לדלג לתוכן

אנטישמיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אנטישמי)
איור על שער מגזין צרפתי משנת 1893, המציג את היהודי כטפיל הנאחז בכל קצות העולם תוך הריסתו
גרפיטי ופוסטרים אנטישמיים בנורווגיה תחת השלטון הנאצי, 1941. בחזית: "הפרזיט היהודי תפס אותנו, 9 באפריל"; מימין: "פלשתינה קוראת לכל היהודים. אנחנו לא סובלים אותם יותר בנורווגיה."

אַנְטִישֵׁמִיּוּת הוא המונח המודרני לתיאור תופעה חברתית של שנאת יהודים. מונח רווח שקדם לאנטישמיות היה שנאת ישראל. אנטישמיות נחשבת לסוג של גזענות. למרות הפירוש המילולי של המונח, "נגד [העמים] השֵמִיִים", אשר ביניהם נמנים בין היתר היהודים (כולל אתיופים), הערבים (על שמו של שם בן נח, על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית), לרוב[1] מתייחס המושג אנטישמיות לשנאת יהודים בלבד, ולא לציון שנאה כלפי הגזע השמי כולו. במהלך המאה ה-20 התקבל המונח בשפה העברית ובשפות אחרות במשמעות של עוינות או שנאה ליהודים הכולל את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה.

הסיבות לאנטישמיות במהלך ההיסטוריה הן רבות, ובהן: שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע כלכלי-חברתי, שנאה על רקע תרבותי ושנאה על רקע גזעני. בהיסטוריוגרפיה נהוג לחלק את האנטישמיות לאנטישמיות מסורתית ולאנטישמיות מודרנית, כאשר האנטישמיות המודרנית נבנתה כקומה נוספת מעל לאנטישמיות המסורתית, עם מאפיינים ייחודיים משלה. אחד הראשונים לעמוד באופן שיטתי על שורשי התופעה מראשיתה בעת העתיקה, היה מתתיהו מיזיש, שפרסם ב-1909 ספר בנושא בו טען כי מצרים היא מקור האנטישמיות, וכי שורשיה הם שנאת דתם של השמים כולם, אלא שהיהודים היו היחידים ששמרו על מסורתם ולכן השנאה המצרית הקדומה לשמים דבקה ביהודים.[2] חשיבותו בכך שמחקרו התבצע עוד לפני הופעת הנאציזם, דבר שהשפיע רבות על הבנת התופעה כהוויתה. גם הרצל עסק בנושא, ובין השאר אמר על האנטישמיות כי היא בבחינת "סוציאליזם של טיפשים", כלומר תנועה חברתית השואלת שאלות חברתיות נכונות (כמו הסוציאליסטים ואחרים) אך מציעה להן תשובות מוטעות לחלוטין.

יחזקאל קויפמן, פילוסוף וחוקר מקרא, הפריד בחיבורו חורבן הנפש, משנות ה-30 של המאה ה-20, את רגש השנאה מן האנטישמיות, אף על פי שהיא כרוכה ברגש השנאה עומדת כשלעצמה, כאידיאה, תורה ולפעמים 'שיטה מדעית' להצדקת שנאת ישראל ולא לבאר אותה, תוך שהיא מטעימה בשנאה טעמים מסוג, עלילה, קטרוג שקר וסילוף, שאינם טעמיה וגורמיה האמיתיים. ומתוך כך אוטואנטישמיות יכולה לנבוע מאהבת ישראל ואנטישמיות של גוי יכולה להתקיים ללא שנאה. מטעים קויפמן שאנטישמיות מתאפיינת בסגנונה ותוכנה נגד הדת, המוסר, הגזע ואורח החיים היהודיים ויחסם אל הסביבה הנוכרית הבא להצדיק את הדין על היהודים. תוכחה וקיטרוג כלפי ישראל, אינם מהווים כשלעצמם "אנטישמיות" - אלא שהם לרוב ביטוי שלה, כיוון שהמרכיב היהודי הוא מאפיין אידיוסינקרטי של מדינת ישראל. ואנטישמיות היא מה שהיא גם כשהיא מתלבשת בלבוש של לאומיות ואהבת ישראל.[3]

סקרים מקיפים[4] מראים כי בשנת 2014, אחד מתוך כל ארבעה מבוגרים בעולם מחזיק בדעות אנטישמיות כגון "היהודים אשמים ברוב המלחמות בעולם" (מחצית מהנשאלים לא שמעו מעולם על השואה).[5][6] חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, המחברים דו"ח שנתי על מצב האנטישמיות בעולם, תולים חלק מהגורמים לתקריות האנטישמיות של המאה ה־21 באופיין של הרשתות החברתיות, ומצביעים על עליה בתקריות אנטישמיות בסמוך לאירועים מחוללים דוגמת מגפת הקורונה או מבצעים צבאיים בהם מעורבת ישראל.[7][8]

מקור המונח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח אנטישמיות מתועד לראשונה בגרמניה בשנת 1822. המונח נטבע לראשונה ככל הנראה על ידי מוריץ שטיינשניידר כביקורת על ארנסט רנן. למילה "שמי" צורפה המילה היוונית "אנטי" שמשמעותה "נגד".[9] בשנת 1851 השתמש הוגה הדעות האנגלי תומאס קרלייל במינוח "מהומות אנטישמיות" (Anti-Semitic riots) לציון מהומות כנגד יהודים.[9] משנת 1875 מופיע המונח בפרסומים אנטי-יהודיים בגרמניה.[9] החל בשנת 1879 השתמש העיתונאי הגרמני וילהלם מאר[11] במינוח כמטבע לשון שגורה ומכאן יוחסה לו בטעות טביעת המונח. תפיסתו של מאר מיקדה את תשומת הלב בזן חדש של שנאה אידאולוגית כלפי היהודים, שנאה שמניעיה אינם דתיים אלא גזעניים חילוניים.[9] ב-2 בספטמבר 1879 הופיע המונח בעיתון היהודי אלגמיינה צייטונג דס יודנטומס, והדבר מצביע על כך שהביטוי כבר היה מוכר בשיח הציבורי.[12] באוקטובר 1879 הקים מאר את "הליגה האנטישמית", ובנובמבר 1879 השתמש ההיסטוריון והפובליציסט היינריך פון טרייצ'קה במונח "אגודות אנטישמים".[13] אישים וגופים אלה התייחסו לעצמם כאל "תנועה", ופעולתה הראשונה הייתה הגשת "עצומת האנטישמים", שנוסחה לראשונה באוגוסט 1880, והוגשה לקנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק ב־31 באפריל 1881.[14] במהדורה השלוש־עשרה של אנציקלופדיית ברוקהאוס ב־1882 הוגדר הערך "אנטישמי": "אויב היהודים, מתנגד ליהדות".[15]

במהלך המאה ה-20 התקבל המונח בשפה העברית ובשפות אחרות במשמעות של עוינות או שנאה ליהודים הכולל את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה.[9]

ישנם הוגי דעות (למשל גוסטבו פרדניק) הטוענים כי המונח אנטישמיות הוא מטעה, משום שהוא מתייחס לכאורה לכלל העמים השמיים, ולא רק ליהודים, מושאי האנטישמיות. הם מציעים במקומו את המונח "יודופוביה".

אנטישמיות מסורתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטישמיות בעת העתיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמוד ראשי
 ראו גם – שנאת ישראל בעולם היווני-רומי

מקרה מובהק של אנטישמיות מתואר כבר בתנ"ך, במגילת אסתר. על פי מגילת אסתר, המן זמם להשמיד את כל היהודים בממלכת אחשוורוש, ותיאר אותם בפניו כך:

יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.

בספרות הפגאנית נעשה סילוף של ההיסטוריה היהודית, שבא לידי ביטוי בראש ובראשונה בסיפור מצרי-יווני אלטרנטיבי למוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים. גרסתו הקדומה ביותר הידועה לנו הופיעה ככל הנראה בחיבורו של הקטאיוס איש אבדרה, סביב שנת 300 לפנה"ס,[16] שם מסופר שבעקבות מגפה קטלנית שבאה על מצרים, גורשו ממנה כל הזרים, כאשר חלקם הגדול, בהנהגת משה, גורש לארץ ריקה שנקראה אחר כך "יהודה". גרסתו של הקטאיוס עברה שינויים וקיבלה תוספות פרי עטם של סופרים מאוחרים יותר, שהפכו אותה עם הזמן לעוינת יותר כלפי היהודים, תוך שימוש במוטיבים של כפירה, טומאה, שנאת זרים ואף שנאת אדם.

