דוד אלעזר
.jpg) | |||||||||
| לידה |
27 באוגוסט 1925 סרייבו, ממלכת יוגוסלביה  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
15 באפריל 1976 (בגיל 50) תל אביב-יפו, ישראל  | ||||||||
| מקום קבורה |
הר הרצל  | ||||||||
| תאריך עלייה | 1940, ה'ת"ש | ||||||||
| מדינה |
ישראל | ||||||||
| כינוי | דדוֹ | ||||||||
| השתייכות |
 פלמ"ח  צבא הגנה לישראל | ||||||||
| תקופת הפעילות | 1946 – 3 באפריל 1974 (כ־28 שנים) | ||||||||
| דרגה |
 רב-אלוף | ||||||||
| תפקידים בשירות | |||||||||
| |||||||||
| פעולות ומבצעים | |||||||||
 מלחמת העצמאות  מלחמת סיני  מלחמת ששת הימים  מלחמת ההתשה  מלחמת יום הכיפורים | |||||||||
| הנצחה | |||||||||
|
"חוף דדו" בחיפה אניית האימונים דדו אתרים שונים בישראל | |||||||||
  | |||||||||
דוד אלעזר ("דדוֹ"; 27 באוגוסט 1925, ז' באלול ה'תרפ"ה – 15 באפריל 1976, ט"ו בניסן ה'תשל"ו) היה איש צבא ישראלי, הרמטכ"ל התשיעי. שירת כרמטכ"ל בזמן מלחמת יום הכיפורים, ועזב את תפקידו כחצי שנה לאחריה בעקבות מסקנות ועדת אגרנט. קודם לכן, שירת כמפקד פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת דרכו 1925–1948
[עריכת קוד מקור | עריכה]דוד אלעזר נולד בסרייבו (בבוסניה, אז חלק מממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים), למשפחה ממוצא ספרדי משושלת משפחת אלעזר, שהגיעה לאזורי האימפריה העות'מאנית לאחר גירוש ספרד. אמו זהבה נפטרה כשהיה בן שש וחצי ובהמשך גדל אצל סבותיו. אביו, סולומון (שלמה), היה קצין בצבא יוגוסלביה.
בגיל 12 נסע אלעזר לזגרב (היום בירת קרואטיה) לשם לימודים, והצטרף לקן של השומר הצעיר. בתקופה זו הכיר את חיים ברוצלבסקי (לימים חיים בר-לב) והתיידד עמו,[1] וגם את פליקס דויטש (לימים פליקס דותן). עקב החשש מפלישת גרמניה ליוגוסלביה, בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובשל הנהגת נומרוס קלאוזוס לתלמידים יהודים בבתי הספר, התארגנה קבוצת צעירים יהודים שכללה את אלעזר במסגרת עליית הנוער לצורך עלייה לארץ ישראל. הקבוצה עלתה ארצה בסוף שנת 1940,[2] זמן קצר לפני הפלישה הנאצית ליוגוסלביה. היא נסעה לארץ ישראל ברכבת, דרך סוריה ולבנון, ועל אף שהחזיקה בסרטיפיקט של עליית הנוער, הועברה למחנה מעצר לעולים בלתי חוקיים בעתלית. אלעזר הוחזק שם עד מרץ 1941, אז הצטרף לקבוצה שנייה, שנשלחה כחברת נוער לקיבוץ שער העמקים.[3] לאחר מכן, בעקבות החלטת "השומר הצעיר" יצאה הקבוצה כהשלמה לקיבוץ עין שמר. אלעזר נשלח להדרכה וזמן קצר לאחר הגיעו, נבחר למזכירות הקיבוץ.[4]
בשנת 1946 נאלץ לעזוב את הקיבוץ כדי להתגייס לפלמ"ח, לאחר שבקשתו להתקבל לקיבוץ לא אושרה. אלעזר הוצב בפלוגה ז' (פלוגת הסיירים) של גדוד "המטה" וצורף למחלקת "משמרות", בפיקודו של חיים פוזננסקי, שנקראה על שם קיבוץ משמרות בו ישבה.[5]
בשנת 1947 היה חניך בקורס מ"כים בפיקודו של חיים בר-לב בקיבוץ דליה. בר לב ויגאל אלון העידו שכבר אז התבלט כחניך מצטיין של הקורס.[6] לאחר הקורס נשלח לחולתה בגליל העליון לפקד על מחלקה שעסקה בסיורים והחדרת מסתערבים לסוריה[7] וליווי עולים במסגרת ההעפלה מארצות המזרח. בפעילות זו התאפשר לו ללמוד על הכנותיה של סוריה למלחמה. בנובמבר חזר למטה הפלמ"ח ובדצמבר השתתף בפעולת תגמול נגד כלי רכב ברמלה ובפשיטה על מחסן נשק בבסיס של הצבא הבריטי בתל ליטוינסקי.[8]
תחילת הקריירה בצה"ל 1948–1964
