מולך
מֹלֶךְ הוא מונח המופיע במקרא בהקשר לפולחן פוליתאיסטי בשני הקשרים שונים. האחד, פולחן כלשהו הכרוך ב"העברת הבנים באש". על פי חלק מפירושי המקרא ביהדות, הכוונה לקרבן אדם. לפי גישה אחת במחקר, מולך הוא שמו או כינויו של האל שלכבודו נערך פולחן זה; ולדעה אחרת, זהו מונח המתייחס לאופן ביצוע הפולחן.[1]
בהקשר נוסף, נזכר השם מֹלֶךְ פעם יחידה במקרא כשמו של אלוהי העמונים, המכונה במקום אחר במקרא ובכתובות עמוניות גם מִלְכֹּם. הפרשנות המסורתית מזהה אל זה עם האל שלכבודו נערך פולחן המולך ולפיה שני ההקשרים מקורם אחד; אולם במחקר יש חילוקי דעות בנוגע לזיהוי זה. יש פרשני מקרא מודרניים שמייחסים את ההקרבה לה',[2] וסוברים שיש לקרוא מלך ולא מולך. שמות דומים לשם מולך, הגזורים כנראה מהשורש השמי-מערבי מל"ך, מתועדים כשמות של ישויות אלוהיות במזרח הקדום, וקיימות סברות שונות הקושרות אותן אל המולך. דעה נפוצה במחקר המודרני היא שהמולך הוא שמה של שיטת הפולחן ולא האל אליו יועדה.[3][דרוש מקור][מפני ש...]
בירושלים וסביבתה לא נמצאו ראיות ארכאולוגיות לפולחן של הקרבת ילדים.[4]
בתקופה המודרנית משמש המולך כדימוי לגורם רב כוח אשר מדכא ומשמיד את גופם ו/או רוחם של בני אדם.
במקורות העת העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האל "מלך" באוגרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בלחש עלילת האלים הנאבקים בנחש, הדמות המרכזית "אם פחל" קוראת לאמה, הדמות המרכזית השנייה, שמש, להוביל קול אל אלים שונים במעונותיהם, כדי להודיעם לחש קסם נגד נשיכת נחשים. לכל קריאה לאל מוקדש קטע ביצירה, כאשר ההבדל בין הקטעים הוא רק בשם האל ומעונו; לאל "מלך" מוקדש הקטע השמיני מבין קטעים אלה, ומעונו הנזכר בלוח הוא "עתֿתרת", כלומר עשתרות.[5] בלוח הממשיך את הלוח הזה, בשל ערפל שכיסה את הארץ גברה "חמה" (ארס), ובין האלים הרבים שנזכרו כאוספי ה"חמה" מוזכרים שוב "מלך ב עתֿתרת" (כלומר מלך מעשתרות), וזאת בניגוד לשאר האלים שמוזכרים רק בשמם הפרטי (ורובם מוזכרים בזוגות).[6]
העברה באש במקרא
[עריכת קוד מקור | עריכה]המולך מוזכר כמה פעמים במקרא. בספר ויקרא קיים איסור מפורש על עבודתו, והעונש מנוסח באריכות יתרה (ויקרא כ, ב'-ה'; יח, כ"א). בספר דברים מוכפל האיסור ”לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ” (דברים יח, י'). האיסור מוזכר במילים מאפיינות "לתת/להעביר מזרעו למולך". ייתכן שהדגש המיוחד במקרא על פולחן פוליתאיסטי זו מוסבר בפירוש בפסוק בדברים, כי זביחת הבנים בפרט הוא דבר שמתועב ושנוא לפני ה'.[7]
יש פרשני מקרא מודרניים שמייחסים את ההקרבה לה',[8] וסוברים שיש לקרוא מלך ולא מולך. ישנו מאמר מחקרי הטוען כי האל למענו ביצעו בני ישראל את פולחן המולך הוא ה' אלוהי ישראל, ורק שם העבודה הוא מולך.[9] בספר ישעיהו מזכיר הנביא קורבן "לַמֶּלֶךְ", ששריפתו מתבצעת במקום הנקרא "תָּפְתֶּה".[10] ייתכן ששני שמות אלה מציינים את מקום הקורבן ומקבלו, לפני ששובשו לשמות גנאי לעגניים על משקל "בושת" בעת ניקוד הטקסט בידי בעלי המסורה: "תָּפְתֶּה" הפכה ל"תֹּפֶת" ו"מֶּלֶךְ" הפך ל"מֹּלֶךְ".[11]
בתנ"ך מוזכר שנעבד בין היתר גם בגיא בן הינום בירושלים ב"במות התופת": ”וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי” (ירמיהו, ז', ל"א). פסוק דומה מובא בהמשך הספר, וממנו ניתן להבין שיש קשר בין פולחן המולך לבין הבעל: ”וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת לְמַעַן הַחֲטִיא אֶת יְהוּדָה” (ירמיהו פרק לב פסוק לה).
