קרבות חג המולד
 | ||||||||||||||||||
| המורדים מתבצרים בברלינר שטאדטשלוס | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המהפכה הגרמנית | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 24 בדצמבר 1918 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מרד המלחים בקיל | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | מרד הספרטקיסטים | |||||||||||||||||
| מקום | ברלינר שטאדטשלוס, ברלין | |||||||||||||||||
| עילה | משבר מול הממשלה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון המורדים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרבות חג המולד (בגרמנית: Weihnachtskämpfe) או מרד חג המולד (Weihnachtsaufstand) הוא הכינוי שניתן להתנגשות אלימה שנערכה ב-24 בדצמבר 1918 בין כוחות הממשלה המתונים של רפובליקת ויימאר, למורדים מדיוויזיית הצי העממית. המורדים השתלטו על ברלינר שטאדטשלוס וכוחות הממשלה נכשלו בניסיון לעקור אותם משם. לאחר שנהרגו 34 חיילים ואזרחים, החליטו כוחות הממשלה להיכנע לדרישות המורדים.
הקרב היווה תפנית אלימה במהלך המהפכה הגרמנית והיווה נקודת מפנה ביחסים שבין הממשלה המתונה לבין סיעות השמאל הקיצוניות מחד, ובין המיליציות השמרניות של הפרייקור מאידך.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמצע 1918 כבר היה ברור שמלחמת העולם הראשונה לא מתקדמת היטב מבחינת הקיסרות הגרמנית. ב-29 באוקטובר התמרדו מלחים מהצי הקיסרי הגרמני כנגד הדרישה לצאת למשימת התאבדות. בהדרגה התפשט המרד בכל רחבי גרמניה. ב-9 בנובמבר התפטר וילהלם השני, קיסר גרמניה ונמלט להולנד. פרידריך אברט ופיליפ שיידמן הכריזו על הקמתה של "רפובליקה גרמנית", אולם מיליציות קיצוניות החלו להתאסף ולהצטייד בנשק בכל רחבי הארץ ובמיוחד בברלין. ב-11 בנובמבר הוקמה בברלין "דיוויזיית הצי העממית", שהורכבה ממלחים מורדים שעזבו את קיל. הדיוויזיה הביעה תמיכה בממשלה, ולפיכך אברט הניח לחייליה להתבצר בברלינר שטאדטשלוס ואף לשדוד את חפצי משפחת המלוכה. עם זאת, בהדרגה נטתה הדיוויזיה לכיוון השמאל הרדיקלי, במיוחד לכיוון ליגת הספרטקיסטים.
בהדרגה החלו להגיע לברלין כוחות צבא סדירים בפיקודו של אוטו ולס, שהחליט להשיב את הסדר לעיר. הוא החל לפעול בחשאי לפירוק הדיוויזיה. הוא הורה לאנשיה לעזוב את הארמון ולצמצם את מספר אנשיה מ-1,000 ל-600. במטרה לאלץ אותם לציית, הוא עיכב את השכר שהובטח להם בידי הממשלה. חיילי הדיוויזיה סירבו לציית וניסיונות התיווך עם הממשלה כשלו.
תחילת העימות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-23 בדצמבר הגיעו מפקדי הדיוויזיה לפגישה עם מועצת צירי העם בלשכת קנצלר הרייך. הפגישה הסתיימה ללא תוצאות. הפוליטיקאים דרשו מחיילי הדיוויזיה להעניק להם את מפתחות הארמון, והמפקדים עזבו את הקנצלרייה. כעבור כמה שעות חזרו המפקדים עם המפתחות, אך גם עם קבוצת חיילים חמושים שהתבצרה מול הקנצלרייה. הם סגרו את כל הגישות למתחם וחתכו את קווי הטלפון. כל ששת חברי מועצת צירי העם הפכו לשבויים. החיילים המשיכו וצעדו אל משרדו של ולס. שומריו פתחו באש והרגו שלושה מאנשי הדיוויזיה. השומרים הצליחו לחדור פנימה ולחטוף את ולס ושניים מקציניו. הם גררו אותם אל אורוות הארמון והתעללו בהם. כמו כן הם בזזו את הקופה של ולס ולקחו את המשכורת שהובטחה להם.
