סגנון לואי השישה עשר

גרם המדרגות בתיאטרון הגדול, בורדו

סגנון לואי השישה עשר, (בצרפתית: Louis Seize) הוא סגנון באדריכלות, ריהוט, קישוט ואמנות שהתפתח בצרפת בתקופת 19 שנות שלטונו של לואי ה-16 (1774–1792), טרום המהפכה הצרפתית. סגנון לואי ה-16 סיים את תקופת הבארוק והרוקוקו והוביל את לידתו של הנאו-קלאסיציזם הצרפתי. הסגנון היה תגובת נגד לקישוטיות המורכבת של תקופת הבארוק הקודמת. הוא נוצר בהשראת חלקית מגילויים של ציורים ופסלים רומיים עתיקים וארכיטקטורה קלאסית בהרקולנאום ובפומפיי מה שבא לידי ביטוי בשימוש רב בעמודים וארכיטרבים קלאסיים ישרים וגאומטריים. סגנון לואי ה-16 גם ביטא את הערכים שקידם ז'אן-ז'אק רוסו של חזרה לטבע ותפיסת חוקי הטבע כמודל אידיאלי ופרוע אך עדיין מסודר וראוי מטבעו לאמנויות.

רקע

סגנון לואי ה-16 נולד מתוך רצון להקים אידיאל יופי חדש, המבוסס על הטוהר והפאר של האמנות רומית והיוונית הקדומה. בשנת 1754 גינה הצייר ומבקר האמנות הצרפתי שארל ניקולס קוצ'ין את הקימורים והצורות של סגנון הרוקאי השולט: "אל תענה ללא סיבה את הדברים שיכולים להיות ישרים, ותחזור לשכל הטוב שהוא היסוד לטעם טוב".

לואי ה-16 עצמו גילה התלהבות מועטה לאמנות או לאדריכלות והותיר את הניהול של אלה לשארל קלוד פלהוט דה לה בילאדרי הרוזן מאנגווילר, שמונה למנהל הכללי של מחלקת הבניה המלכותית. אנגווילר, מסיבות כלכליות, דחה תוכניות להרחבה משמעותית של ארמון ורסאי, אך השלים את טירת קומפיין החדשה (1751–1783), שבנייתה החלה עוד בימי לואי ה-15. התוספת הארכיטקטונית העיקרית של המלך לורסאי הייתה הספרייה החדשה בקומה הראשונה. לעומת לואי ה-16 מי שכן גילתה עניין רב באדריכלות ועיצוב היא המלכה מארי אנטואנט אשר עיצבה מחדש את הסוויטות של המלכה בורסאי ב-1785, בטירת פונטנבלו ובקומפיין, כמו גם, בנתה סוויטות חדשות בארמון טווילרי. המלך גם העניק לה את הטריאנון הקטן בוורסאי, ובשנת 1785 קנה לה טירה חדשה בסנט קלאוד.

אדריכלות

הנטייה הקלאסיציסטית בלטה באדריכלות הצרפתית מאז תקופת לואי ה-14, אשר הבארוק בתקופתו כונה קלאסיציזם צרפתי. הוא דחה תוכנית של ג'ובאני לורנצו ברניני לחזית בארוקית מדי לארמון הלובר ובחר במקום זאת בחזית קלאסית עם עמודים וגמלון. האדריכלים של לואי ה-14, ז'ול הארדואין-מנסאר וז'אק למרסייה, נטשו את הסגנון הגותי והרנסאנס והשתמשו בגרסה הבארוקית של הכיפה הרומית בכנסיות החדשות בואל-דה-גרייס ובאינווליד. לואי ה-15 והאדריכלים הראשיים שלו, אנז'-ז'אק גבריאל וז'אק-ז'רמן סופלו המשיכו את סגנון האדריכלות המבוסס על סימטריה והקו הישר בעיקר במראה החיצוני של המבנים (בניגוד לעיצוב פנים המבנים). גבריאל יצר את אנסמבל הבניינים הקלאסיים סביב פלאס דה לה קונקורד בעוד שסופלו עיצב את הפנתיאון (1758–1790) לפי הדגם הרומי.