על אחז[12] ועל מנשה[13] מלכי יהודה כתוב בתנ"ך שהעבירו את בניהם באש; בהמשך נכתב שהמלכים שירשו אותם היו בניהם, כך שההעברה באש לא כללה את המתת הבנים. על יאשיהו המלך סופר כי השבית פולחן זה מגיא בן הינום, ”וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ” (מלכים ב', כ"ג, י').
אלוהי בני עמון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי המתואר בתנ"ך, שמו של האל העמוני היה מֹלֶךְ (לפי ניקוד המסורה) או מִלְכֹּם. על שלמה המלך בערוב ימיו נאמר: ”אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן” (מלכים א', י"א, ז').
לפי ההשלמה המקובלת, כתובת מצודת רבת עמון (שהיא כנראה שריד למצבה מלכותית במקדש מלכם) מזכירה את "[מ]לכם", המצווה על המלך לבנות "מבואות סובבות", מבטיח לו ניצחון על אויביו, מצווה סדרי מקדש ויראת האלים, ומסיים בברכה למלך ולביתו.[14] מספר קטן מהשמות התאופוריים בחותמים וכתובות עמוניות מזכירים את מלכם, למשל "מלכמית" (בדומה ל"כמשית" אבי מישע מלך מואב),[15] "בדמלכם" (בְיד מלכם[16]),[17] "מלכמגד"[17] ו"מלכמאור"[17], וכן כמה חותמים עליהם נכתב "חתם [שם בעל החותם] ברך למלכם", כלומר "החותם של [בעל החותם], ברוך לְמלכם", כאשר שמות בעלי החותמים האלה היו כנראה אשוריים.[17][18][19]
במחצית השנייה של המאה העשרים התגלו בשטח שדה התעופה של עמאן שרידי מבנה ובו מערך אבנים עם מספר רב של עצמות אדם שרופות. בין ארכאולוגים יש מחלוקת האם מדובר בעדות לפולחן של קורבנות אדם (ושל ילדים בפרט) או במשרפה (קְרֶמָטוֹרְיוּם) של גופות נפטרים.[20]
המחלוקת המחקרית על הקרבת ילדים במושבות פיניקיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בכמה מושבות פיניקיות בים התיכון (אך לא בפיניקיה עצמה, וגם לא במושבות באיבריה ובמאורטניה) התגלו בתי קברות ובהם כדים רבים עם עצמות ילדים, וכן עצמות בעלי חיים. על מרבית השרידים נכרו סימני שריפה. כן נמצאו בבתי הקברות מצבות עם הקדשות לתנת ולבעל חמון.[21] החוקרים שגילו את בתי הקברים כינו אותם "תופת" (מונח מקראי) וקישרו אותם לתיאורים של סופרים קלאסיים יוונים ורומאים על קרבן ילדים בקרב הקרתגנים.[22] החל משנות ה־80 של המאה ה־20 התפתחה נחלקו החוקרים,[23][24] האם מדובר בילדים שהוקרבו לאלים, או בילדים שמתו בצורה טבעית (במסגרת זאת נידונה התפלגות הגילאים[25][26][27][28]); וכן האם המקורות הקלאסיים המייחסים לתושבי קרתגו מנהג כזה הם דיווח עובדתי, או השמצה של הקרתגיים בידי אויביהם והרומיים.[29] מקרב החוקרים הטוענים לקרבנות ילדים, ההיסטוריון פאולו קסלה[22] משער שמקורו של המנהג בצור, והוא התקיים ואף התחזק במושבות הפיניקיות של יוצאי צור גם לאחר שבטל ונשכח במולדתו. הוא מצטט את ההיסטוריון הרומאי קורטיוס רופוס אשר מספר כי כאשר אלכסנדר מוקדון צר על צור, היו בין תושביה מי שהציעו לחדש מנהג קדום של הקרבת ילדים, אך מועצת העיר דחתה זאת. מנהג פיניקי זה הוא, לדעתו, מה שעומד ביסוד ההתייחסויות המקראיות לפולחן המולך.