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית 1948 השתתף בקורס מזורז למפקדי מחלקות בנתניה.[8] במהלך מלחמת העצמאות השתתף בקרבות שונים בגדוד הרביעי ("הפורצים"), של חטיבת הראל, בהם שיירת חולדה,[9] הקרב על מנזר סן סימון[10] והפריצה לעיר העתיקה.[11] דדו תואר כמי שנשאר רגוע תחת אש, דאג לפצועים והקפיד לצאת לפעולה עם פקודיו. הוא התקדם מהר בתפקידים, הן עקב תכונותיו כמפקד אך גם בשל הנפגעים הרבים שהיו לשדרת הפיקוד של הפלמ"ח. בסוף מאי התמנה למפקד פלוגה[12] ובאמצע יולי נתמנה למפקד "גדוד הפורצים" בחטיבת הראל של הפלמ"ח.[13] בינואר 1949 מילא הגדוד בפיקודו תפקיד חשוב בקרבות באזור רפיח, בשלב השני של מבצע חורב.[14]
לאחר תום הקרבות ב-1949, השתתף אלעזר בכנס הפלמ"ח, בניגוד לפקודות, ועל כך קיבל נזיפה והתראה מהרמטכ"ל יעקב דורי.[15] לאחר מכן היה חניך בקורס המג"דים השני, תחת פיקודו של יצחק רבין. באותה העת דרגתו הייתה רב-סרן.[16] בינואר 1950 נתמנה כמדריך בשלב א' בקורס המג"דים השלישי ובאותה שנה הוענקה לו דרגת סגן אלוף. ביוני 1951 מונה למדריך ראשי בשלב ב' – קורס קצינים מתקדם.[17] הוא הדריך בקורס במשך שלוש שנים, ובתקופה זו התגבשה מחשבתו הצבאית.[16] לצד חיים בר-לב, היה דדו בין הקצינים הבכירים הראשונים שעברו קורס צניחה וענדו כנפיים.[18] ב-8 באוגוסט 1952 נישא דדו לחברתו, תלמה (בתו של המשורר, הסופר, העורך והמתרגם צבי ארד, ממייסדי קיבוץ עין שמר), כאשר מלאו לה 18, ואז חזר ונתקבל כחבר הקיבוץ, שהוסיף לשמש כביתם במשך מספר שנים.[19]
בשנות ה-50 מילא אלעזר מספר תפקידי מטה. ב-1952 הוחלט על הקמת פיקוד נוסף לשלושת הפיקודים ("פיקוד 8"), וביוני מונה דדו לקצין אג"ם וסגן ראש המטה של הפיקוד, אולם הקמתו לא יצאה אל הפועל וב-1953 הוא מונה לקצין אג"ם בפיקוד מרכז.[20] בתקופה זו למד יחד עם ישראל טל לבחינות הבגרות ועבר אותן בהצלחה.[21] בתחילת נובמבר 1953 יצא לחופשת לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. בשל סירוב הקיבוץ לאשר לו את החופשה, נאלץ דדו להפסיק את חברותו בו. הוא התגורר בירושלים ולמד במשך שנה כלכלה ולימודי המזרח התיכון.[22] בשמונה השנים שחלפו מאז התגייס לפלמ"ח כחניך "השומר הצעיר", השתנו השקפותיו הפוליטיות והוא הזדהה עם התפיסה האקטיביסטית של "אחדות העבודה".[23]
בשנים 1954–1955 היה דדו ראש מחלקת תורת לחימה במטה הכללי.[16] בשנים הללו נהג ללוות כמשקיף ואף להצטרף אל הכוח הלוחם בפעולות התגמול, לצורך הפקת לקחים.[24] בסוף 1955 התמנה למפקד חטיבת חי"ר מוגברת 12 (חטיבת הנגב). ב-15 ביוני 1956 נתמנה למפקד בית הספר לחיל רגלים והועלה לדרגת אלוף-משנה.[25] בסוף אוקטובר 1956 נפתח מבצע קדש, במהלכו פעלה החטיבה שתחת פיקודו ברצועת עזה והוא עצמו קיבל את כתב כניעת הכוחות המצריים ברצועה מידי הגנרל דיגווי.[26] לאחר מכן עסקה החטיבה בהחזקת הרצועה, בתפקידי שיטור ובחיפושים אחר מחבלים. בתקופת הישיבה ברצועה, החליט לעבור הסבה לשריון. ב-6 במרץ 1957 בוצעה הנסיגה מהרצועה וב-9 ביולי הוצב דדו בגייסות השריון.[27] לדעת הביוגרף חנוך ברטוב, ההחלטה לעבור הסבה לשריון הייתה "ראשית הזינוק הגדול" שלו בחזרה אל "לב-לבה של העשייה והמחשבה של צה"ל" ותחילת התקדמותו לעבר צמרת הצבא.[28] בתוקף הנסיבות, עברה משפחת אלעזר להתגורר בדרום הארץ, בכפר מנחם, למשך 4 שנים. דדו עשה את מסלול ההסבה בשלמותו – תקופת הכשרה שנמשכה למעלה משמונה חודשים, וב-15 במרץ 1958 מונה למפקד חטיבה 7.[29][30] ב-15 באפריל 1959 נסתיימה כהונתו כמפקד החטיבה והוא מונה לסגנו של מפקד גייסות השריון, חיים בר-לב.[31][32] בעת שכיהן בתפקיד זה סייע לרב-סרן אברהם ארנן במימוש יוזמתו להקמתה של סיירת מטכ"ל. ב-25 ביוני 1961 מונה למפקד גייסות השריון.[33] הוא הועלה לדרגת אלוף והצטרף למטה הכללי של צה"ל. בתקופה זו עברה משפחת אלעזר להתגורר בהרצליה וכעבור זמן מה ברמת אביב.[34] דדו שירת בתפקידו זה שלוש שנים וארבעה חודשים, ובתקופה זו ביקש לרומם את קרנו של חיל השריון. בין יוזמותיו לשם מטרה זו, היו עריכת "יום גייסות השריון" השנתי, הקמת מקהלת 300 גברי השריון תחת ניצוחו של יצחק גרציאני, הקמת נבחרת כדורגל והנהגת טקסי השבעה במצדה.[35][26]
