אהרן שמואל תמרת

אהרן שמואל תמרת

לידה	1869 מאלץ', פלך גרודנו, בלארוס
פטירה	10 באוגוסט 1931 (בגיל 62 בערך) מילייצ'יצה, רפובליקת פולין
מדינה	האימפריה הרוסית, פולין
השכלה	ישיבת וולוז'ין
תקופת הפעילות	? – 10 באוגוסט 1931

הרב אהרן שמואל תָּמָרֶת (ה'תרכ"ט, 1869 – כ"ח באב ה'תרצ"א, 10 באוגוסט 1931) היה רבה של מילייציץ, הוגה דעות, דרשן, סופר ומסאי. חיבר מאמרים נלהבים וחריפים תחת שם העט "אחד הרבנים המרגישים", והגות מקורית ועמוקה, כנגד מגמות אליליות המניעות, לדעתו, את הלאומיות המדינית ואת האורתודוקסיה ההמונית; תוך שהוא מעמיד את היהדות על המאור שבתורה, הטוב והצדק, המוסר והיופי הגנוזים באוצרותיה.

תולדות חייו

נולד במאלטש, כפר בפלך גרודנה שבליטא, למשפחה מיוחסת. מילדותו הייתה לו זיקה לטבע ולתפילה, ורגישות לצער הבריות. בהיותו בן שש, נפטר הגאון הרב אליהו לידר, ובשומעו מגיד שדרש, שאין עוד מי שיגן על הדור, הוא התרגש והחליט להקדיש עצמו לתורה ומצוות. בזכות הצטיינותו בתלמוד התפרסם בכינויו "העילוי ממאלטש". בגיל שבע-עשרה נישא לבתו של רבי שלמה, רבה של מילייציץ, שבאזור ביאליסטוק. לאחר נישואיו למד שנתיים בכולל הפרושים בקובנה, ואחר כך שנתיים נוספות בישיבת וולוז'ין, שבה היה מתלמידיו הקרובים של רבי חיים סולובייצ'יק. בוולוז'ין נמנה עם חברי אגודת "נצח ישראל". בצעירותו הושפע מאחד העם ומטולסטוי.

בשנת ה'תרנ"ג (1893) נפטר חמיו והוא התמנה במקומו כרבה של מילייציץ. זמן מה לאחר מכן החל לפרסם מאמרי דעה בשמו, ותחת שמות העט "תמרות-אש", ו"אחד הרבנים המרגישים". בסדרת המאמרים "שִׁלּוּמִים לריב ציון", שהתפרסמו בעיתון המליץ, ועשו בשעתם רושם גדול, הוא ביקר את האורתודוקסיה המעדיפה את הצורה על התוכן, ואת ההשכלה הדומה לה, הצטרף לחיבת ציון, ובציונות ביקש לקומם את הריסות האומה מבחינה רוחנית-תרבותית. כציר ציוני בריסק דליטא, השתתף בקונגרס הציוני העולמי הרביעי, ולנוכח תוכנה של הציונות, ובמיוחד מאפייניה הפוליטיים, התלהבותו הצטננה. לאחר שצונזרו מאמרי ביקורת שלו על הציונות, ומשלא מצאו חן בעיניו לא השימוש של עסקנים ציוניים בפרעות קישינב ולא הקונגרסים הציוניים הבאים, הוא פרש מהתנועה הציונית. אזי נקעה נפשו הן מ"מחזיקי הדת" "הנוהמים מתוך התיימרות בשם התורה הקדושה", והן מהציונים ההרצליסטים "הפוסעים וקופצים על ראש עם קודש" בשם "הלאומיות". מאז התנגד לציונות המדינית ולתנועת המזרחי, בכנותו את ה"לאומיות" "תורה בדויה ושדופה" של "אני ואפסי עוד".

הציונות הפוליטית היא התיצבות על דרך חדש, להוציא את עמנו מתוך מחסה סוכתו - שהיא אמנם דלה ועניה אבל גם שלוה ובטוחה - של "טוב ויחיל דומם לתשועת ה'" ולדחפהו לתוך הזירה של חיות, כלומר אל תוך עולם הפוליטיקה הנאוה ומעונגה, המלאה קנאה ושנאה ותחרות של עם בעם ומפלגה במפלגה, להתאבק ולהלחם שמה, עם הזאבים הטורפים ועם השועלים הערומים, ולתלות את חייו על סמך הציד והשלל כזנב הלטאה, אשר יעוף אולי בדרך נס לתוך פיו מבין גלגולי התחבולות והקנוניות

— אחד הרבנים המרגישים, היהדות והחרות

ראדאמער-קעלצער לעבען, כ"ט באלול תרפ"ה

הרב אהרן שמואל תמרת, כאיש התורה המקפיד על מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו, וכתלמיד נאמן לנביאי ישראל, שם את מגמתו אל האמונה הטהורה והצרופה, שבה תובענה זכויות האדם, אצילותו השמיימית ואזרחותו החופשית בממלכת הבריאה, אמונה המעלה את ערך האדם ומעוררת אותו להתקדמות ולדרך ארץ ולמידות טובות, לעבודה ולמעשה ולכיבוש הטבע; והדגיש את אהבת הצדק והשלום, המוסר האוניברסלי, שביהדות. לפיכך, הוא התנגד ליהדות הבטלנית של "בית קברות" העוסקת רק בעולם הבא, כמו גם ל"תקיפות" הלאומית, במוצאו בהן מגמות אליליות השואפות לשעבד את האדם לכוחות אפלים דמיוניים ולהפר את האחווה בין בני אדם. לדעתו, כל זמן שהאומה הישראלית נרדפת ומוקפת זאבים, עליה להראות את עיקר חריצותה במקצוע השנאה, שנאה עמוקה וגועל-נפש נורא לעריצות ולכל הרוצחים ולכל מעשי אלימות ולכל מיני שפיכות דמים, בין לרשעים מאומות העולם ובין לרשעים מישראל (לדבריו, כל הכינויים "רשעים", "צדיקים", הנזכרים בתורה ובחז"ל הם בעניין המידות והמוסר), והשנאה צריכה להיות כל כך עמוקה וברורה, עד שלא יצטרכו להוכיח את אמיתותה בהשלכת פצצות, אלא ברוח נכון, ובהגעה למעלה של "והיכה ארץ ברוח פיו". הוא סבר שראוי לבסס תנועה לאומית שתתמקד בהחייאת התרבות העברית במקום בהקמת מדינה ריבונית. וכתב שאין עצה ואין תקנה לפני החרדים להצלת חייהם הגופנית והנפשית, כי אם להתפשר עם התביעות שבענייני החיים שבשבילם החופשיים מרננים עליהם. הגותו לא נעמה לרבנים חרדים היושבים על גמרותיהם, ולא לציונות ההרצליסטית, ולא לציונות הדתית, והיא עוררה לעג והתנגדות חריפה. ביאליק, חבר נעוריו ללימודים, כתב על ספרו "היהדות והחרות" (שכלל מאמרים מוחרמים שעורכי עיתונים סירבו להדפיסם): 'אילו נסדר ונערך ספרו של "המרגיש" כהלכה, היה רושמו בעולם הרבנות חזק וגדול מאוד'.