בפרשנות הספרות הרבנית המאוחרת
[עריכת קוד מקור | עריכה] | |
| איור דמיוני נוצרי המתאר את עבודת המולך בגיא בן הינום; איור מעשה ידי אתנסיוס קירכר משנת 1652 | |
| מקרא | ויקרא, י"ח, כ"א; דברים, י"ח, י' |
|---|---|
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו ז' ספר החינוך, מצווה ר"ח |
האם הייתה הקרבת אדם?
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרשני המקרא נחלקו בשאלה האם הבנים רק הועברו באש, מבלי שקרה להם כל דבר רע, או שמא הם נשרפו חיים במדורות הפולחן. הקושי טמון בתיאורי המקרא: האם האב רק ”הֶעֱבִיר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ”, או שמא ”וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ”? על המלך מנשה נכתב שהעביר את בנו באש, ולאחר מכן בנו אמון ירש אותו ומלך על יהודה.[30] לעומת זאת, בתיאור המופיע בספר ירמיהו עולה כי מדובר בשריפה: ”וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי” (ירמיהו, ז', ל"א), וכך מפרשים הרמב"ן[31] והרד"ק[32] אף שלא נאמר דבר במפורש על מוות. לעומת דעות אלו, רש"י[33] והרמב"ם, בהסתמכו על הפסוק "לא יימצא בך, מעביר בנו ובתו באש", סובר כי הבן היה רק מועבר מעל להבות המדורה, אך לא נשרף למוות.[34] עוד כותב בהקשר לזה הרמב"ם (מורה הנבוכים), כי כהני המולך היו מאיימים על מי שלא יעבוד באופן הזה את המולך כי בניו ימותו, ולכן התורה הזהירה באזהרה נגדית שמי שיעבוד למולך יוכרת זרעו.
צורת הפולחן
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש הסוברים כי היו מעבירים את הקורבן בשַׁלְהֶבֶת המדורה עד שנשרף (מלבי"ם), יש הסוברים כי בפולחנו נהגו להניח את הקרבן בכפות ידיו של פסל ברזל מלובן בדמות אדם יושב,[35] ואילו רלב"ג בדומה לרמב"ם, סובר כי כהני המולך היו מעבירים את האנשים בין שתי מדורות.[36]
פולחנו, לפרשנות חז"ל מתואר במדרג של שבעה קרבנות אפשריים: הפשוט ביותר היה עוף, לאחריו עז וכן הלאה: השישי – שור, והשביעי – הבן, שנחשב למובחר ביותר.