אלוף פיקוד צפון 1964–1972
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2 בנובמבר 1964 נכנס אלעזר לתפקידו כאלוף פיקוד הצפון.[36] בתקופה זו הייתה מתיחות רבה עם סוריה ותקריות שנודעו כמלחמה על המים, על רקע ניסיונות סוריה להטות את מקורות נהר הירדן ולמנוע מישראל את השימוש במוביל הארצי. התקריות היו מלוות בהפגזות מסיביות של יישובי אצבע הגליל.[37] אמרה המיוחסת לאלעזר מאותה תקופה היא "אם חיי היישובים שלנו יהיו בלתי-נסבלים, יהיו בלתי-נסבלים גם החיים ממזרח לגבול".[38] בסוף ספטמבר 1966 נכנסה לתוקפה תקופת שירות נוספת של אלעזר בצבא הקבע, ומשפחתו עברה להתגורר בצפון, בטבעון.[39]
ב"תקופת ההמתנה" ערב מלחמת ששת הימים ב-1967, נמנה אלעזר עם מפקדי צה"ל שדחפו לכיבוש רמת הגולן, על רקע חלקה של סוריה באירועים שהוליכו למלחמה. בזמן המלחמה, פיקד אלעזר בתפקידו כאלוף פיקוד צפון, על כיבוש השומרון, שהיה בשליטת ממלכת ירדן, ועל כיבוש רמת הגולן מסוריה.[40] הלחימה על הרמה החלה רק ביום החמישי של המלחמה, ה-9 ביוני, לאחר תום הקרבות בחזית המצרית ובחזית הירדנית. אז התרכזו בגזרה כוחות, שנאספו מכל חלקי הארץ (שתי חטיבות הובאו מזירת הדרום וארבע חטיבות הובאו מהגיזרה הירדנית). במקביל לתקיפה אווירית מרוכזת של חיל האוויר הופעלו שבע חטיבות, בפיקודו של אלעזר, בהתקפה על רמת הגולן. ההתקפה התרכזה בגיזרת הבניאס וצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעלייה לרמה מתון יחסית, וכוחות השריון יכלו לעלות לרמה ולהתקדם כמעט עד מחצית הדרך לקוניטרה. בדרום הרמה תקפו כוחות רגלים וצנחנים את המוצבים הסורים והשיגו גם הם התקדמות לא מעטה. במהלך הלילה הרחיבו כוחותיו של אלעזר את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב. בבוקר יום שבת, ה-10 ביוני, פרצו כוחות שריון וחיל רגלים מזרחה תחת סיוע אווירי, והצליחו להגיע, בצפון רמת הגולן, אל מעלה החרמון ואל קוניטרה, ובדרום רמת הגולן אל צומת רפיד. ב-10 ביוני בשעה 14:00 נפסקו הקרבות ברמת הגולן ונסתיימה למעשה הלחימה.
לאחר מלחמת ששת הימים, החלה מלחמת ההתשה בבקעת הירדן. ב-16 בפברואר 1968 ביטא האלוף אלעזר את המדיניות שהתגבשה בצה"ל בתגובה לחדירות המחבלים וההפגזות מירדן: "פעולת צה"ל תורמת לשקט יותר מאשר התאפקות ממושכת. אם התושבים שלנו לא יוכלו לחיות בשקט – לא יוכלו גם התושבים בצד השני לחיות בשקט". בערב פסח אותה שנה, אמר בראיון: "חייבים אנו לנהל את המלחמה באופן שתהיה בלתי־נסבלת למדינות שמהן חודרים המחבלים. לישראל תהיה זו מלחמה קשה, קטלנית ויקרה – אבל תהיה נסבלת".[41] בעקבות פעילות ארגון הפת"ח מלבנון, טבע אלעזר ב-1969 את הכינוי "פתחלנד" לאזור בדרום-מזרח המדינה שנשלט על ידי הארגון.[42] בריאיון ל"מעריב", התייחס אלעזר למלחמת ההתשה: "אני אומר, שאפשר להמשיך ולחיות כך. עלינו לראות את התקופה הזאת כחלק ממלחמתו של העם היהודי על מולדת ועל מדינה עצמאית. ואם נראה את המצב כך, ניווכח כי מלחמתנו מתנהלת בתנאים לגמרי לא רעים. עברנו שלבים הרבה יותר גרועים... הבעיה אינה צבאית, כי אם מדינית וכלכלית... היום התחזקנו. מצבנו טוב... אני לא יכול להגיד שזהו הדגם לחיים מאושרים, אבל זה הולך להיות טוב יותר ויותר".[43]
