשכים ב"משמר לילדים". כמעט מדי שנה נוסף לסדרה ספר חדש. את רעיון כתיבת חסמבה קיבל מוסינזון כאשר ראה את ילדיו קוראים ספרי עלילה מתורגמים. הוא התפאר בפניהם שהוא מסוגל ליצור סדרה מקורית על נוער עברי, שלא תיפול מהסדרות המתורגמות.

השמות ירון זהבי (מפקד חסמבה), תמר (סגניתו) ודמויות אחרות בחבורה, כגון אהוד השמן, מנשה התימני, ועוזי הרזה, הפכו לחלק מהווי חייהם של ילדי ישראל. אפילו האנשים "הרעים", שבהם נלחמה חסמבה, השודד אלימלך זורקין ואחיו התאומים, הפכו לדמויות מוכרות בישראל.

מוסינזון המשיך בכתיבת הסדרה עשרות שנים. בשלב מסוים נאלץ לשבץ דמויות מחליפות לירון המפקד וחבורתו, משום שהן גדלו במשך עשרות השנים שבהן נכתבה הסדרה.

חסמבה הייתה נושא לשני סרטים, מחזות זמר וסדרות טלוויזיה מפורסמות. בסרט "חסמבה ונערי ההפקר" משחק שלמה ארצי את ירון זהבי, וזאב רווח את תפקיד השודד אלימלך זורקין. בסרט "חסמבה ושודדי הסוסים" משנות השמונים מופיעים מוסינזון עצמו בסוף הסרט בדמות קצין משטרה (כפי שהיה כששימש דובר המשטרה) ושני ילדיו, רנן וגיל.

ספרי חסמבה הראשונים אוירו על ידי הצייר שמואל כץ. הדמויות האופייניות שיצר כץ לכל אחד מילדי החבורה המשיכו ללוות גם את יתר הספרים (44 במספר, 1952–1992) על ידי הארכיטקט גיורא רוטמן.[85]

ביקורות על יצירותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך כל שנות יצירתו זכו יצירותיו של מוסינזון לביקורות מעורבות. על ספרו "אפורים כשק" כתב דוד כנעני: "מוסנזון כותב בחושים, לפעמים דומה : בחושים שהם גרויים תמיד. [...] חוץ מתערוכת איברים אין כאן כלום. תיאור אמנותי ודאי לא". לעומת זאת, אמר א.ב. יפה על הספר כי הוא מהווה "נקודת מפנה בפרוזה הארצישראלית, ניסיון ראשון לכתוב על נושאים אקטואליים בסגנון מודרני, גמיש ואקספרסיבי. [...] צעיר לימים הוא יגאל מוסינזון, והצלחותיו הראשונות נטעו אמון בליבנו שעתיד מזהיר נשקף לו".[16]

כמה מחזות של מוסינזון זכו לביקורות חריפות אף יותר. חיים גמזו כתב על המחזה "זרוק אותו לכלבים" כי "יש סכנה שהקהל יראה בהצגה זו התקפת מצח נגד העיתונות החופשית בכללה". נחמן בן-עמי כתב כי מוסינזון "זרק לכלבים את כל העיתונות כולה".[86] אולם היו מחזות, כגון "קזבלן", אשר זכו לביקורות חיוביות. המחזה הזה של מוסינזון נחל הצלחה קופתית גדולה וכ-118 אלף בני אדם צפו בו.[87]

סדרת ספרי "חסמבה" זכו לעומתם להצלחה רבה. אולם חוקרים כאוריאל אופק לא ראו בה סדרה ראויה לילדים, על אף שאופק הקדיש פרק בחלק השלישי בטרילוגיית הספרים שלו, העוסקת בסיפורים על כתיבת ספרות ילדים, לספרי "חסמבה" (בספר "מטרזן ועד חסמבה" שיצא לאור בשנת 1969). אופק התייחס לספרי חסמב"ה ולספרי ההרפתקאות שיצאו בעקבותיו כבעלי: "מתח לשמו, סגנון דל, קורטוב של אלימות, וכמובן - הילדים הגיבורים מצליחים תמיד "לסדר" את הגדולים ולצאת מנצחים מן הסכנה".[88] ואכן, במשך שנים רבות נחשבה הסדרה לספרות פופולרית, אך לא ראויה, בעוד שיצירותיהם של אחרים, שטיפלו באותם נושאים בדרך דומה, כגון "שמונה בעקבות אחד" של ימימה אבידר-טשרנוביץ הועלו על נס כספרות ילדים ראויה.[89]

בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 2013–2014 הועלה מחדש ביוזמת אלמנתו ומנהלת עיזבונו, חנה מוסינזון, המחזמר "קזבלן" בתיאטרון הקאמרי. ההפקה זכתה להצלחה גדולה והיא הוצגה כ-400 פעמים. כמו כן הוציאה חנה מוסינזון מחדש, ביחד עם בתם, רנן מוסינזון, את ספרי "חסמבה", שזכו בהוצאה מחודשת זו ב"ספר פלטינה" כשעברו את מכירת 100,000 העותקים. כמו כן הפיקו השתיים סדרת טלוויזיה, "חסמבה דור 3", שזכתה גם היא להצלחה.

ב-2022 יצא לאור סרטו התיעודי של אבי וייסבלאי, המציג את סיפור חייו של מוסינזון.[90]

ארכיונו מופקד במכון גנזים אשר בבית אריאלה בתל אביב[91].