על פי מדרש ילקוט שמעוני[37] כלל מבנה במות התופת שבע מחיצות סורגים, שביניהן פסלו של האליל, שהיה חלול ומוסק מבפנים באש. לפסל היו פני עגל, וידיו היו פשוטות לקבלת הקרבנות. לבמה היו שבעה תחומים אחד לפנים מהשני, להקרבת קרבנות העבודה הזרה. הראשון – להקרבת עופות; השני – להקרבת צאן; השלישי – להקרבת שה; הרביעי – להקרבת עגל; החמישי – להקרבת פר; השישי – להקרבת שור; השביעי – להקרבת קרבנות אדם. לפני שהאב היה מכניס את בנו לתחום השביעי הפנימי מכולם, הוא היה מנשקו, ולאחר מכן המולך (האדם שעבד בעבודה הזו) היה נותן את הבן על כפות ידיו המלובנות של המולך ושורפו באש. עוד על פי ילקוט שמעוני נקרא גיא 'בן הינום' בשמו, מפני שקולו של התינוק המוקרב היה 'נוהם מכח האש', בזמן שהיו מתופפים בתופים (גי התופת) כדי להחריש את קולו, או לפי פירוש נוסף מפני שהנאספים היה נוהמים ואומרים לאב המקריב "ינהם לך, יערב לך".
על פי פרשנים שונים כמצודות (שם) הרמב"ן[38] והמלבי"ם, העברת בני אחז ומנשה באש הייתה עבודת המולך, בשל הטכניקה והדמיון המילולי, אף שהיא אינה מוזכרת בפירוש בשמה.
אזכורים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדעת אחדים מהמפרשים, כשנאמר ”וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ” (שמואל ב', י"ב, ל') לאחר מלחמת דוד בחנון בן נחש מלך עמון, אין הכוונה לעטרתו של המלך חנון אלא לעטרת שהייתה שייכת לאל העמוני מלכם.[39]
לדעת פרשני המקרא היהודים, מקור השם "תופת" היה בכך שכהני המולך היו מקישים בתופים כדי להחריש את זעקותיו של הבן הנשרף.[40]
ייצוג המולך בספרות ובאומנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפואמה "גן העדן האבוד" של המשורר האנגלי בן המאה ה-17 ג'והן מילטון מזמן השטן, אשר נכלא על ידי האל בגיהנום, את פמלייתו להתייצב לפניו
הָרִאשׁוֹן מֵהֶם הוּא מֹלֵךְ מֶלֶךְ בַּלָּהוֹת/ מְגֹאָל בְּדַם יְלָדִים וְדִמְעוֹת אֲבוֹתֵימוֹ/ אֲשֶׁר כִּסּוּ מִזְבְּחוֹ בְּהַעֲבִיר בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ; אַךְ נַאֲקַת הַשְּׂרוּפִים לְקוֹל תּוֹף וּמְצַלְתַּיִם/ לֹא נִשְׁמְעָה שָׁם. וְהוּא הָיָה לֵאלֹהִים/ בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וְכָל עָרֵי הַמִּישׁוֹר/ חֶבֶל אַרְגּוֹב וְהַבָּשָׁן מִן שַׁדְמוֹת הַפִּסְגָּה/ עַד קְצֵה אַרְנוֹן. וּמֵאַבִּירֵי בָשָׁן אֵלֶּה/ עוֹד לֹא שָׂבְעָה נַפְשׁוֹ עַד כִּי הִטָּה/ גַּם לֵב שְׁלֹמה רֹאשׁ חֲכָמִים וּמְלָכִים/ לִבְנוֹת לוֹ בָמָה בְּהַר הַמַּשְׁחִית/ מִנֶּגֶד לְמִקְדַּשׁ יְיָ; וְגַם בָּמוֹת הַתֹּפֶת/ נִקְדְּשׁוּ לַעֲבֹדָתוֹ בְּגֵיא בֶּן הִנֹּם/ וְלָכֵן יֹאמְרוּ הַמּשְׁלִים “שְׁאוֹל כְּתוֹפֶת וְגֵיהִנֹּם.
— ויגרש את האדם (גן העדן האבוד), תרגום יצחק אדוארד זליקסון, 1871 (ההתייחסות לשלמה על פי מלכים א', י"א, ז').
ספרו של גוסטב פלובר "סלמבו" (1862) שואב את השראתו מהמקורות הקלסיים על הקרבת ילדים בקרתגו. לאחר ששכירי חרב שהתמרדו מטילים מצור על קרתגו, מוקרבים ילדים (פרק 13) למולך על ידי הטלתם לכבשן יוקד. הספר היווה השראה למספר אופרות, סרטים ומחזות.