בחיבור "אגיפטיקה" של מנתון[17] (המאה ה-3 לפנה"ס), הסוקר את תולדות מצרים העתיקה (אגיפטולוגיה), הוא זיהה את אבותיהם של היהודים עם החיקסוס. מנתון טען כי החיקסוס פלשו למצרים מהמזרח ולאחר ששלטו בה במשך תקופה ארוכה והתאכזרו למצרים המקומיים, גורשו ממנה והם מצאו להם מקלט בארץ שנקראה בזמנו של מנתון "יהודה" ובנו בה את העיר "ירושלים". לאחר מכן גורשו ממצרים 80,000 אנשים "מצורעים" (ראו: עלילת המצורעים), שהונהגו על ידי כהן דת מורד בשם "אוסרסף" (Osarseph). הכהן מרד במלך מצרים לאחר שקרא לעזרתו את צאצאי החיקסוס היושבים בירושלים. כאשר המלך השתלט מחדש על המצרים, הוא גירש את שתי האוכלוסיות הללו למדבר, שבו שינה אוסרסף את שמו למשה. סיפורו של מנתון הוא למעשה "היסטוריה נגדית" - הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים במסורת היהודית, שהוביל לראשית ספרות הפולמוס האנטי-יהודית בשפה היוונית שמרכזה באלכסנדריה בעת העתיקה.

הסופר המצרי-יווני ליסימכוס כתב בספרו על מצרים שהיהודים הם צאצאיהם של מצורעים, בעלי מומים "וחולים בכל מיני מחלות", שנוספו להם "האנשים המזוהמים והחוטאים" וכולם גורשו ממצרים. מנהיגם משה ציווה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר והגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה". יוסף בן מתתיהו מציין את ליסימכוס לצד אפולוניוס מולון (המאה ה-1 לפנה"ס) בראש הדוברים נגד משה וחוקי התורה, שטענו כי משה היה מכשף ורמאי והחוקים שנתן מלמדים את היהודים "לעשות כל רעה ולעזוב כל מידה טובה". מולון כתב ספר על היהודים ובו האשים אותם באתאיזם, מיזנתרופיה, פחדנות, ובחוסר המצאה ופרמיטיביות.

הנואם היווני אפיון (המאה הראשונה לספירה באלכסנדריה) שנודע בשנאתו ליהודים (היה תועמלן אנטי-יהודי), טען בחיבוריו, שהתבססו על כתביו של מנתון, כי היהודים הם צאצאי מצרים מצורעים, עיוורים וצולעים שגורשו ממצרים ונשבעים להרע לנוכרים ונוהגים להקריב יוונים כקורבן אדם (עלילת קורבן האדם). גם הסופר המצרי-יווני כאירמון חזר בספרו על מצרים על עלילת המצורעים.

כן ניתן גם לראות את היחס שהפגינו היוונים, הרומאים ושאר העמים עובדי האלילים שגילו יחס עוין כלפי היהודים ודתם, כסוג של אנטישמיות על רקע דתי, שבאה לידי ביטוי בין היתר גם בגזירות דתיות שונות שנועדו למנוע מהיהודים לקיים את פולחנם הדתי, מצוותיהם ומסורתם וכן גם בגזרות השמד השונות שהוטלו על היהודים בתקופה זו.

ההיסטוריון הרומאי טקיטוס התחבט בצורה גזענית בשאלת מוצא היהודים. בספר ה"היסטוריה" החמישי שלו,[18] הסוקר את מלחמות הרומאים והיהודים, הציע מספר השערות למוצאם של היהודים וכתב כי ייתכן והיהודים הוגלו מהאי כרתים (שבו היה הר בשם "אידָה", שעל שמו הם נקראו "יוּדֵיאים") והתיישבו "בקצווי ארץ לוב" ואף ניסה לטעון כי ייתכן והיהודים הם צאצאי מצרים שפלשו לארצות שכנות. הוא אף טען כי רבים טוענים שייתכן והיהודים הם עם ממוצא אתיופי והוסיף שאחרים טוענים כי היהודים הם צאצאי אשורים, שלא הסתפקו בשטח ארצם וכבשו חלק ממצרים והתיישבו בערים שייסדו בגבולות סוריה.

דבריו של טקיטוס התקבלו על ידי גורמים עוינים ליהודים, ואף באים לידי ביטוי כיום כחלק מהאידאולוגיה של חברי קבוצה הנקראת "בני ישראל העבריים השחורים" (המוגדרת בארצות הברית כשנויה במחלוקת מפני שהיא דוגלת בעליונות אפריקאית על יתר העמים ותומכת בגזענות), הטוענת כי היהודים הם צאצאי אדומים וכוזרים שהתגיירו ולא צאצאי בני ישראל המקראיים. לטענתם, האפריקאים הם בני ישראל ה"אמיתיים"; אשר על כן הללו נוהגים לתקוף יהודים ברחבי ארצות הברית בטענה שהם "מתחזים ליהודים האמיתיים". עם זאת, תוצאות מחקרים גנטיים רבים הראו כי הרוב המכריע של יהודי העולם הם צאצאי עם משותף ממוצא מזרח תיכוני, בעלי קשר גנטי הדוק, ואינם ממוצא טורקי כפי שהכוזרים היו.[19]

מתתיהו מיזיש טען במחקרו הנזכר, כי "סבת השנאה כסיבת כל האנטישמיות: שאיפת היהודים לקיים את מהותם והתנגשותם הנצחית עם מהויות נכריות גדולות וחזקות".[20]

לאחר התהוות הנצרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אקלזיה וסינגוגה, המייצגות את היהדות המושפלת לצד הנצרות המנצחת
"חזירת יהודים" בקתדרלה של רגנסבורג
דימוי היהודי עם שק כסף ביד. רמיזה להלוואה בריבית, בה עסקו יהודים ובכך ניצלו כביכול את החלשים בחברה. צולם בעיר העתיקה של ורשה, פולין, 2006.
ערך מורחב – אנטישמיות נוצרית
עמוד ראשי
 ראו גם – עלילת דם, אנטישמיות מוסלמית

לאחר התהוות הנצרות נוצר סוג נוסף של שנאת ישראל שמקורו ביריבות דתית. הקבוצה הדתית החדשה והקטנה שהייתה בעמדה יריבה ליהדות ונדחתה על ידיה, הפגינה שנאה כלפי הדת שדחתה אותה וניסתה לעשות לה דמוניזציה כבר בכתבי הקודש שלה. בבשורה על-פי יוחנן (פרק ח', פסוק 44) מתוארים היהודים כבני השטן על שסירבו לקבל את ישו. בוויכוח המתואר שם בין ישו ליהודיים, שמסרבים לקבלו, הוא טוען כי השטן הוא אביהם, והם חפצים בתאוותו שהיא רצח ושקר. בכל ארבע הבשורות של הברית החדשה[21] הממסד היהודי של אותה תקופה מתואר כמי שנטל חלק מסוים בהריגת ישו, אם בחריצת דינו, אם במסירתו לפונטיוס פילטוס, אם בקטרוג והסתה כנגדו, לבל יחון אותו העם, ואף בהוספה ללגלג עליו כאשר כבר נצלב. בבשורה על פי מתי[22] אף מסופר כי פילטוס רחץ את ידיו לאות כי הוא נקי ממות ישו, והעם קיבל אחריות על הריגתו במילים "דמו עלינו ועל בנינו". שילוב דברים אלו בכתבי הקודש היה בסיס חשוב לשנאת יהודים.

בימי הביניים, כחלק ממשטר הגילדות, רוב העסקים היו סגורים בפני יהודים והרבה מהם נאלץ לעסוק בהלוואה בריבית לפרנסתם, שכן לנוצרים היה אסור להלוות בריבית. מקור הכנסה זה היה פתח לפרנסה ליהודים, אך יצר אצל הציבור הנוצרי שנאה. ההלוואה בריבית הצטיירה בעיני הציבור הנוצרי כגניבה, הן משום שנטילת הריבית אסורה מבחינה דתית (על פי הכנסייה הנוצרית, על פי ההלכה היהודית אסורה ההלוואה בריבית ליהודים בלבד) והן משום שראתה זאת כגזל, שכן כאן נהנה אדם מרווח על חשבון עמל זולתו בלא שיצטרך לטרוח. כך צויר היהודי כאוהב בצע וכטפיל המתפרנס על חשבון אחרים.

הנוצרים רחשו שנאה דתית ליהודים וזאת מפני שלפי האמונה הנוצרית, היהודים דחו את ישו (שהתחיל את זרם הנצרות), משיח שנולד בתוכם, ולטענתם אף הביאו למותו, כפי שמתואר בספרי הברית החדשה. הכמרים השתמשו בדרשותיהם ובטקסיהם כדי להסית את העם הפשוט והבוּר נגד היהודים.

היריבות הדתית וההלוואה בריבית הצטרפו לאמונות הטפלות הרבות שרווחו בימי הביניים והולידו יחד את עלילות הדם, דהיינו האשמה של יהודים ברצח נוצרים על לא עוול בכפם. היהודים גרסו שהם חפים מפשע, אך ההמון הבור ושטוף האמונות הטפלות, שהורגל בשנאה, שפך זעמו על היהודים, בהאמינו שמצוות היהדות היא לרצוח ילדים נוצרים ולהשתמש בדמם לפולחנים דתיים (הכנת מצות, בעיקר).