דוגמה נוספת מתקופת לואי ה-15 המאוחרת היא ההטריאנון הקטן בוורסאי (1762–1764), על ידי גבריאל הבן, שנבנה עבור פילגשו של המלך, מאדאם דה פומפדור. צורתו הקוביתית, החזית הסימטרית והפריסטיל הקורינתי, הפכו אותו למודל לחיקוי עבור סגנון לואי ה-16 הבא.

נטייה זו הגיעה לשיאה בתקופת לואי ה-16, בה הקלאסיציזם בא לידי ביטוי באופן מובהק וחד משמעי בכל היבטי האדריכלות כולל העיצוב פנים.

האדריכלות הניאו קלאסית בסוף תקופת לואי ה-15 ובתקופת לואי ה-16 הושפעה במידה רבה מהארכיטקטורה של אדריכל הרנסאנס אנדריאה פלאדיו. מגמה שהובלה בעיקר על ידי האדריכל הצרפתי קלוד-ניקולא לדו (1736–1806). רעיונותיו של פאלאדיו היו ההשראה לשאטו דה לובסיין, ולביתן המוזיקה הנאו-קלאסי שלו (1770-1771) שנבנה על ידי לדו עבור המאהבת של לואי ה-15, מאדאם דו בארי. הביתן בצורת קובייה, עם חזית של ארבעה פילסטרים התומכים בארכיטרב. ביתן זה הפך למודל לחיקוי תחת לואי ה-16.

• 
  הטריאנון הקטן בארמון ורסאי, ז'אק אנג' גבריאל, 1762-1764, (תחת לואי ה-15)
• 

אדריכלות אזרחית

המונומנטים הבולטים של האדריכלות האזרחית של לואי ה-16 כוללים את מלון דה לה מונה בפריז (1771–1776) מאת ז'אק דניס אנטואן, ארמון הצדק בפריז מאת אותו אדריכל, התיאטרון של בזאנסון (1775) ושאטו דה בנוביל בקלבדוס, שניהם מאת לדו. לאחרון ארכיטקטורה גאומטרית, תקרה שטוחה ואכסדרה בעלת סדר ענק של עמודים קורינתיים.

התיאטראות בפריז ובבורדו היו דוגמאות בולטות לסגנון החדש. האדריכל ויקטור לואי השלים את התיאטרון הגדול של בורדו בשנת 1780, גרם המדרגות המלכותי שלו על שלל המוטיבים הקלאסיים שלו היה מודל לחיקוי לאחר מכן בגרם המדרגות של האופרה גרנייה בפריז. תיאטרון אודיאון בפריז (1779–1782) נבנה על ידי מארי-ג'וזף פייר (1730–1785) ושארל דה ווילי (1729–1798), גם כאן המוטיב הבולט הוא הפורטיקו הניאו קלאסי.

אחד המבנים הידועים ביותר של התקופה הוא שאטו דה באגטל (1777), שתוכנן ונבנה על ידי פרנסואה-ז'וזף בלאנגר עבור שארל העשירי, אחיו של לואי ה-16. הטירה הקטנה תוכננה והושלמה תוך שישים ושלושה ימים בלבד, לאחר ששארל הימר עם מארי אנטואנט שיוכל לבנות טירה תוך פחות משלושה חודשים.

למארי אנטואנט הייתה מרפסת נאו-קלאסית קטנה דומה שנוצרה על ידי האדריכל רישרד מיק, שתכנן גם את כפר המלכה הציורי בגני וורסאי.

