מונטונרוס

מונטונרוס (בספרדית: Movimiento Peronista Montonero, בראשי תיבות: MPM) היה ארגון גרילה פרוניסטי שמאלי ארגנטינאי, שהיה פעיל לאורך שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 של המאה ה-20. השם הוא רמז למיליציות הפרשים מהמאה ה-19 בשם מונטונריאס (Montoneras), שלחמו עבור המפלגה הפדרליסטית במהלך מלחמות האזרחים בארגנטינה.

הארגון צמח במשך שנות המשטר הצבאי, שכינה את עצמו "המהפכה הארגנטינאית" (Revolución Argentina). משטר זה עלה בהפיכה צבאית ביוני 1966. החונטה שעלתה לשלטון אסרה על פעילותן של כל המפלגות הפוליטיות ומנעה את שובו של חואן פרון שהיה בגולה. כתגובה לשלטונה של החונטה ולמשטרים צבאיים בארצות אחרות בדרום אמריקה צצו ארגוני גרילה ו"תנועות שחרור", כפי שהגדירו את עצמן, בארגנטינה ובמדינות אחרות באמריקה הלטינית, רובן בהשפעת המהפכה הקובנית. מונטונרוס הכריז כי מטרתם היא להילחם כנגד הדיקטטורה השלטת, להשיג את חזרת חואן פרון למדינה, לקרוא לבחירות חופשיות ללא איסורים, ולהקים משטר סוציאליסטי לאומי, שישלב את עקרונות הסוציאליזם עם התרבות הארגנטינאית. בעיני מונטנרוס היוו מטרותיהם אבולוציה טבעית של הפרוניזם.

מונטונרוס היה הגרעין החמוש של קבוצה של ארגונים חברתיים לא צבאיים ("חזיתות המוניות"), שנודעו בשם "המגמות המהפכניות של הפרוניזם" (Tendencia Revolucionaria del Peronismo), או בפשטות "המגמה". ארגונים אלה כללו את הנוער האוניברסיטאי הפרוניסטי (Juventud Universitaria Peronista,‏ JUP) (ספ'), הנוער הפרוניסטי (Juventud Peronista Regionales‏, JP) (ספ'), הנוער העובד הפרוניסטי (Juventud Trabajadora Peronista‏, JTP) (ספ'), איגוד תלמידי התיכון (Unión de Estudiantes Secundarios‏, UES) (ספ') וארגונים נוספים. ב-1972 התמזג המונטונרוס עם ארגון חסרי החולצות (דסקמיסאדוס) וב-1973 עם ארגון הכוחות המזוינים המהפכניים (Fuerzas Armadas Revolucionarias, FAR) (ספ'), איתם פעל במשותף. פעולותיהם תרמו לכך שהדיקטטורה הצבאית קראה לבחירות חופשיות ב-1973. בבחירות זכתה חזית השחרור החוסטיססיאלית (Frente Justicialista de Liberación, FREJULI) (ספ'), חזית רב-מפלגתית שבה היו הארגונים הללו שותפים. החזית הציבה כמועמד לנשיאות את הקטור חוסה קמפורה, איש התנועה הפרוניסטית שהיה קרוב למונטונרוס. ממשלת קמפורה ויחסיה עם מונטונרוס היו נתונים ללחצים כבדים מההתחלה, מצד גורמי ימין, הלוגיה האנטי-קומוניסטית האיטלקית פרופגנדה דואה וה-CIA, ורק 49 ימים לאחר מכן נאלצה להתפטר, בעקבות טבח אזייזה.

החל מהתפטרותו של הקטור ח. קמפורה מהנשיאות ב-12 ביולי 1973, מונטונרוס החל לאבד כוח ולהיות מבודד בהדרגה, מצב שהחמיר לאחר רצח מנהיג האיגודים המקצועיים חוסה איגנסיו רוצ'י ב-25 בספטמבר 1973 - שיוחס לארגון - ובעיקר לאחר מותו של פרון, ב-1 ביולי 1974, כאשר התפתחה מדיניות של טרור מדינתי שהובלה על ידי הארגון הפרא-משטרתי הימני בשם AAA (האיגוד האנטי-קומוניסטי הארגנטינאי) בפיקודו של לופז רגה, שהפך ליד ימינה של הנשיאה מריה אסטלה מרטינז דה פרון. חודשיים לאחר מכן, מונטונרוס החליט לחזור למחתרת ולחדש את המאבק המזוין. ב-8 בספטמבר 1975, הנשיאה מריה אסטלה מרטינז דה פרון חתמה על צו השמדה (צו מס' 2452/75) האוסר על פעילותם ומגדיר אותם כ"קבוצה חתרנית", ופתחה במבצע עצמאות.

לאחר שובו של חואן פרון מ-18 שנות גלות ולאחר טבח אזייזה ב-1973, שסימן את הפיצול הסופי בין הפרוניזם השמאלי והימני, גירש הנשיא את המונטונרוס משורות המפלגה החוסטיסיאליסטית, מפלגת השלטון הפרוניסטית, במאי 1974. הקבוצה הושמדה כליל במהלך המלחמה המלוכלכת.

פעולתו הפומבית הראשונה התרחשה ב-29 במאי 1970, עם חטיפתו של הדיקטטור לשעבר האנטי-פרוניסטי פדרו אוחניו ארמבורו , אחד ממנהיגי ההפיכה שהפילה ב-1955 את הממשלה בראשותו של הנשיא חואן דומינגו פרון. ארמבורו הועמד בפני בית דין מהפכני שדן אותו למוות, באשמת "בגידה במולדת", הוצאה להורג של 27 בני אדם כדי לדכא את התקוממות ואייה ב-1956, ולהשיב את גופתה של אווה פרון שארמבורו חטף והעלים. ארמבורו נרצח על ידי הארגון.