האנטישמיות ושנאת הזרים באירופה במשך מאות שנים התבטאו בגירוש, אפליה, השפלות (חיוב באות קלון), כליאה בגטאות, נידוי חברתי ופוגרומים (פרעות), בהם היהודים היו מוכים, נשדדים ונרצחים בהמוניהם. היהודים הגיבו בפחד לפרעות, לא ידעו כיצד להתנגד ולא השיבו מלחמה. לעיתים השתדלו אצל השליט, שיסיר את רוע הגזירה או שיגונן עליהם, או חיברו תפילה כמו "אב הרחמים" שנתקנה לאחר מסע הצלב הראשון.

לשנאה היו כמה מקורות תומכים:

  1. סטריאוטיפים (אב-טיפוס) - דימוי שלילי, שטופח על ידי הכנסייה הנוצרית: יש להשפיל את היהודי הבזוי, הרע והמסוכן, כל עוד הוא אינו מוכן להתנצר.
  2. דעות קדומות: הנטייה לייחס תכונות לאדם, בעיקר בגלל השתייכותו לקבוצה כלשהי. שימוש בדעות קדומות - שימוש בהכללה המעוותת את המציאות. דעות קדומות נלמדות, באמצעות חינוך או באמצעי תקשורת כגון ספרים, עיתונים וסרטוני תעמולה. הן עוברות מדור לדור, נשמרות וקשה לשנותן.
  3. עלילות דם: הדעות הקדומות מעוררות עלילות דם, על רקע דתי: שונאי ישראל טענו כי היהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים, הנרצחים על ידם, לצורכי פולחן - אפיית מצות. היהודים הואשמו גם בהרעלת בארות והפצת מגפות.

סיבות האנטישמיות המסורתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מחקרים רבים לגבי האנטישמיות המסורתית, והדעות על כך חלוקות. להלן סיבות אפשריות לאנטישמיות המסורתית:

  1. שנאת השונה והנבדל: היהודים היו מיעוט נבדל בדתו ובמנהגיו, בהופעתו החיצונית, באופיו ובנטיות נפשו.
  2. שנאה דתית על רקע רצח ישו: בשל הרצח, היהודים חייבים לשאת בעונש - העונש הוא חיים בהשפלה.
  3. שנאה על רקע קנאה כלכלית: חלק מהיהודים הצליחו מבחינה כלכלית, והדרך היחידה להתייחס לזה הייתה הדימוי של היהודי שהתעשר הודות לכך שהלווה בריבית, ו"מצץ את דמם" של החלשים הנזקקים להלוואות. בגרמניה הנאצית למשל הופיעו כתבי פלסתר שמאשימים את היהודים בלקיחת כל הקדוש לגרמנים.
  4. סיבות מיסטיות/רוחניות: היהדות מסבירה את האנטישמיות כנובעת ממניעים רוחניים, ונטבע על כך הביטוי: "הלכה בידוע עשיו שונא ליעקב".
  5. שנאה בשל מנגנוני הגנה מודחקים: פרויד מנה כמה מניעים לא מודעים ביסוד שנאת היהודים, אחד מהם היה השלכת שנאת הנוצרי לדתו שלו על היהודי, בדומה לתפיסה שהנוצרי שונא את המוסר היהודי המוטמע בנצרות, שגרם לדכא את "החיה" שבו ואת יצריו הטבעיים.
  6. גורם החולשה: החלש והפגיע מגרה את יצר החזק להתעמר בו.
  7. פרויקציה (השלכה): אוסוואלד שפנגלר סבר כי האנטישמיות נובעת מהשלכה פסיכולוגית. האנשים רואים ביהודים ביתר בהירות מה שהם לא חפצים להכיר בעצמם. כלומר אנשים או עמים שיש להם חלומות לכיבוש העולם מאחורי מסווה של עליונות אינטלקטואלית מטילים השלכות מעוותות, מרושעות ומלאות איבה ופחד, על היהודים כישויות מטילות אימה שתאבות להשתלט על העולם.
  8. בעיית זהות ויחוס לעולם: אריק אריקסון העלה תזה שנויה במחלוקת, שהאנטישמיות המודרנית נבעה בשל בעיות זהות שגרמו מספר יהודים גאונים שהתאוריות שלהם הגדירו מחדש את העולם, ערערו את היציבות התפיסתית. קרל מרקס שקבע שהערכים המוסריים אינם אבסולוטיים אלא תלויים באמצעי הקיום, זיגמונד פרויד שקבע כי איננו מכירים את הטובים והרעים שבמניעים שלנו, ואלברט איינשטיין שהראה כי מכשירי המדידה הם יחסיים, וכך בעתות של חרדה קיבוצית כשבני אדם מחפשים עוגן רוחני, היחסיות שייצגו היהודים העלתה טינה אצל אנשים אלו.[23]

במסורת היהודית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס במסורת היהודית לשנאת יהודים הושפע בתקופות השונות מהנסיבות הפוליטיות והחברתיות שהשפיעו על היחסים בין היהודים לסובבים אותם. בעוד שזרם מרכזי של כתבי חז"ל ופרשני ימי הביניים עסקו לעיתים בעניין שנאת יהודים, הרי שבתקופות מאוחרות יותר לצד גישה הרואה בשנאת יהודים מצב טבעי קבוע, התחזקה גם גישה מרוככת יותר, שהפחיתה את הניגוד והמתח בין היהודים לעמים האחרים.[24]

השנאה של הגויים לישראל מוצגת לעיתים באופן דו־צדדי, עם שנאה הדדית גם ישראל לגויים.[24]

חז"ל התייחסו בכתביהם למקור השנאה כלפי היהודים. במדרש שמות רבה, פרשה ב', פסקה ד' נכתב "הר סיני – שמשם ירדה שנאה לאומות העולם עליו". פרשנות מסורתית אפשרית לפסקה זו היא כי התורה ואלוהי ישראל הם ההבדל המוחלט בין עם ישראל לאומות העולם, ופער זה עומד אמנם גם בבסיס הערצה של עם ישראל, אולם גם בבסיס העוינות והשנאה כלפיו.[25]

פרשן המקרא חיים בן עטר, בפירושו לספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק ז', האמין כי "שנאת ישראל" מצד העמים האחרים היא דבר "טבעי".[25] לצד זאת, פרשנויות מתקופות שונות רואות בגויים כלי בידיו של אלוהים, המשתמש בעמי העולם לצורכי היחסים בין האל לעמו, אם לחסד ואם לשבט. מנגד, הרממ"ש סבר כי לעמים האחרים ישנה אפשרות בחירה האם לדבוק בשנאה או לקבל את מצוות בני נוח ולתקן את הזדמנות הגויים שהוחמצה בהר סיני.[24]

הרמב"ם סבר כי בבסיס השנאה קנאה בעם ישראל, והאמין כי למעשה אומות העולם רוצות להתקומם כנגד אלוהי ישראל עצמו, ומכיוון שאין בכוחם לעשות זאת, מכוונות את שנאתן כלפי עם ישראל.[25]

אנטישמיות מודרנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
איור משנת 1873 מציג את היהודי כיצור בהמי, תת-אנושי, המאיים על אישה נוכרית יפה.
ערך מורחב – אנטישמיות מודרנית

האנטישמיות המודרנית החלה במאה ה–19 והיא מכוונת בעיקרה נגד היהודים ולא נגד היהדות. השנאה לדת היהודית הומרה לשנאה כלפי העם היהודי. האנטישמיות המודרנית נעוצה בקנאה שרחשו הגויים ליהודים המצליחים: בעקבות האמנציפציה השתלבו היהודים בחברה הנוצרית והוכיחו את יכולתם להגיע להישגים כלכליים והקנאה בהם הפכה עד מהרה לרוגז ושנאה. לדוגמה בגרמניה שימש גרשון בלייכרדר כבנקאי ויועצו הקרוב של מקים גרמניה ביסמרק, ואף הלווה כספים למימון מלחמותיו וגם לענייניו הפרטיים. בתקופה זאת התברגו יהודים רבים בתפקידי מפתח בהנהגה ובכלכלה הגרמנית, תוך שחלק ניכר מהם מתנצר כדי להשתלב בחברה הגרמנית. עובדה זאת שימשה את הכומר הלותרני אדולף שטקר כמנוף להסתה אנטישמית כשהחל לדרוש נגדם בחצר הקיסר והתקבלה בעיני הגרמנים כעמדה של הקיסר.

בשל תהליך החילון שעברה אירופה בתקופה זו, איבד מתוקפו הטיעון הדתי נגד היהודים בדבר רצח ישו. באידאולוגיה האנטישמית החדשה תפסו מונחים חדשים את מקומה של הדת היהודית: "גזע יהודי" ו"דם יהודי". אם בעבר הייתה ה"בעיה" היהודית נעוצה בעיקר בדתם, הרי שמכאן והלאה הבעיה היא ביהודים עצמם, במוצאם ובדמם. האנטישמים החדשים החלו לדבר על "גזע יהודי", שהוא נפרד מ"הגזע הלבן". האנטישמיות החדשה, אפוא, היא קיצונית בהרבה מהאנטישמיות המסורתית: בעבר, הפתרון לבעיה היהודית היה התנצרות. יהודי שהתנצר נחשב לנוצרי לכל דבר. כעת, גם יהודי שהתנצר עדיין נחשב ליהודי, כיוון שהבעיה נעוצה בדמו, והרי דם אי אפשר להחליף. הפתרון לבעיה היהודית על פי האנטישמיות המודרנית, אפוא, הוא השמדה.

