קדיש יהא שלמא (קדיש יתום)

הקדיש הוא מבין התפילות המוכרות ביותר גם למי שאינו רגיל בתפילה. המלים יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא מזוהות בקרב הציבור הרחב בעיקר בהקשר של לוויה, אבלות וימי זכרון ממלכתיים. זאת על אף שאין במילותיו של הקדיש התייחסות למוות או לאובדן.
גרעינו הבסיסי של הקדיש הוא המשפט "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא" [יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים], המבוסס על פסוק מקראי (דניאל ב, כ), ומוזכר לשבח בספרות חז"ל: "העונה 'יהא שמיה רבא מברך', מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (בבלי ברכות, נז ע"א)

אליהן צורפו ביטויי ייחול לגאולה, ישועה ושלום.
במהלך הדורות נוצרו סוגים שונים של קדיש השונים זה מזה בייעודם ובנוסחם. המפורסם והמוכר ביניהם הוא 'קדיש יתום', הנאמר ע"י אבלים.
בסידורו של ר' סעדיה גאון, במאה ה-10, מובאת עדות ראשונה על שימוש בקדיש בזמן לוויה, אולם את תפקידו המרכזי בהקשר של אובדן ומוות קיבל הקדיש ככל הנראה בעקבות מסעי הצלב והפוגרומים בקהילות אשכנז במאות ה-11-12, אז נוצר צורך רגשי קהילתי עז לתפילה שתביע את החיסרון והאובדן הגדול. בתקופה זו החל להתקבל הקדיש בעקבות מוות, ובהתאמה לתורת הסוד שהתבססה יותר ויותר ועסקה בעולמות עליונים ובנשמה, התקבל הקדיש כדבר המסייע לעילוי נפש המת. לאחר מכן, על מנת לסייע לאבל לא לשקוע באבלו ולמשוך אותו לבית הכנסת, נקבע שצריך להגיד את הקדיש במניין בבית הכנסת, כמעשה הדואג לשלמות הקהילתית. מאשכנז התפשט קדיש היתום לכל תפוצות ישראל והתחיל להיאמר בלוויה, בשבעה, בתפילות השנה הראשונה וביום הזיכרון לנפטר.
שתי תפיסות מרכזיות רווחות במשמעות הקדיש. התפיסה האחת - צידוק הדין, האדם העומד מול האל הגדול ומקבל את הדין. בשעת הצער, ולעתים זוהי גם שעת כעס, עומד האדם מול טבע הבריאה ומול האל ומקבל את דרכו של עולם - כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג, יט). התפיסה השנייה - הרגשת החיסרון של האדם שנפטר. עם פטירתו של אדם נוצר חלל בעולם שאינו רק נחלתו של בן משפחתו, אלא גם חיסרון ופגם באלוהות עלי אדמות. האדם ואלוהים עומדים יחד בחסרונם. האבל הוא מי שמרגיש באופן החזק ביותר את החיסרון והוא זה שקורא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא [יתגדל ויתקדש שמו הגדול]. במקום להישאר בתוך החלל יש כאן קריאה לצאת לתיקון עולם שימלא את שמו של אלוהים שנחסר.
את 'קדיש היתום' אומרים האבלים בלוויה, לאחר ההספדים ולאחר הקבורה. במהלך שנת האבל הראשונה אומרים האבלים 'קדיש יתום' בכל תפילות היום. בתום אחד עשר חודשים מהפטירה מפסיקים לומר 'קדיש יתום'. במסורות הספרדיות ממשיכים לומר עד תום השנה, למעט הפסקה של שבוע בתום אחד עשר חודשים. מדי שנה, אומרים קדיש ביום השנה (באידיש - יארצייט) ובעלייה לקבר. אמירת הקדיש נעשית במניין. את הקדיש אומרים בעמידה כשהרגלים מוצמדות זו לזו. הקדיש נאמר על ידי האבלים והקהל מקשיב ועונה 'אָמֵן'. לפני עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו פוסעים שלושה צעדים לאחור.