יחסה

בדקדוק, יַחֲסָה (ברבים: יְחָסוֹת, באנגלית: case, בספרדית: caso) היא סימון של מילים או צירופים מחלקי דיבר מסוימים בהתאם למעמדם התחבירי במשפט. בעברית כמעט שאין יחסות (יש אומרים שהמילית "אֶת" היא יחסה שמנית, nominative case, למושא ישיר מיודע). בערבית ולפניה באכדית עתיקה יש סימון ברור גם למילות יחס ולשמות עצם. וכך גם בגרמנית ושפות נוספות.

יש שני סוגי יחסות, האחת המסמנת את תפקידה התחבירי של המילה במשפט וקובעת אם מדובר בנושא, נשוא, מושא ישיר או עקיף וכדומה. סוג סימון יחסה זה נדיר בעברית המדוברת למעט השימוש במילה אֶת כדי לסמן מושא ישיר. אך סימון זה קיים באופן בולט לחלק מהתפקידים התחביריים של המשפט בשפות אחרות, ביניהן באופן בולט בערבית ובלטינית. לדוגמה בערבית ספרותית:

• יחסת הנושא (והנשוא השמני) ובלעז היחסה הנומינטיבית, כלומר יחסת שם העצם – קיימת בערבית כסיומת u (תנועת דַמַּה, ובתעתיק לעברית: קֻבּוּץ או שורוק), המסמנת שמדובר בנושא, או בנשוא שמני. בעברית אין מקבילה ליחסה זו.

לדוגמה: במקום "אַכַּל וַלַ֫דְנַא בּוּזַה" (הילד שלנו אכל גלידה), יאמרו: "אַכַּל וַלַ֫דֻנַא בּוּזַה". أكل ولدُنا بوظة

• יחסת המושא הישיר ובלעז היחסה האָקוּזָטיבית (מילולית: "המאשימה"), מסמנת גם את תואר הפועל – קיימת בערבית כסיומת a (תנועת פַתְחַה). בעברית המילה אֶת מחליפה את היחסה האקוזטיבית.

לדוגמה: במקום "בַּנַיְנַא בַּ֫יְתְנַא" (בנינו את בֵיתנו), יאמרו: "בַּנַיְנַא בַּ֫יְתַנַא". بنينا بيتَنا

• יחסת השייכות (בערבית היא גם יחסת המושא העקיף) ובלעז היחסה הגֶנֶטיבית (מילולית: "המוּלֶדֶת", או יחסת השייכות) – קיימת בערבית כסיומת i (תנועת כַּסְרַה, ובתעתיק לעברית: חיריק). בעברית המילה של יכולה להיחשב כמציינת יחסה זו.

לדוגמה: במקום "מַטְבַּח' בַּ֫יְתְנַא" (מטבח ביתנו, כלומר המטבח של הבית שלנו), יאמרו: "מַטְבַּח' בַּ֫יְתִנַא". مطبخ بيتِنا

• יחסת המושא העקיף ובלעז היחסה הדטיבית: סוג אחר של יחסות, היחסה הסמנטית, מסמנות את המשמעות של המילה בתוך המשפט, למשל יחסת יעד - המסמנת שמדובר במקום אליו הפעולה שואפת, במקרה זה בעברית מסמנים זאת באמצעות מילית היחס אֶל, או באמצעות מוספית קידומת של לְ- למילה (לדוגמה לילד, לְשָם, לעפולה, לזה). כך גם יחסת המקור, בעברית עם המילית מ... או מילת היחס "מאת", וכן יחסת המיקום "על" "תחת" וכדומה. בשפות עם יחסות, לעיתים בנוסף למילת יחס, או בלעדיה יש צורה קבועה לאותו מושא עקיף כמוספית סופית או לעיתים רחוקות תחילית. יש הרואים בקיצור מילות היחס בעברית והפיכתן למיליות המצורפות למילה, השפעה של השפות בעלות היחסה שהיו בסביבתה של העברית.