הרב אהרן שמואל תמרת היה מהרבנים המעטים שהבינו את רחשי, לבטי ונפתולי הדור הצעיר; והרב היחידי שהשיב לטענות שהעלה נחום סוקולוב בספרו "למרנן ורבנן". אף על פי שקיבל הצעות לכהן כרב של קהילות גדולות בערים גדולות, הוא העדיף להישאר בכפר ואהב לטייל ביערות שמסביב לעיירתו, שם במקום קבוע, באיזו פינה נסתרה, היה לומד גמרא או מעיין בספר אחר, הוגה את מחשבותיו, ומחבר את מאמריו וספריו. הוא התכתב עם הראי"ה קוק, חיים נחמן ביאליק, הלל צייטלין, הרב חיים טשרנוביץ, הרב שמואל אלכסנדרוב, ישראל שטטוינר, יוסף באביטש, אליעזר שטיינמן, שלמה זלמן שרגאי, ואחרים.

באחרית ימיו ביקר שלוש תנועות מרכזיות שבתקופתו כזיווגים בלתי הגונים: החיבור בין "השבתת המלחמות" (פציפיזם) ל"שאלות הכלכליות" (קפיטליזם או מרקסיזם) מרחיק את ביטול המלחמות מהעולם, כריכת "הרבצת תורה" (תלמוד תורה) עם "המשגיחות היראתית" (קנאות ודקדקנות דתית) מביאה לאיבוד מעלות התרבות התורנית, וקשירת תחיית השפה והתרבות העברית עם הציונות המדינית הופכת את התרבות לכלי שרת בידי פוליטיקאים רודפי שררה. לדבריו, אלו עיוותים שההזדמנות לתקנם חלפה ואיננה, וכתוצאה מכך הוא חזה כי מלחמת העולם הראשונה לא תהיה האחרונה או הנוראה שבמלחמות.

הטמטום של האנושיות: מיליוני פרצופים של בני אדם ו"דעות" לבלי שעור, ושפה אחת ודבורים אחדים לכולם בהעלאת גרה לדברים, שיזרקו כנופיית התקיפים הקטנה לתוך חלל העולם - טמטום זה נתן את האפשרות לפראות ולסכלות היותר גדולה, המלחמה העולמית, לצאת לפועל. והמלחמה מצדה חזרה ונתנה את אבן הבוחן הכי חזקה על הטמטום.

והמלחמה לא הייתה האחרונה, כי אם הראשונה. ראשונה לסגנון המודרני החדש. כלומר להרס ואבדן גרנדיוזי כיד הטכניקה המלחמתית האדירה, שכל-כך התפתחה בתקופת "הציוויליזציה", וכיד השגותיהם הגדולות ואופקיהם הרחבים של מנהיגי התבל במקצוע הבאת פורענויות על ראש עדריהם שהתפתחו אף הם בתקופה זו.

כל האנושיות נתנגעה במשך המלחמה בשני דברים רעים: שרירות-לב ומרירות-לב. ושני הדברים האלה הנה גורמים עצומים לדחוף אותה על דרך האבדון של מלחמות חדשות.

אתה ישראל הנך הבר-מיצרא הראש, להקמת אוהל הקרנטין בפני מגפת עפוש המחשבות השוררת בתבל! כל תורותיך, כל קורות חייך ובייחוד כל תנאי חייך מכשירים אותך להרמת נס המרד כנגד טירוף התבל.

השמע נא יעקב את קולך המקורי! הגד נא מלה חדשה, חדשה-ישנה, שכבר זרקוה זקניך הנביאים לתוך חלל העולם לפני אלפים וחצי שנה ועדיין לא פלסה נתיב אל הלבבות, ולדאבוננו הגדול גם ללבבות בני עמנו: המלה, שהאנושיות החולנית כ"כ זקוקה לה, ובלעדה חייה בסכנה גדולה... אם לפחות אתה היהודי תתחזק בירושה שלך, אזי אולי יש עוד תקוה לאנושיות בזמן מן הזמנים.

— אחד הרבנים המרגישים, השתחררות המחשבה העברית; על ה"תחיות" (תרפ"ב)

לאחר פטירתו התמנה חתנו, בעלה של בתו מרים, הרב יעקב ליפשיץ, לרבה של מילייציץ. בתו צירל נישאה לרב יהושע יפה. בנו, דוד תמרת, עלה לא"י, ונמנה עם החברים הוותיקים של "הפועל המזרחי" ברעננה.

לדעת אהרן צייטלין, דמויות כדמותו של הרב אהרן שמואל תמרת ריחפו לנגד עיני ביאליק בחברו את שירו "יהי חלקי עמכם", שיר על הנשמות הגדולות המרבות תפארת בעולם.