פרויקט אדריכלי יוצא דופן נוסף היה הפיכתו של הפאלה רויאל בלב פריז, למרכז קניות מפואר. בשנת 1781 הדוכס של שארטר שנזקק לכסף, הזמין את האדריכל ויקטור לואי ליצור ארקדה של חנויות, בתי קפה ומועדונים בקומת הקרקע. בשנת 1788 הוא הוסיף קרקס מקורה במרכז, טיילת מקורה ומרחב לקונצרטים ובידור עם גג הנתמך בשבעים ושניים עמודים יוניים.

הבניין האופייני ביותר של סגנון המגורים המאוחר של לואי ה-16 הוא מלון דה סלם בפריז (כיום Palais de la Légion d'Honneur, שנבנה על ידי פייר רוסו בשנים 1751–1783. החזית מתאפיינת בפשטות הרמוניה ואיזון, עם עמודים קורינתיים תומכים באנטבלטורה של הרוטונדה בחזית החיצונית.

• 
  Hôtel Guimard, קלוד ניקולא לדו (1770–1773)
• 
  Château de Bénouville, קלוד ניקולא לדו (1770–1780)
• 
• 
  Château de Bagatelle, פרנסואה-ז'וזף בלנגר (1777)
• 
  הוטל דה סלם, פייר רוסו (1751–1810)

אדריכלות דתית

הפנתיאון שתכנונו החל על ידי ז'אק ז'רמן סופלו תחת לואי ה-15 הוא הדוגמה הבולטת ביותר של האדריכלות הדתית של התקופה. המאפיינים הבולטים הם השימוש בעמודים קורינתיים, התוכנית קלאסית, ספינה וטרנספט בצורת צלב יווני, תקרה מקומרת בעלת כיפה במרכז, ועוד. סופלוט השתמש בטכניקות הנדסיות חדשות כדי לתמוך בכיפה. מערכת של תמיכות חיצוניות וקשתות, ושילוב מוטות ברזל מבנה האבן. הבנייה החלה ב-1764 אך הושלמה רק ב-1790, לאחר המהפכה.

• 
  הפנתיאון, ז'אק זרמן סופלו (1764–1790)
• 
  פנים הפנתיאון

ארכיטקטורה פונקציונלית ואוטופית

קלוד-ניקולא לדו התמחה בתכנון מבנים פונקציונליים ניאו קלאסיים בעלי פשטות ותכליתיות אך גם נודע כאדריכל בעל חזון אוטופי. בין המבנים ניתן למנות את שער האגרה של חומת הפרם ז'נרל בפריז (1785–1789), עם החזית הקלאסית והרוטונדה שלו. פרויקט בולט נוסף הוא מפעל המלח המלכותי בארק-א-סנאן שתכנונו החל עוד בימי לואי החמישה עשר, מפעל המלח תוכנן בצורת חצי עיגול מושלם כשביתו בעל העמודים הייחודיים של מנהל המפעל במרכז, מוקף בבתי המלאכה המחסנים והמשרדים.

אטיין-לואי בול (1728–1799) היה גם כן אדריכל אוטופי. הפרויקטים שלו נשארו על הנייר ומעולם לא נבנו. המפורסם שבהם הוא האנדרטה לאייזיק ניוטון אותו תכנן יחד עם לדו. האנדרטה בצורת כיפה עצומה, עם אוקולוס המאפשר לאור להיכנס ונותן רושם של שמים מלאים בכוכבים. אף על פי שאף אחד מהפרויקטים שלו מעולם לא נבנה, התמונות פורסמו בהרחבה והיוו השראה לאדריכלי התקופה.

• 
  בית המנהל במפעלי המלח המלכותיים בארק-א-סנאן, קלוד ניקולא לדו (1775–1779)
• 
  Rotonde de la Villette, קלוד ניקולא לדו (1785–1789)
• 
  הסנוטף לאייזיק ניוטון, אטיין-לואי בול (1784)
• 
  תוכנית לספריה המלכותית, אטיין-לואי בול (1785)

דקורציה ועיצוב פנים

סגנון העיטור של לואי ה-16 סימן את ניצחון הנאו-קלאסיציזם שהתפשט באירופה מאז 1770. הוא שיקף את ציורי הקיר והעיצובים שנמצאו בחפירות הארכאולוגיות המוקדמות בהרקולנאום ובפומפיי, ואת מסעותיהם של קבוצות אמנים ליוון ולאסיה הקטנה.