אלעזר הזדהה עם ההתנחלות ברמת הגולן והציב בראש סולם העדיפויות של פיקוד צפון את קידום אכלוסה. הוא היה מעורב באופן פעיל בהכנת התשתית וסייע באופן ישיר להיאחזויות הראשונות, ובראשן מרום גולן, אף בנושאים אזרחיים לחלוטין.[44][26]
ב-23 בדצמבר 1969 מונה אלעזר לראש אג"ם.[45]
כהונתו כרמטכ"ל עד מלחמת יום הכיפורים 1972–1973
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 בינואר 1972 מונה אלעזר לרמטכ"ל התשיעי בצה"ל.[46][47] בתחילת כהונתו, הקדיש תשומות רבות ללחימה בארגוני הטרור.[48] ב-9 במאי 1972, בעת שנחטף מטוס סבנה והונחת בנמל התעופה לוד, פיקד אלעזר על מבצע ההשתלטות על המטוס[49] ותידרך באופן אישי את לוחמי סיירת מטכ"ל, בטרם החלה הפעולה.[50] לאחר המבצע, אמר: "אם תתנהגנה כל המדינות כפי שנהגנו אנחנו, לא תהיה בעולם פרשת־חטיפות".[49] שלושה שבועות לאחר מכן, ב-30 במאי התרחש הטבח בנמל התעופה לוד, שביצעו חברי "הצבא האדום היפני". ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. בתגובה הורה דדו על תקיפת בסיסי מחבלים בסוריה ובלבנון, שהייתה הגדולה מסוגה עד אז. הופלו שלושה מטוסים סוריים, ועשרות מחבלים נהרגו בהפגזות הכבדות. בהמשך אישר אלעזר את מבצע "אביב נעורים", שיצא לפועל בלילה שבין 9 ל-10 באפריל 1973, ובמהלכו פגעו לוחמי יחידות מובחרות בבכירי הטרור בביירות, ובו נהרגו עשרות מחבלים, בהם בכירים בארגוני הטרור.[51] אירוע נוסף שאלעזר נדרש להתמודד עמו כרמטכ"ל היה ההחלטה ב-21 בפברואר 1973 על הפלת מטוס נוסעים לובי, שחצה את גבולה האווירי של מדינת ישראל, וסירב לדרישות להזדהות. לאחר שהמטוס הופל בשטח סיני על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי, בהוראתו האישית של דדו, התברר שהיה זה מטוס אזרחי, וכי המדובר בטעות ניווט תמימה. ההחלטה על הפלת המטוס עוררה ביקורת חריפה בישראל ובעולם.[52] אלעזר הותקף בעיתונות ועלתה דרישה להתפטרותו.[53] באירוע זה נהרגו למעלה ממאה אזרחים.
המהלכים לקראת מלחמת יום הכיפורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך אפריל 1973 הצטברו התרעות על כוונה של מצרים לפתוח במלחמה באמצע מאי. אלעזר חשש מאפשרות זאת ולהערכה היו שותפים ראש "המוסד", צבי זמיר ושר הביטחון, משה דיין. הערכת ראש אמ"ן אלי זעירא, לעומת זאת, הייתה שמצרים לא תצא למלחמה. אלעזר התייחס לכך גם בפומבי, באומרו: ”אינני חושב שזה יהיה הגיוני למצרים לפתוח במלחמה. אני חושב שהסיכונים למצרים גדולים, אבל אנחנו צריכים להיות נכונים לבלתי הגיוני. זו אפשרות קיימת והיא מחייבת אותנו להכנה ולכוננות רציניים.”[54]
בעקבות ההערכה כי תיתכן מלחמה בקיץ 1973, אישר שר הביטחון לרמטכ"ל, ב-17 במאי, להוציא אל הפועל את תוכניתו להעלאת הכוננות ולשיפור המוכנות של צה"ל למלחמה – כוננות כחול לבן. ב-27 במאי 1973 הוכרזה כוננות בצה"ל, ובוצע גיוס מילואים. לפי ההיסטוריון יואב גלבר, מטרת גיוס המילואים הייתה החלפת יחידות שצעדו במצעד צה"ל ולא לתגבור. בדיעבד, יש התולים במאורעות סביב כוננות זו חלק נכבד מההפתעה של צה"ל בעת פתיחת מלחמת יום הכיפורים, כיוון שסיפקה קרקע נוחה לשאננות וההתעלמות מהסימנים המקדימים של המלחמה, שבאה בעקבות אי התממשותה של ההתרעה למלחמה בעת כוננות "כחול לבן".
ביולי 1973 מינה את שמואל גונן (גורודיש) לאלוף פיקוד דרום – מינוי שנחשב גם בשעתו לשנוי במחלוקת.[55] כבר מההתחלה, נמתחה ביקורת בצמרת צה"ל על מינויו למפקד החזית העיקרית של מדינת ישראל, ורבים מהם ראו בו את אחד המינויים המוטעים ביותר של אלעזר כרמטכ"ל.[56] לאחר מכן מינה את ישראל טל לסגן הרמטכ"ל.[55]
ב-13 בספטמבר 1973 הופלו 12 מטוסים סוריים בקרב אוויר שהחל כאשר מטוסים אלו ניסו ליירט מטוסי צילום ישראלים.
