ציור ז'אנר

ציור ז'אנר הוא ציור המתאר היבטים של חיי היומיום על ידי הצגת אנשים רגילים העוסקים בפעילויות משותפות,^[1] בניגוד לציורים המתארים אירועים היסטוריים, דיוקנאות, ציור טבע דומם או ציור נוף.

אחת ההגדרות הנפוצות של סצנת ז'אנר היא שהיא מציגה דמויות שלא ניתן להצמיד אליהן זהות לא בנפרד או ביחד. לעיתים יצירה תיחשב כיצירת ז'אנר גם אם האמן השתמש באדם ידוע - בן משפחתו, למשל - כמודל. במקרה זה יהיה הדבר תלוי בשאלה אם היצירה נועדה על ידי האמן להיתפס כדיוקן, מה שלא תמיד ניתן לענות עליה בצורה אובייקטיבית.

התיאורים יכולים להיות מציאותיים, מדומיינים או עברו רומנטיזציה על ידי האמן. בגלל הנושא המוכר והסנטימנטלי שלהם, ציורי ז'אנר היו פופולריים בקרב הבורגנות, או מעמד הביניים .

נושאי ז'אנר מופיעים במסורות רבות של האמנות. עיטורים מצוירים בקברים מצריים עתיקים מתארים לעיתים נשפים, בילויים וסצנות של עבודות חקלאיות.

פליניוס הזקן מזכיר בכתביו צייר לוחות הלניסטי בשם פייריקוס. המצייר נושאים "נמוכים" כאלו המתאימים לציורי קיר פרובינציאליים בפומפיי: "מספרות, דוכני סנדלרים, עכוזים, מאכלים ונושאים דומים".^[2] כתבי יד מעוטרים (אנ') מימי הביניים מתארים לעיתים קרובות סצנות יומיומיות של חיי האיכרים.

עד המאה ה-19

עד המאה ה-18 ארצות השפלה שלטו בתחום ציורי הז'אנר, השיא היה במאה ה-17 עת הבארוק הפלמי ותור הזהב ההולנדי יצרו מומחים רבים לסצנות הז'אנר.

במחצית הראשונה של המאה ה-16 צייר הרנסאנס הפלמי יאן סנדרס ואן המסן צייר סצנות ז'אנר חדשניות בקנה מידה גדול, לעיתים שילב בהם נושא מוסרי או סצנה דתית ברקע. היה זה חלק מדפוס של "היפוך מנייריסטי " אשר התפשט אצל ציירי אנטוורפן, הטמעת נושאים "נמוכים" על רקע סצנה דתית.

במחצית השנייה של המאה ה-16, פיטר ארטסן ויואכים ביוקלר (אנ') מאנטוורפן ציירו עבודות המציגות בחזית טבחים או מוכרי שוק בתוך שפע של ירקות, פירות ובשר, עם סצנות דתיות קטנות בחללים ברקע. בערך באותו זמן, פיטר ברויגל האב הפך את האיכרים ואת עבודתם, אותה תיאר בצורה טבעית ביותר, לנושא של רבים מציוריו.

במהלך המאה ה-17 ציירים רבים מארצות השפלה התמחו בנושאי הז'אנר, ביניהם ניתן למנות את אדריאן ואיזק ואן אוסטה, יאן סטיין, אדריאן ברואר, דייוויד טנירס הבן, יוס ואן קרייסבק, גיליס ואן טילבורג, אלברט קאופ, וילם ואן הרפ, דייוויד ריקאארט השלישי, יאקוב יורדאנס, פיטר דה הוך והבולט מכולם יאן ורמיר. קנה המידה הקטן בדרך כלל של ציורים אלו התאים להצגתם בבתים של רוכשים מהמעמד הבינוני.

ה'ריאליזם' לכאורה של האמנות ההולנדית והפלמית מהמאה ה-17 נותן לצופה את הרושם הראשוני שהאמן מתכוון אך ורק לתאר סצנות של חיים משותפים בצורה מציאותית. אולם מתחת לייצוג הריאליסטי מסתתרות לעיתים קרובות משמעויות נוספות, מוסריות או סמליות.