ב-24 במרץ 1976, הופלה ממשלתה של מריה אסטלה מרטינז דה פרון, והוקמה דיקטטורה אזרחית-צבאית אנטי-קומוניסטית, שהטילה משטר שיטתי של טרור מדינתי והשמדת מתנגדים. מונטונרוס הקים את מפקדתו במקסיקו ונלחם בדיקטטורה, גרם אבידות קשות לממשלה האזרחית-צבאית וסבל גם הוא מאבידות כבדות, בין היתר מספר רב של פעילים ולוחמים שנעלמו. ב-1979 ו-1980 ניסה שתי מתקפות נגד שנכשלו מבחינה צבאית ופוליטית. מאותו רגע הארגון שלו התפרק בהדרגה. עם חזרת הדמוקרטיה בדצמבר 1983, ארגון מונטונרוס כבר לא התקיים כמבנה פוליטי-צבאי וניסה להשתלב בחיים הפוליטיים הדמוקרטיים, במסגרת הפרוניזם, תחת השם הנוער הפרוניסטי, בהנהגתם של פטריסיה בולריץ' ופבלו אונמונו, מבלי להצליח להקים ארגון פוליטי עצמאי. בשנים שלאחר מכן, מספר תומכים של מונטונרוס תפסו תפקידים פוליטיים חשובים בממשלות הדמוקרטיות.

אידאולוגיה

מונטונרוס הגדירו עצמם כקבוצה נוצרית, לאומנית וסוציאליסטית, אך ככל שחלף הזמן האפיל היסוד הסוציאליסטי על הנוצרי. על פי הסופר פבלו ג'וסאני מונטונרוס טענו שדמוקרטיות הן מסכות מורכבות, המסתירות ממשלות פשיסטיות ומעכבות את המאבק המעמדי. מונטנרוס יזמו התקפות כדי לאלץ את הממשלות לוותר על יומרות כאלה ולפעול בגלוי כממשלות פשיסטיות, בציפייה שבתרחיש כזה העם יתמוך אז בלוחמי הגרילה. דוקטרינה זו לא פעלה כמתוכנן: אנשים תיעבו את הדיקטטורות הצבאיות, אך חלקם לא ראו בלוחמי הגרילה את אויבי הדיקטטורות אלא כגורם התורם לדיכוי השלטוני. מאבק המעמדות החזוי מעולם לא התרחש והדיקטטורה הצבאית, שנתמכת על ידי ארצות הברית, דיכאה כל מחלוקת.

למרות שחואן פרון עודד את מעשיו של חוסה לופז רגה, תמך באיגודי הימין והכחיש קידום מועדף למונטונרוס, הם חשבו שמעשיו הם פשוט מסכת אסטרטגית. היו שסברו שפרון תמך בפרויקטים של בני הזוג מונטונרוס. פרון גירש את הקבוצה מפלאזה דה מאיו והתווה את ההתקוממות הנגדית של הממשלה שהשמידה את לוחמי הגרילה. כמה מונטונרוס ששרדו עדיין מכירים בפרון כמנהיגם, אולם זמן קצר לאחר שובו לארגנטינה עבר פרון לימין והעליב את כל השמאלנים, מה שגרם למונטונרוס לרדת למחתרת.

הזרמים הפוליטיים העיקריים שעיצבו את המונטונרוס היו תאולוגיית השחרור של השמאל הקיצוני של קמילו טורס רסטרפו, "הסוציאליזם הלאומי הנוצרי" של חואן פרון והגוואריזם המרקסיסטי-לניניסטי של צ'ה גווארה, יחד עם העיקרון הקתולי של "אפשרות לעניים" (הגורס את העדפת הטיפול בעניים) והאנטי-אימפריאליזם שהופץ על ידי חואן גרסיה אלאוריו והלאומיות השמאלנית הפרוניסטית שקידם ג'ון וויליאם קוק. המנטור הראשוני של הקבוצה היה הכומר הקתולי קרלוס מוחיקה, שראה בפרוניזם גרסה ארגנטינאית לסוציאליזם קתולי אך דחה את המאבק המזוין והמהפכה וקבע: "אני מוכן להיהרג אבל אני לא מוכן להרוג". גישה זו הובילה צעירים רדיקליים, חברי המונטונרוס, לאמץ את האמונות קיצוניות יותר, של קמילו טורס וגרסיה אלאוריו. טורס טען כי "חובתו של כל קתולי היא להיות מהפכן" וכי "הקתולי שאינו מהפכן חי בחטא מוות". התנועה גם האדירה את אווה פרון וראתה בה את אחד ממקורות ההשראה של התנועה; סיסמת המונטונרוס הייתה "Si Evita viviera, sería Montonera" ("אם אוויטה הייתה בחיים היא הייתה מונטונרה"), משפט שהפך לאחד ממשפטי המפתח הידועים ביותר של הקבוצה. בינואר 1975 קיבל הגוף הרשמי של המונטונרוס את השם "אוויטה מונטונרה".