שריד לנופי יערות בראשית שבצפון פודלסיה, שהיו חביבים על הרב אהרן שמואל תמרת

אישיותו והשקפתו

מכתב אל חיים נחמן ביאליק
ידיד נעורי, גדול השירה והספרות העברית, ח. נ. ביאליק. לא אדע אמנם איך הוא כיום יחוסך אתה, היושב בשמי "המולדת" ובספירות הציונים שבכל העולם מוקטר מוגש לשמך, אלי, שנשארתי תקוע בבוץ "הגלות" ועוד ארהיב לפעמים לדבר גם בשבח הגלות... ויש לי גם קצת סעד לפקפוקי דנא מתוך זה שלא עניתני מאומה על ספרי "כנסת ישראל ומלחמות הגויים" ששלחתי אליך לפני שנות מספר - משלא הבט אף זה. אני מוצא את עצמי מחויב מטעם ידידותנו הנושנה וגם מטעם הוקירי וכבדי את כשרונותיך הגדולים להגיש אליך גם ספרי זה. אהרן שמואל תמרת

הרב אהרן שמואל תמרת היה תלמודי גדול בתורה, ירא-שמיים ומדקדק גדול במצוות, איש שרכש השכלה, חוקר חופשי שבהשקפתו המקורית ביקש את האמת האובייקטיבית, צדיק שחי באמונתו ובתורת אמונתו. הרב תמרת היה איש אמת, ששנא שקרים ולחם נגד השקר החברתי או המפלגתי. מטבעו היה איש עניו ועדין, נעים ונוח, בעל לב טוב, מתון ושקט. אולם בכתביו הפולמוסיים נהפך ללוחם תמידי "נגד כל והכל". הוא לחם כאיש וכיהודי בעד היושר החברתי והצדק, עבור האנושות בכלל והעם העברי בפרט; נושא תמיד בחובו את "צער העולם" ואת "צער האומה", וכל ימיו היה מיצר וכואב את העוול, הרוע, והרשע, הנעשים מעם אחד למשנהו, וממעמד אחד להשני. כפציפיסט וכקוסמופוליטן התנגד לכל מיני שפיכות דמים ואל פולחן המלחמה וגיבורי המלחמה, וכינה את המלחמה "עבודת-אלילים מודרנית". הוא היה מלא לבטים פנימיים, אך ישר מאוד בהכרותיו, וכשנוכח לדעת כי טעה היה מודה מיד בטעויותיו. הוא היה בעל נפש פיוטית ומתגעגעת, אהב טבע, ומראות הטבע שמסביב לעיירתו היו עבורו חיי-נפשו. הוא היה מהלך כאילו חושש להכאיב לאדמה שהוא דורך עליה; ומעיניו נשקפה קדושה יהודית קדומה עם זעקה כבושה, ועצבות מטאפיזית. הרב חיבב את ארץ-ישראל והטיף להתיישבות יהודים בה, אולם התנגד לציונות המדינית ולסיסמתה "נהיה ככל הגויים".

הרב תמרת חי חיים צנועים, לא הצטרף לשום ארגון ולא נמנה עם כל דגל, שנא בצע ולא ידע כמעט צורת-מטבע, ותיעב רעש ושאון, את ההגזמה וההפלגה, את ההתפארות וההתהללות הזולה, את ה"תקיפים" וה"תקיפות", ולא התחשב במה יאמרו הבריות. הוא לא אהב ביותר חברת אנשים, חדל ככל האפשר מלבוא בא, לא סבל הרבה דברים הקשורים עם משרת הרבנות, והיה מתבודד תמיד עם עצמו ומחשבותיו. חבריו הקרובים היחידים בעיירה היו מורה עברי ובעל-חנות, שלעיתים קרובות היה נמצא בחברתם לעתות ערב ומשיח להם את לבו. ידידים שהגיעו לעיירה מרחוק, היה מארח בביתו ומשוחח עמהם במשך שעות ארוכות. כל ימיו היה חולה ובעל ייסורים, וסבל עוני ומחסור רב, וגם הרבה רדיפות. הוא הדגיש, כי הנפש העדינה הנחנקת מזוהמת החברה האנושית ונכספת לברוח מאת המציאות המאוסה, תוכל למצוא מפלט ומרגוע רק באוהלה של תורה ללון בעומקה של הלכה, ובשוב היהודי להתרפק על חיק חכמת התורה העתיקה והצנועה, לא רק שירגיש רגש של תנחומים לנפשו, אלא גם רגש של ניצחון והתגברות על העריצות, מחשבת תבל בתעלולי מלחמותיה; שעמי החרב תחילתם רעש ושאון, עוז והדר, וסופם - דומן על פני השדה; ועם התורה תחילתו אמנם עפר לדוש, אבל סופו - קיום נצחי.

רקע היסטורי

המאורע הכללי המרכזי בחיי הרב תמרת היה מלחמת העולם הראשונה. ניכרת השפעתה, והשפעת התקופות שלפניה ולאחריה, על הגותו.

התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה (1914-1870) נקראה "העידן היפה". אירופה נהנתה משלום ויציבות. המהפיכה התעשייתית השנייה, התקדמות הרפואה, והמצאות הטלפון, הנורה החשמלית, הטלגרף, הגרמפון, הראינוע, הרכבת התחתית החשמלית, המכונית, והמטוס, הביאו לאמונה בכוחו של המדע לתקן את העולם. אידאולוגיות שונות של תיקון עולם, כגון ליברליזם, סוציאליזם, טרנצדנטליזם, פציפיזם, היו פופולריות. השפה העברית התעוררה לתחייה, לספרות העברית החדשה היה מעין "תור זהב", וקמה התנועה הציונית. ברוח ציונית אידיאלית נוסדו אגודת בני משה, ואגודות סתר ציוניות בישיבת וולוז'ין.

פוסטר רוסי ממלחמת העולם הראשונה (1916)

לקראת המאה ה-20, תפיסות שליליות כנגד הרציונליזם, הפוזיטיביזם, הבורגנות, הליברליזם, והדמוקרטיה, הלכו וקנו אחיזה בדעת הקהל ובפוליטיקה, והאווירה העולמית הלכה ונהייתה דקדנטית. אנשים ציפו למשבר שיקרע את המאה ה-20 מההיסטוריה האנושית. ואכן משבר כזה פרץ: מלחמה עולמית שאיימה להחריב את הציוויליזציה. במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נהרגו מיליוני אנשים, התרבות האירופאית נהרסה כמעט כליל, והישיבות שבמזרח-אירופה נסגרו. במהלכה פותחו כלי נשק הרסניים, כגון טנק, מטוס-קרב ומטוס-מפציץ, צוללות לוחמות, פצצות עומק, וארטילריה כבדה, והתגלה שלמדע ולטכנולוגיה יש גם פוטנציאל מבעית ומשחית. לאחר המלחמה, הרוח הרומנטית-אופטימית או הנטורליסטית-ריאליסטית של המאה ה-19 התחלפה ברוח מודרנית קודרת ופסימית. האווירה בערים הגדולות נהייתה הרבה יותר רועשת, המונית, ומנוכרת. ריקנות פרשה על הנפש עלטה של שעמום; והמונים נהרו מדי ערב וערב אל תיאטראות, קרקסאות, תחרויות ספורט שונות, בתי מרזח, לשבת שם כל הלילה ולגרש את השעמום. הקומוניזם והפשיזם שימשו כר לעליית רודנים אכזרים. האנטישמיות התגברה. הפטריוטיות התחזקה. הזיקה למסורת נחלשה, הקידמה התרחקה מאמונה, והעולם הלך ונעשה חילוני.