לדוגמה, "מוכר העופות" של חבריאל מטסו משנת 1662 מציג מוכר עופות זקן מושיט לאישה צעירה תרנגול חי שראשו מופנה כלפי מעלה. התנוחה המרומזת של ראש התרנגול והעובדה שהמילה ההולנדית ל'ציפורים' (vogelen) הייתה גם כינוי גס לקיום יחסי מין, הצביעו על כך שהאמן כלל בציור שלו גם משמעות חריפה.^[3] אדריאן ברואר צייר מספר ציורי ז'אנר העוסקים בחמשת החושים או שבעת החטאים הקטלניים. דוגמה לכך היא ציור הז'אנר הקבוצתי שלו "המעשנים" המתאר את חוש הטעם.^[4] אמנים אחרים כללו משמעויות מוסריות בסצנות הז'אנר שלהם. "המשפחה המאושרת" של יאן סטין שצויר ב-1668 מתאר ערב משפחתי עליז עם ראש המשפחה השיכור כלוט, שר בכל כוחו בגיבוי האם והסבתא, הבית כולו מבולגן והילדים מצטרפים לשירה עם כלי נגינה. מוסר ההשכל של התמונה מובהר בפתק התלוי על מדף האח ובו כתוב "So de ouden songen, so pijpen de jongen", כלומר ילדים ילמדו את התנהגותם מהוריהם.^[5] גם ג'ייקוב ג'ורדנס צייר סדרה של ציורים על אותו נושא כ-30 שנה קודם לכן.^[6]

אחד הנושאים החוזרים בציור הז'אנר הפלמי וההולנדי הוא זה של החברה העליזה (אנ'). עבודות אלה מציגות בדרך כלל קבוצת דמויות במסיבה או משתה, לפעמים בליווי של מוזיקה, לעיתים בבית או סתם שותים בטברנה.יש אומרים כי ציורים אלו מונים כשני שלישים מציורי הז'אנר.

סוגים נפוצים אחרים של סצינות מתארים שווקים או ירידים, חגיגות כפריות ("קרמסה") או חיילים במחנה ובביתני השמירה שלהם.

הצייר ההולנדי פיטר ואן לאר הגיע ב-1625 לרומא שם החל לצייר ציורי ז'אנר המשלבים סצנות מחיי העיירה קמפניה הרומית. הוא גם הצטרף לארגון של ציירים פלמים והולנדים ברומא המכונה בנטפוכלס (בהולנדית 'ציפורי נוצה'). ואן לאר קיבל את הכינוי "איל במבוקצ'יו", שפירושו בובה מכוערת או מריונטה. קבוצה ציירים פלמים והולנדים ומאוחר יותר גם איטלקים, שציירו סצנות ז'אנר של הכפר הרומי בהשראת יצירותיו של ואן לאר, כונו לאחר מכן בשם הבמבוצ'אנטי. הקבוצה הראשונית כללה את אנדריס ויאן בוט, קארל דוז'רדין, יאן מיל ויוהנס לינגלבאך. גם סבסטיאן בורדון היה קשור לקבוצה זו במהלך הקריירה המוקדמת שלו.^[7] חברי במבוצ'אנטי נוספים כוללים את מיכאל סוורטץ, תומאס ויז'ק, דירק הלמברקר, יאן אסלין, אנטון גובאו, ווילם רויטר. ^[8] יצירותיהם יהוו השראה לאמנים המקומיים מיכלאנג'לו צ'רקואוצי, ג'אקומו צ'רוטי, אנטוניו צ'יפונדי וג'וזפה קרספי בין רבים אחרים.

התרבות הצרפתית של המאה ה-18 הביעה עניין מוגבר בתיאור חיי היומיום. ז'אן-בטיסט גרוז (1725–1805) ואחרים ציירו קבוצות מפורטות וסנטימנטליות למדי או דיוקנאות בודדים של איכרים.