מלחמת יום הכיפורים 1973
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1 באוקטובר 1973 הוכרזה כוננות בצבאות מצרים וסוריה. עקב הערכה מודיעינית שגויה ושיקול דעת לקוי של מקבלי ההחלטות, ננקטו בצה"ל צעדים מצומצמים בלבד, לא בוצע גיוס מילואים מלא, וההערכה הייתה כי פתיחת מלחמה היא "בסבירות נמוכה". בשעות הבוקר המוקדמות של 6 באוקטובר (יום הכיפורים) השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום והוא ביקש לגייס מילואים ולהנחית מכה מקדימה, אלעזר נפגש ביוזמתו עם שר הביטחון, משה דיין, וראש הממשלה, גולדה מאיר. אולם שר הביטחון, משה דיין, האמין כי מלחמה לא עתידה לפרוץ וחשש מההשלכות המדיניות של מכה מקדימה ולכן לא אישר גיוס מילואים רחב היקף ולא אישר הנחתת מכה מקדימה. אלעזר הורה, על דעת עצמו, על גיוס מילואים מצומצם, שהחל ב-5 באוקטובר.
המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-6 באוקטובר, בשעה שתיים בצהריים, החלה המתקפה המשולבת של הצבאות הסורים והמצרים, הידועה כמלחמת יום הכיפורים. במידה רבה הייתה זו הפתעה לצה"ל ולעומד בראשו.
בימיה הראשונים של המלחמה היה דדו בין היחידים שהצליח לשמור על אופטימיות וקור רוח[57] (בניגוד לשר הביטחון, משה דיין, שדיבר על "חורבן הבית השלישי"). במתקפת הנגד הכושלת של 8 באוקטובר בסיני, העביר דדו לממשלה דיווחים על הצלחות שלא היו, וזאת על פי דיווחים שהגיעו ממפקדי החזית.[58] בשעה 18:00 באותו יום, ערך מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב ודיווח כי התקפת הנגד מצליחה וכי חלה תפנית במלחמה. כשנתבקש על ידי דן שילון לחזות מתי יסתיימו הקרבות, השיב: "אנחנו נמשיך לתקוף ואנחנו נמשיך להכות ואנחנו נשבור להם את העצמות. אני עוד לא רוצה להתחייב כמה זמן זה ייקח לנו".[59] אלא שעל אף שדבריו אלה נועדו להפיח תקווה, הביטוי "נשבור להם את העצמות" נתקבל בציבור כדוגמה ליוהרה וזחיחות,[60] והוא הפך לדוגמה הבולטת ביותר לפער בין המציאות לבין התבטאויות באמצעי התקשורת.[61]
המלחמה חשפה חילוקי דעות אישיים עזים בין אלופי צה"ל, במיוחד בחזית הדרום, אשר בחלקם לא הוסדרו גם לאחר שנים רבות. בשלב מסוים במלחמה, עקב תפקודו הכושל של מפקד פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש"), מינה דדו את הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר-לב, כמפקד חזית הדרום.[62] דדו גייס גם את האלופים רחבעם זאבי ואהרן יריב, ששוחררו משירות פעיל לפני המלחמה, כעוזרים מיוחדים לרמטכ"ל.[63]
לאחר קרבות בלימה קשים, מתקפת נגד כושלת בסיני, ואבדות רבות הן לכוחות הקרקע והן לכוחות חיל האוויר, נבלמה לבסוף המתקפה.[64] ב-11 באוקטובר עברה הלחימה בצפון לשטח סוריה,[65] ובליל 16 באוקטובר חצה צה"ל את תעלת סואץ. המלחמה הסתיימה כאשר כוחות צה"ל נמצאים בעומק השטח הסורי, הר החרמון, שאבד בתחילת המלחמה, הוחזר לשליטת ישראל, הארמייה השלישית של צבא מצרים מכותרת בסיני, וכוחות צה"ל נמצאים בגדה המערבית של תעלת סואץ. על הישגים אלו שילם צה"ל באבדות רבות.
ב-24 בינואר 1974, חתם אלעזר כראש המשלחת הישראלית לועידת ז'נבה על הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים בקילומטר ה-101, עליו חתמו גם ראש המשלחת המצרית, הרמטכ"ל אל-גמאסי, ומפקד כוח החירום של האו"ם, לוטננט-גנרל אנסיו סילאסוואו.[66]
ועדת אגרנט – חקירת המלחמה 1973–1974
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחירה היקר של המלחמה באבדות לצה"ל, והעובדה כי צה"ל נתפס לא מוכן, הן מבחינה מודיעינית והן מבחינה מבצעית, עוררו גל של מחאה ציבורית. כדי לשכך את הזעם והביקורת על ההנהגה ואת הדרישה שתישא באחריות, הועלתה ההצעה להקים ועדת חקירה ממלכתית. אלעזר התנגד להצעה לחקור את הצבא כל עוד הוא נמצא במצב מלחמה וקודם שבדק את עצמו והגיש את ממצאיו לדרג המדיני.[67] אולם עמדתו לא נתקבלה, וב-21 בנובמבר 1973, הוקמה ועדת אגרנט כדי לחקור את אי-מוכנותו של צה"ל למלחמה. הוועדה הובלה בהנהגת נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, ולצידו ישבו שני רמטכ"לים לשעבר: יגאל ידין וחיים לסקוב. הוועדה ישבה על המדוכה מספר חודשים, ולאחר 140 ישיבות ושמיעת עשרות עדים, פרסמה ב-1 באפריל 1974 דו"ח ביניים, בו המליצה על הפסקת כהונתו של דדו כרמטכ"ל, יחד עם סיום כהונתו של ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא. לגבי דוד אלעזר, ההמלצה נומקה בכך שלא היו לו הערכות מודיעין משלו ותוכנית מגננה מפורטת, ובשל הביטחון המופרז שלו ביכולתו של צה"ל להדוף את האויב בעזרת כוחות הצבא הסדיר בלבד.[68] בדו"ח הוועדה נכתב כי אלעזר "נושא באחריות אישית גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין מוכנותו של צה"ל".
