(שמות טז כט): "רְאוּ, כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם; שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי"

בתורה לא נאמר בדיוק מהו ה"מקום" שצריך להישאר בו. בדברי חז"ל מצאנו שני פירושים:

1. "שבו איש תחתיו - מכאן סמכו חכמים ד' אמות ליוצא חוץ לתחום: ג' לגופו, וא' לפישוט ידים ורגלים" ( רש"י ) .  "מקומו" המצומצם של אדם הוא 4 אמות, ולכן אסרו לטלטל חפצים 4 אמות ברשות הרבים.

2. "אל יצא איש ממקומו - אלו אלפים אמה של תחום שבת. ולא במפורש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים; ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר" ( רש"י ) . "מקומו" של אדם הוא גם העיר שהוא נמצא בה, וסביב העיר היה מגרש של אלפיים אמה, (במדבר לה ה): "ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה והעיר בתוך זה יהיה להם מגרשי הערים", ולכן אסרו לצאת מתחום 2000 אמה שסביב העיר, גם בלי לטלטל.

3. בעבר, ה קראים פירשו מקומו = ביתו, ולכן אסרו לצאת מהבית בשבת. אולם בשלב מאוחר חלקם קיבלו את תחום השבת הרבני.

בדומה לזה, הקהילה היהודית האתיופית נהגה להימנע מלחצות נחלים ו ימות בשבת. אחד הפירושים של כינוי הקהילה "כּאילא" או "קאיילה" הוא "אחד שלא חצה את הנחל" או "הם לא חצו", המתייחס למנהגם זה. (ע"פ ויקיפדיה, תחום שבת ).

לדיון מפורט בנושא זה, ראו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי / דרישת ה' באמצעות חקר המקרא (קישור חיצוני) .

ישנה דעה מקובלת, שהוצגה בצורה הברורה ביותר ע"י אברהם יהושע השל, לפיה "השבת היא מקדש בזמן". ישנה קדושה במימד המקום - ארץ ישראל, ירושלים, בית המקדש; וישנה קדושה במימד הזמן - והיא השבת. מימד הזמן הוא רוחני ומופשט יותר, וכך גם השבת היא קדושה רוחנית ומופשטת יותר.

אולם, הפסוק שלנו מלמד, שדעה זו אינה נכונה. זוהי המצוה הראשונה שבני ישראל מקבלים ביחס לשבת, והיא קשורה דווקא למקום - "אל יצא איש ממקומו"!

(אגב, גם במשנה, מסכת שבת מתחילה דווקא מהאיסור של הוצאה מרשות לרשות, ומקדישה לה הרבה יותר פרקים מלכל שאר המלאכות האסורות!).

השבת היא אכן קדושה במימד הזמן - אבל היא קשורה גם למקום - מטרתה היא להחזיר לאדם את מקומו.

בחברה המערבית המודרנית, האדם הולך ומתנתק מהמקום הפיסי: בונה גורדי שחקים, וגר בקומה גבוהה, מנותק מהקרקע; נמצא כל הזמן בתנועה ובנדידה. הרבה אנשים מתלוננים ש"אין לי מקום", "אין לי מרחב".

הניתוק הזה מהמקום נוצר עם החטא הראשון - כשאדם חטא, הוא התבייש, וגורש מגן עדן; כשקין חטא, הוא גורש עוד הלאה, לנדוד בכל הארץ.

אולם השבת היא בחינה של תשובה (שַבָּת - היפך בֹּשֶׁת); בשבת, אדם חוזר למקומו; הוא לא צריך לנדוד, הוא יכול להישאר באותו מקום, "אל יצא איש ממקומו" (ע"פ הרב ראם הכהן, ליל הושענא רבה ה'תשע"ג).

ומעניין שגם בימינו, חלק גדול מהמאבקים על השבת קשורים לנסיעה - שומרי השבת רוצים לשמור על המקום שלהם, שיהיה נקי ושקט ומוגן מהשפעות חיצוניות.

היום, אנשים רבים נוסעים להודו, רק כדי לחפש מקום שבו יוכלו לשבת במנוחה.

אילו כולנו היינו שומרים שבת, אולי לא היה לנו צורך ליסוע להודו - היינו לומדים את החיבור למקום, ומוצאים מנוחה במקומנו. במקום ליסוע להודו - "הודו לה' כי טוב"...