המוטיבים הדקורטיביים של סגנון לואי ה-16 נוצרו בהשראת העת העתיקה. אלמנטים אופייניים של הסגנון היו לפיד מוצלב עם נדן וחיצים, סרטים מתנופפים, זרי עץ אלון או עלי זית, כתרים של ורדים, אגרטלים עם גפנים, חזרות ליניאריות של מוטיבים קטנים, גביעים או מדליונים פרחוניים, שריגים, Gadrooning, דפוסים יוונים ועוד.

גם אלמנטים מיתולוגיים מהעת העתיקה שימשו כמוטיבים דקורטיביים כגון קרן השפע, מסקרונים, דולפינים, ראשי איל ואריות, כימרות וגריפונים. גם מוטיבים ארכיטקטוניים יווניים-רומיים היו פופולריים ביותר כגון חירוצים, פילסטרים מחורצים, עמודים וקריאטידים, קורבלים, וולוטות וטריגליפים.

• 
  לפיד מוצלב עם נדן וחיצים על מעקה
• 
  אוקולוס בטריאנון הקטן (ורסאי, צרפת), עם סרט בחלק העליון ושני קישוטים תלויים בצדדים
• 
  שני עיצובים של רגליים, האחד כולל חריצים ישרים ועלי אקנתוס, והשני פיתולים סביב הרגל. בשניהם הקישוט העליון תחום בקוביה
• 
  קישוטים אופייניים
• 
  מעקה מעוטר בהשפעות קלאסיות

דוגמה טובה לעיצוב הפנים בתקופת לואי ה-16 הוא השיפוץ שנעשה בפנים טירת מייסון הבארוקית. בהוראת שארל העשירי שיפץ פרנסואה-ז'וזף בלנגר את סוויטות הפנים ועיצב אותם בצורה ניאו קלאסית מובהקת.

• 
  סלון דה קומפיין בטריאנון הקטן (1762–1768)
• 
  גרם המדריגות בטריאנון הקטן (1762–1768)
• 
• 
  אחד מחדריה של מארי אנטואנט בארמון ורסאי (1783)
• 
  הבודואר של מארי אנטואנט בארמון פונטנבלו, מכונה טעם פומפיי (1785)
• 
  חדר שעשועים בסוויטת המלך בארמון ורסאי (1785). הכיסאות מאת ז'אן-בטיסט בולארד (1785), השולחנות הפינתיים מאת ז'אן-אנרי רייזנר (1774)

טפטים

טפטים מצוירים ביד שימשו מאז המאה ה-16 לעיצוב פנים. האריסטוקרטים הצרפתים השתמשו לעיתים קרובות בשטיחי קיר בחדרים הגדולים, אך בחדרים הקדמיים ובחדרים הקטנים השתמשו בציורים ודוגמאות מודפסים או צבועים שיובאו מאנגליה הודו וסין. בשנת 1765, ממשלת צרפת הטילה מס כבד על טפטים מיובאים, מה שהמריץ את הייצור הצרפתי. לואי ה-16 בחר להעניק את התואר מפעל מלכותי לאחד מיצרני הטפטים הצרפתיים אשר פתחו בית מלאכה גדול ליד ארמון טווילרי, והעסיקו קבוצה של אמנים ומאיירים ידועים ביניהם בנו של הצייר בושה. במפעל זה גם פותח תהליך להדפסת הטפט בגלילים ארוכים. המפעל שלהם בפאובורג סן אנטואן הפך לאחד הגדולים בפריז, והיה יעד להפגנות בתחילת המהפכה הצרפתית.