דמויות נוספות שהמונטונרוס הושפעו מהן כללו את חואן חוסה הרננדס ארגוי (ספ'), שראה בפרוניזם את "הכלי הלאומי למאבק באימפריאליזם", ההיסטוריון חוסה מריה רוזה שהגדיר את הפרוניזם כאנטי-אימפריאליזם מהפכני, הקומוניסט הפורש רודולפו פויגרוס (ספ') שקידם את ה"מרקסיזם הפרוניסטי", וארתורו ז'ורצ'ה שייסד את תנועת FORJA (ספ') השמאלית הלאומית ב-1935 והפך לפרוניסט בשנות ה-40 של המאה ה-20. בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 קיימו ז'אורצ'ה וארגוי דיונים קבועים עם הנהגת המונטונרוס, תוך חידוד האידאולוגיה והרטוריקה שלהם. המונטונרוס הושפעו גם מהפולמוס בין המנטורים הפוליטיים וההשראות שלהם - ב-1969 הביע פרון את התעניינותו ב"נצרות ומהפכה" (Cristianismo y Revolución) של אלאוריו. פרון כתב לאלאוריו מכתב שפורסם מאוחר יותר בכתב העת של האחרון, ובו נאמר: "המהפכה שמתחילה תעמיד בספק לא רק את החברה הקפיטליסטית אלא גם את החברה התעשייתית. חברת הצריכה חייבת למות מוות אלים. החברה המנוכרת חייבת להיעלם מההיסטוריה. אנחנו מנסים עולם חדש ומקורי. הדמיון תפס את השלטון". ריצ'רד גילספי רואה בקמילו טורס את ההשראה החשובה ביותר של המונטונרוס. על השפעה זו מעיד שמו של ארגון שקדם למונטונרוס, "קומנדו קמילו טורס", שנוצר ב-1967. ארגון זה הגדיר את האידאולוגיה שלו כ" פרוניזם, סוציאליזם, שחרור קתולי ומאבק מזוין" ו"שחרור אמריקה הלטינית והעולם השלישי" למטרתם.

פרוניזם

ג'ון וויליאם קוק היה האישיות המשפיעה השנייה על המונטונרוס. פרון, בזמן גלותו, כינה אותו "הנציג האישי" שלו, והטיל עליו להוביל את ההתנגדות הפרוניסטית בארגנטינה. קוק בילה מספר שנים בקובה, אימץ את האנטי-אימפריאליזם של פידל קסטרו והפך להוגה הראשי של הפרוניזם המהפכני, תוך תיאור הפרוניזם כ"תנועת שמאל שתוביל מהפכה אנטי-אימפריאליסטית של 'שחרור לאומי' בארגנטינה". בהשראת המהפכה הקובנית הגדיר קוק את הפרוניזם כ"אנטי בירוקרטי, סוציאליסטי, לאומי עמוק, ואח לכל המנוצלים בעולם". פרון אימץ את רעיונותיו של קוק, שיבח את המהפכה הקובנית וערך השוואות בינו לבין קסטרו. אף על פי שצ'ה גווארה הגיע ממשפחה אנטי-פרוניסטית ארגנטינאית, הוא ביקר אצל פרון במדריד והתרשם עמוקות מהמחשבה הפוליטית שלו. גווארה שיבח את הפרוניזם כ"סוציאליזם יליד אמריקה הלטינית שהמהפכה הקובנית יכולה לתמוך בו". פרון אישר ברית פוליטית זו ודרבן את הפרוניסטים השמאלניים. עם מותו של גווארה ב-1967 שיבח אותו פרון כ"אחד משלנו, אולי הטוב ביותר".

קוק ופרון ניסחו את רעיון ה"סוציאליזם הלאומי" שיהפוך לאידאולוגיה המכוננת של המונטונרוס ושל התנועה הפרוניסטית הרחבה יותר. התפיסה התבססה על שילוב של מהפכה חברתית עם שחרור לאומי. קוק כתב: "המאבק לשחרור מתחיל מהגדרת האויב האמיתי, האימפריאליזם, הפועל באמצעות האוליגרכיה והמנגנונים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים העומדים לשירותה... השאלה הלאומית והשאלה החברתית קשורות זו בזו בקשר שלא ניתן לניתוק". קוק התייחס גם למושג החוסטיסיאליזם, עמוד השדרה של האידאולוגיה הפרוניסטית, וטען כי מהותו היא אנטי-אימפריאליזם ומהפכה חברתית. תפיסה זו הושלמה על ידי פרון שהגדיר מחדש את "העמדה השלישית" שלו ב-1972, והבהיר כי אין זו עמדה מרכזית ולא דרך שלישית בין קפיטליזם לקומוניזם, אלא חיבוק פרוניסטי של העולם השלישי, בטענה שהפרוניסטים חייבים ליישר קו "עם תנועות של שחרור לאומי וחברתי". בין תנועות אלה מנה פרון גם את קובה של קסטרו וצ'ילה של סלבדור איינדה. באותה שנה תיארה חזית אוקטובר הפרוניסטית את הפרוניזם כ"ביטוי הלאומי של הסוציאליזם, במידה שהוא מייצג, מבטא ומפתח בפעולה את שאיפות ההמונים העממיים ומעמד הפועלים הארגנטינאי".