על פי פרופ' רבקה הורביץ, הרב הילה וכסלר היה הראשון שהבחין במאפיינים הגזעיים של האנטישמיות והבחין בינה לאנטישמיות המסורתית. אך ההנהגה היהודית בחרה להתעלם ולהעלים עין מתופעה זו.

אבות האנטישמיות המודרנית הם ד"ר קרל לואגר ראש עיריית וינה בשנים האחרונות של המאה ה-19, הרוזן ארתור דה גובינו, ויוסטון סטיוארט צ'מברלין. גובינו, בספרו "מסה על אי השוויון בין הגזעים האנושיים" שפורסמה בפריז בין 1853 ל-1855, העלה את הרעיון שהמפתח להיסטוריה האנושית הוא הגזע, והגזע "הלבן", שרוב האנושות משתייכת אליו, הוא העליון, בעוד שגזעים אחרים הם נחותים. אבות האנטישמיות בגרמניה היו הכומר הלותרני אדולף שטקר וכן פרופ' היינריך טרייצ'קה שהיה ההיסטוריון הלאומי של גרמניה הקיסרית ומרצה באוניברסיטת ברלין. וכן צ'מברלין, אנגלי שאימץ את השפה והתרבות הגרמנית, פיתח רעיון זה וצירף אליו את שנאת היהודים ההשמדתית, שנוסחה בספריו לראשונה במובנה הגזעי. בספרו "יסודות המאה התשע עשרה" פירט צ'מברלין את התאוריה לפיה היהודים והגרמנים הם הגזעים היחידים שנותרו בטהרתם. אך בעוד הגרמני הוא תמצית מזוקקת של כל הטוב שבעולם, הרי שאת כל תחלואי העולם ניתן לייחס ליהודי.

קריקטורה אנטישמית המתארת את הסטריאוטיפ של היהודי מהפרוטוקולים של זקני ציון, כמי שאוחז את העולם בציפורניו
הקצין הצרפתי אלפרד דרייפוס מתואר בקריקטורה כנחש

רעיונות אלו נפלו על קרקע פורייה בגרמניה של המאה ה-19 ואומצו על ידי אישים כמו הקיסר וילהלם השני וריכרד וגנר, שהיה חותנו של יוסטון סטיוארט צ'מברלין. לואגר הוביל קו אנטישמי במיוחד והאשים, בין היתר, את היהודים בהידרדרותה הכלכלית של וינה. הוא היה בין הראשונים שהשתמשו במצע האנטישמי כדבק מאחד להסתת ההמונים, בנוסח שעתיד להפוך למוכר ונפוץ, גם בראשית המאה ה־21. בעזרת הכריזמה שלו וכישרונו הדמגוגי השפיע לואגר על אישים רבים, וביניהם אדולף היטלר שבספרו מיין קאמפף כתב כי לואגר היווה מודל לתוכניתו האנטי-יהודית הן באידאולוגיה שלו והן בכישרון התעמולה שלו. הוא השפיע רבות על האופן שבו קיבלו תושבי אוסטריה את חוקי הגזע של היטלר.

בהקשר זה יש להזכיר גם את הפרוטוקולים של זקני ציון. מסמך זה, שזוייף כנראה על ידי האוכרנה, המשטרה החשאית של הצאר (על בסיס מאמר סאטירי, שהוצא מהקשרו, ושנועד לתקוף את משטרו של נפוליון השלישי בצרפת), זכה לתפוצה של ממש באירופה של סוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. במסמך, המתעד פגישה כביכול של "זקני ציון" בבית הקברות היהודי בפראג, מתואר קשר יהודי להשתלט על העולם. על אף שזיוף המסמך בולט לעין, והקשר המתואר בו מופרך מעיקרו, הפך הספר לאבן הבסיס של האידאולוגיה האנטישמית ברחבי העולם. ברור כי מעולם לא התקיימו הפגישות המתוארות ב"פרוטוקולים" ואף לא היה קיים ארגון בשם "זקני ציון" מעולם.

ממשיכי דרכם האידאולוגיים של לואגר וצ'מברלין הם ה"אידאולוגים" של המפלגה הנאצית. אדולף היטלר, ומורי דרכו האידאולוגיים אלפרד רוזנברג ויוליוס שטרייכר. התערובת של שנאה גזעית ביולוגית, (בניגוד לשנאה הדתית שקדמה לה), והתייחסות מודרנית לכוחו של ההמון וכוחה של התעמולה, שיצקו לואגר וצ'מברלין (כל אחד במקומו ובדרכו), הפכה למוטיב האידאולוגי העיקרי במפלגה הנאצית. הדבר הופך את הנאציזם לתופעה ייחודית לעומת הפאשיזם האיטלקי (שאימץ את האנטישמיות רק בשלב מאוחר בהתפתחותו), או לעומת הקומוניזם הרוסי, שהיה לעיתים אנטישמי בפועל, אך מעולם לא כאידאולוגיה מוצהרת. היטלר קיבץ את כל עקרונות האנטישמיות המודרנית יחדיו, גיבש אותם לתורה מסודרת, הקצין אותם והעלה אותם על הכתב בספרו מיין קאמפף ("מלחמתי"), אשר היווה את הבסיס למצע הרשמי של המפלגה הנאצית ולמעשה, היווה לכאורה הצדקה למעשי הנאצים בשנות מלחמת העולם השנייה.

עליית הנאצים והשואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – השואה
פוסטר נאצי אנטישמי מ-1942

המשבר בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה יצר תנאים נוחים לפריחתו של השקר האנטישמי. נטען כי היהודי הוא הקומוניסט, הפועל להגשמת רעיונות הסוציאליזם בהתאגדות מפלגות סוציאליסטיות בארצות שונות, החותר להשתלטות על המדינה, להשלטת מיעוט יהודי נבחר ולרצח המונים באופן שבו ביצעו זאת היהודים ברוסיה הסובייטית (ולראיה, מנהיגי השמאל היהודים רוזה לוקסמבורג וקורט אייזנר למשל). בעת ובעונה אחת, נטען גם כי היהודי הוא איל הממון, הקפיטליסט, השולט בשווקים ומסכסך את האומות זו בזו, על מנת ליצור רווחים אישיים.

ההמונים, שסבלו מתוצאות ההפסד במלחמה, ובראשן האינפלציה של שנות ה-20 המוקדמות והמשבר הכלכלי שלאחר נפילת בורסות העולם ב-1929, היו נוחים לקבל את השקר הזה, שלווה באגדת "הסכין בגב", לפיה רק היהודים מנעו מגרמניה את הניצחון במלחמה. גם ללא סיוע התעמולה הנאצית, גאתה האנטישמיות, ואף הביאה לרציחת שר החוץ הגרמני ולטר רתנאו, על ידי אנטישמי. על אף שלא הייתה באותה התקופה מדינה באירופה שהייתה נקיה מן האנטישמיות ומן ההסתה האנטישמית, הייתה גרמניה בית גידול פורה במיוחד לרעיונות אלו, שהובילו ישירות אל השואה.

אדולף היטלר אימץ את רעיון האנטישמיות כחלק מהאידאולוגיה הנאצית ותורת הגזע. לפיו לא נטען רק כי היהודי שואף לקומוניזם וקפיטליזם בעת ובעונה אחת, אלא גם כיצור בעל תכונות אופי מעוותות, כמו חמדנות וסטייה מינית, בעל תכונות גופניות מעוותות, כמו אף עקום וממדי גוף מעוותים. לפיו היהודי איננו אדם ומראו רק נועד לבלבל ולהסתיר את כוונותיו האמיתיות, שהן להשתלט על העולם כלכלית ומדינית.

הלך חשיבה זה התבטא בנאומו המפורסם של הימלר: "אנחנו מכירים אותו, את היהודי; העם הזה מורכב מפסולת כל העמים והאומות של כדור הלכת הזה, שבהם הוא הטביע את תכונות דמו היהודי, העם שמטרתו שליטה על העולם, שנשימתו הרס, שרצונו השמדה, שדתו אתאיזם, שתורתו בולשביזם".

בשואה, לא זו בלבד שהיהודים הושמדו באופן שיטתי ומתוכנן על ידי המשטר הנאצי - הם אף נרצחו בשלל פוגרומים שבוצעו בידי האוכלוסייה המקומית במזרח אירופה, שראתה בכיבוש הנאצי הזדמנות פז להיפטר מן היהודים. שנאת היהודים הייתה נפוצה גם בקרב גורמים אנטי-נאצים, כמו המחתרת הפולנית הלאומנית. הליטאים והאוקראינים נודעו לשמצה על האנטישמיות שביטאו בתקופה זו. מנגד, גם במדינות בעלות הברית לא ניכרה תכונה להציל את היהודים מהתופת, ומדינות רבות בעולם סירבו לקבל פליטים יהודיים שברחו מגרמניה הנאצית.

