צילה בינדר

צילה בינדר

לידה	1919 וילנה
פטירה	12 בדצמבר 1987 (בגיל 68 בערך) תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
שפות היצירה	עברית
בן או בת זוג	נתן אלתרמן

צילה בּינדֶר (1919 – 12 בדצמבר 1987) הייתה ציירת, סופרת ומשוררת ישראלית.

ביוגרפיה

חבורת "מחברות לספרות" בבית הקפה קנקן, ברחוב דיזנגוף 13 בתל אביב, ראשית שנות הארבעים. מימין לשמאל: א"ד שפיר, ש' גינס, ד' פילר, אליהו טסלר, נתן אלתרמן, ישראל זמורה, צילה בינדר.

בינדר נולדה בוילנה, שסופחה כעבור שנה לפולין. גדלה בגרודנו שבפולין (כיום בבלארוס). למשפחתה הייתה כריכיית ספרים בגרודנו (השם "בינדר" פירושו ביידיש 'כורך'). בגיל 12 עלתה לארץ ישראל עם משפחתה. אחיה הגדול של צילה, אברהם בינדר, המשיך בתל אביב את העסק המשפחתי של כריכת הספרים.

בינדר למדה במחזור הראשון של תיכון חדש בתל אביב והייתה חניכה בתנועת השומר הצעיר. החלה לצייר בגיל צעיר. לדברי אחייניתה, יעל בינדר-מן, בתו של הצייר אברהם בינדר, הוא זה שלימד אותה ציור באופן מקצועי כבר מילדותה. יעל מוסיפה ומספרת, שכאשר צילה עלתה לארץ אברהם בינדר כבר היה מעורה בין הציירים בתל אביב ועזר לה להתאקלם בעולם האמנות. לאורך כל החיים קיימו השניים קשר קרוב שעסק באמנות של שניהם. בינדר הציגה בתערוכות בתל אביב, איירה כרזות לתיאטרון ונודעה בציבור בעיקר באיור ספרים רבים, בעיקר ספרי ילדים. הספר הראשון שאיירה היה הספר "שלה פלא" (1946) מאת לוין קיפניס (הוצאת דביר) ולאחריו איירה את הספר "מיטב השיר לגן" (1951) שהיה לקט שירים לילדים מאת משוררים שונים.

בשנת 1939 פגשה בינדר בנתן אלתרמן, ומאותה שנה התנהל ביניהם רומן גלוי וממושך, במקביל לחיי נישואיו של אלתרמן עם השחקנית רחל מרכוס, עד יום מותו ב-1970. אלתרמן הזכיר אותה בצוואתו וביקש להפריש רבע מעזבונו לבינדר, תוך שהוא מציין שהיא "ויתרה למעני על הרבה יותר מזה, אך מה לעשות?". הרומן "העלמה והמשורר" של אידה צורית (2004) מבוסס באופן חופשי על סיפור אהבתם.

בינדר העריצה את נתן אלתרמן. התקשתה להשלים עם כך שלא חיו ביחד את חייהם. היא נמנעה ולהזמין את חברותיה לביקור מתוך מחשבה שאולי יבוא באותו זמן לבקרה. בינה לבין רחל מרכוס לא הייתה טינה אלא הערכה הדדית.

בינדר לא למדה מעולם ציור בצורה ממוסדת ומסודרת, ורכשה את השכלתה האמנותית כשומעת חופשית בבצלאל. לדבריה, עסקה באופן תמידי בלימוד עצמי ובחיפוש של הדבר שרצתה לעשות, כגון לימוד טכניקת הדפוס לצורך הכרזות שאיירה. לאחר פטירתו של אלתרמן ב-1970 הפסיקה בינדר לצייר.

צילה בינדר נפטרה משבץ מוחי ב-1987 ונטמנה בבית העלמין קריית שאול. את כל עזבונה ציוותה למוסד אלתרמן. העזבון האמנותי שלה נמצא כיום בתוך ארכיון אלתרמן שבמרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב. לאחר מותה נערכה בגלריה "גלאי" תערוכה מעזבונה, שזכתה להצלחה רבה.