אברט השתמש בקו טלפון סודי שלא עבר דרך המרכזייה כדי להתקשר למפקדת הצבא הגרמני בקאסל. הגנרל קורט פון שלייכר ענה לו והבטיח לשלוח כוחות צבא כדי לדכא את המרד. כוחות צבא מפוטסדאם ובבלסברג נקראו במהירות לבוא לברלין כשהם מצוידים בכמה קני ארטילריה. לחיילי הדיוויזיה נודע על התקרבות החיילים, אולם מסיבות שאינן ברורות עד ימינו, לא פרץ קרב באותו יום. חיילי הדיוויזיה חזרו לארמון, בעוד החיילים הסדירים התמקמו בטירגארטן. לפנות בוקר הורה אברט לחיילים להתחיל במתקפה. לימים טען אברט שעשה זאת כדי להציל את חייו של ולס, אולם ישנן עדויות שבשלב הזה ולס כבר שוחרר והתייצב במשרדו של אברט. לימים נטען כי אברט קיבל שיחת טלפון מאיימת מווילהלם גרנר שאיים להפסיק את שיתוף הפעולה של הצבא עם הממשלה אם לא יינתן לצבא לדכא את המרד.
הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
החיילים הציבו את קני הארטילריה בשלוספלאץ ופתחו באש על הארמון. 50 פגזים נורו והמבנים ספגו נזק כבד. עם זאת חיילי הדיוויזיה איבדו אנשים בודדים והחזירו אש באמצעות מקלעים. בשעה תשע החלו להתאסף באזור המוני אזרחים חמושים מרבעי הפועלים שקראו לחיילים להפסיק להילחם. בסביבות השעה עשר החליטו שני הצדדים על שביתת נשק כדי לפנות את הנשים והילדים מאזורי הקרב. מיד לאחר מכן התחדש הקרב ביתר אכזריות.
חיילי הדיוויזיה קיבלו תגבורת משמעותית מאזרחים חמושים שהצטרפו אליהם, כמו גם ממיליציות רדיקליות נוספות. לפי דיווחים מסוימים, אפילו חלק מהחיילים חצו את הקווים והצטרפו למורדים. לקראת הצהריים התעייפו שני הצדדים. החיילים קיבלו הבטחה שיוכלו לסגת בלי שיזנבו בעורפם, והמורדים המשיכו להחזיק בארמון אולם נסוגו מעמדות הקרב אל המגורים. שני הצדדים לקחו עמם את מתיהם ופצועיהם, כך שאין הערכות מדויקות באשר למספר הנפגעים. עם זאת, הדעה המקובלת גורסת ש-23 חיילים נהרגו ו-53 נפצעו, לעומת 11 מורדים שנהרגו ו-23 נפצעו.
אחרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אברט הזדעזע מתוצאות הקרב והחליט להגיע למשא ומתן עם המורדים. סוכם כי הדיוויזיה לא תפורק, ותצורף בשלמותה לצבא הגרמני החדש שיוקם. כמו כן הסכים אברט להעניק לחיילי הדיוויזיה את המשכורת שדרשו. עם זאת, חיילי הדיוויזיה הסכימו לעזוב את הארמון.
המרד היווה גם מכה פוליטית חמורה עבור אברט. אף על פי שחיילי הדיוויזיה היו אלו שהחלו באלימות, דווקא אברט נתפס כמי שהשתמש באלימות מופרזת וספג ביקורת רבה מצד גורמי השמאל הקיצוני בגרמניה. ב-29 בדצמבר ויתרו נציגי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית העצמאית של גרמניה - שעד אז היו בני בריתו הטבעיים של אברט, על חברותם במועצת צירי העם. הספרטקיסטים מצדם הכריזו על הקמת המפלגה הקומוניסטית של גרמניה. לנוכח הפילוג העמוק בשמאל הגרמני, אברט נאלץ לחפש בני ברית דווקא בימין. המרידה גם הבהירה לאברט שהצבא הגרמני המפורק של אחרי מלחמת העולם הראשונה, אינו מסוגל לשמר את הרפובליקה הטרייה, ומעתה הוא נאלץ להסתמך על המיליציות של הימין הקיצוני.
בינואר 1919 פתח השמאל הקיצוני במרד נוסף "מרד הספרטקיסטים". דיוויזיית הצי העממית הצטרפה גם למרד הזה. הצבא, בסיוע הפרייקור, דיכא את המרד באגרסיביות. דיוויזיית הצי העממי פורקה וחלק מאנשיה נרצחו בידי הפרייקור.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אוטו פרידריך, לפני המבול, ברלין 1933-1918, ירושלים: הוצאת כרמל, 2010
- Scott Stephenson: The Final Battle: Soldiers of the Western Front and the German Revolution of 1918. Cambridge University Press, 2009
- Heinrich August Winkler: Von der Revolution zur Stabilisierung. Arbeiter und Arbeiterbewegung in der Weimarer Republik 1918 bis 1924. Berlin, Bonn, 1984
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הארכיון הפדרלי הגרמני
- קרבות חג המולד באתר סיפורים גרמניים
- קרבות חג המולד באתר העוסק במהפכה הגרמנית