יוצאי דופן היו חסידי אומות העולם ומדינת דנמרק שארגנה מבצע מילוט רחב היקף ליהודיה מפני הכובש הנאצי ומדינת בולגריה שתושביה הלא יהודים ענדו אף הם טלאי צהוב על מנת למנוע את גירוש היהודים למחנות.

אנטישמיות אחרי השואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – נאו-נאציזם

בשנים שלאחר השואה, המשיכו הניצולים היהודים לסבול מהתנכלויות מצד האוכלוסייה המקומית, ורכושם נגנב ונשדד על ידי המקומיים. המקרה הבולט ביותר לכך היה פוגרום קיילצה.

הכחשת השואה היא אחת הצורות הבולטות שלבשה האנטישמיות לאחר השואה. על אף שחלק ממכחישי השואה טוענים שאינם שונאי יהודים, ומנסים להצדיק את מעשיהם באמתלה של מחקר היסטורי חסר פניות, הקרבה הרעיונית לנאציזם אינה משאירה מקום לספק כי מדובר בגלגול נוסף של שנאת היהודים. הרעיון, שהיהודים הצליחו ליצור "שקר" (לדברי מכחישי השואה) כה גדול ממדים כמו השואה בה נהרגו שישה מיליון יהודים ולעשות לו יחסי ציבור כה טובים עד שהוא נחשב אמת באופן אוניברסלי, מתבסס אף הוא על המוטיב האנטישמי הישן של שליטת היהודים בעולם, ובמיוחד באמצעי התקשורת. במדינות רבות בעולם, ואף בישראל, אסורה הכחשת השואה על פי חוק.

להכחשת השואה נוספת לעיתים גם האשמת היהודים ב"שואה הלבנה", שהיא כינוי למותם של אזרחים סובייטים בזמן השלטון הקומוניסטי בברית המועצות לשעבר. האנטישמים החדשים טוענים שהשלטון הסטליניסטי נוהל על ידי היהודים שמטרתם הייתה ועודנה חיסול התרבות האירופאית והגזע הלבן.

סקר משנת 2012 שערכה הליגה נגד השמצה באירופה מצא שכמעט שליש מהמשיבים ממשיכים להחזיק בתפיסות אנטישמיות זדוניות, כאשר העלייה הגבוהה ביותר ברמת האנטישמיות (ביחס לסקר דומה משנת 2009) נמצאה בהונגריה (63%), ספרד (53) ואנגליה (17).[26]

בשנת 2013 ערכה סוכנות האיחוד האירופי לזכויות אדם סקר מקוון בקרב יהודים בתשע מדינות אירופיות, בהן מתגוררים רוב מניינם של היהודים ביבשת (90%): בלגיה, צרפת, גרמניה, הונגריה, איטליה, לטביה, שוודיה והממלכה המאוחדת. שני שלישים מהמשיבים לסקר (66%) ראו באנטישמיות בעיה הקיימת בכל המדינות החברות באיחוד האירופי שבהן נערך הסקר. שלושה רבעים מהמשיבים לסקר (76%) ציינו שהאנטישמיות החמירה במהלך חמש השנים האחרונות בארץ שבה הם חיים.[27][28]

בשנת 2016, פרסמה פרופסור רות וייז מאמר על היקף האנטישמיות הנוכחי, וכתבה כי "זה מאה שנים ויותר שאין חברה מערבית או ערבית שהאנטישמיות לא נגעה בה, בתקופה זו או אחרת, כעיקרון מארגן בפוליטיקה. עיקרון זה הותאם לצורכי הקומוניזם, הפשיזם, הלאומנות הפאן-ערבית והפרוגרסיביות, והאנטישמיות התמידה להתקיים ככוח אנטי-ליברלי הקורץ לקיצונים בימין ובשמאל". וייז סיכמה כי "הפוליטיקה האנטי-יהודית היא כוח עיקש שאין חלל פנוי ממנו".[29]

בשנת 2018, חלה עלייה חדה באירועים אנטישמיים בכל רחבי העולם. מכון קנטור של אוניברסיטת תל אביב פרסם כי בשנת 2018 נרצחו המספר הרב ביותר של יהודים מזה כמה עשורים, וכי רמת האנטישמיות "הגיעה לרמה שיהודים רבים חושבים מחדש אם ניתן להמשיך לגור במדינתם כיהודים".

האנטישמיות החדשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – האנטישמיות החדשה
גרפיטי אנטישמי ברחוב מרכזי במדריד, המשווה בין הציונות לנאציזם, והרומז על אהבת הממון, כביכול, של היהודים

האנטישמיות החדשה הוא מונח שנוי במחלוקת אשר מבקש לקשר בין ביקורת והתנגדות למדינת ישראל לשנאת יהודים, קרי אנטישמיות. הטיעונים העיקריים של תומכי המונח הם:

  1. התנגדות למדינת ישראל היא התנגדות לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ומדינה ריבונית ומפלה אותה לרעה על רקע יהדותה.
  2. ביקורת חסרת פרופורציה כלפי ישראל, השופטת אותה בסטנדרטים כפולים, ובעלת רטוריקה מסיתה, היא סוג של אנטישמיות שכן ההתנכלות לישראל וההתייחסות הבלתי-הוגנת אליה נובעת מעצם היותה מדינה יהודית.
  3. הביקורת נגד ישראל גולשת פעמים רבות להסתה נגדה ודמוניזציה של ישראל, תוך שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים (דמוניזציה כנגד ישראל כפי שנעשתה בעבר כנגד יהודים) ואף השוואתה לנאצים תוך זילות השואה.

לאחר הקמת מדינת ישראל, נטען כי הדמוניזציה שעושים האירופאים לישראל נובעת מרגש האשמה שלהם על שואת יהודי אירופה, והפיכת היהודים לעם רצחני מקלה על תחושת האשם. בין התומכים בדעה זו נמנה הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי.

בעבר התבטאה האנטישמיות בסממנים דתיים ואילו כיום היא מתבטאת בסממנים פוליטיים. בניגוד לכך טוענים המתנגדים למונח כי ביקורת על ישראל, ואפילו אנטי ישראליות ואנטי ציונות אינן התבטאויות אנטישמיות כי אינן כוללות שנאת יהודים אלא ביקורת פוליטית על מעשים של גופים פוליטיים.

אנטישמיות בתקשורת הערבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיתונות הערבית רווחים תיאורים וציורים אנטישמיים, כנגד מדינת ישראל והיהודים, המזכירים את השטירמר והתעמולה הנאצית. כבר בשנותיה הראשונות של האינתיפאדה השנייה, התפרסמו מערכונים וקריקטורות אנטישמיות בכלי תקשורת ערביים שונים (כמו אל-מנאר). בכמה מהן חזרו מוטיבים מעלילות דם נוצריות ישנות וקריקטורות מתקופת גרמניה הנאצית: למשל, ניתן היה לראות את אריאל שרון (או פוליטיקאי ישראלי אחר) כשטן השותה את דמם של ילדים פלסטיניים או דמות אב-טיפוסית של יהודי הנוטלת דם כדי להכין מצות. במצרים פורסמה סדרה על הפרוטוקולים של זקני ציון, קריקטורות הציגו את היהודים כחיה שמשתלטת על העולם או קישרו בין גופים וסמלים ישראלים או יהודיים לסמלים נאציים.[30] לא היה ניתן לדעת האם צעדים אלה הם חלק מאידאולוגיה או רק נעשים כהתרסה, בידיעה ששימוש בסמלים הקשורים לשואה מעורר זעם בקרב יהודים. ועידת דרבן הייתה אחד ממפגני האנטישמיות הגדולים שנראו בפומבי, כאשר במקור היה מדובר בוועידה נגד גזענות. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, שאירעו כשבוע וחצי לאחר הוועידה, נשמעו הצהרות כאילו יהודים עומדים מאחורי ההתקפה.

בעקבות התגברות הטרור המוסלמי, מלחמתה של ארצות הברית בו ומהומות המוסלמים בצרפת, פורסמו לעיתים קריקטורות נגד האסלאם. נשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד, שהיה ידוע כמכחיש שואה ושקרא להשמדתה של מדינת ישראל, הכריז בתגובה על תחרות קריקטורות על השואה ובהמשך גם יזם ועידה על הכחשת השואה.

אחמדינז'אד אינו היחיד שהשמיע הצהרות אנטישמיות: במספר הזדמנויות צוטטו הצהרות אנטישמיות מפי אישים שונים ובהם נשיא ונצואלה הוגו צ'אבז, ראש ממשלת מלזיה עד שנת 2003 מאהאטיר מוחמד (Mahathir bin Mohamad),[31] ראש עיריית לונדון קן ליווינגסטון ואיש הימין הקיצוני הצרפתי ז'אן-מארי לה פן.