המונטונרוס פרסמו את תפיסת עולמם בכתב העת "כריסטיאניסמו אי רבולוסיון" (ספ'), ובו הצהירו על נאמנותם לחזונו של פרון על "סוציאליזם לאומי נוצרי". הם הציגו את עצמם כ"זרוע החמושה של הפרוניזם", וקבעו: "שמנו לעצמנו את המטרה להקים עם ארגונים אחרים את התנועה החמושה הפרוניסטית, שיחד עם קבוצות חמושות אחרות יפתחו את מלחמת העם לתפיסת השלטון ויישום הסוציאליזם הלאומי שבו יהפכו למציאות שלושת הדגלים שלנו: עצמאות כלכלית, צדק חברתי וריבונות פוליטית." בעיתון הקובני "גרנמא" (Granma ) הרחיבו אנשי הארגון עוד יותר:

אנו פרוניסטים למרות שאנחנו באים ממקורות שונים ומרקע שונה. לפרוניזם יש דוקטרינה שנוצרה ב-1945, עובדה מחדש ועודכנה במהלך 25 השנים שלאחר מכן. דוקטרינה זו מתומצתת בשלושת דגלי התנועה: עצמאות כלכלית, צדק חברתי וריבונות מדינית. שלושת הדגלים הללו באים לידי ביטוי ב-1970 בצורך להשיג פיתוח כלכלי עצמאי וחלוקה הוגנת של העושר, במסגרת מערכת סוציאליסטית המכבדת את ההיסטוריה שלנו ואת התרבות הלאומית שלנו. מצד שני, הדוקטרינה הוגדרה על ידי יוצרה, הגנרל פרון, כלאומית, הומניסטית ונוצרית עמוקה, המכבדת את האדם האנושי מעל לכל.

יחסים עם חואן פרון

למונטונרוס הייתה מערכת יחסים מסובכת עם חואן פרון עצמו. בפברואר 1971 שלח פרון מכתב למונטונרוס בו הסכים להצהרתם ש"הדרך היחידה האפשרית של העם לתפוס את השלטון ולייסד משטר של סוציאליזם לאומי היא באמצעות מלחמה מהפכנית טוטאלית, לאומית וממושכת". פרון שיבח את הארגון על התאמת הדוקטרינה הפרוניסטית לתנאים הקשים שיצרה הדיקטטורה הצבאית. דברים אלו התפרשו כאישור של פרון למונטונרוס, ועד מהרה הצטרפו לארגון כמה ארגונים פרוניסטים אחרים. כאשר חזר פרון לארגנטינה ביולי 1973 התקבל בברכה על ידי קבוצות גדולות והפגנות שמחות, ודווח כי מונטונרוס "מנצח את הרחוב". קריאות כמו "יחי המונטונרוס שהרגו את ארמבורו" היו סיסמאות פרוניסטים פופולריות. עם זאת, חזרתו של פרון סימנה סכסוך הולך וגובר בין אגפים פרוניסטיים שונים, שהיו נחושים להשיג עליונות בתנועה. לפי הביוגרף של פרון, ג'יל הדג'ס, פרון נבהל מהעובדה שחזרתו לא הפחיתה את האלימות הפוליטית בארגנטינה אלא זימנה עימותים נוספים בין האגף השמאלי והימני של תנועתו. פרון גם האמין שכמה קבוצות גרילה וימין לא תמכו בו באמת, אלא תכננו התנקשות בו.

בספטמבר 1973 ניסה פרון לשמור על אחדות בתנועתו ונפגש עם מנהיגי המונטונרוס וה-FAR. עם זאת, פרון אמר שליבו נשבר כאשר נודע לו על ההתנקשות במנהיג האיגודים המקצועיים, חוסה איגנסיו רוצ'י, שעליו קיבלו המונטונרוס אחריות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה בכה פרון בפומבי. פרון נכנס למצב של דיכאון, והכריז: "הם הרגו את הבן שלי. הם חתכו לי את הרגליים." מותו של רוצ'י גרם לפרון לקרר את יחסיו עם המונטונרוס, התקררות שהגיעה לשיאה בדרישה של פרון לגרש את המונטונרוס מהתנועה החוסטיסיאליסטית במאי 1974, דבר שפגע בשמאל הפרוניסטי. למרות זאת, מונטונרוס מעולם לא נטש את פרון והאדיר אותו לאחר מותו. נאומו הגדול האחרון מ-12 ביוני 1974, שבו גינה פרון "מזימה אימפריאליסטית", התפרש כהוכחה לכך שפרון "לוקח במידה רבה את האוריינטציות ורבות מהביקורות שניסחנו" על ידי המונטונרוס. רונאלדו מונק טוען שפרון לא רצה לנטוש את מונטונרוס ונאומו ביוני נועד להחזיר את אמונם לאחר העימות באחד במאי. מונטונרוס שיבח את פרון על שהבין את "טעות האחד במאי" זמן קצר לפני מותו, והמשיך לזהות אותו כמנטור שלהם. עם זאת, כמה שבועות לאחר מותו של פרון, ב-6 בספטמבר 1974, ירדו המונטונרוס למחתרת. הם ארגנו התנגדות נגד המשטר של איזבל פרון מכיוון שממשלתה נשלטה על ידי דמויות ימין שביקשו לרכז את שליטתם בתנועה ויזמו מאבקים נגד פלגים פרוניסטים אחרים.