היחסה בעברית המדוברת ובעברית העתיקה

בחקר השפה העברית, הניתוח הלשוני של יחסות מסוג זה פחות נפוץ, ומתמקדים יותר בחיפוש שרידי יחסות המסמנות את תפקידה התחבירי של המילה בתוך המשפט, שנותרו בעברית המקראית והתלמודית (לשון חכמים) וכן את גלגולי היחסות בשפות השמיות כגון אכדית בה השימוש ביחסות ניכר בולט וברור.

בעברית החדשה, ובמיוחד זו המושפעת מן האנגלית אחרי מהפכת המרשתת בשנות התשעים של המאה העשרים, מרבים להשתמש במשפטים שמניים ללא פועל, במילות וצירופי לשון תיאוריים, ובבינוני (פעלים בהטיית הזמן ההווה שאפשר להבין אותם גם כשמות עצם או תיאור). משום כך יחסת השם, שבעבר שימשה בעיקר לסימן הנושא, עברה לשמש גם לסימון הנשוא. זמן הוה כמעט ולא שימש בעברית הקדומה, ורוב המשפטים נבנו כפעולה שהיא הנשוא ולה נושא ולעיתים מושא. ראו להלן בהרחבה על היחסות בשפות השמיות ובעברית החדשה.

חלקי הדיבר המסומנים ביחסה

המילים שמקבלות סימון יחסה בשפות שונות הן מחלקי דיבר מסוימים. לדוגמה פועַל לעולם לא יסומן ביחסה. חלקי הדיבר היכולים לקבל סימון הם:

• שם עצם:

  רוסית: Сын любит маму; мама любит сына "הבן אוהב את אמא; אמא אוהבת את הבן"; הסיומת של המילים אמא (мама) ובן (сын) משתנה בהתאם לתפקיד התחבירי – נושא או מושא.

  לטינית: Nauta pecuniam puellae dat ("המלח נותן כסף לילדה"). הסיומות של שמות העצם מעידות על היחסה - סיומת a ליחסת הנומינטיב, סיומת am לאקוזטיב וסיומת ae לדאטיב.

• שם תואר

  רוסית: Красная площадь находится около Кремля; Туристы посещают Красную площадь "הכיכר האדומה נמצאת ליד הקרמלין; תיירים מבקרים בכיכר האדומה"; הסיומת של שם התואר Красная (אדומה) משתנה לפי התפקיד במשפט – נושא או מושא.

• תווית יידוע

  גרמנית: dem deutschen Volke (הכיתוב בחזית בניין הרייכסטאג: לעם הגרמני); התווית dem היא ביחסת הדטיב (ביחסת הנומינטיב עם המילה Volk היא das Volk)

• כינוי גוף

  אנגלית: he loves her; she loves him (הוא אוהב אותה; היא אוהבת אותו); כינויי הגוף he ו־she משתנים בהתאם לתפקידם במשפט

• כינוי רמז

  אוקראינית: цей наказ довелося віддати віцепрезиденту Майку Пенсу, оскільки Трамп робити цього не поспішав; "הפקודה הזאת ניתנה על ידי סגן הנשיא מייק פנס, שכן טרמפ לא מיהר לעשות את זה"; המילה זה היא цей ביחסת הנומינטיב ו־цього ביחסת האקוזטיה (בתפקיד המושא).

  רוסית: Эта песня очень известная, я знаю эту песню "השיר הזה מאוד מפורסם, אני מכיר את השיר הזה". המילה "Эта" שמשמעותה "הזו" היא ביחסת הנומינטיב והמילה эту היא ביחסת האקוזיטיב, המושא הישיר

• מילת שאלה

  בלארוסית: Хто там паклікаў? Спяшаю за кім? "מי קרא שם? אחרי מי אני ממהר?" (מתוך שיר מאת ולדימיר ז'ילקה) המילה "מי" היא хто ביחסת נומינטיב (הנושא במשפט) ו־кім ביחסת אינסטרומנטל.

  רוסית: ?Кто кого кому отдал "מי נתן את מי למי?". המילה "מי" היא кто בנומינטיבי, кого באקוסיטיבי וкому בדטיבי.