התקפות על קהילות יהודיות והתעוררות ארגונים קיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגונים נאו-נאציים ניצלו את המחאה נגד ישראל כדי להפגין את דעותיהם בפומבי. כאשר התעוררה ביקורת על פעילות ישראל בשטחים, לא הבדילו המתנגדים לפעילותה של ישראל בין ישראל לקהילות היהודיות בחו"ל וכך נפגעו יהודים בעולם: במקרים ראשונים נפגעו יהודים ברוסיה כאשר ניסו להוריד שלט ממולכד שרוסס עליו צלב קרס. במקביל להידרדרות המצב הביטחוני בישראל, הגיעה האנטישמיות בעולם ובעיקר באירופה לשיאים חדשים. בצרפת חלה עלייה ממשית באירועים האנטישמיים, בין היתר פרשת חטיפתו, עינויו ורציחתו של הצעיר היהודי-צרפתי, אילן חלימי, בידי כנופיית מהגרים מוסלמים. (מה שגרם לעליית יהודים מצרפת לארץ). גם מקומן של בריטניה, בלגיה וגרמניה לא נפקד. בתי כנסת ובתי קברות הושחתו. ברוסיה ואוקראינה בוצעו התקפות אנטישמיות על ידי נוצרים ואילו במערב אירופה התבצעו מרבית ההתקפות על ידי מהגרים מוסלמים.

ברחבי העולם פעלו ארגוני טרור הקשורים לאל-קאעידה נגד אתרים יהודיים (למשל הפיגוע בבית הכנסת בתוניס והפיגועים בקהילה היהודית בטורקיה).

בדומה להשפעת האירועים האלימים בישראל על שאר העולם, בתקופות של מלחמות ומבצעים צבאיים בישראל, לעיתים יש עליה ברורה במספר התקריות האנטישמיות. בתקופת מלחמת לבנון השנייה למשל, נמדדה עלייה באירועים אלו. בסיאטל אירע פיגוע ירי במרכז הפדרציה היהודית. קריקטורות שפורסמו בעיתונות עשו שימוש בהקשרים מהשואה (אהוד אולמרט כמפקד מחנה נאצי היורה באסירים) ותכונות סטריאוטיפיות של יהודים (לגלוג על הירי הרב של הפגזים ברמיזה כי יהודים הם קמצנים) בהקשר למלחמה בלבנון.[32] כך גם במהלך מבצע שומר החומות, במשך שלושה שבועות דווחו 251 תקריות אנטישמיות, קצב גבוה בהרבה מהכמות הרגילה.[8]

אנטישמיות פלסטינית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטישמיות בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נפוצה לא רק באירופה, אלא גם בקרב הפלסטינים עצמם.

המנהיג של ערביי ארץ ישראל בשנות השלושים, חג' אמין אל-חוסייני שלהב המונים לביצוע פעולות טרור נגד היהודים (בפרעות תרפ"א ביפו בשנת 1921, בטבח ביהודי חברון ב-1929 ובמאורעות תרצ"ו - תרצ"ט). לאחר שגורש מארץ ישראל על ידי הבריטים בשנת 1938, השתתף בארגון מרד רשיד עאלי ובפרעות נגד היהודים בעיראק. לאחר כישלון המרד ברח חוסייני לגרמניה והיה שותף לפעולות נגד יהדות אירופה במחלקה של אדולף אייכמן, קיבל הבטחה מהיטלר כי לאחר כיבוש המזרח התיכון יפעל להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במזרח התיכון, עמד בראש יחידת אס. אס. והיה שותף לתכנון המבצע להרעלת מעיינות ראש העין.

בשלהי מלחמת העולם השנייה נלכד אמין אל-חוסייני בידי בעלות הברית והוכרז כפושע מלחמה. הוא נמלט ומצא מקלט בארצות ערב, שראו בו גיבור לאומי.

גרפיטי של צלבי קרס ודגל אש"ף לצד כיתוב בשבח חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ומוחמד דף על קיר בעיירה חווארה, אוקטובר 2023.[33]

במשך שנים, גם לפני האינתיפאדה השנייה, הופעלה בשטחים הסתה אנטישמית מסיבית בבתי הספר ובאמצעי התקשורת הפלסטיניים, אשר עודדו לא רק שנאת ישראל אלא שנאת יהודים באשר הם.[34] זו האחרונה נפוצה בעיקר בקרב החוגים האיסאלמיים-הדתיים בשטחים ואף בישראל, כגון הרשות הפלסטינית,[35] חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והתנועה האסלאמית (של ערביי ישראל), אשר מציגים את היהודים ככופרים, כאויביו של האל, אשר יש להשמיד במלחמת קודש (מצוות הג'יהאד) ואף מצווה וכבוד גדול למות במלחמה זו (ראו שאהיד).[36] הספר של היטלר, מיין קמפף הוא רב-מכר בקרב הפלסטינים.[37]

הפלסטינים תולים לעיתים דגלים של גרמניה הנאצית ומרססים צלבי קרס כדי להביע את שנאתם כלפי היהודים. הרשות הפלסטינית לא פועלת נגד הפגנות כאלו ולפעמים אף מעודדת אותן.[38]

הכחשת שואה נפוצה ביותר בקרב הפלסטינים, והיא אידאולוגיה רשמית של ארגון הטרור חמאס השולט ברצועת עזה. יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן אף הוא מכחיש שואה, ועבודת הדוקטורט שלו עוסקת ב-"הקשרים בין הציונות לנאציזם בין השנים 1933-1945".[39]

במדד האנטישמיות של הליגה נגד השמצה, הגיעו הרשות הפלסטינית ורצועת עזה למקום הראשון מקרב המדינות שנסקרו עם כ-93% מהאוכלוסייה שמוגדת כאנטישמית.[40]

אנטישמיות סבילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטישמיות סבילה היא שתיקה והתעלמות מהיהודים כשמדברים על גזענות. המונח מופיע בספרו של הקומיקאי והסופר היהודי-בריטי דייוויד בדיל "לא סופרים את היהודים" ובסרט תיעודי באותו שם.[41][42][43]
הכוונה היא לתופעה שאנשי שמאל נאורים בעיניהם מדברים נגד אפליה וגזענות אך מתייחסים רק לשחורים, למוסלמים, לאסייתים, למאורים, לטרנסג'נדרים - ומתעלמים מיהודים. לדוגמה, הפרסומת במחצית הסופרבול בשנת 2024[44] שהתייחסה רק לאפליית מוסלמים ושחורים ולא הזכירה יהודים ואנטישמיות. לדעת בדיל, יחס כזה כלפי שחורים היה מרעיד את העולם.
לדבריו, הימין הקיצוני רואה את היהודים לא כלבנים אלא כחומים, ואילו השמאל רואה אותם כלבנים שהם חזקים ופריבילגים ולכן אינם ראויים להגנה. הוא ממחיש את מעמדו של המיעוט היהודי בהוליווד כשהוא מספר שהבמאי הניו־זילנדי טאיקה דוד כהן בחר לשנות את שמו לשם מאורי: טאיקה ואיטיטי.[45]

אוטו-אנטישמיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטו-אנטישמיות היא שנאת יהודים או יהדות שמקורה ביהודים עצמם. במהלך ההיסטוריה היהודית נודעו מספר דמויות של יהודים שהסיתו נגד היהדות ואף תמכו בפגיעה ביהודים. אוטו ויינינגר פילוסוף יהודי אוסטרי, מוזכר כדוגמה מייצגת ליהודי אנטישמי בן המאה ה-19. ההיסטוריונית הגרמניה אלאונור שטרלינג שחקרה את האנטישמיות במאה ה-19, הופתעה לגלות עד כמה יהודים רבים בגרמניה אימצו את הטיעונים האנטישמיים.[46]

הגדרת אנטישמיות במאה ה-21

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהאנטישמיות החדשה הוא מונח שנוי במחלוקת, בשל הניסיון לקשר בין ביקורת והתנגדות למדינת ישראל לשנאת יהודים, מספר צוותי חשיבה יזמו הגדרות חדשות לאנטישמיות. בין ניירות העמדה שפורסמו בנושא זה נמנים מבחן שלוש ה-D לאנטישמיות, הגדרת עבודה של אנטישמיות (אנ'), הצהרת ירושלים על אנטישמיות וההגדרה של כוח המשימה נקסוס.