ההתפתחויות באמנות ההולנדית התקבלו בספרד באמצעות נוכחותם של אמנים פלמים שעבדו על פרויקטים בספרד וכן דרך ריבונות ספרד על הולנד הספרדית. במאה ה-17, סצנות ז'אנר פיקרסקי רבות של חיי הרחוב וכן סצנות המטבח הידועות כבודגון (אנ') צוירו על ידי אמנים ספרדים כמו דייגו ולאסקאס (1599–1660) ואסטבן מוריו (1617–82). יותר ממאה שנה מאוחר יותר, האמן פרנסיסקו דה גויה (1746–1828) השתמש בסצנות ז'אנר בציור ובהדפסים כמדיום לפרשנות אפלה על מצב האדם. ביו השנים 1080 עד 1823 לערך עסק גויה רבות בנושאי ז'אנר ברישומים ובציורים.^[9]

המאה ה-19 ואילך

עם דעיכת הציור הדתי וההיסטורי במאה ה-19, אמנים מצאו יותר ויותר עניין בנושאים ובחיים סביבם. ריאליסטים כמו גוסטב קורבה (1819–77) הכעיסו רבים על ידי הצגת סצנות יומיומיות בבדים גדולים בקנה מידה השמור באופן מסורתי לנושאים "חשובים". כך הם טשטשו את הגבול שמייחד את ציור הז'אנר כקטגוריה נמוכה בהיררכיית הציורים.

אך למרות העיסוק הכאילו בסצנת ז'אנר, ציורים ריאליסטיים בקנה מידה כזה, והאופן החדש בו הדמויות מוצגות בו - אנשים בעבודה מתישה תחת מאמץ רב, לדוגמה (אנשי הסירות על הוולגה, איליה רפין, 1873) לא ייקרא בדרך כלל "ציורי ז'אנר". אלא ציור ריאליסטי.

ציורי ההיסטוריה עברו מתיאור בלעדי של אירועים בעלי חשיבות ציבורית רבה לתיאור סצנות ז'אנר בזמנים היסטוריים, הן הרגעים הפרטיים של דמויות גדולות והן חיי היומיום של אנשים רגילים. מגמה זו, שבאה לידי ביטוי כבר ב-1817 כאשר אנגר צייר את אנרי הרביעי משחק עם ילדיו, הגיעה לשיאה על ידי ז'אן-לאון ז'רום (1824-1904) וז'אן-לואי-ארנסט מסונייה (1815-91).

ויליאם פאוול פרית' (1819–1909) היה צייר הז'אנר האנגלי המפורסם ביותר של התקופה הוויקטוריאנית. פרית' צייר סצנות גדולות וצפופות במיוחד כחלק ממגמה שכיחה של הגדלת ציורי הז'אנר, בגולם ובמורכבות.

ציירי ז'אנר אנגליים נוספים מהמאה ה-19 כוללים את אוגוסטוס אג, פרדריק הארדי, ג'ורג' אלגר היקס, ויליאם הולמן האנט וג'ון אוורט מיליי. בסקוטלנד גם היו שני ציירי ז'אנר משפיעים, דייוויד אלן (1744–96) וסר דייוויד וילקי (1785–1841).

ברוסיה, ציירים ריאליסטים מפורסמים כמו ואסילי פרוב ואיליה רפין ייצרו גם ציורי ז'אנר.

בגרמניה התמחה קרל שפיצווג (1808–1885) בסצנות ז'אנר הומוריסטיות עדינות, ובאיטליה צייר ג'רולמו אינדונו (1825–1890) סצנות מחיי הצבא. לאחר מכן, האימפרסיוניסטים, כמו עוד אמנים מהמאה ה-20 כמו פייר בונאר, יצחק הולץ, אדוארד הופר ודייוויד פארק ציירו סצנות מחיי היומיום.