בתקופה המודרנית משמש מושג המולך כמטפורה לכוח – בדרך כלל, חברתי, צבאי או פוליטי - אשר רומס את הקיום האנושי. בסרטו של פריץ לנג "מטרופוליס" (1927) המפעל התעשייתי מוצג כאליל מפלצתי השוחק את גופם ונשמתם של הפועלים. בפואמה "יללה" ("Howl") משנת 1956 של האמריקאי אלן גינסברג מקונן המשורר על כך ש”מולך שנשמתו היא רק מכאנית ובדמו זורם הכסף” (דהיינו, העיר האמריקנית) כילה את נשמותיהם של "הטובים בבני דורי".
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מ. ויינפלד, עבודת המולך בישראל ורקעה, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות ה, 1969, עמ' 37–61, JSTOR 23516489
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מולך, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- "מולך", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
מולך (אל כנעני), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ George C. Heider, "Molech", in Karel van der Toorn, Bob Becking, and Pieter W. van der Horst (eds.), Dictionary of Deities and Demons in the Bible, 2nd ed., Leiden: Brill, 1999, pp. 581-582
- ^ M. Buber, königtum Gottes (2nd ed; Berlin: Shocken, 1936), 217
- ^ Stewart James Felker, The legacy of Child Sacrifice in Early Judaism and Christianity, Patheos
- ^ Stavrakopoulou, Francesca, The Jerusalem Tophet Ideological Dispute and Religious Transformation, Studi Epigrafici e Linguistici 29-30, 2013, עמ' 137-158
- ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 682-690 – לוח UT 607
- ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 699, 703 – לוח UT 608
- ^ ”לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם” (ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ל"א.)
- ^ M. Buber, königtum Gottes (2nd ed; Berlin: Shocken, 1936), 217
- ^ The legacy of Child Sacrifice in Early Judaism and Christianity,https://www.patheos.com/blogs/atheology/2015/11/the-legacy-of-child-sacrifice-in-early-judaism-and-christianity/
- ^ ספר ישעיהו, פרק ל', פסוק ל"ג: "כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הוא [הִיא] לַמֶּלֶךְ הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה נִשְׁמַת יְהוָה כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ".
- ^ יגאל בן-נון, קיצור תולדות יהוה, עמ' 289.
- ^ מלכים ב' טז, ג'; וכן בספר דברי הימים ב', כח, ג'
- ^ מלכים ב', כא, ו'; וכן בספר דברי הימים ב', לג, ו'
- ^ שמואל אחיטוב, הכתב והמכתב, מוסד ביאליק, 2012, עמ' 349–350
- ^ Khair Yassine, Javier Teixidor, Ammonite and Aramaic Inscriptions from Tell El-Mazār in Jordan, Bulletin of the American Schools of Oriental Research 264, 1986-11, עמ' 49 doi: 10.2307/1357018, JSTOR 1357018
- ^ שמואל אחיטוב, שתי כתובות עמוניות, קתדרה, 1977, עמ' 189, JSTOR 23396546
- ^ 1 2 3 4 Walter E. Aufrecht, Review of The Ammonite Language of the Iron Age, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1987, עמ' 86 doi: 10.2307/1356933
- ^ שמואל אחיטוב, אסופת כתובות עבריות, מוסד ביאליק, 1992, עמ' 243
- ^ Kent P. Jackson, The Ammonite Language of the Iron Age, Brill, 1983, עמ' 74
- ^ Hershel Schanks, First Person: Human Sacrifice to an Ammonite God?, Biblical Archaeology Society, 15 בפברואר 2024