אנטי-יהדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטי-יהדות הוא מונח המשמש חוקרים מסוימים לתיאור דחייה, התנגדות או עוינות כלפי דת היהדות, ולרוב גם כלפי היהודים כמאמינים בה כדת.[47][48][49] המונח נועד להבדיל התנגדות או עוינות ליהדות כדת מהתנגדות או עוינות ליהודים כקבוצה אתנית.[47] המונח שנוי במחלוקת: חוקרים המשתמשים במונח רואים באנטי-יהדות דחייה של דרך חשיבה מסוימת על אלוהים, ולדעתם היא נבדלת מאנטישמיות, שנחשבת לצורה של גזענות ואפליה על בסיס אתני; חוקרים אחרים חלוקים על עצם קיומו של המושג והבדלתו מהמושג הנפוץ של אנטישמיות, וטוענים ששימוש במושג מוביל בין היתר להכחשת חלקה של הכנסייה בפיתוח האידאולוגיה האנטישמית שהובילה לשואה.[50][51][52][53][54]

לאורך ההיסטוריה התרחשו אירועים רבים, שניתן לתאר כאנטי-יהדות, כבר באימפריה הרומית מהתקופה הקדם-נוצרית.[55] הן הנצרות והן האסלאם גיבשו את זהותם הדתית, על ידי ניכוס והתאמה של טקסטים יהודיים, תוך שהם מגדירים את היהדות כאחר מכונן וכאויב מהותי.[56][דרוש מקור][מפני ש...]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטישמיות ברחבי העולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילויי אנטישמיות במהלך ההיסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטויים נוספים של שנאת האחר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: אנטישמי
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: אנטישמיות
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אנטישמיות
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנטישמיות
פעילות ומעקב נגד אנטישמיות
מידע והיסטוריה
אנטישמיות בעת החדשה והקשר לאנטי ציונות
הגות ומשמעות התופעה
פעילויות
מולטימדיה

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ לעיתים התייחס המונח "אנטישמיות" לשנאת "הגזע השמי" בכללותו; כך למשל, ויקטור בראר התייחס ליחס השלילי כלפי הפיניקים במאה ה־19 כ"אנטישמיות מלומדת, ועדיה חורון ייחס לאותו יחס "נימה אנטישמית". ראו: Victor Bérard, La Résurrection d'Homère - Tome 1, Bernard Grasset, Paris, 1930, p. 73 (מתורגם על־ידי שאול טשרניחובסקי באחרית דבר לאודיסיאה); ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 303
  2. ^ מתתיהו מיזיש, העמים העתיקים וישראל: המצרים, הפרסים, היונים, הרומים, הנוצרים הקדמונים, הערבים והתייחסותם לישראל - ניסיון לבאר את התהוות האנטישמיות הקדמונית, פאדגורזע, דפוס ש.ל. דייטשער, תרס"ט (1909), עמ' 6-5
  3. ^ יחזקאל קויפמן, "חורבן הנפש", מהדורה מוגהת ומוערת עם הקדמה מאת ד"ר יהונתן כהן, השילוח גיליון 12, דצמבר 2018 (המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'מאזניים' בטבת תרצ"ד - חורף 1933–1934)
  4. ^ הכוללים מרחב מדגם של 53,100 נשאלים בוגרים ב-102 מדינות. ראו מדד האנטישמיות בעולם
  5. ^ מחקר עצום ממדים מראה: אחד מכל ארבעה מבוגרים הוא אנטישמי, באתר CNN, מאי 2014
  6. ^ ג'ורג' ארנט, בורות בנושא השואה, אחד מארבעה מחזיק בדעות אנטישמיות, באתר The Guardian, מאי 2014
  7. ^ האנטישמיות – תמונת מצב 2021 (עמ' 7 ואילך, 128), באתר משרד התפוצות, ‏23 בינואר 2022
  8. ^ 1 2 עמית ולדמן, ‏שנת שיא באנטישמיות: הממצאים המדאיגים שמצביעים על גידול חד במספר התקריות, באתר ‏מאקו‏, 27 באפריל 2022
  9. ^ 1 2 3 4 5 אביחי אורן, שנאת ישראל ואנטישמיות, יחידה 1, סוגיות בחקר האנטישמיות, האוניברסיטה הפתוחה, 2007
  10. ^ משה צימרמן, וילהלם מאר: הפטריארך של האנטישמיות, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשמ"ב.
  11. ^ יש טוענים כי היה יהודי. משה צימרמן מוכיח בספרו "וילהלם מאר" כי זוהי שמועה ולא עובדה.[10]
  12. ^ דוד אנגל, "לוותר על הגדרת האנטישמיות: על הסמנטיקה של התיאור ההיסטורי", תרגום מאנגלית בתוך: האנטישמיות במאה ה-19: מקראה (עורך: גיא מירון), האוניברסיטה הפתוחה, 2016, עמ' 77, הערה 6: בעיתון נכתב על כך שווילהלם מאר "מצא חברים שיקימו את 'השבועון האנטישמי'."
  13. ^ דוד אנגל, "לוותר על הגדרת האנטישמיות: על הסמנטיקה של התיאור ההיסטורי", תרגום מאנגלית בתוך: האנטישמיות במאה ה-19: מקראה (עורך: גיא מירון), האוניברסיטה הפתוחה, 2016, עמ' 77, הערה 6: מאר הקים את הליגה בשותפות עם עמיתו הקטור דה גרוזייה (de Groussillier); "אגודות אנטישמים" בגרמנית: Antisemitenvereine.
  14. ^ דוד אנגל, "לוותר על הגדרת האנטישמיות: על הסמנטיקה של התיאור ההיסטורי", תרגום מאנגלית בתוך: האנטישמיות במאה ה-19: מקראה (עורך: גיא מירון), האוניברסיטה הפתוחה, 2016, עמ' 78: "עצומת האנטישמים" בגרמנית: Antisemitenpetition. האנטישמים טענו בעצומה כי "בכל פעם שנוצרים ויהודים מקיימים ביניהם יחסים חברתיים [ללא פיקוח], אנחנו רואים שהיהודים הופכים לאדונים, ואילו האוכלוסייה הנוצרית ילידת המקום משועבדת". העצומה הציגה ארבע דרישות: הגבלת ההגירה היהודית מארצות אחרות, איסור למנות יהודים לעמדות סמכות, שמירת האופי הנוצרי של בתי הספר ורישום נפרד של היהודים בסטטיסטיקות רשמיות.
  15. ^ דוד אנגל, "לוותר על הגדרת האנטישמיות: על הסמנטיקה של התיאור ההיסטורי", תרגום מאנגלית בתוך: האנטישמיות במאה ה-19: מקראה (עורך: גיא מירון), האוניברסיטה הפתוחה, 2016, עמ' 80, הערה 15: האנציקלופדיה Großer Brockhaus, הערך "Antisemit", ההגדרה: "Judenfeind, Gegner des Judenthums".
  16. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 1 גירוש ממצרים, הקטאיוס איש אבדרה, עמ' 29.
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרקים יד-טז.
  18. ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ב.
  19. ^ לקריאה נוספת ראו את פסקת הממצאים הגנטיים בערך יהודים
  20. ^ מיזיש, העמים העתיקים וישראל, 1909, עמ' 17.
  21. ^ למשל, הבשורה על-פי מרקוס, פרק ט"ו 1, 3, 11, 31
  22. ^ הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק כ"ז, פסוקים 24–25.
  23. ^ אריק אריקסון, ילדות חברה, עמ' 268-270.
  24. ^ 1 2 3 ראובן הכהן אוריה, Daat: A Journal of Jewish Philosophy & Kabbalah / דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, No. 87 (עמ' 473-471, 479-476, 488-487), ‏תשע"ט / 2019
  25. ^ 1 2 3 פרשת בלק (עמ' 7-6), באתר משרד החינוך
  26. ^ באתר הליגה נגד השמצה
  27. ^ ד"ר דב מימון, יהדות אירופה: איתותים והפרעות, 28 בנובמבר 2013
  28. ^ אפליה ופשעי שנאה כלפי יהודים במדינות החברות באיחוד האירופי, באתר הסוכנות לזכויות יסוד של האיחוד האירופי
  29. ^ דוד וינברג, ‏"אפלה שמעבר לאפליה", השילוח, 7, נובמבר 2017
  30. ^ Ian Black, Cartoon symbols of the Israeli-Palestinian conflict, The Guardian, 19 December 2008
  31. ^ מנפרד גרסטנפלד, פרשיית מוח'טיר: משל לאנטישמיות בקרב הזרם המרכזי של האסלאם, נתיב, גיליון 96, שבט תשס"ד, ינואר 2004.
  32. ^ מספר מסמכים מהכנסת על האנטישמיות בעולם בזמן האינתיפאדה:
  33. ^ צלבי קרס ודגלי אש"ף על חומה בחווארה, באתר ערוץ 7, 24 באוקטובר 2023.
  34. ^ המגזין הפלסטיני "זייזאפונה" פרסם סיפור המציג מפגש של ילדה פלסטינית עם ארבע דמויות מופת. הראשון הוא המתמטיקאי המוסלמי מהמאה ה-8 מוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי, השני הוא המצביא צלאח א-דין, השלישי הוא הסופר נגיב מחפוז, והרביעי... אדולף היטלר. אותו היטלר אומר לילדה: "הרגתי את היהודים כדי שכולם יידעו שמדובר באומה שזורעת חורבן בכל העולם."
    מתוך הספר Deception (שקר, הונאה) שכתבו איתמר מרכוס ונאן ז'אק זילברדיק.
  35. ^ ראו הפלסטינים גוזזים פאות של יהודים בתוכנית ברשות השידור של שלטון עבאס PBC, אתר חדשות העולם הערבי.
  36. ^ מכון המחקר "מבט לתקשורת פלסטינית" (PMW) אוסף עדויות רבות מהתקשורת הפלסטינית וספרי הלימוד הפלסטיניים להסתה אנטישמית ברשות הפלסטינית. ראו למשל כאן.
  37. ^ אתר למנויים בלבד Sean O'Neill and John Steele, ‏Mein Kampf for sale, in Arabic, The Telegraph, 19 March 2002
  38. ^ Nazism in Palestinian Society and the Use of Nazi Symbols, מרכז המידע למודיעין ולטרור, יולי 2022 (באנגלית).
  39. ^ מחמוד עבאס#אנטישמיות והכחשת השואה
  40. ^ West Bank and Gaza, הליגה נגד השמצה, ‏2014
  41. ^ תרגם מאנגלית: אילן פן, עורכת התרגום: מרים קוץ. הוצאת ספרי פן וידיעות ספרים (2024)
  42. ^ העיתונאי מורן שריר כינה אותה "אנטישמיות שקופה"
  43. ^ הקלטת שיחה על הספר. אורן נהרי משוחח עם ליה פן מהוצאת הספרים, כאן 11 (13 דקות)
  44. ^ בה הושקעו 7 מיליון דולר
  45. ^ אתר למנויים בלבד מורן שריר, "לא סופרים את היהודים": האנטישמיות הסבילה של השמאל הפרוגרסיבי, באתר הארץ, 5 במרץ 2024
  46. ^ שנאת ישראל ואנטישמיות, האוניברסיטה הפתוחה.
  47. ^ 1 2 טרישה מילר, Jews and Anti-Judaism in Esther and the Church, James Clarke & Co, 2015, עמ' 142
  48. ^ אנה אבולעפיה, Christians and Jews in Dispute, Routledge, 1998, עמ' 77, ISBN 978-0-86078-661-0. (באנגלית)
  49. ^ Definition of ANTI-JUDAISM, www.merriam-webster.com (באנגלית)
  50. ^ Jeanne Favret-Saada, A fuzzy distinction: Anti-Judaism and anti-Semitism (An excerpt from Le Judaisme et ses Juifs), HAU: Journal of Ethnographic Theory 4, 2014-12, עמ' 335–340 doi: 10.14318/hau4.3.021
  51. ^ Susannah Heschel, Historiography of Antisemitism versus Anti-Judaism: A Response to Robert Morgan
  52. ^ Anti-Judaism, Antisemitism, and Delegitimizing Israel, University of Nebraska Press, 2016, ISBN 978-0-8032-9671-8
  53. ^ Yaacov Ariel et al., "Anti-Judaism and Anti-Semitism", in: Hans-Josef Klauck et al. (eds.), Encyclopedia of the Bible and Its Reception Online, De Gruyter, 2009
  54. ^ Anti-Judaism and Anti-Semitism, De Gruyter (באנגלית)
  55. ^ The Ancient Roots of Anti-Judaism, Facing History, ‏27 במאי 2022
  56. ^ דיוויד נירנברג, Anti-Judaism: The Western Tradition, W. W. Norton & Company, 2013