צורת קישוט פופולרית נוספת הייתה כותנה משובחת מודפסת, עם ערבסקות משוכללות ודפוסי פרחים. הזן המפורסם ביותר היה toile de Jouy . הבד שימש לכיסוי מיטות, לווילונות ולכיסויי רהיטים. גם מוצרי משי שימשו לחיפוי קירות. המשי האיכותי ביותר נעשה בליון והיה מבוקש בבתי המלוכה באירופה הוא מופיע בארמונה של קתרין הגדולה ברוסיה, בארמונו של פרידריך הגדול בפרוסיה ואצל לקוחות מלכותיים אחרים. אריגי משי מסוג Lampas עם מוטיבים של ערבסקות ומדליונים כיסו את קירות חדר הביליארד של מארי אנטואנט ב-1779, ולאחר מכן הפכו לאופנתיים בבתי מגורים בפריז.

• 
  טפט קיר (1775)
• 
  טפט קיר (1780)
• 
  משי Lampas ארוג על קירות חדר הביליארד בורסאי (1779)

ריהוט

רהיטים בסגנון לואי ה-16, במיוחד הריהוט שייוצר עבור ארמונות המלוכה, הם מהמעוצבים והיקרים ביותר שיוצרו אי פעם בצרפת. חלק ניכר ממנו הופק ב- Garde-Meuble du Roi, בית המלאכה המלכותי לריהוט, בניהולו של פרנסואה השני פוליו (1748–1808). בין בעלי המלאכה הבולטים של התקופה היו ז'ורז' ג'ייקוב, שיצר ספות וכיסאות לסוויטת של מארי אנטואנט בוורסאי ולאלה של הרוזן ד'ארטואה. העצים הנפוצים ביותר היו אלון, מהגוני ואגוז. הכיסאות של התקופה המוקדמת שנעשו עבור מארי אנטואנט היו מגולופים ומוזהבים מעוטרים בכבדות בדרך כלל עם דוגמאות פרחוניות. הכיסאות והספות לרוב היו מרופדים בסאטן ועליו רקומים מדליונים ממשי. בתקופות המאוחרות יותר הופיעו גם עיטורים אקזוטיים יותר שנלקחו לעיתים קרובות מהפקות תיאטרון פופולריות בפריז. אלה כללו דוגמאות סיניות, ואטרוסקיות.

בשונה מהכיסאות בתקופת לואי ה-15, לכיסאות לואי ה-16 צורה יותר גאומטרית ופחות חופשית. הופיעו חריצים ודפוסים בקווים ישרים, קישוטי פרחים תחומים בתוך מסגרות מרובעות ועוד.

נוצרו מגוון רהיטים מיוחדים למטרות ספיציפיות כגון כיסאות למשחקי הימורים וקלפים, וכיסאות מיוחדים עבור סלוני הנשים , חדרי הלבשה, ספריות וחדרי קדומים.

המיטות בחדרי השינה המלכותיים אשר כונו à la Duchesse, היו בעלות פרופורציות מונומנטליות ובדרך כלל הופרדו משאר החדר על ידי מעקה, ומקורות בחופה מקושטת.

• 
  כורסא מאת ג'ורג' ג'ייקוב בסוויטה של מארי אנטואנט בורסאי
• 
  כורסא עם ריפוד מיצרני השטיחים בבווה (1780–1785)
• 
  כורסא מאת ג'ורג' ג'ייקוב
• 
  שרפרף בטריאנון הקטן, ג'ורג ג'ייקוב (1787)
• 
  מיטתה של מארי אנטואנט בארמון פונטנבלו, ז'אן בטיסט סנה (1787)
• 
  כיסא מתקפל, ז'אן-בטיסט-קלוד סנה
• 
  מיטת יום או Lit de repos ז'אן-בטיסט-קלוד סנה (1788)
• 
  פרט של מיטת היום, ז'אן-בטיסט סנה
• 
  כיסא למשחקים, ז'אן-בטיסט סנה

ארונות ומרקטרי

מלאכתו של ה- ébéniste, או יצרן הארונות, נפרדת מזו של יצרני רהיטים אחרים. כשליש מהאבניסטים בפריז היו ממוצא זר, דור שני למהגרים מבלגיה והולנד או דור ראשון מאזור הריין. הקבוצה האחרונה כללה כמה מבעלי המלאכה המפורסמים ביותר, אשר זכו לחסות מיוחדת ממארי-אנטואנט, שהעריצה את האמנות הגרמנית.