מחדל אי הפצת תוכניות המלחמה של הסורים והמצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תוכניות המלחמה המדויקות של המצרים והסורים הגיעו לידי אמ"ן חודשים לפני המלחמה והופצו לרמות הגבוהות כולל הרמטכ"ל אלעזר, אך אלופי הפיקודים למשל, לא ידעו על תוכניות אלה. ועדת אגרנט מתחה ביקורת על כך שבפועל הצבא לא התכונן למלחמה לפי תוכניות אלה: ”מה בצע במאמץ האיסוף העצום שנעשה על ידי אמ"ן ועל ידי רשויות איסוף אחרות, כדי לאסוף ידיעות אלה, אם לבסוף הן מונחות אי שם בתיקים ואין הן מגיעות לאלה שמן ההכרח כי ידעו אותם.”[69]
מחדל אי הגיוס המיידי של שתי אוגדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום שבת בבוקר, יום פרוץ המלחמה, תבע הרמטכ"ל גיוס כללי אולם שר הביטחון דיין אישר לבצע גיוס חלקי. ועדת אגרנט קבעה: ”חל עיכוב של שעתיים בגיוס אותו סדר כוחות שלגיוסו הסכים שר הביטחון עוד בבוקר בדיון בינו ובין הרמטכ"ל, וזאת מפני שהרמטכ"ל המתין להכרעת ראש הממשלה בשאלת גיוס מלוא מערך המילואים.”[70] הרמטכ"ל רא"ל אלעזר כפר בקביעות ובמסקנות של הוועדה ביחס לתפקודו ואחריותו האישית למישגים, וטען שנגרם לו עוול בשל קביעותיה חסרות הבסיס של הוועדה ומסקנותיה.
לאחר ועדת אגרנט 1974–1976
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות המלצת הוועדה, הגיש אלעזר את התפטרותו לממשלה ב-3 באפריל 1974, וזאת תוך שהוא טוען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני, וכי לא נלקח בחשבון תפקודו במהלך המלחמה, והעובדה כי בסופו של דבר הסתיימה המלחמה בניצחון.[71]
לאחר התפטרותו, מונה ליו"ר מועצת המנהלים של חברת הספנות צים.
ב-15 באפריל 1976 לקה בהתקף לב, בעת ששחה בבריכת שחייה בנווה אביבים, ומת, כשהוא רק בן 50.[72] ערב לפני כן נפגש עם סופר צללים, חנוך ברטוב, במטרה לכתוב בספר את גרסתו לאירועי המלחמה. רבים קושרים את מותו המוקדם לשיברון הלב שהיה נתון בו לאחר שוועדת אגרנט הטילה עליו את האחריות למחדל יום הכיפורים. הוא נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. יותר מעשרת אלפים איש הלכו אחר ארונו.[73] עד מותו התגורר בנווה אביבים, והותיר אחריו אישה, תלמה, ושלושה ילדים: הילה (נולדה ב-1955[25]), פסיכואנליטיקאית הנשואה לדורון כהן, אחיה של נאוה ברק; עו"ד גידי אלעזר (נולד ב-1957~[29]) ועורך הסרטים יאיר אלעזר (נולד ב-1966),[74] שהפיק סרט על אביו.[75]
דמותו הציבורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכרעתה של ועדת אגרנט בדבר אחריותו האישית לכישלון ההכנות למלחמה לא נתקבלה במלואה. באשר למידת אחריותו לדבקות במה שהוועדה כינתה "הקונספציה", לפיה הסורים לא יפתחו במלחמה ללא המצרים והללו לא יפתחו ללא מענה לעליונות האווירית של ישראל, הרי שיש המסירים ממנו את האחריות.[76] בפרט רבים אינם מקבלים את הסרת האחריות מהדרג המדיני, ובמיוחד משר הביטחון משה דיין. כן יש המדגישים את קור רוחו ואת תרומתו לניצחון על אף נתוני הפתיחה הקשים.