לאחר מותו של פרון, הכריז המונטונרוס מלחמה על ממשלתה של איזבל פרון, גינה אותה כ"לא פופולרית ולא פרוניסטית" והשווה אותה לדיקטטורה הצבאית ששלטה בארגנטינה לפני מרץ 1973. מונטונרוס הציגו את עצמם כיורשי התוכנית המקורית של פרון, ראו בה חלק מהותי מהשקפת השמאל הקיצוני שלהם וטענו ששיקומה נחוץ לשחרור הלאומי של ארגנטינה. הם המשיכו להכריז על שחרור לאומי ובניית הסוציאליזם כמטרותיהם העיקריות, שאותן הגדירו כשחרור משליטה אימפריאליסטית ודיכוי הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור ועל כלכלה מתוכננת "בהתאם לפרטיות של המבנה היצרני הלאומי". המונטונרוס שיבח את הפרוניזם כ"ניסיון העיקרי, העשיר והמוכלל ביותר של מעמד הפועלים והמגזרים הלאומיים בארגנטינה להשגת המטרה של שחרור לאומי וחברתי", וכינה את האידאולוגיה שלהם "פרוניזם אותנטי" מאז ספטמבר 1974. הארגון גם הדגיש כי זה אינו נוטש את התנועה החוסטיסיאליסטית אלא מציע את בנייתה מחדש, מכיוון שהיא מוצאת צורך להדיח "גורמים ריאקציוניים" שחדרו לפרוניזם. ממשלתה החדשה של איזבל פרון תוארה לא רק כלא פרוניסטית, אלא גם "אנטי-פרוניסטית, אנטי-פופולרית, מדכאת ופרו-מונופולית". מונטונרוס הכפיל את האדרתה של אווה פרון והוסיף את הארגון של "המיליציות הפרוניסטיות שאוויטה דמיינה, כך שכל האנשים יוכלו להשתתף באופן פעיל בכל צורות העימות" למטרותיהם.

היסטוריה

רקע היסטורי

חואן פרון, שליט ארגנטינה החל מ-1946, הודח מתפקידו בהפיכה צבאית מ-1955. ההפיכה, שכונתה "המהפכה המשחררת" (Revolución Libertadora) (ספ') פתחה תקופה של קרוב לשני עשורים שבהם ניסה הצבא לדכא את הפרוניזם ואת איגודי העובדים. שורשיו המוקדמים של המונטונרוס נעוצים בהתנגדות הפרוניסטית, שצמחה כדי להילחם בדיקטטורה שהפילה את ממשלת פרון ב-1955, כמו גם במהפכה הקובנית של 1958, שקידמה "מאבק מזוין" ברחבי היבשת. מאבק זה הניע את ארגון הגרילה ניאנקאוואסו (Ñancahuazú), בהנהגתו של צ'ה גווארה בבוליביה, הטופאמארוס באורוגוואי, החזית הסנדיניסטית בניקרגואה, תנועת השמאל המהפכני (MIR) בצ'ילה, צבא הגרילה של העניים (EGP) בגואטמלה, כוחות השחרור העממיים של פאראבונדו מארטי (FPL) באל-סלבדור, האוואנגארד החמוש המהפכני של פלמארס בברזיל, ועוד.

הרדיפה וההדרה של הפרוניזם מהחיים הפוליטיים בארגנטינה בין השנים 1955 ל-1973 התרחשה במקביל לתהליכים היסטוריים בינלאומיים אחרים. המלחמה הקרה הובילה את ארצות הברית לנהל באמריקה הלטינית תפיסה שכונתה "דוקטרינת הביטחון הלאומי", שבמסגרתה הוקמו במדינות השונות דיקטטורות צבאיות שהפעילו שיטות דיכוי שהיו מבוססות על טרור מדינתי, במטרה להשמיד תנועות לאומיות וקבוצות שמאל שהואשמו כסוכני "חדירה מרקסיסטית". מושג זה תפס מקום מרכזי בסכסוכים הפוליטיים שהתרחשו במהלך התקופה הנקראת "הפרוניזם השלישי", שהייתה תקופת נשיאותו השלישית של חואן פרון, של קודמו, הקטור קמפורה ושל יורשתו, איזבל פרון, בין 25 במאי 1973 ל-24 במרץ 1976. מוקדה של דוקטרינת הביטחון הלאומי היה בית הספר של האמריקות, שפעל מבסיס אמריקאי ליד תעלת פנמה. האביב של פראג, בשנת 1968, ודיכויו על ידי ברית המועצות, חיזקו את העמדה הפרוניסטית שמיקמה את ארגנטינה בגוש המדינות הבלתי-מזדהות.

בין השנים 1958 ו-1959 התרחשה גם המהפכה הקובנית, שהשפיעה רבות על תנועות חברתיות ועממיות באמריקה הלטינית, בעיקר על ידי הפצת הרעיון שמלחמת גרילה יכולה להיות אסטרטגיה מוצלחת להפלת דיקטטורות שנשלטות על ידי אוליגרכיות מקומיות וחברות זרות, בתמיכת ארצות הברית. בשנת 1968 התרחשו המהפכה הצבאית בפרו בהנהגת הגנרל חואן ולאסקו אלוורדו והמהפכה הצבאית בפנמה בהנהגת הגנרל עומר טוריחוס, בעוד הניצחון האלקטורלי של סלבדור איינדה בצ'ילה בשנת 1970 פתח ניסיון חדשני ליישם "דרך דמוקרטית לסוציאליזם". תנועות אלו אימצו זהויות לאומיות, הגדירו את עצמן כ"אנטי-אימפריאליסטיות" והביעו עצמן באופן כללי בשנות ה-60 וה-70 בקטגוריה הפוליטית של "שחרור" או באופן ספציפי יותר, "שחרור לאומי".