עוסקים הם הגוים האחרונים, בעבודת ישוב-העולם כביכול בקול רעיש גדול: זורעים, נוטעים, בונים גשרים, סוללים מסלות, עושים "ירידים" וכו'. אולם הרוח החיה בכל תנועותיהם הוא האיגואיסמוס ממין השפל. כל "העסקים" וכל המעשים אינם נעשים אלא תחת להט הרדיפה אחרי עושר, נכסים וקריירה. מלאך ההרס והכליון, הממונה על המעשים והבנינים הנבנים בעטיו של האיגואיסמוס הגס, עומד מאחוריהם ומשליך בם מבטי לעג... שם האליל הגדול ההוא - "כבוד ארץ המולדת" (המתרקם מתוך צירוף כל חלקי האיגואיסמוס הפרטיים, הנמצאים בלבב כל אחד מתושבי "המדינה") ועבודתו - זבח מליוני אנשים בעד ה"מולדת"... אליל "כבוד ארץ המולדת", העומד ומכריז על היציאה למלחמה בשעת המלחמה, והיושב בשנות השלום שלפני המלחמה, באמצע העבודה הרותחת של ישוב העולם, ומכין בפרהסיא את כלי-תשמישיה של המלחמה בכל-כך גלוי-פנים ורחבות, כאלו היה בעבודתו זו שותף גם הוא במעשי הישוב.... ה"שד" הזה מלוה את כל העוסקים בישוב העולם ברוח איגואיסטי גס, ומכין לאט לאט אמצעי השמדה לחבל ולהרס אותם ואת כל מעשיהם... החק המסתורי הזה לא נשתנה ולא ישונה לעולם על ידי שום ריבולוציה חצוניית, על ידי שום שנוי וחלוף בסדרי העולם - כי אם על ידי ריבולוציה פנימית בתוך הלבבות, שתפקחנה עיני האנשים לדעת ולהכיר מהו כבודו האמתי של האדם.

— הרב אהרן שמואל תמרת, כנסת ישראל ומלחמות הגוים, תר"פ

הגותו

הרב תמרת חיבר את כתביו בעבור בעלי הלב והנשמה מבין חניכי "בית המדרש הישן" הנכספים לשמוע מילה נפשית חיה; לאוהבי הדרשות והאגדה; ולאותם מהצעירים שהתחוללה בקרבם געגועים אל היהדות ו"בקשת אלוהים", אלא שבתור "מדעיים" יושבים ומתלבטים על החקירה: מה זאת יהדות? ומה זאת "אמונה"?.

מחשבתו הכללית

בכללות הרב תמרת מבין את היהדות כנושאת ומציגת האמונה הטהורה והצרופה, צינור להופעת המוסר האלוהי בעולם, המעוררת ומעירה את האדם לקחת גורל חייו בידו, להשתלם בחכמה ובכישרון המעשה, לכבוש את הטבע ולהוציא ממנו את תנובתו, להשתתף בצער זולתו ולתמוך בידי אחיו לבל ימוטו פעמיו. תכלית האמונה והדת להיטיב את הלב, והדת הוא כתב אזרחותו של האדם כחופשי בממלכת הבריאה.

להבדיל, תוכן האלילות הוא ייאוש, התבטלות והתדכאות האדם תחת איתני הטבע בדמות אלילים. והרליגיון (religion), המערבב בין אמונה ואלילות, אינו אלא אלילות באיצטלה של כביכול אמונה, המצית את קנאת הדת בקרב ההמון להיפרע מ"מעליבי האמונה", ועסוק בהעלאת ארנונות ומיסים לאלוהים, ירושה מעבודת האלילים.

באדם נטייה לטוב, מפני שהנשמה שבקרבו היא ניצוץ א-לוה ממעל שהוא מקור השלמות, והשלמות היא סיבת הטוב והנדיבות; ונטייה לרע, הנובעת מצד הגוף שהוא לקוי ופגום, חסר ונצרך, וכל קיומו תלוי על פיסת הלחם.

תכלית התורה ללמד בני האדם הצדק והמוסר, וההשתלמות המוסרית לא תיתכן בלתי אם ידבק האדם באלוהים שברא את הכל ואין מי שברא אותו וממילא מרחם על הכל ומשתוקק לקיום מעשיו, הכל צריכים לו והוא אינו צריך למי שהוא וממילא לא ישא ולא יחניף את פני עושי הרשע הרומסים אחרים. כשהאדם מידבק אל האלוהים השלם המוחלט הזה, הרי הוא מתדבק אל מקור הצדק והמוסר שממנו יפוצו קרני אורה להאיר לפני האדם את דרכו בחיים ולהורותו את אורחות הטוב והיושר.

כל המצוות שבתורה קשורות ליציאת מצרים, להוציא את האדם מעבדות לחירות, ללמדו לשנוא את העריצות והרשעות והשקר ושפיכות-הדמים ולאהוב את הצדק והשלום, לזכך ולעדן את רגשותיו של האדם ולהבדילו מטומאת המעשים הרעים, להגביר את יצרו הטוב על החיה הרעה שבו. החירות האמיתית היא חירותו הפנימית של האדם, הכרתו העצמית שתלויה במי שאמר והיה העולם, בהתקשרותו של האדם אל יוצרו והבלטת צורתו וצלמו, הצלם האלוהי שבתוכו, התקשרות שאינה באה אלא על ידי עסק התורה, שאין לך בן-חורין אלא העוסק בתלמוד תורה.