בריאיון שנערך ב-2010 עם אביעזר יערי הוא טען כי ניתן לייחס לאלעזר שתי החלטות שהיו מכריעות לגבי תוצאות המלחמה. הראשונה, החלטתו להעתיק את עוצבת המפץ בפיקודו של מוסה פלד שהייתה בעתודה מול הגבול עם ירדן (מחשש שזו תצטרף למלחמה) אל החזית ברמת הגולן בתקיפה מדרום לצפון. השנייה, התעקשותו להמתין להתקפה מצרית נוספת בטרם יחל צה"ל במתקפה מערבה ובניסיון צליחה. מתקפה מצרית זו בוצעה ב-14 באוקטובר, ונכשלה כישלון חרוץ.[77]
לפי דעה אחרת, ב-12 באוקטובר 1973 המליץ המטה הכללי על חציית התעלה למרות הסיכון של אוגדות הטנקים המצריות שנמצאו עדיין בצד המזרחי של התעלה. תוך כדי ישיבת ממשלה שדנה בנושא, קיבל צבי זמיר ראש המוסד ידיעה חשובה שהצביעה על מעבר הטנקים המצריים לסיני כחלק מהתקפה מצרית צפויה. דוד אלעזר אמר מיד שאם כך עדיף לדחות את הצליחה לעוד מספר ימים, והממשלה אכן החליטה כך.[78][79]
מספר שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים שיבחה גולדה מאיר את דוד אלעזר ואת הדרך שבה ניהל את המלחמה, וטענה: "דדו הציל את עם ישראל".[80]
הנצחת שמו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חוף דדו – חוף ים בחיפה
- מחנה דדו – בסיס מטה פיקוד צפון השוכן בצפת
- א"מ דדו – אוניית האימונים של המכון להכשרה ימית
- מצפה דדו ליד מטולה
- שכונת דדו, בשכונה הדרומית של נוף הגליל – במקום הוקם גל-עד לזכרו.
- גן דדו בבית שאן
- בראשון לציון, בבת-ים ובקריית גת נקראו בתי ספר על שמו.
- רחובות נקראו על שמו ביישובים רבים, בהם: עפולה, אופקים, ירושלים, באר שבע, חדרה, חיפה, טבריה, כפר סבא, מודיעין, צפת, רמלה, רחובות, אור יהודה, אור עקיבא, גבעת שמואל, חולון, ראשון לציון, רעננה, הרצליה, יהוד, תל אביב דימונה, ומגדל העמק.
- מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית (בעבר – המכון לחקר תורת המערכה, או המלת"ם)
- מרכז ספורט דדו ביישוב חבר, מיישובי חבל תענך.
- מרכז אמנויות תל אביב – הסינמטק, בית הספר תיכון עירוני א' ומרכז ביכורי העיתים.
- סרטו של יאיר אלעזר על אביו, בשם "געגועים לאבא" (בין היתר, שודר בערוץ הראשון ב-17 במאי 2009).[81]
- בית השריון ע"ש דוד אלעזר בשכונת יד אליהו בתל אביב
- צעדת הכנרת, המתקיימת מדי אביב בשטחי המועצה האזורית עמק הירדן קרויה על שמו.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, (1978, 2004) (הספר בקטלוג ULI)
- אורי מילשטיין, קריסה ולקחה: ממלחמת ששת הימים עד למלחמת דרום לבנון, שרידות, 1999. (הספר בקטלוג ULI)
- אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם – הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, הוצאת זמורה ביתן, 2001. (הספר בקטלוג ULI)
- ד"ר שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים – קבלת החלטות בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, הוצאת מודן/מערכות, 2013. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד אלעזר, באתר הפלמ"ח
דוד אלעזר כמצביא המלחמה, באתר צה"ל, 7 בספטמבר 2023- סא"ל מיל. אברהם זהר – המכון לחקר מלחמות ישראל,
דדו בשלושת ימי הלחימה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, הרצאה באתר יוטיוב - יוסי מלמן, הרמטכ"ל לאגרנט: "לא ידעתי שהאמצעים המיוחדים לא הופעלו", באתר וואלה, 28 באוקטובר 2012
- תומר ולמר, דדו באגרנט: כך הסתיר צה"ל מהציבור את האמת, באתר ynet, 28 באוקטובר 2012
- אמיר אורן, דדו בוועדת אגרנט: "חשדתי שאשרף מרוואן הוא סוכן כפול", באתר הארץ, 28 באוקטובר 2012
- דוד אלעזר (דדו), באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- אביגדור קהלני, לא מאוחר לומר לדדו: זכאי אתה, באתר ישראל היום, 8 בדצמבר 2013
- דוד אלעזר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
דוד אלעזר (1925-1976), דף שער בספרייה הלאומית- דוקטור טל טובי, דוד אלעזר כמפקד פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים, אתר מערכות, 2023
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 17.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 19.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 20.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 25.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 26–27.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 28–29.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 30.
- ^ 1 2 ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 31–32.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 34.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 39–43.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 45–46.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 47.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 59.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 63–65.
- ^ פרוטוקול הדיון, באתר ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון (הקישור אינו פעיל)
- ^ 1 2 3 ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 70.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 72–73.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 75.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 66, 75.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 76.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 77.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 78.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 79.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 80.
- ^ 1 2 ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 81.
- ^ 1 2 3 ברטוב (1978), כרך ראשון, קובץ התמונות בין עמ' 160–161.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 82.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 83.
- ^ 1 2 ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 87.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 87: בתקופת פיקודו על חטיבה 7, במהלך סיור בהרי ירושלים, התהפך הג'יפ בו נסע לצדו של הנהג, גורודיש, והידרדר לתחתיתו של וואדי. דדו נפצע בשני קרסוליו ונקבעו בהם ברגים.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 88–89.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 92: בתחילת שנת 1960 נפגש דדו עם אביו ביוגוסלביה, לראשונה מאז שנפרד ממנו כאשר עלה לארץ ישראל.