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יגאל מוסינזון בוויקישיתוף

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ על רעיונו כיצד לבלום טילים וטנקי אויב, ראו בבלוג מכון גנזים כאן.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 זעירא, עמ' 15.
  2. ^ זעירא, עמ' 9.
  3. ^ דבורה מוסינזון ז"ל, החרות, 22 בדצמבר 1913
  4. ^ זעירא, עמ' 14.
  5. ^ זעירא, עמ' 16–18.
  6. ^ זעירא, עמ' 19.
  7. ^ שחמט, דבר, 18 באוגוסט 1932
  8. ^ שח מט, מעריב, 9 בדצמבר 1986
  9. ^ זעירא, עמ' 21–22.
  10. ^ זעירא, עמ' 23–27.
  11. ^ זעירא, עמ' 27–28.
  12. ^ זעירא, עמ' 30.
  13. ^ זעירא, עמ' 32.
  14. ^ זעירא, עמ' 34.
  15. ^ זעירא, עמ' 36–37.
  16. ^ 1 2 זעירא, עמ' 44–46.
  17. ^ זעירא, עמ' 38.
  18. ^ זעירא, עמ' 40–43.
  19. ^ זעירא, עמ' 55.
  20. ^ זעירא, עמ' 58.
  21. ^ זעירא, עמ' 60.
  22. ^ זעירא, עמ' 61.
  23. ^ זעירא, עמ' 61–62.
  24. ^ זעירא, עמ' 65.
  25. ^ זעירא, עמ' 54–55.
  26. ^ זעירא, עמ' 68–69.
  27. ^ זעירא, עמ' 70–71.
  28. ^ זעירא, עמ' 73.
  29. ^ זעירא, עמ' 77–78.
  30. ^ "לו הייתי פיראט" מאת ירון לונדון, 2014
  31. ^ זעירא, עמ' 85–88.
  32. ^ זעירא, עמ' 81.
  33. ^ זעירא, עמ' 97.
  34. ^ מאיה נחום שחל, יגאל מוסינזון: דרך גבר ומכתבים, באתר כלכליסט, 21 בפברואר 2018
  35. ^ 1 2 זעירא, עמ' 110–112.
  36. ^ זעירא, עמ' 115.
  37. ^ זעירא, עמ' 99–100.
  38. ^ זעירא, עמ' 100.
  39. ^ זעירא, עמ' 117–118.
  40. ^ זעירא, עמ' 119–120.
  41. ^ זעירא, עמ' 124–126.
  42. ^ זעירא, עמ' 128.
  43. ^ זעירא, עמ' 129–131.
  44. ^ זעירא, עמ' 133–134.
  45. ^ זעירא, עמ' 136–139.
  46. ^ זעירא, עמ' 141.
  47. ^ זעירא, עמ' 145.
  48. ^ זעירא, עמ' 147.
  49. ^ זעירא, עמ' 150–152.
  50. ^ זעירא, עמ' 162.
  51. ^ זעירא, עמ' 148–149.
  52. ^ זעירא, עמ' 158–161.
  53. ^ זעירא, עמ' 163–166.
  54. ^ זעירא, עמ' 169.
  55. ^ זעירא, עמ' 170–172.
  56. ^ זעירא, עמ' 174–175.
  57. ^ זעירא, עמ' 177–178.
  58. ^ זעירא, עמ' 181–184.
  59. ^ זעירא, עמ' 185–186.
  60. ^ נרי ליבנה, ירון זהבי לא מת, באתר הארץ, 11 באפריל 2001
  61. ^ זעירא, עמ' 189.
  62. ^ זעירא, עמ' 189–193.
  63. ^ זעירא, עמ' 193.
  64. ^ זעירא, עמ' 194.
  65. ^ זעירא, עמ' 196–197.
  66. ^ זעירא, עמ' 200–202.
  67. ^ זעירא, עמ' 204–205.
  68. ^ זעירא, עמ' 207–211.
  69. ^ זעירא, עמ' 211–212.
  70. ^ זעירא, עמ' 212–213.
  71. ^ זעירא, עמ' 217–218.
  72. ^ זעירא, עמ' 220.
  73. ^ זעירא, עמ' 223.
  74. ^ אירית רותם, האבא של חסמבה יוצא למלחמה בעד הקשישים, מעריב, 5 בינואר 1988
  75. ^ רשימת מועמדי מפלגת הגמלאים לבחירות לכנסת השתים עשרה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
  76. ^ זעירא, עמ' 232.
  77. ^ זעירא, עמ' 234.
  78. ^ זעירא, עמ' 227.
  79. ^ זעירא, עמ' 235.
  80. ^ נפטר ב-1994
  81. ^ זעירא, עמ' 25.
  82. ^ 1 2 יגאל מוסינזון, באתר המכון הישראלי לספרות עברית (באנגלית)
  83. ^ קזבלן - הקאמרי, באתר הבמה
  84. ^ "העולם הזה", גיליון 1068 מ-19 במרץ 1958
  85. ^ אלי אשד‏, יותר חסמבאי מהחסמבאים עצמם: הקומיקס של גיורא רוטמן, באתר "המולטי יקום של אלי אשד", 21 ביוני 2008
  86. ^ זעירא, עמ' 159.
  87. ^ קזבלן / יגאל מוסינזון, 1954, באתר החוג לאמנות התיאטרון אוניברסיטת תל אביב
  88. ^ אוריאל אופק, ספרים וילדים, דבר, 28 באוגוסט 1962
  89. ^ איתן בר-יוסף, אוריאל אופק מהגיהנום, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2002
  90. ^ סוד מוחלט בהחלט
  91. ^ מוסינזון, יגאל מס. בעל ארכיון 776, באתר מכון גנזים ע"ש אשר ברש
  92. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, האיש שהכה את טרזן ומצא אקזוטיקה ברחובות תל אביב, באתר הארץ, 7 במרץ 2022
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יגאל_מוסינזון&oldid=40067258"