הגלות באה לתקן השחתת מידות בישראל, שאם לא הועיל לאומה מוסר התורה, המוסר העיוני, יועיל לה המוסר בפועל, מצרף הגלות. לדברי הרב תמרת, במהלך הגלות היהדות של הנביאים וחז"ל, תורת חיים, השתבשה בהדרגה עקב נטייה טבעית לאבלות ולפרישות מוגזמת כתוצאה מחורבן בית שני, ובדורות האחרונים הפכה לסם-מוות בגלל נטייה מלאכותית לבטלנות, הבאה לידי ביטוי בחומרות ובהתחסדויות ובפלפולי הבל. "הדת" החלה להחשיב ולהעריץ את הכוח הגס הלוחץ, לעבוד את "כוח דאלים גבר", עם המגרעות המסתעפות מזה: הנאצת הדעת וההשכלה, הכווצת היהודי את גופו בעינויים ובסיגופים מעבר האחד, ורדיפתו אחר המטבע מעבר השני. אריכות הגלות מונחת בזיוף מושגי התשובה, וזיוף מושגי התשובה נובע מהשתבשות מושגי התורה. חטא נורא חטאו הדורות האחרונים ששיבשו את מושגי התורה, ששמו כל מעיינם במצוות בין האדם למקום, ולמצוות שבין אדם לחברו לא שמו לב. הזדייפות מושגי התורה מנוונת ומנוולת את הגלות, וניוול הגלות חוזר ומגביר את השתבשות מושגי התורה. ואין עצה אלא לקפוץ ממעגל הקסמים הנ"ל, ולעצור את שטף שיבוש מושגי התורה ממהלכו.

לפיכך, ברוב ספריו ומאמריו הרב תמרת למעשה מבדיל בין המהות האמיתית של מושגי התורה לבין משמעותם המשובשת שקנתה אחיזה באורתודוקסיה ההמונית, על מנת לשחרר את המחשבה הישראלית ולהשיבה למקוריותה, ולהעיר את רגשי החמלה והרחמים שהם אבן בוחן לכל מצב המידות, כדלקמן:

מושגי התורה האמיתיים

המושג	מהותו האמיתית	משמעותו ההמונית המשובשת
אמונה	לדעת ולהכיר את בוראו, התבררות חזקה אודות העניין הנשוא בפלס ההיגיון, שתתאמת בשכלו מציאות הבורא בהחלט גמור.	התמסרות לדבר תוך שלילת השכל וקפיאת הרגש וסתימת המחשבה.
תכלית התורה	לצורך האדם, להכשיר ולשכלל את חייו, לתקנו וליפותו במוסר, חן ושכל טוב כדי להמתיק את חייו בעולם הזה ולזכותו בחיי נצח לעתיד לבוא.	לצורך גבוה, כאדון המפיק תועלת מעבדיו המשמשים אותו. "להתחסד" ולעשות "סחורה" בהתחסדות.
עיקר עבודת הבורא	לב טוב	עינויים וסיגופים
יהדות	השירה והאצילות שבתורה	"יודישקייט" ו"התחסדות"
מצוות בין אדם למקום	על ידי היחס והקשר שבין האדם והקב"ה המתגלה במצוות ד', יובע ערכו וחשיבותו של האדם. והמצוות מצרפות את הבריות, הכשר אל מצוות בין אדם לחברו; סמלים זכר ליציאת מצרים, זכר לתיעוב הכוח הגס, תיעוב ממשלת זדים.	לעבוד עבודת ד' כאנשי חיל העובדים עבודת המלך, תוך "חומרות" ורשת חסידות חששנית, שמא יעשה היהודי כך או שמא לא יעשה כך וכך, וקונטרול על ענייני הדת המכונה "פרומקייט".
מצוות בין אדם לחברו	חובת אהבת רעים, בלי שום תנאי ובלי שום יוצא מן הכלל; להמתיק חיי הבריות; להעמיד ממשלת הצדק והיושר על תלו.	הכשר למצוות בין האדם למקום, שלא לפרוע בחברו יען שהנהו "חפץ שמים" הנצרך לעבודת המלך ד', וכבר תתפצל חובת אהבת רעים לכיתות כיתות, אגודות אגודות, לקיים חובתו רק לבני אגודתו "החרדים" כדי שלא להזיק "נכסי קודש".
התייחסות האדם אל עצמו	הבורא יצר את האדם באהבה וחפץ ביקרו, וידיעה זו שהוא מגזע אצילי המלוכה, מלכות הבריאה, תשמור עליו מהשתקע בתאוות בהמיות. ויכול האדם, לפי זה, לחיות בחופש וליהנות מן העולם הנאות ממוזגות כפי דרישות טבע הגוף ולעבוד את ד' מתוך שמחה וטוב לבב. מתוך שמחת-החיים חיי עצמו, מתוך טבע האהבה והחמלה לזולתו הנטוע בלבבו מאת היצירה, ומתוך האצילות השמיימית שרוכש לו האדם על ידי התורה, מכל אלה תזדכך נפשו ותתעלה על המדרגה המוסרית.	אין אהבה ואין חמימות מצד היוצר אל האדם, ומכיוון שאין אהבה בתוך הבריאה אין אהבה ואין חמימות בקרב הבריות, ולבב כל אחד לרעהו קר כקרח. ואם חסר יסוד "האהבה", היסוד הבריא והטבעי של חוקי המוסר, כבר צריך לתמוך את המוסר במשענות "היראה", באיומי מיתה וגיהנום, ולהחזיקו רתוק אל שלשלאות הסיגופים.
בירור הלכה	בירור היושר וחקירת המציאות האמיתית. שקלא וטריא הגדורה בגדרי ההיגיון המציאותי, הנמדדת באמת-המידה של היושר השכלי הטבעי.	ניקור וחיטוט באותיות הנדפסות, על יסוד היקשים שטחיים והידמות מילתא למילתא אל צל-צילם של דברי הספר, מבלי להתבונן אל המציאות, תוך פריצת הגדרים של המציאות הנכונה וההיגיון הישר, הרבות בפלפולים נפוחים ובמגדלים פורחים באוויר לאין שיעור.
צדק	להיזהר שלא להזיק לאחרים.	לקשט את האחרים ו"לעשות צרות" לאחרים בשם "יראת שמים" כביכול.
טעם מצוות הצדקה	רגש חסד ורחמים, לתמוך בידי חברו למען לא ימוט.	לא להמעיט את מספר הנופלים בישראל, אלא להרבות הון המצוות שהיהודי בהול לאוצרן לצורך פרנסתו לעולם הבא.
דרישות העת החדשה	לעיין אולי הרעיון, שהעת דורשת אותו, אליבא דאמת הוא דרוש ומלא ישן.	"חדש אסור מן התורה"
תחילת התשובה	על "המצוות", על עוונות המעולפים בתכריך של "מצוות". לבחון היטב את ההעוויות היראת-שמימיות ואש הקנאות, אם איננה אש זרה; לשוב ולהודות על החמס המסתתר תחת "הטלית" גופא, ולא לשוב ולהתעטף בשמונה עשרה "טליתות" חדשות.	על "העבירות" ובמסווה היראה לפלס חמס בעתיד.
התשובה	שיבה וחזרה למקום הראשון, תיקון מידות ושיפור המעשים. להתחנן לפני האל הטהור, אלוהי הצדק והמשפט, שיברא בנו לב טהור ולרכוש על ידי הדבקות בד' את אצילות הנפש הראויה, למען החליף כוח להתגבר על הרגלים הרעים שנשתקעו בהם. לשמוע בקול ד' וללכת בדרכיו ובמידותיו, להיות רחום וחנון מוחל וסולח כמוהו. התקרבות הדורות זה לזה.	סליחות, יללות, צומות וזעקות לאל הזועם שימחול ויסיר את ידו הקשה, ושוחד ב"מצוות" למען ימחול על דם האומללים ששפכו ומשתעתדים לשפוך. התנפלות בצעקת "גוואלד" על הדור החדש לעשותו "שעיר לעזאזל".