אנטישמיות
היסטוריה • ציר זמן                 
מושגי ליבה אנטישמיות • אנטי-יהדות • שנאת ישראל בעולם היווני-רומי • אנטישמיות נוצרית • אנטישמיות מוסלמית • אנטישמיות בעולם הערבי • אנטישמיות כלכלית • אנטישמיות גזעית • אנטישמיות מודרנית • השאלה היהודית • האנטישמיות החדשה • מבחן שלוש ה-D לאנטישמיות • הגדרת העבודה של אנטישמיות
הטלאי הצהוב, סימן מזהה ליהודים שהונהג כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית
הטלאי הצהוב, סימן מזהה ליהודים שהונהג כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית
ניתוח האנטישמיות אפליה • גזענות • שנאת זרים • פשע שנאה • שנאת זרים ככלי פוליטי • הפסיכולוגיה של האנטישמיות • שעיר לעזאזל • הבנאליות של הרוע
עלילות אנטישמיות עלילות אנטישמיות • חזירת יהודים • עלילות דם • הרעלת בארות • אגדת תקיעת הסכין בגב • הלובי היהודי • מס כשר • תאוריית הקשר על הבונים החופשיים והיהודים • תאוריית הקשר על המרקסיזם התרבותי • יודאו-קומוניזם • בולשביזם תרבותי • יודאופולוניה • הכחשת השואה • אף יהודי
מעשים אנטישמיים
מיון אנטישמיות לפי מדינה • גירוש יהודים • פוגרומים • עלילות דם • חרמות אנטישמיים • נומרוס קלאוזוס
מקרים ידועים הטלאי הצהוב • כובע היהודים • האינקוויזיציה הספרדית • האינקוויזיציה הפורטוגזית • האינקוויזיציה של גואה • הסופות בנגב • פרעות "הפ-הפ" • גרמניה הנאצית • הפתרון הסופי • השואה • אנטישמיות שניונית • הפרהוד • הליגה להגנת גויים
אנטישמיות וישראל אנטי-ציונות • הישות הציונית • האנטישמיות החדשה • התנגדות לציונות • אירועים בישראל כלגיטימציה להפצת אנטישמיות בעולם • אנטישמיות פלסטינית • תאוריית הקשר על ממשלת הכיבוש הציונית • כוח המשימה נקסוס
חיבורים אנטישמיים על היהודים ושקריהם • מין ואופי • הפרוטוקולים של זקני ציון • תעודת זונדר • היהודי הבין-לאומי • מיין קאמפף • התעמולה הנאצית • יומני טרנר • שלושה דברים • אמנת חמאס • המחברות השחורות של מרטין היידגר
הוגי דעות ומנהיגים אנטישמיים ליסימכוס • מרטין לותר • וילהלם מאר • אדולף היטלר • עמראן נזאר חוסיין
ראו גם אוטואנטישמיות • אנטי-לאומיות • גזענות • רצח עם • ויקיפדיה ואנטישמיות
פורטל השואה • מושגים באנטישמיות
היסטוריה של עם ישראל
תקופת המקרא • תקופת בית ראשון • תקופת בית שני • תקופת הגלות • אנטישמיות • ציונות • השואה • תקופת מדינת ישראל
ציונות ישראלישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציונית • התקווה • ארץ ישראל • אוטואמנציפציה • תוכנית בזל • תוכנית אוגנדה • תוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבות • תחיית הלשון העברית • עבודה עברית וכיבוש העבודה • חלוציות • קיבוץ • מחתרות עבריות בארץ ישראל • כוח המגן העברי • כרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה • אנטישמיות • טריטוריאליזם יהודי • הצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות • דגל ישראל • הסכסוך הישראלי-פלסטיני • פוסט-ציונות ואנטי-ציונות • החלטת האו"ם 3379 • החלטת האו"ם 4686
זרמים בציונות ציונות מדינית • ציונות מעשית • ציונות סינתטית • ציונות רוחנית • הציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטית • ציונות רוויזיוניסטית • ציונות דתית • ארץ ישראל השלמה • ציונות נוצרית • ניטשה והציונות
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה • ההסתדרות הציונית העולמית • הקונגרס הציוני העולמי • הוועד הפועל הציוני וההנהלה הציונית • הסוכנות היהודית • קרן קיימת לישראל • קרן היסוד • מינהל מקרקעי ישראל • המשרד הארצישראלי • המוסדות הלאומיים • הכשרת הישוב • אוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינה • פיק"א • הגדודים העבריים • ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל • הסתדרות העובדים הכללית החדשה • סולל בונה • הארכיון הציוני המרכזי • ארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"ו • חובבי ציון • ציוני ציון • פועלי ציון • ההתיישבות העובדת • התנועה הקיבוצית • עליית הנוער • תנועת המזרחי • ברית הציונים הרוויזיוניסטים • ציונות ברוסיה • ציונות בלוב
מחתרות עבריות בר-גיורא • השומר • הרועה • הגדעונים • ארגון המגן • ניל"י • הקיבוץ • ההגנה • פלמ"ח • אצ"ל • לח"י • תנועת המרי העברי
ראשוני הציונות מבשרי הציונות • יהודה לייב פינסקר • בנימין זאב הרצל • נתן בירנבוים • מקס נורדאו • אחד העם • ליאו מוצקין • דב בר בורוכוב • משה הס • נפתלי הרץ אימבר • דוד וולפסון • חיים ויצמן • משה לייב ליליינבלום • נחום סוקולוב • נחמן סירקין • יוסף לוריא • מקס בודנהיימר • אדמונד ג'יימס דה רוטשילד • יצחק יעקב ריינס • אוטו ורבורג • נחום גולדמן • יחיאל צ'לנוב • אבא הלל סילבר • צבי הירש קלישר • שמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדון • מרטין בובר • רחל המשוררת • שמואל הוגו ברגמן • הנרייטה סאלד • זאב ז'בוטינסקי • מאיר בר-אילן • חיים ארלוזורוב • זלמן שזר • אברהם יצחק הכהן קוק • ארתור רופין • דוד בן-גוריון • מנחם אוסישקין • אב"א אחימאיר • חיים בוגר (בוגרשוב) • ברל כצנלסון • אלכסנדר זייד • יוסף שפרינצק • ישראל שוחט • שמריהו לוין • יוסף טרומפלדור • מיכאל הלפרן • גרשם שלום • יהודה לייב מאגנס • יצחק טבנקין • יצחק בן-צבי • מנחם בגין • אברהם שטרן (יאיר) • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אנטישמיות&oldid=39884522"