יצירתה

מבקר האמנות של העיתון ״על המשמר״ פאול לנדאו כתב עליה בשנת 1948, שהיא ציירת רעננה ומרהיבה ברישומיה, ומסוגלת לספר סיפורים באמצעות מבטה החד בדמויות שהיא מציירת ורושמת. בתערוכתה ב-1950 כתב עליה אריה לרנר מבקר האמנות של עיתון ״דבר״, שהיא מחוננת בחוש הסתכלות ער ומציירת בהעזה, ושיש לצפות להמשך עבודתה של אמנית צעירה זו. אויגן קולב, מבקר אמנות ומנהל מוזיאון תל אביב, ציין בביקורת שכתב על אותה תערוכה, שניתן להבחין ברישומיה ובציוריה בכשרונה ועינה החדה הקולטת את מהות האדם ואת פנימיותו. בשנת 1952 כתב מבקר האמנות אריה לרנר תחת הכותרת התקדמותה של ציירת, שהפעם כבר הוכיחה מעבר לכל ספק את כשרונה וזאת בזכות עבודתה האוטודידקטית, ולמרות העדר לימוד אמנות מסודר. בשנת 1963 כתבה עליה בעיתון ״מעריב״ מבקרת האמנות רחל אנגל, שכוחם של ציוריה אינו דווקא באיכות הציורית אלא ביכולת להביא את החוויה האנושית, את הבגרות הנפשית, בפני הצופה. בשנת 1966 הפתיעה צילה בינדר, לאחר שנודעה כרשמת בעיקר, בתערוכת יחיד בגלריה גורדון, עם ציורי שמן וקולאז'ים, ציורים רגישים וצבעוניים, לדברי המבקרת רחל אנגל. בינדר ציירה, לדבריה המצוטטים בכתבת ביקורת משנת 1966 בעיתון ״דבר״, ציור ספונטני, "הרפתקה שיעדה ידוע, אך הדרכים אליה נסתרות ומשונות" "ובסוף אני מקבלת תמיד את מה שאהבתי. הציורים שלי דומים לריבועי נחושת, לפסלים כושיים ולשטיחים עתיקים, אני אוהבת ריבועים, פסלים ושטיחים, ואף כי מעולם אינני מתכננת מה לצייר, אני מגיעה לדברים שאני אוהבת". בתערוכה זו, כמו בקודמותיה, היא ציירה בעלי חיים, ילדים, פסלים, ופורטרטים, בעיקר בטכניקת רישום.

העורכת/סופרת נגה אלבלך כתבה בעיתון ״הארץ״ על חייה ויצירתה:

בימים ההם, כשדרכן האישית, הכלכלית והמקצועית של נשים לא הייתה פתוחה וסלולה כבימינו, נאבקה צלה בינדר על הגדרתה כאמנית וכאשה ברגשות אמביוולנטיים: מצד אחד היו בה העצמאות המחשבתית המורדת ולהט היצירה ומצד אחר שאפה ללכת בתלם הנשי המקובל. הקשר בין נשיותה ותשוקתה לבין יצירתה היה קשר גורדי: עם מות אהובה, ב-1970, חדלה לצייר. אולי יותר משהייתה צלה בינדר מוזה למשורר הגדול, היה המשורר הגדול מוזה ליצירתה.

— נגה אלבלך, לעולם לא תהיה שלי, לעולם לא אוכל לגהץ לך כתונת, באתר הארץ, 29 ביולי 2011

ספריה

• סִפורים וציורים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1975.
• רישומים ושירים; עם פתח דבר מאת משה שמיר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ט 1989.

ספרים באיורה

• "שלה פלא" - לוין קיפניס (דביר, 1946)
• "מיטב השיר לגן" -לקט שירי משוררים (עמיר, הקיבוץ המאוחד, 1951)
• "הפנקס פתוח" - יצחק שדה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1952)
• "אילוף הסוררת" מאת ויליאם שקספיר, בתרגום רפאל אליעז (ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר, תשי"ד 1954)
• "שיר ידעתי" - פניה ברגשטיין (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1953)
• "ילקוט הקסמים" - אגדות וסיפורי עם - ליקט רפאל אליעז (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1955)
• "שיר הגדי" - מרים ילן שטקליס (דביר, תשי"ח 1957)
• ספר "התֵּבָה המזמרת" - נתן אלתרמן (מחברות לספרות, 1958; הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד, 1973)
• "גשם ראשון" - דוד אגמון (דביר, 1959)
• אורח לחג - שלמה שבא (ספריית דרור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1958)
• "ביאליק בכיתה בי"ת" - ברכה חבס (ספריית דרור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1959)
• "כתבים" - גרשון שופמן (דביר ועם עובד, 1960)
• "קלמן של רמי" - דליה רביקוביץ' (ספרית פועלים, תשכ"ב 1961)
• "החינוך הסנטימנטאלי" - גוסטאב פלובר (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1961. עטיפה)
• "עיניים שמחות" - פניה ברגשטיין (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1962)
• "ערדל הפלא" - מרוסית: נתן אלתרמן (מחברות לספרות, 1962)
• "אנו עולים" - רחל ינאית בן-צבי (עם עובד, 1962. עטיפה)
• "יש לי סוד" - מרים ילן שטקליס (דביר, 1963)
• "איך לדבר בציבור" - יוסף נדבה (הוצאת הוועד המרכזי של הסתדרות הפקידים, 1964)
• "נודדי לילה" - זהרירה חריפאי ושלמה שבא (ספריית פועלים, 1965)
• "ספר החידות" - נתן אלתרמן (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"א, 1971)
• "יעל מטיילת" - תרצה אתר (הקיבוץ המאוחד, 1971)
• "נתן אלתרמן לילדים"(הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1972)
• "חרוזים אדומים" - פניה ברגשטיין (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1972)
• "ביבר הזכוכית" - טנסי ויליאמס (עם עובד, 1975. עטיפה)