התשובה המוצעת כעת לפנינו, להעיר ולהגביר את רעיון הצדק וחופש האדם הצפון ברוב מצוות התורה; להכיר שאלוהי ישראל הוא אלוהי הרחמים על הנלחצים והתיעוב ללוחצים. ועל בסיס התשובה לד' שבסגנון כזה, תוכל לצאת לפועל גם "תשובת הדורות" זה לזה, שבבאורנו לעיל גם היא נקראת "תשובה". כי אז בהציב את אידאל הצדק והאצילות לרוח החיה בכל מצוות התורה לא יוסיפו עוד הדור הישן לצרור את "ההשכלה" הנחוצה לחיים, והצעירים בגשתם אל ההשכלה לא ישכחו עוד את אלוהי ישראל, אלא כמו התורה כן ההשכלה הנחוצה לחיים - יהיו מכוונים להשלמת צורת היהודי בחומר וברוח; להיות כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד', להיות מתמלא על ידם חפצו של הבורא לעשות אותם לעם סגולה. אזי גם יקוים בהם באמת המקרא שכתוב: "והייתם לי עם סגולה מכל העמים" - כלומר מכל העמים תהיו מוסכמים ל"עם סגולה" ויכבדו אתכם וינשאוכם.

— הרב אהרן שמואל תמרת, מוסר התורה ויהדות, ייעודי הנביאים

הצדק והיושר

לפי הרב תמרת, כשהצדק והיושר - החום הטבעי וכוח החיוני שבגוף האנושיות - נמצאים "בקו הבריאה", אזי שלום לכל האישים הפרטים, וכל אחד ואחד מהם יושב על מכונו ויונק מלשד החיים הכללי כפי המידה הדרושה להחזקת קיומו ועצמותו הוא וקיום חבריו עמו. אזי בטלה "פרשת הקרבנות" לבלוע איש את חברו, ואך ל"פרשת המן" יש מהלכים, שכל אחד יוצא ללקוט איש לפי אוכלו "לחם מן השמים", מן שדי הטבע הנועד בעד כל בניו בשווה, ולא שיזון איש מבשר רעהו.

ספר הַיַּהֲדוּת וְהַחֵרוּת, 1905 אודסה. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 1

זוהי תרבות התורה והתנ"ך, תרבות ספר יצירה שבפרשת בראשית, אשר לא תדע ולא תכיר "גויים", "מדינות", "מפלגות", ו"כתות", שהמציאו להם האנשים בדמיונם, אפס מיש, ויודעת רק את האדם היחידי של יוצר בראשית, אשר יצרהו יש מאפס בדמותו ובצלמו, צלם אלוהים, לחיות ולהתקיים, לרדות בהטבע - ולא איש באחיו - ולכבשו.

לדברי הרב תמרת, שביב אחד מהתעודה המזהירה הזו הופיע בעולם לזמן קצר בתחילת המאה ה-19, בתרבות הליברלים הראשונים, תלמידי החוזים, אשר ה"תנ"ך" היה נר לרגלם; כשהיחס החברותי בין אדם לרעהו הוא קירוב של אחווה, ששניהם חיים וקיימים ומהנים איש את רעהו בקיומו של כל אחד, ולא בקיפוחו. אולם לאסון תבל לא ארכה התקופה הברוכה ההיא, כי במהרה אנשים רעים ונבערים הטילו זוהמתם בחלל העולם. אזי החלה לצמוח מחלת "ההתקשות" המכונה "לאומיות"; ירד כבוד ה"אדם" וזכויותיו עד הדיוטה התחתונה, ותחתיו הוקם על השם המופשט "לאום", "ציבור". האנשים התקיפים חטפו והתחילו להתעסק מהר במלאכת ההתרכזות וההתלכדות, ללכוד איש איש סביבותיו חומרים חומרים של אנשים חלשים, לינקם ולמצוץ את דמם. והקירוב של אחווה, שאחד שש ושמח על קיומו של חברו ומוצא תועלת מקיומו, נהפך לקירוב של בליעה, קירוב של זאב עם הכבש, אשר כל מזימותיו איך להכניסה בשעה מוצלחת אל תוך בטנו ולהפכה לעצם מעצמיו. ככה אליל ה"לאומיות", העריצות, הלך וקבר את זכויות האדם, ומאז רוח איבה ומשטמה ממלא את חלל העולם.

אם הכרת זכויות האדם הפרטי נעדרת, וכינויים אחרים, כמו "הציבור", "הלאום", "החברה", ייקחו עמדתה להיחשב היסוד לתבל, אשר בשבילם נברא האדם הפרטי; אזי יש עסק עם מושגים תאולוגים נעלמים, שאין ביניהם לבין שאר אמונות אלילים, המחליטות כי אדם נברא בשביל אליל זה או אחר, מאומה. לדבריו, לא בשביל "הלאומיות" או "ההתבוללות" סובב עם ישראל עם ספר התורה, בת קול המוסר והצדק העולמי; לא בשביל רגע מוצלח שיוכל להתגנב לתוך מעיל יונקרי, ולטעום טעם הליכה בגרון נטוי והשתקשקות חרב צמודה, ולהכריז לכל עובר: פנו דרך ללהט החרב העברי המתהפכת מ"התבוללות" ל"לאומיות". ה"לאומיות" חותרת להפריד בין אנשים, בכדי לתת שארית לשלטון עריצות ומטה הרשע. התנ"ך שואף רק לעשות פירוד בין צדק לרשע ומתעב כל פירוד בין אנשים.