בתקופת לואי ה-16 הוצגו כמה סוגים חדשים של רהיטים, שידה בצורת חצי ירח, שידה פינתית עם דלת בחזית ומדפים משני הצדדים. ה- commode bonheur-du-jour היה שולחן איפור המיועד לבודואר, משולב עם ארונית קטנה ומראה. השולחן à la Tronchin, על שמו של ז'אן רוברט טרונצ'ין, היה שולחן קריאה עם מדף מובנה הניתן להגבהה באמצעות מנגנון. חלק מהרהיטים היו קטנים ותוכננו להזזה בקלות, כדי לארגן מחדש סלונים במהירות.

השולחנות והארונות היו מעוטרים בדרך כלל בקישוטים מפוסלים מברונזה מוזהבת, בצורות של ורדים מסוגננים, סרטים קשורים או אצטרובלים. המשטחים היו משובצים באם הפנינה או בשיטת המרקטרי בלוחות עץ אקזוטיים בצבעים שונים או בכיווני סיבים שונים אשר יצרו דוגמת לוח שחמט, דוגמה של קוביות או עיצובים מורכבים יותר. האבניסט ז'אן הנרי רייזנר היה ידוע במיוחד במשטחים מעוטרים עשירים. עמיתו דייוויד רונטגן היה מפורסם במיוחד בשל התכונות המכניות המורכבות בשולחנות הכתיבה שלו.

• 
  שולחן הכתיבה של מארי אנטואנט, ז'אן הנרי רייזנר (1780–1785)
• 
  שידה פינתית, ז'אן הנרי רייזנר (1785)
• 
  שולחן עבור מארי אנטואנט, הנרי רייזנר (1785)
• 
  שולחן, דייוויד רונטגן (1785)

שטיחי גובלן

סדנת השטיחים המלכותית של גובלינס אשר פעלה מאז ימי לואי ה-14 המשיכה לייצר עבודות גדולות באיכות גבוהה עבור בתי המלוכה והאצולה, אך טעמם השתנה. שטיחי הקיר העצומים שחגגו אירועים היסטוריים יצאו מהאופנה. וכמו בתי המלאכה האחרים ליצור שטיחי קיר באובוסון ובווה הם התמקדו בעיקר בייצור ריפודים לרהיטים.

• 
  ריפוד גובלינים למשענת כיסא (1740–1780)
• 
  כורסה מרופדת בשטיחי בווה (1786–1792)

ציור ופיסול

הצייר המפורסם ביותר של הבארוק הצרפתי המאוחר יותר היה פרנסואה בושה, שביטא בצורה מושלמת את הרוח והסגנון של התקופה. מותו ב-1770, זמן קצר לפני תחילת שלטונו של לואי ה-16, הותיר וואקום ולא נמצא לו יורש ממשי בסגנון הבארוק. מה שהביא לקדמת הבמה את האמן הנאו-קלאסי הראשון, ג'וזף מארי ויין . ויין צייר סצנות רומאיות בהשראת התגליות בהרקולנאום ובפומפיי, והיה למחזיק האחרון בתואר הצייר הראשון של המלך, בו החזיק בין 1789 ל-1791.

הצייר הנאו-קלאסי הבולט של התקופה היה ללא ספק ז'אק-לואי דוד, שעבודותיו הרבה לפני המהפכה ביטאו את הנורמות הרומיות של פשטות אצילית ומוקפדת. יצירותיו המוקדמות העיקריות כללו את בליסריוס מתחנן לנדבות (1781), אנדרומאקה אבלה הקטור (1783), ובמיוחד את שבועת ההוראטים (1784), ציור זה הפך למייצג של הסגנון ששלט באמנות הצרפתית במהלך ולאחר המהפכה.