לפעמים מסומנת היחסה על צירופים הנובעים מחלקי הדיבר האלה, אף שהמילה המסומנת היא מחלקי הדיבר שאמורים לא לקבל סימון יחסה.

סימון היחסות של חלקי המשפט, המסמנות נושא נשוא או מושא וכדומה, הוא בדרך כלל מורפולוגי צורני, כלומר מתבטא בשינוי בצורת המילה. לדוגמה בשפה האכדית כאשר יש שם עצם ביחיד, שהוא מושא ישיר של משפט, מוסיפים סיומת אַה (לדוגמה: לוּ יַהֲפֻּכּוּ כּוּסִיאַהמוּלכִּיךַּ, שפירושו: לו יהפכו את כיסא מָלְכֶךָּ - כלומר כיסא-מלוכתך) במקרה של צירוף לשוני יש שפות בהן היחסה מסומנת על ידי שינוי צורה של מילה אחת או יותר הכלולות בצירוף.

מקובל למנות כמה קטגוריות שמתייחסות למעמד התחבירי של מילה במשפט: נושא, נשוא, מושא ישיר, מושא עקיף, תיאור ועוד.

יש יחסות שאינן מסמנות מעמד תחבירי גרידא, אלא גם תפקיד סמנטי משמעי, למשל: שייכות (הספר של הילד, סִפְרוֹ), פנייה (חייל! שפר הופעתך - במקרה זה הסימון הוא בהגברת הקול והפסקה אחריה), שימוש בכלי (כתבתי בעיפרון), מקום (נסעתי לצפון) ועוד. יחסות אלו קיימות גם בעברית, כפי שהודגם.

שפות נבדלות זו מזו במספר חלקי הדיבר שבהם היחסות מסומנות ובמספר היחסות המסומנות. לדוגמה, באנגלית היחסות מסומנות רק בכינויי גוף, ומספר היחסות המסומנות הוא 3 - נושא/נשוא (על ידי שימוש בכינויי הגוף I, he, she וכו'), מושא (על ידי שימוש בכינוי עקיף me, him, her וכו' המקביל לאותי, אותה, אותו) ושייכות (על ידי שימוש בכינויי השייכות my, his, her וכו' המקביל בעברית לכינויים לי, לו, לה). ברבדים היסטוריים מוקדמים יותר של השפה האנגלית היו 5 יחסות, והן הופיעו גם על שמות עצם או תוויות יידוע, אולם סימון היחסות הצטמצם במידה ניכרת עם השינויים בשפה במשך הזמן.

בגרמנית יש 4 יחסות. סימון היחסה מופיע על רכיבים שמניים שונים כגון תוויות ידוע, כינויים ותארים, אולם לרוב לא על שם העצם עצמו. בדוגמאות שלהלן נראה השינוי בתווית הידוע בלבד, להוציא הגֶנִיטִיב, היא יחסת התולדה והשייכות, שבה במקרה זה גם השם עצמו מקבל סיומת - es/s.

• האיש = der Mann (יחסת נומינטיב, נושא/נשוא)
• את האיש = den Mann (יחסת אקוזטיב, מושא ישיר)
• אל האיש = dem Mann/Manne (יחסת דאטיב, מושא עקיף)
• של האיש = des Manns/Mannes (יחסת גניטיב, שייכות)

בפינית יש 15 יחסות. ביניהן:

• הבית = talo (יחסת נומינטיב, נושא)
• בתוך הבית = talossa (יחסת אינֶסיב, מושא עקיף + מילת היחס "בתוך")
• על הבית = talolla (יחסת אדֶסיב, מושא עקיף + מילת היחס "על")
• אל הבית = talolle (יחסת אלַאטיב, מושא עקיף + מילת היחס "אל")

בטורקית יש 6 יחסות. קיימת גם החלפת אותיות בין עיצורים קוליים לעיצורים לא קוליים, והתאמתם להרמוניית התנועות.