בשנות ה-60 וה-70 התרחשו תמורות גדולות בנצרות ובמיוחד בנצרות הקתולית, שבאו לידי ביטוי מרבי בועידת הוותיקן השנייה שהתנהלה בשנים 1962 - 1965. באמריקה הלטינית עלתה במיוחד תיאולוגיית השחרור, המדגישה את שחרור המדוכאים וקוראת לנוצרים לבחור בצד של העניים. הענף של תאולוגיית השחרור ששלט בארגנטינה היה תאולוגיית העם, שהייתה קשורה יותר לניסיון הפרוניסטי. בנוסף לכל אלה, בשנות ה-60 וה-70, צעירים הפכו לקטגוריה חברתית עצמאית בזכות אקטיביזם נוער וסטודנטים בולט שיצר שינויים תרבותיים ופוליטיים חזקים שנבעו מהתעמתות אתית עם הערכים של "הבוגרים" שנשפטו על צביעותם, מהמהפכה המינית, משירי מחאה ורוק, התנועה נגד מלחמת וייטנאם בארצות הברית, טבח טלטלולקו במקסיקו ב-1968 ואירועי מאי 1968 בצרפת.

במחצית הראשונה של שנות ה-70 של המאה ה-20 הייתה ארגנטינה במתח פוליטי גדל והולך, בין התנועה הפרוניסטית לצבא ארגנטינה, וגם בתוך התנועה הפרוניסטית בין הפלגים השונים מימין ושמאל. המונטונרוס יזמו מסע שנועד לערער את יציבות המשטר באמצעים אלימים. במהלך שנים אלו הפעילו המונטונרוס סוגי טרור שונים. הם התנקשו בקציני צבא בכירים, לעיתים תוך חטיפתם והוצאתם להורג. כך חטפו ורצחו את פדרו אאוחניו ארמבורו , שהיה הדיקטטור של ארגנטינה בין 13 בנובמבר 1955 עד 1 במאי 1958. ארמבורו היה דמות מפתח בהפיכה הצבאית שהדיחה את חואן פרון וכונתה על ידי מארגניה ההפיכה המשחררת (Revolución Libertadora), והיה שותף לפגיעה בפעילים פרוניסטיים. ארמבורו נחטף מביתו על ידי שני פעילים של המונטונרוס, הועמד למשפט דמה של התנועה והוצא להורד.

המונטונרוס השתתפו גם בפעולות שנועדו לסייע לפועלים ולפגוע בתאגידים. בנובמבר 1971 השתלט המונטונרוס על מפעל ייצור המכוניות של פיאט בקאסרוס, פרבר של בואנוס איירס, כהזדהות עם פועלי המפעל. הפעילים התיזו בנזין על 38 מכוניות חדשות והציתו אותן. פעילי הארגון תקפו שוטרים, חיילים ואנשי כוחות הביטחון, באמצעות מטעני חבלה ויריות.

ב-11 במרץ 1973 נערכו בארגנטינה בחירות כלליות לראשונה מזה עשר שנים. הקטור קמפורה, נאמנו של פרון, נבחר לנשיאות ופרון חזר מגלותו בספרד. בצעד שנוי במחלוקת, הוא שחרר בארגנטינה את כל לוחמי הגרילה מן השמאל שהוחזקו אז בכלא.

ההתנגדות למהפכה הארגנטינאית

ב-28 ביוני 1966 התרחשה הפיכה צבאית שתפסה את השלטון. הממשל הצבאי הדיקטטורי כינה את עצמו "המהפכה הארגנטינאית" ועורר התנגדות רחבה בארגנטינה, שבאה לידי ביטוי בהתקוממויות נרחבות ובפעולות של ארגוני גרילה. המהפכה הארגנטינאית הובלה בתחילה על ידי הגנרל חואן קרלוס אונגאנייה, ופקודתו הראשונה הייתה פירוק המפלגות הפוליטיות. עם ביטול שלטון החוק וחסימת הפעילות הפוליטית הפך הערוץ החתרני לערוץ היחיד לביטוי.

לפני 1966 ואחרי ההפיכה של 1955 הוקמו כמה ארגוני גרילה שפעילותם הייתה זמנית, כמו האוטורונקוס (Uturuncos) (ספ'), חזית השחרור הארגנטינאית (FAL) (ספ') וצבא הגרילה העממי (ספ'). רק עם עליית הדיקטטורה של אונגניה החלו ארגוני הגרילה להפוך לארגונים יציבים ובעלי קיום מתמשך, המבצעים פיגועים גדולים וכן חטיפות והוצאות להורג של אנשים שהואשמו בשיתוף פעולה עם הדיקטטורה. בשנת 1968 הופיעו הכוחות המזוינים המהפכניים (FAP) (ספ'), ארגון גרילה שפעל במחוז טוקומאן ולמעשה הגיע לשליטה מסויימת באזור.

במהלך שנת 1969 אירעו בארגנטינה שורה של הפגנות ושביתות, שנמשכו החל מינואר ועד ספטמבר במוקדים שונים, בכל פעם לאורך שבועות ואף חודשים. באירועים אלו השתתפו באופן פעיל תנועות הסטודנטים והאיגודים המקצועיים. באותה שנה החל ארגון הגרילה הכוחות המזוינים המהפכניים (Fuerzas Armadas Revolucionarias (Argentina) FAR) לפעול, והציתו שלושה עשר סופרמרקטים של רשת מינימקס של משפחת רוקפלר ב-26 ביוני, כמחאה נגד ביקורו של נלסון רוקפלר. ארבעה ימים לאחר מכן, מנהיג האיגוד המקצועי הארגנטינאי הבכיר באותה תקופה, אוגוסטו טימוטיאו ונדור, נרצח על ידי הצבא המהפכני הלאומי, שהואשם במשא ומתן עם הדיקטטורה הצבאית ובהיותו בוגד על קידום "פרוניזם ללא פרון"; חברי ENR יצטרפו מאוחר יותר למונטונרוס. * 1 22 23 באותה שנה, צבא המהפכה העממית (ERP), בפיקודו של מריו סנטוצ'ו, החל לפעול אף הוא, אם כי פעולותיו רק גדלו בשנה שלאחר מכן.