החיים, החיים הממשיים, חיי הדם והנפש, הם שצריכים לעמוד בראש כל השאיפות. החיים והקיום של האדם הפרטי הם יסוד התבל, מהם הכל והכל בם. כששלום בדמו ובנפשו של האדם הפרטי, שלום להחברה כולה, ופרח ושגשג האורגן האנושי דשן ורענן כגינות עלי נהר.

"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" מעיר את הלבבות על עוצם הבחינה המדויקת למידת הצדק, כי מי שטעם פעם אחת טעם ייסורים, הוא יודע את נפש האומלל זולתו. על ישראל, האדונים ועבדים כאחד, אדונים באצילות התורה, שהיא התיאוריה של הצדק, ועבדים בייסורים ובעינויים, שהם שימוש הצדק, להכריז ולחזור ולהכריז על השאיפה לצדק עולמי בלי לאות ובלי הרף.

תפיסתו את הגאולה

תפיסת הגאולה של הרב תמרת נובעת מלקחים שהפיק ממלחמת העולם הראשונה, וממסקנה שבגלות ישראל הגיעו למעלה מוסרית גבוהה יותר מזו שהייתה להם ביושבם על אדמתם בשנים קדמוניות (לדבריו, הגלות איננה חיסרון, אלא היא בית-ספר עליון ללימוד והשתלמות האומה הישראלית בשמירת ייחודה והשלמת צורתה, שבאה לידי ביטוי באצילות וריכוך-המזג המיוחד של היהודי הגלותי, מה שנקרא "הנקודה היהודית"), ולפיכך הגאולה תלויה בלימוד לקחי הגלות.

לדעת הרב תמרת, עניין ה"משיח" שבאגדות חז"ל מכוון אל גאולת הרוח של האנושיות, על התפשטות ההכרה המוסרית והדעת האלוהית בעולם. "המשיח" של חז"ל הוא המשכו ומלואו של חזון הנביאים הפשוט והברור: לא ישא גוי אל גוי חרב; מלאה הארץ דעת ה'. מזה למדים ש"צפיית המשיח" שבאגדות חז"ל פירושה: ציפייה אל התרוממות כבוד הישראלית וזריחת תרבותה, התרבות של היהדות, בעולם.

לדבריו, קלושי הדעת, המייחסים חירות לעולמו של הגוי, ועבדות לעולמו של היהודי, מבלבלים בין החירות האמיתית הנמצאת בתרבות הנחתכת מטעם התורה (פסקי ההלכה נחתכים על פי דרשות חכמים את התורה ומציאות החיים המשתנה), לבין תרבות הנחתכת מטעם החרב שאינה אלא גאווה; בין הכרת העוצמה והכוח לבין הכרה-עצמית פנימית. ישראל, האומה הגלותית-תורנית, נושאת בחובה את זרעוני אידיאלי הנביאים "לא ישא גוי אל גוי חרב", מפאת שהיא מכילה את יסודי החירות. תכלית הברית בין ישראל והקב"ה, בשביל האומה, היא להיעשות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", כלומר, להיעשות אומה, שקרבת-אלוהים וזוך-הנפש יגורו בקרב ולב כל איש ואיש מבניה, עד שתהא כממלכה אשר כולה כהנים וכולה קדושים. לפיכך, למען תיקון העולם על ישראל להיבדל מן העולם.

מאמר חז"ל "אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח", פירושו: לעת אשר תפרוצנה מלחמות בין מלכויות, על האומה הישראלית להכין את עצמה "לקבלת-פניו", לחדד בכל פינותיה את הכרת תעודת החיים הנישאה של ישראל, ולהגביר את רחשי חיבת התורה וחיבת כל קודשי האומה, וכך יוכל להיווסד מעון ראשי, הוא הזדככות הנפש על ידי תלמוד תורה, ובסיס נכון להתגלות האידאה המשיחית.

ביקורת על הגותו

מאמריו הראשונים של הרב תמרת עשו הרבה רעש, וגררו פולמוסים על השקפתו, והרבה ביקורת לא עניינית. להגותו המאוחרת הקשיבו מעטים, ובדורות הבאים ספריו נשתכחו. מהטענות שהיו נפוצות בזמנו אצל מבקריו:

• הרב המרגיש תמים בדעותיו ובמעשיו במידה גדולה כזאת שגרמה לו להפריז בביקורתו את האורתודוקסיה.
• מפני חינוכו הבטלני לא יכל להכיל את אור הבהיר של הציונות לימים רבים ולהתרומם עד מרום פסגת עוזה.
• אינו בקיא בענייני העולם הזה, וענייני פוליטיקה ותרבות אינם נהירים לו.
• אינו בקיא בהיסטוריה של האנושות ולכן חלק מהשקפתו איננו בהתאם למציאות.
• אפשר לחלוק על רוב דבריו, אולם יש בהם רגשות מלב טהור, מחשבות של אדם אורתודוקסי המבקש את האמת ושוחה נגד הזרם, וזה דבר נדיר.
• הגותו עמוקה ומקורית, אלא שהדור עוד לא הוכשר לעיקרי אמונתו.

מכתביו

ספרים

• היהדות והחרות, אודסה תרס"ה
• קונטרס היתר חדר"ג באשה נשתטית, פיעטרקוב עת"ר
• ספר האמונה הטהורה והדת ההמונית, אודסה תער"ב
• מוסר התורה והיהדות, וילנה תער"ב
• כנסת ישראל ומלחמות הגוים, ורשה תר"ף
• יד אהרן, פיעטרקוב תרפ"ג (קונטרס מעלות התורה, חידושי תורה)
• שלשה זיווגים בלתי הגונים, פיעטרקוב תר"ץ
• אהוד לוז (עורך), פציפיזם לאור התורה: מבחר כתביו של אהרון שמואל תמרת, מרכז דינור, האוניברסיטה העברית, 1992