- ^ אורי דן, הסגן נתמנה למפקד, מעריב, 25 ביוני 1961
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 92–93.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 101–102.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 103.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 106–108.
- ^ דוד אלעזר, באתר הפלמ"ח
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 116.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 124–129, 135–140.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 151–153.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 161; דוד אלעזר, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 168–169.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 147, 165.
- ^ אלוף ד. אלעזר – ראש אג"ם;, דבר, 23 בדצמבר 1969
- ^ רב־אלוף דוד אלעזר נכנס לתפקידו הרמטכ"ל התשיעי של צה"ל, על המשמר, 2 בינואר 1972
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 182.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 223.
- ^ 1 2 ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 208.
- ^ שלום ירושלמי, הייתי גיבור לאומי, נשארתי בלי כלום, באתר nrg, 2 ביולי 2011
- ^ משה זונדר, יורים ולא בוכים, באתר nrg, 27 ביולי 2001
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 225–227.
- ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, קובץ תמונות בין עמ' 240–241; עמ' 276.
- ^ הארץ, 20 באפריל 1973
- ^ 1 2 ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 275.
- ^ ברטוב (1978), כרך שני, עמ' 132.
- ^ גל פרל פינקל, 'מתבוסה לניצחון' - סקירת ספרו של פילדמרשל ו' סלים, באתר צה"ל, 1 באוגוסט 2021
- ^ ברטוב (1978), כרך שני, עמ' 111.
- ^ היום ה-3 ללחימה, הרמטכ"ל דוד אלעזר: "נשבור להם את העצמות", בערוץ היוטיוב של תאגיד השידור "כאן".
- ^ ברטוב (1978), כרך שני, עמ' 106–108; קובץ התמונות בין עמ' 96–97.
- ^ ברטוב (1978), כרך שני, עמ' 123.
- ^ ברטוב (1978), כרך שני, עמ' 140, 146.
- ^ ברטוב (1978), כרך שני, עמ' 26, 148.
- ^ ברטוב (1978), כרך שני, עמ' 142.
- ^ ברטוב (1978), כרך שני, עמ' 167.
- ^ ברטוב (1978), כרך שני, עמ' 350, קובץ התמונות בין עמ' 352–353.
- ^ ברטוב (1978), כרך שני, עמ' 355.
- ^ ועדת אגרנט, באתר הכנסת
- ^ ועדת אגרנט – הנמקות והשלמות לדו"ח החלקי מיום 1.4.1974 – כרך ראשון, עמ' 105 ו-109
- ^ ועדת אגרנט – הנמקות והשלמות לדו"ח החלקי מיום 1.4.1974 – כרך ראשון, עמ' 44
- ^ מכתבו של הרמטכ"ל לראש הממשלה, כפי שפורסם באוקטובר 2010
- ^ רב־אלוף דוד אלעזר (דדו) איננו, על המשמר, 16 באפריל 1976
- ^ "דורות הלוחמים יזכרוך כפי שהיית", דבר, 19 באפריל 1976
- ^ יאיר אלעזר, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
- ^ געגועים לאבא, באתר "פרויקט קולנוע"
- ^ לדוגמה אורי בר יוסף בספרו הצופה שנרדם
- ^ ריאיון עם אביעזר יערי, ערב חדש, הטלוויזיה החינוכית, 6 באוקטובר 2010, החל מדקה 14 בשידור
- ^ אתר גולדה מאיר: יום עיון לרגל 100 שנה להולדת גולדה מאיר, אוניברסיטת תל אביב. תאריך: 25.05.1998, הרצאת צבי זמיר
- ^ צבי זמיר: "בעיניים פקוחות", הוצאת כנרת 2011, עמוד 158
- ^ אמנון ברזילי, חלום הבלהות של גולדה מאיר, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2003
- ^ ירון פריד, להתפייס עם דדו, באתר הארץ, 18 במאי 2009
- ראשי המטה הכללי
- ראשי אג"ם
- מפקדי פיקוד הצפון
- מפקדי גייסות השריון
- מפקדי חטיבה 7
- מפקדי גדודים במלחמת העצמאות
- לוחמי ההגנה
- לוחמי הפלמ"ח
- ישראלים ילידי יוגוסלביה
- בוגרי השומר הצעיר
- עולים במלחמת העולם השנייה
- עולים בעליית הנוער
- יו"ר צים
- אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל
- מפקדי חטיבת הנגב
- אישים שעל שמם שכונות בישראל
- אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
- סרייבו: אישים
- עין שמר: אישים
- אישים שהונצחו על מדליות ישראל
- ראשי מחלקת תורת לחימה
- מפקדי פלוגות במלחמת העצמאות
- מפקדי חטיבות במלחמת סיני
- חיילי חטיבת הראל במלחמת העצמאות
- חיילי חיל הרגלים במלחמת סיני
- חברי המטה הכללי במלחמת ששת הימים
- חברי המטה הכללי במלחמת יום הכיפורים
- ישראלים שנולדו ב-1925
- ישראלים שנפטרו ב-1976