חשוב לציין כי בהקשר של אמנות מודרנית המונח "ציור ז'אנר" נקשר בעיקר לציור בעל אופי אנקדוטלי או סנטימנטלי במיוחד, שצויר בטכניקה ריאליסטית מסורתית.

בבלגיה, הלאומיות של המדינה החדשה שנולדה ב-1830 הולידה ציורי היסטוריה המפארים את עברה של האומה וגם ציורי הז'אנר חוזרים למודלים של המאה ה-17. דוגמאות לאמנים שפועלים בסגנון רטרו זה כוללים את פרדיננד דה בריקלייר, וילם ליניג האב והנדריק לייס. בהשפעת תנועות אמנותיות זרות, כגון הריאליזם, הצליחו אמנים בלגים במחצית השנייה של המאה ה-19 להתנתק מהמסורות הישנות וליצור פורמט חדש לציורי הז'אנר שלהם. דוגמה לכך היא אנרי דה בריקלייר שהשתמש באור ובצבע כדי להחדיר רוח מודרניסטית לסצינות הז'אנר האינטימיות שלו. ^[10]

צייר הז'אנר האמיתי הראשון בארצות הברית היה המהגר הגרמני ג'ון לואיס קרימל. הוא הושפע, לפחות בהתחלה, מאמנים אנגלים כמו ויליאם הוגארת' וציירים סקוטים כמו דייוויד וילקי והפיק סצנות תוססות ועדינות מהחיים בפילדלפיה בין השנים 1812 עד 1821.^[11] ציירי ז'אנר בולטים נוספים מהמאה ה-19 בארצות הברית כוללים את ג'ורג' כלב בינגהאם, ויליאם סידני מאונט ואיסטמן ג'ונסון. הארי רוזלנד התמקד בסצנות של אפרו-אמריקאים עניים בדרום של אחרי מלחמת האזרחים, ג'ון רוג'רס (1829–1904) היה פסל שעבודות הז'אנר הקטנות שלו, שיוצרו בסיטונאות בטיח יצוק, היו פופולריות מאוד באמריקה.^[12] העבודות של הצייר האמריקאי ארני בארנס (1938–2009) ושל המאייר נורמן רוקוול (1894–1978) מייצגות סכנון מודרני יותר של ציור ז'אנר.^[13]

ז'אנר במסורות אסייתיות

הדפסי אוקיו-אה יפניים עשירים בתיאורים של אנשים בפנאי ובעבודה, וכך גם ציורים קוריאניים, במיוחד אלה שנוצרו במאה ה-18. ציירים קוריאנים בולטים כוללים את קים הונגדו, Sin Yun-bok, ו־Deuk-sin. יצרני הדפסים יפניים בולטים כוללים קצושיקה הוקוסאי, טושוסאי שארקו, הירושיגה וקיטגאווה אוטאמרו .

ציורי ז'אנר פלמיים

יאן סנדרס ואן המסן, סצנת בושת, 1545–1550
דוד טנירס הבן, סצנת הטברנה, 1640
יוס ואן קרייסביק, חיילים ונשים, 1640
גיליס ואן טילבורג, חברה אלגנטית, 1655–1675

ציורי ז'אנר הולנדיים מהמאה ה-17

לקריאה נוספת

Buijsen, Edwin. "From 'Peasant Stories' to 'Urbane or Elegant Modern': A Birds-Eye View of Genre Painting in the Mauritshuis", In Van S Genre Paintings in the Mauritshuis, pp. 10–25
Van Suchtelen, Ariadne and Quentin Buvelot. Genre Paintings in the Mauritshuis. Zwolle: Waanders Publishers 2016. ISBN 978-94-6262-0940