- ^ Children Sacrificed as Part of a “Molek” Rite, Penn State University Press, 2017-05-23, עמ' 4–36
- ^ 1 2 Paolo Xella, The Levantine Roots of the tophet Sanctuary, Journal of Ancient History 11, 2023, עמ' 291–303 doi: 10.1515/jah-2023-0015
- ^ M. H. Fantar, L. E. Stager, J. A. Green, Odyssey Debate: Were Living Children Sacrificed to the Gods?” “No,” M’HamedHassine Fantar; “Yes,” Lawrence E. Stager and Joseph A. Greene, ArchaeologyOdyssey 03:06
- ^ Paolo Xella, Josephine Quinn, Valentina Melchiorri, Peter van Dommelen, Cemetery or sacrifice? Infant burials at the Carthage Tophet: Phoenician bones of contention, Antiquity 87, 2013-12, עמ' 1199–1207 doi: 10.1017/S0003598X00049966
- ^ Schwartz, J. H., Houghton, F., Macchiarelli, R. ,Bondioli, L, Skeletal remains from Punic Carthage do not support systematic sacrifice of infants, PloS one (5)2, 2010, עמ' e9177
- ^ Schwartz, J. H., Houghton, F. D., Bondioli, L., Macchiarelli, R, Two tales of one city: data, inference and Carthaginian infant sacrifice, Antiquity (356)9, 2017, עמ' 442-454
- ^ Patricia Smith1, Lawrence E. Stager, Joseph A. Greene and Gal Avishai, , Age estimations attest to infant sacrifice at the Carthage Tophet, Antiquity 87, 2013, עמ' 1191-1207
- ^ Smith, Patricia, Infants sacrificed? The tale teeth tell, Biblical archaeology review (4)40, 2014
- ^ Clémentine Gutron, La mémoire de Carthage en chantier : les fouilles du tophet Salammbô et la question des sacrifices d’enfants, L'Année du Maghreb IV, 2008, עמ' 45–65 doi: 10.4000/anneemaghreb.427
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"א, פסוק ו', פסוק י"ח
- ^ רמב"ן לויקרא יח, כא'.
- ^ רד"ק למלכים ב' כג, י'.
- ^ רש"י במסכת סנהדרין דף סד עמוד ב.
- ^ משנה תורה, הלכות עבודת כוכבים ו' ג'
- ^ רש"י לירמיהו ז, ל"א, ורד"ק למלכים ב' כג, י': "והיו פניו של עגל וידיו פשוטות כאדם שפותח ידיו לקבל מחבירו והיו מסיקין אותו באש והכומרים נוטלין את התינוק ונותנין תוך ידיו של מלך והתינוק מוציא נפשו".
- ^ רלב"ג, מלכים ב' כג, י'
- ^ ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רע"ז
- ^ רמב"ן, ויקרא יח, כ"א.
- ^ רש"י ורד"ק שם, רש"י עבודה זרה מד. ד"ה עטרת.
- ^ רש"י ורד"ק לספר מלכים ב' כג י'
| אלים במיתולוגיה הכנענית | ||
|---|---|---|
| מפחרת האלים | אל (אל קונה ארץ) • אשרה • בעל־הדֻּ/הדד • ענת • עשתרת • דגן • אדון • בעלת גבל • בוהו • מוֹת • בעל פעור • ים • שמש • ירח • כושר וחסיס • כושרות • רשף • חורון • קדש • אשמון • עשתר • כמוש • מלך • קוס • יהוה • שחר • שלם • צד • נכל ואב • שכמן ושנם • לויתן • תנין (אנ') • מלקרת • תנת • בעל חמון • פמי (אנ') • סכן • צדק (אנ') • מישור (אנ') • שלמן • גד • רפאים | 
|
| אתרים מקודשים | מרום צפון • חכפת • כפתר • עשתרות • תותול | |
| ספרוּת | שירה אוגריתית: עלילות בעל וענת ‧ עלילת אקהת ‧ עלילת כרת ‧ הולדת שחר ושלם ‧ חתונת ירח ונכל ‧ לחש עלילת האלים הנאבקים בנחש • כתבי סכניתן | |
| פולחן | במות • מרזח • פסלים מצבות • מצבות נדר • בית אל • כס עשתרת • מקדש מגדול • תרפים • נסך וקטורת • מזבחות אבן ונחושת • קורבנות, זבחים, מנחות, זבח חלב, שלמים, כליל ועולות • העלאה באוב | |