מאמרים

• הוד רבנות (המליץ, תרנ"ה)
• למען "האמת" המזויפה (המליץ, תרנ"ז)
• שלומים לריב ציון (המליץ, תרנ"ט-תר"ס)
• אל ה"דרשו לציון" (המליץ, תר"ס)
• דעת הרבנים (המליץ, תר"ס)
• הקונגרס הרביעי (המליץ, תרס"א)
• תחית השפה והתרבות העברית (הצפירה, תרע"ב)
• לשאלות היהדות ("העתיד" בעריכת ש"י איש הורוויץ, תרע"ג)
• לשאלות האורתודוקסיה (הזמן, תרע"ג)
• ההסכמה העצמית והרדיפה אחרי ה"הכרה" (המזרחי, תרע"ט)
• "סבלנות הדת" ו"גזרת שמד על התורה" (הצפירה, תר"פ)
• "הניירות" - על ההגירה לאמריקה (הצפירה, תרפ"א)
• תשובה ל"משיבי" (הצפירה, תרפ"א)
• על התחיות: חזות קשה ("שאר-ישוב" בעריכת חיים יצחק בונין, ג-ד, תרפ"ב)
• השתחררות המחשבה העברית ("קולות" בעריכת אליעזר שטיינמן, שנה ראשונה, חוברות ו-ח, תרפ"ב)
• משיחתו של איש מוזר (התורן, שנה עשירית, ד-ה, תרפ"ג)
• הערה והוראה מוסרית ("בית המדרש החדש", שנה ראשונה, חוברת ב, תרפ"ח)
• ראיתי את הארץ והנה תוהו ובוהו ("יבנה" ירחון ליהדות וספרות, חוברות ב-ג, ד-ה, תרפ"ט)
• תוהו ובוהו, חמש מסות בעריכת צחי סלייטר, ירושלים, ברלין: ספרי בלימה, תשפ"ג (2023).

ראו גם

• צדק (יהדות)

לקריאה נוספת

• הרב אהרן שמואל תמרת, ביוגרפיה של אחד הרבנים המרגישים, בספר "פציפיזם לאור התורה", ע' 21-1, מרכז דינור, האוניברסיטה העברית, 1992.
• ש"ז שרגאי, אגרות הרב אהרן שמואל דברת, שרגאי (בעריכת יצחק רפאל), ע' 64-39, ירושלים: מוסד הרב קוק תשמ"ה.
• ר' בנימין, מעגל המכאובים, מאזנים, י"ד באלול תרצ"א, ע' 11-9.
• עקיבא בן-עזרא, דמויות, ע' 70-66, תל אביב תשל"ח.
• ש. דניאל, לזכר "אחד הרבנים המרגישים", ההד, שנה ז (תרצ"ב), גיליון א, עמ' יא
• אלי הולצר, הסכנה המוסרית והאלילית שבלאומיות המדינית: משנתו של הרב תמרת, בתוך הספר "חרב פיפיות בידם", ע' 109 - 164, מכון שלום הרטמן, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן וכתר ספרים, 2009
• אהוד לוז, אמונה ומוסר בהגותו של אהרון שמואל תמרת, פתחים, 49 (תש"ם), ע' 28-20.
• אהוד לוז, גלות וייעוד בהגותו של אהרן שמואל תמרת, כיוונים - כתב-עת לציונות וליהדות, 8 (תש"ם) ע' 70-59, 9 (תשמ"א), ע' 116-103.
• Aryeh Cohen, “The Foremost Amongst the Divine Attributes Is to Hate the Vulgar Power of Violence”, Journal of Jewish Ethics, Vol. 1, No. 2 (2015), pp. 233-252.
• Hayyim Rothman, “Iconoclasm and Diasporist Anarcho-Pacifism in the Thought of Aharon Shmuel Tamaret.” In Anthology of Jewish Anarchism. Edited by A. Torres. Champaign: U. of Illinois Press, 2020
• יצחק סלייטר, אהרן שמואל תמרת ופניו האפלות של ההומוניזם הדתי, מחשבת ישראל, גיליון ה, ע' 207-177, באר-שבע תשפ"ד.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אהרן שמואל תמרת בוויקישיתוף

• אהרן שמואל תמרת, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
• דף אודות הרב תמרת באתר המוזיאון החברתי של יהודי ביאליסטוק והסביבה
• יוסף באביטש, לוחם, הוגה-דעות ומשורר, בדרך, 4 ביוני 1937
• יוסף באביטש, לוחם, הוגה-דעות ומשורר, בדרך, 11 ביוני 1937
• שמואל משה מלמד, התורה הטהורה (בקרת של רב ארתודקסי), המצפה, 6 ביוני 1913
• אברהם ביק, "אחד הרבנים המרגישים", הצופה, 21 בנובמבר 1947
• משה אונגרפלד, "אחד הרבנים המרגישים" - הלוחם האמיץ, הצופה, 1 בספטמבר 1961
• אהרן צייטלין, לדמותו של "אחד הרבנים המרגישים", הצופה, 17 בנובמבר 1961
• ב. ד., הרב אהרן שמואל תימורת, דואר היום, 14 באוגוסט 1931
• אהרן מיכל ברכיהו, ראשון לאחרונים, הזמן, 18 באוקטובר 1912 (על הספר מוסר התורה והיהדות)
• דניאל, בספרות ובחיים, העולם, 19 בספטמבר 1912 (על הספר מוסר התורה והיהדות)
• נתן גרינבלט, רשימות ביבליוגרפיות, העולם, 1 בינואר 1913 (על ספר האמונה הטהורה והדת ההמונית)
• "ספר האמונה הטהורה והדת ההמונית", הצפירה, 22 בנובמבר 1912
• אליעזר שטיינמן, עם, קהל, המון..., העולם, 8 בספטמבר 1932
• שלום רוזנברג, סתירות ודיאלקטיקה במוסר החברתי, בהגותם של הראי"ה קוק ושל הרב א"ש תמרת, באתר דעת
• שלום רוזנברג לוחם נגד המלחמות, באתר "מקור ראשון"
• הרב תמרת - מבקר חברתי ופציפיסט אשכול בפורום עצור כאן חושבים
• אריאל הורוביץ, "אחד הרבנים המרגישים": דמותו המיוחדת של הרב אהרון שמואל תמרת, "מקור ראשון", א׳ בטבת ה׳תשפ״ב.
• Interview -Rabbi Everett Gendler’s translation of Rabbi Aaron Samuel Tamares
• Tamares, Aaron Samuel, ב-http://www.encyclopedia.com
• אהרן שמואל תמרת, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
• אהרן שמואל תמרת (1869-1931), דף שער בספרייה הלאומית