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ציור ז'אנר בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ Art & Architecture Thesaurus, s.v. "genre" (אורכב 31.07.2018 בארכיון Wayback Machine). Accessed 30 April 2022.
^ Book XXXV.112 of Natural History.
^ "E. de Jongh, 'Erotica in vogelperspectief. De dubbelzinnigheid van een reeks zeventiende-eeuwse genrevoorstellingen'· dbnl". DBNL. נבדק ב-30 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)
^ Ingrid A. Cartwright, Hoe schilder hoe wilder: Dissolute Self-Por traiture in Seventeenth-Century Dutch and Flemish Art, Advisors: Wheelock, Arthur, PhD, 2007 Dissertation, University of Maryland University of Maryland (College Park, Md.), p. 8
^ H. Perry Chapman, Wouter Th. Kloek & Arthur K. Wheelock, Jr. (1996) Jan Steen. Schilder en verteller, p. 172
^ Jan Steen, As the Old Sing, So the Young Pipe (אורכב 08.11.2021 בארכיון Wayback Machine) at the Mauritshuis
^ Brigstocke, Hugh. "Bourdon, Sébastien", Grove Art Online. Oxford University Press, accessed 30 April 2022
^ Slive, Seymour (1995). "Italianate and Classical Painting". Pelican History of Art, Dutch Painting 1600–1800. Penguin Books Ltd. pp. 225–245
^ Francisco Goya (אורכב 18.09.2022 בארכיון Wayback Machine) at the National Gallery of Art
^ Jan Dirk Baetens, Review of: 'Henri De Braekeleer: 1840–1888' (2019) (אורכב 23.11.2020 בארכיון Wayback Machine) in Oud Holland, April 2020
^ Anneliese Harding, British and Scottish Models for the American Genre Paintings of John Lewis Krimmel, Winterthur Portfolio, Volume 38, Number 4 Winter 2003
^ Harry Roseland (אורכב 21.05.2022 בארכיון Wayback Machine) at Encore Editions
^ American Scenes of Everyday Life, 1840–1910 (אורכב 27.09.2022 בארכיון Wayback Machine) at the Metropoliton Museum

[1] Art & Architecture Thesaurus, s.v. "genre" (אורכב 31.07.2018 בארכיון Wayback Machine). Accessed 30 April 2022.

[2] Book XXXV.112 of Natural History.

[3] "E. de Jongh, 'Erotica in vogelperspectief. De dubbelzinnigheid van een reeks zeventiende-eeuwse genrevoorstellingen'· dbnl". DBNL. נבדק ב-30 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)

[wild-4] Ingrid A. Cartwright, Hoe schilder hoe wilder: Dissolute Self-Por traiture in Seventeenth-Century Dutch and Flemish Art, Advisors: Wheelock, Arthur, PhD, 2007 Dissertation, University of Maryland University of Maryland (College Park, Md.), p. 8

[5] H. Perry Chapman, Wouter Th. Kloek & Arthur K. Wheelock, Jr. (1996) Jan Steen. Schilder en verteller, p. 172

[6] Jan Steen, As the Old Sing, So the Young Pipe (אורכב 08.11.2021 בארכיון Wayback Machine) at the Mauritshuis

[7] Brigstocke, Hugh. "Bourdon, Sébastien", Grove Art Online. Oxford University Press, accessed 30 April 2022

[8] Slive, Seymour (1995). "Italianate and Classical Painting". Pelican History of Art, Dutch Painting 1600–1800. Penguin Books Ltd. pp. 225–245

[9] Francisco Goya (אורכב 18.09.2022 בארכיון Wayback Machine) at the National Gallery of Art

[10] Jan Dirk Baetens, Review of: 'Henri De Braekeleer: 1840–1888' (2019) (אורכב 23.11.2020 בארכיון Wayback Machine) in Oud Holland, April 2020

[11] Anneliese Harding, British and Scottish Models for the American Genre Paintings of John Lewis Krimmel, Winterthur Portfolio, Volume 38, Number 4 Winter 2003

[12] Harry Roseland (אורכב 21.05.2022 בארכיון Wayback Machine) at Encore Editions

[am-13] American Scenes of Everyday Life, 1840–1910 (אורכב 27.09.2022 בארכיון Wayback Machine) at the Metropoliton Museum

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]