1974

כאמור לעיל, ב-1 במאי 1974 גירש פרון את המונטונרוס מעצרת האחד במאי של המפלגה החוסטיסיאליסטית, לאחר שצעירים מן המונטונרוס קראו קריאות נגד אשתו של פרון, איזבל. למרות עימות זה תמכו המונטונרוס בפרון כאשר איים להתפטר ב-12 ביוני, וקראו להגנת פרון וממשלתו. גם פרון עצמו לא רצה לנטוש את המונטונרוס. בנאום האחרון שנשא, ביוני 1974, גינה את "האוליגרכיה והלחצים שהאימפריאליזם מפעיל על ממשלתו", משפט שנחשב כרמז למניפולציות כנגדו על ידי הימין הפרוניסטי. בתגובה שיבח המונטונרוס את פרון על "שהבין את טעותו באחד במאי", והמשיך לזהות אותו כמנטור שלהם.

פרון מת זמן קצר לאחר מכן, ב-1 ביולי 1974. את מקומו תפסה אשתו השלישית, איזבל פרון. המונטונרוס ירד למחתרת ב-6 בספטמבר 1974, מחשש מפני המשטר החדש, שנשלט על ידי דמויות ימין מתוך התנועה הפרוניסטית. כארגון מחתרתי פעל המונטונרוס נגד משטרה של איזבל פרון, וטען שהוא נושא "החזון המהפכני החברתי של פרוניזם אותנטי".

ב-15 ביולי 1974 התנקש המונטונרוס בחייו של ארתורו מור רויג, שר החוץ לשעבר. ב-17 ביולי רצחו את דייוויד קרייזלבורד, עיתונאי ועורך ראשי של העיתון אל דייה, בפרבר מנואל ב' גונט בבואנוס איירס לאחר חילופי אש עם המשטרה. על מנת לממן את פעילותם חטפו המונטונרוס שני אחים במשפחה שהייתה בעלת השליטה בחברת בונחה ובורן . כ-20 לוחמי גרילה עירוניים, לבושים כשוטרים, ירו למוות בשומר ראש ובנהג והסיטו את התנועה במארב מתוכנן היטב. אוהדים בקרב האוכלוסייה האזרחית סיפקו לפעילי המונטונרוס בתים בטוחים ודרכי מילוט. המונטונרוס דרשו וקיבלו כופר של 60 מיליון דולר במזומן, וכן מזון וביגוד בשווי 1.2 מיליון דולר שיינתנו לעניים.

יחידות צבא ומשטרה ויחידות פארא-צבאיות, שכונו חוליות מוות, החלו לחטוף ולהרוג חברים במונטונרוס ובצבא המהפכה העממית (ERP), כמו גם חברים בקבוצות שמאל מיליטנטיות אחרות. הם הרחיבו את התקפותיהם לכל מי שנחשב לחתרן או תומך של השמאל, כגון סגני הקבוצות או עורכי הדין של הקבוצות הללו.

המונטונרוס וה-ERP תקפו בתורם אישים עסקיים ופוליטיים ברחבי ארגנטינה, ופשטו על בסיסים צבאיים לאיתור נשק וחומרי נפץ. המונטונרוס הרגו בכירים מג'נרל מוטורס, פורד וקרייזלר. ב-16 בספטמבר 1974 התפוצצו כ-40 פצצות שהוטמנו על ידי מונטונרוס ברחבי ארגנטינה. אנשי הארגון תקפו הן חברות זרות וגם טקסי הנצחה לאירועי "המהפכה המשחררת" (Revolucion Libertadora), ההפיכה הצבאית שסיימה את כהונתו הראשונה של חואן פרון כנשיא, ב-16 בספטמבר 1955. לוחמי הגרילה הפרוניסטים גם החזיקו באיומי אקדח שתי רכבות בפרבר של בואנוס איירס ב-16 בספטמבר. המונטונרוס הרתיעו משקיעים זרים באופן ישיר על ידי פיצוץ הבתים של מנהלי החברות. האלימות הייתה נרחבת.

1975

גם בחודשים הבאים נמשכו מעשי האלימות משני הצדדים. חוליות חמושים של מונטונרוס רצחו ביריות מנהלי חברות גדולות, פוליטיקאים, שוטרים ומתנגדים פוליטיים. חוליות של הארגון תקפו גם בסיסי צבא ואנשי צבא, יחד עם ארגוני גרילה אחרים. מונטונרוס פעלו גם עם ארגון הגרילה צבא השחרור העממי (Ejército Revolucionario del Pueblo, בראשי תיבות: ERP) (ספ'); ארגון זה פעל באופן נרחב במחוז טוקומאן בצפון ארגנטינה ולחם שם בכוחות צבאיים גדולים. במהלך הקרבות השמידו אנשי הארגון מטוס C-130 הרקולס של הצבא בבסיס הארוויר בטוקומאן. במהלך הקרבות הצליח הממשל לדחוק את אנשי המונטונרוס מהמחוז. באוגוסט 1975 יצאו מאות חמושים לרחובות קורדובה כדי להסיט את תשומת הלב מהפעולות הצבאיות המתנהלות בהרי טוקומאן. הם ירו והרגו חמישה שוטרים לאחר שתקפו את המפקדה שלהם והפציצו את מרכז תקשורת הרדיו של המשטרה. כתוצאה מכך, חטיבת החי"ר המוטסת המובחרת הרביעית, שקיבלה הוראה לסייע לפעולות במחוז טוקומאן, נשמרה בקורדובה למשך שארית השנה.