ציירת ניאו קלאסית נוספת היא אליזבת ויז'ה לה ברון שנודעה בזכות דיוקנאותיה של משפחת המלוכה והאצולה, כולל של מארי אנטואנט וילדיה.

• 
  שתי נשים מתרחצות, ג'וזף-מארי ויין (1763)
• 
  אפרודיטה, דיומדס ואיריס, ג'וזף-מארי ויין (1775)
• 
  שבועת ההוראטים, ז'אק-לואי דוד (1786)
• 
  מארי אנטואנט וילדיה מאת אליזבת ויז'ה-לברון (1787)

הפיסול נטה מהצורות המונפשות יותר של הבארוק לסגנון הנאו-קלאסי השלו יותר. הפסלים הבולטים ביותר בתקופה כללו אטיין מוריס פלקונט, שיצר פסלי שולחן קלאסיים ורומנטיים עבור סלונים פריזאיים רבים, כמו גם פרש הנחושת המפורסם, בסנט פטרסבורג. פסל דיוקנאות בולט נוסף היה אוגוסטין פאז'ו, שיצר פסלים של אלים יווניים ורומיים. פסל הדיוקנאות המהולל ביותר היה ז'אן-אנטואן אודון, הידוע ביצירה של דמויות מובילות בתקופה, כולל פסל של לואי ה-16 עצמו שיצר ב-1790, בעיצומה של המהפכה. לואי-סימון בואיזוט בלט ביצירת פסלים של האצולה, כולל מארי אנטואנט, אך גם בעבודותיו הידועות במפעל הפורצלן של סבר, ביניהם הטואלט של מאדאם, העשוי מחרסינה, מותקן על לוח שיש עם עיטורים קלאסיים עשויים ברונזה מוזהבת.

• 
  פרש הברונזה מאת אטיין מוריס פלקונט
• 
• 
  מרקורי, אוגוסטין פאז'ו (1780)
• 
  מארי אנטואנט, מאת לואי-סימון בואיזוט, 1781
• 
  הטואלט של מאדאם, לואי סיימון בואיזוט (1775)

ראו גם

• סגנון לואי השלושה עשר
• סגנון לואי הארבעה עשר
• סגנון לואי החמישה עשר

ביבליוגרפיה

• Droguet, Anne (2004). Les Styles Transition et Louis XVI. Les Editions de l'Amateur. ISBN 2-85917-406-0.
• Cabanne, Perre (1988). L'Art Classique et le Baroque. Paris, France: Larousse. ISBN 978-2-03-583324-2.
• Ducher, Robert (1988). Caractéristique des Styles. Paris, France: Flammarion. ISBN 2-08-011539-1.
• Fierro, Alfred (1996). Histoire et dictionnaire de Paris. Robert Laffont. ISBN 2-221-07862-4.
• Prina, Francesca; Demartini, Elena (2006). Petite encylopédie de l'architecture. Paris, France: Solar. ISBN 2-263-04096-X.
• Hopkins, Owen (2014). Les styles en architecture. Dunod. ISBN 978-2-10-070689-1.
• Renault, Christophe (2006). Les Styles de l'architecture et du mobilier. Paris, France: Gisserot. ISBN 978-2-877-4746-58.
• Texier, Simon (2012). Paris- Panorama de l'architecture de l'Antiquité à nos jours. Paris, France: Parigramme. ISBN 978-2-84096-667-8.
• Dictionnaire Historique de Paris. Le Livre de Poche. 2013. ISBN 978-2-253-13140-3.
• Vila, Marie Christine (2006). Paris Musique- Huit Siècles d'histoire. Paris, France: Parigramme. ISBN 978-2-84096-419-3.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סגנון לואי השישה עשר בוויקישיתוף