• הרחוב = sokak (יחסת נומינטיב, נושא)
• ברחוב = sokakta (יחסת לוקאטיב מושא עקיף,+ מילת היחס "ב-")
• של הרחוב = sokağın (יחסת גניטיב מושא עקיף, מילת היחס "של")
• לרחוב = sokağa יחסת דאטיב, מושא עקיף, מילת היחס "אל")
• מהרחוב = sokaktan (יחסת אבלאטיב מושא עקיף, מילת היחס "מ-")
• את הרחוב = sokağı (יחסת אקוזטיב, מושא ישיר, מילת היחס "את")

היחסות בשפות השמיות ובעברית החדשה

בחלק מן השפות השמיות קיימות עד היום יחסות כחלק מהשפה. בערבית ספרותית מסומנת היחסה באמצעות תנועות שמתפקדות כסופיות (suffixes) ומצטרפות לשמות עצם ותארים (תופעה המכונה إعراب "אִעְרַאבּ" או "ניקוד סופי"). למשל שם העצם الملك /al-malik/ ("המלך") יופיע כ־الملكُ /al-maliku/ בבואו כנושא או כנשוא שמני ("המלך אמר", "שלמה הוא מלך"); الملكَ /al-malika/ בבואו כמושא ישיר ("ראיתי את המלך"); ו־الملكِ /al-maliki/ בבואו כמושא עקיף ובכלל לאחר מילת יחס ("באתי אל המלך"), או כסומך ("בית־המלך").

בעברית מודרנית מציינים יחסת מושא ישיר לפני שם־עצם מיודע באמצעות המילה "אֶת". בעברית מקראית השימוש במילה "את" היה שונה, והיא ציינה באופן כללי את מקבל הפעולה, ולאו דווקא מושא ישיר. יש הרואים במילה "של" בעברית מודרנית מעין סימון יחסה, ובמקרים מסוימים אפשר לראות גם את מילת היחס "ל־" כסימון של יחסת מושא עקיף. יש המזהים שרידים של יחסות בניקוד סופי בעברית המקראית, למשל בפסוקים ”מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם” (דברים, ל"ג, כ"ז) או ”וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ” (בראשית, מ"ט, י"א) או ”וַיֵּלֶךְ חָרָנָה” (בראשית, כ"ח, י'), אם כי יש מחלוקת לגבי הזיהוי הזה. הסיומת ־ָם בתארי־פועל מסוימים (ריקָם, יומָם, חינם, אמנם ועוד) היא לדעת רוב הבלשנים שריד ליחסת מושא ישיר, ששימשה גם לציון תיאורים (השווה לערבית: يوماً יַוְמַן, ليلاً לַיְלַן וכו'). יש בלשנים הגורסים כי הסיומת ־ַיִם (ayim-) בשמות מקומות כגון: מצרַיִם, אפרים, מחנים, מקורה ביחסה שציינה מקום, אולם אין לכך הוכחות חד־משמעיות. כך או אחרת, ברור שהשימוש בסימון מורפולוגי של יחסות בעברית הקדומה נפסק עוד לפני כתיבת התנ"ך. הדוגמה הבולטת ביותר ליחסה שעדין קיימת בעברית המודרנית היא ה' הכיוון (המגמה), שהופכת שם עצם למקום, למשל במילים "הביתה", "ארצה", "דרומה", ובמשלב גבוה: "ירושלימה". ייתכן שהמילים קדימה, שמאלה, ימינה הם שרידים של יחסה זו.

יחסה מופשטת

בתחילת שנות ה־80, החל נועם חומסקי לפתח את תאוריית היחסה במסגרת הדקדוק הגנרטיבי. לפי תאוריה זו, גם בשפות שבהן אין סימון מורפולוגי או סימון מוחשי אחר של יחסות, קיימות יחסות מופשטות. יתרה מזאת, חלקי דיבר מסוימים (כגון שמות עצם, כינויי גוף וכו') חייבים להימצא בעמדה במשפט שבה הם יכולים לקבל יחסה, בין אם היחסה ממומשת באמצעות סימון כלשהו ובין אם לאו. למשל, בעברית, במשפט כמו "הכלב אכל עגבנייה", המילה "הכלב" מקבלת יחסת נושא (נומינטיב), והמילה "עגבנייה" מקבלת יחסת מושא ישיר (אקוזטיב), אף על פי שליחסות אין מימוש מורפולוגי או אחר. על־פי "תאוריית היחסה" של חומסקי, המשפט "עגבנייה נאכלה הכלב" יהיה בלתי־דקדוקי, כיוון שהמילה "הכלב" אינה יכולה לקבל יחסה בעמדה שבה היא נמצאת (ראו: תנועה במשפט סביל). דוגמה דומה מאנגלית:

1. It is known that cats sleep a lot.
2. *It is known this fact.

בדוגמה זו, הפועל הסביל אינו יכול להעניק יחסה למושא, ולכן צירוף שמני, שחייב יחסה, אינו אפשרי. פסוקית אינה דורשת יחסה, ולכן היא אפשרית גם בהיעדר יחסה.

בגישה זו, ההבדל בין השפות הוא בעיקר במידת העושר של המערכת המורפולוגית, אך ההבחנות התחביריות ה"עמוקות" הן אוניברסליות.

רשימת יחסות

הרשימה שלהלן מתבססת בעיקר על המחקר המסורתי של השפה הלטינית ובמידה מסוימת גם על המחקר המסורתי של השפה היוונית העתיקה. על אף השינויים שחלו במחקר הבלשני, עדיין מקובל להשתמש ברשימה זו כבסיס להגדרת היחסות בשפות השונות. בנוסף מצוין בחלק מהמקרים שמה של היחסה המקבילה בערבית ספרותית. תיאור היחסות בערבית ספרותית משמש לעיתים קרובות גם במחקר של שפות שמיות אחרות.

שם בעברית	שם לועזי	מקבילה בערבית ספרותית	תפקיד	דוגמה בעברית	דוגמה משפה עם יחסות מורפולוגיות
יחסת נושא/נשוא	nominative	رفع (רַפְע) (יחסה 1)	מסמנת את הנושא או את הנשוא במשפט	ציפור עומדת על עץ. העץ הוא גבוה.	בערבית: العصفورُ واقفٌ على الشجرة. /alʕusˠfuːru waːqifun ʕala ššajara/ ביוונית עתיקה: "μεῖνον, ὦ δέσποτα" ἔφη ὁ δοῦλος. ("חכה, אדוני!" אמר העבד.)
יחסת מושא ישיר	accusative	نصب (נַצְבּ) (יחסה 2)	מסמנת השלמה ישירה של הפועל	הילד אכל את התפוח.	בלטינית: lego librum (אני קורא את הספר)
יחסת מושא עקיף	dative		מסמנת השלמה עקיפה של הפועל, הבאה אחרי השלמה ישירה או אחרי מילת יחס	נתתי את הספר לילד.	בלטינית: dabam librum puero
יחסת שייכות	genitive	جرّ (ג'ר) (יחסה 3)	מסמנת שייכות, סומך (בשפות שמיות) או השלמה של מילת יחס	הבית של השכן בית השכן	בערבית: بيت الجارِ /baitu ld͜ʒaːri/
אבלאטיב	ablative		מילה המשלימה את הפועל שלא כמושא: כמו תיאור אופן, אמצעי או זמן.	נסעתי באוטו הרגשתי רע באותו היום	בלטינית: Solā gratiā ("באמצעות החסד לבדו")
פנייה	vocative	نداء (נִדאא)	מופיע על שם פרטי או שם עצם המופיע כהסגר במשפט במשמעות של פנייה למישהו	נהג, תן זכות קדימה.	בערבית: يا سائقُ... /ya saːʔiqu/ בלטינית: ‏?et tu, brute‏ (הגם אתה, ברוטוס?) ביוונית עתיקה: κύριε ἐλέησον (רחם-נא, אדוני)
מקום	locative		מסמנת תיאור מקום	לא היינו בבית.	בלטינית: domi non eramus
כלי	instrumental		מסמנת תיאור אופן, כשתיאור האופן מתאר שימוש בכלי	כתבתי בעיפרון.	ברוסית: Я писал карандашом

קישורים חיצוניים

• דקדוק השוואתי וכללי - יחסה, דף שער בספרייה הלאומית