תערוכות יחיד

• 1948 – מקרא סטודיו, תל אביב.
• 1950 – מקרא סטודיו, תל אביב.
• 1952 – מקרא סטודיו, תל אביב.
• 1955 – מקרא סטודיו, תל אביב. ביקורת: א. מן, צילה בינדר ורישומיה: הבסיס הנכון לרגשות ולדמיון, מעריב, 11 במרץ 1955; פ. פרידברג, תערוכת צילה בינדר, על המשמר, 18 במרץ 1955.
• .1963 – בית האמנים (ביתן אלחריזי), תל אביב.
• 1966 – גלריה גורדון, תל אביב.

לאחר מותה:

• גלריה גלאי
• 2017 - "מורן שוב: עיניים שמחות לצלה בינדר", מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. תערוכה ותסכית.
• 2020 - "ואולי היה זה חלומי", במסגרת שנת אלתרמן בתל אביב, תערוכה במרכז הקהילתי "מגיד" בשד' נורדאו. אוצרת מורן שוב.

לקריאה נוספת

• דן לאור, 'אלתרמן - ביוגרפיה', עם עובד/ספרית אפקים, 2013, עמודים 205–211.

קישורים חיצוניים

• רשימת הפרסומים של צילה בינדר, בקטלוג הספרייה הלאומית
• תור-רות גונן, ‏צלה בינדר כמאיירת שירי מרים ילן-שטקליס, ספרות ילדים ונוער 79-80, מאי 1994, עמ' 36–49
• ירון פריד, האחרונה לבית אלתרמן, כותרת ראשית, 23 בדצמבר 1987 - קטעים משיחה שהתקיימה עם צילה בינדר ב-1986
• עידית שחורי, בכל יום בחמישה לשש הייתה צילה בינדר באה לכסית לפגישה עם אלתרמן, מעריב, 14 בדצמבר 1987
• שרית פוקס, פגישה לאין קץ, מעריב, 19 בינואר 1989
• זיוה שמיר, "ושם השנית..." - צִלהּ של צילה ביצירת נתן אלתרמן: עקבות אהובתו, התלבטותו, חרטתו וצערו של המשורר, כיוונים חדשים 23, תשע"א, 252–268, באתר ההסתדרות הציונית העולמית
• נגה אלבלך, לעולם לא תהיה שלי, לעולם לא אגהץ לך כתונת - על הציירת צלה בינדר, באתר הארץ, 29 ביולי 2011
• יעל בינדר-רמן, תגובות | המורה של צילה בינדר, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2011
• מכתב של בינדר לאלתרמן
• הקו הוא אותו קו, דבר, "דבר השבוע", 18 באוקטובר 1963 (עם תערוכתה בבית האמנים תל אביב)
• מורן שוב, הקשר של איור לתשוקה ואל גילוי המרחב של הדף, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2017
• אבי פיטשון, סגנונה של צלה בינדר מכשף בפשטותו. על כך, ולא על זהות מאהבה, מגיעה לה הכרה, באתר הארץ, 18 בפברואר 2020
• עודד כרמלי, "אהבה איננה פשע": הנשים בחייו של המשורר נתן אלתרמן, באתר הארץ, 13 בינואר 2020
• זיוה שמיר, על צילה בינדר, באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית
• הצל של צילה: הסכת על נתן אלתרמן ונשותיו, מנחה: ליעד מודריק, אורחת: פרופ' זיוה שמיר. "על החתום", סדרת הסכתים, בית אבי חי, 23 ביולי 2023
• צילה בינדר, דף שער בספרייה הלאומית