ב-5 באוקטובר 1975 ביצעו המונטונרוס מבצע מורכב נגד גדוד של חטיבה 5 מצבא ארגנטינה. במהלך המתקפה הסתער כוח מונטונרוס, שמנה על פי הערכות כמה מאות לוחמי גרילה ותומכי מחתרת, על קסרקטין במחוז פורמוסה. ב-5 באוקטובר 1975 חטפו אנשי מונטונרוס מטוס נוסעים אזרחי שהיה בטיסה מבואנוס איירס לכיוון קוריינטס. לוחמי הגרילה הפנו את המטוס לפורמוסה והשתלטו על שדה התעופה שבמחוז ובהמשך, בתמיכת קבוצה מיליטנטית מקומית, תקפו הפולשים קסרקטינים של גדוד חי"ר 29 בירי וברימוני יד. לשני הצדדים נגרמו אבדות רבות. לוחמי המונטונרוס נמלטו למכוניות שהמתינו בכביש מהיר בקרבת מקום. העיתון בולטימור סאן דיווח בפברואר 1976 כי "בהרים מכוסי הג'ונגל של טוקומן... ארגנטינאים נלחמים בארגנטינאים במלחמת אזרחים בסגנון וייטנאם. עד כה, התוצאה מוטלת בספק. אבל אין ספק לגבי חומרת הלחימה, שבה מעורבים כ-2,000 לוחמי גרילה מן השמאל ואולי אפילו 10,000 חיילים."

בזמן שה-ERP נלחם בצבא בטוקומן, המונטונרוס היו פעילים בבואנוס איירס, והתנגשויות עם אנשי כוחות הביטחון נמשכו. בדצמבר 1975 פשטו פעילי המונטונרוס על מפעל חימוש בבירה, ונמלטו עם 250 רובי סער ותת-מקלעים. עד סוף 1975 נהרגו בסך הכל 137 קציני צבא, חיילים ושוטרים וכ-3,000 נפצעו כתוצאה מפעולות הטרור משמאל. העיתונאי האמריקני פול הופל כתב בבוסטון גלוב "למרות שיש חוסר רצון נרחב להשתמש במונח, אי אפשר להתעלם כעת מהעובדה שמלחמת אזרחים פרצה בארגנטינה."

בנוסף לפעולות היבשתיות, מונטונרוס קיבלו השראה מפשיטות הקומנדו הבריטיות והאיטלקיות על אוניות מלחמה במלחמת העולם השנייה. ב-1 בנובמבר 1974 נרצח מפקד המשטרה הפדרלית, אלברטו ויז'אר (Alberto Villar), כאשר פצצה שהוטמנה ביאכטה שלו על ידי מונטונרוס, התפוצצה. ב-22 באוגוסט 1975 נפגעה משחתת הצי הארגנטינאי, סנטיסימה טרינידד (משחתת ארגנטינאית), ממוקש עלוקה שהצמידו אליה אנשי צפרדע מהמונטונרוס. הפיצוץ גרם לנזק ניכר למחשב ולציוד האלקטרוני של הספינה. ב-14 בדצמבר 1975 ניסו אנשי צפרדע מן המונטונרוס לפגוע בדרך דומה במפקד הצי הארגנטינאי, אדמירל אמיליו מסרה. מסרה לא נפגע אך היאכטה שלו נפגעה קשות.

1976

בינואר 1976 העתיק בנו של לוטננט-גנרל בדימוס חוליו אלסגוראי, חואן אלסגאריי מכספת אביו טיוטה של "צו קרב 24 במרץ", ובו פרטי ההפיכה הצבאית המתוכננת, העביר אותה לראש המודיעין של מונטונרוס, רודולפו וולש. זה האחרון הודיע על כך להנהגת ארגון הגרילה. טוראי סרג'יו טרנופולסקי, ששירת בחיל הנחתים הארגנטינאי ב-1976 העביר גם הוא מידע רב ערך לוולש בנוגע לעינויים והרג של לוחמי גרילה שמאלנים המתרחשים בבית הספר למכונאות של הצי, ESMA. טרנופולסקי נחטף בהמשך על ידי כוחות הביטחון, יחד עם אביו, אמו ואחותו, כתגמול על פצצה שהטמין בבית המעצר, שלא הצליחה להתפוצץ. הניצול היחיד מהמעצרים היה אחיו דניאל, שלא היה בבית ביום הפשיטה. שאר בני המשפחה "נעלמו".

ב-2 בפברואר 1976 תקפו כחמישים פעילי מונטונרוס האקדמיה למשטרה חואן ווצ'יץ' בעיר לה פלאטה, אך על ידי צוערי המשטרה. ב-13 בפברואר זכה צבא ארגנטינה להצלחה גדולה כאשר גדוד חיל הרגלים המוטס ה-14 של חטיבת הרגלים המוטסת הרביעית ארב לפלוגת הג'ונגל של מונטונרוס, בה היו 65 פעילים, בפעולה ליד העיירה קאדיל במחוז טוקומאן. גדוד חיל הרגלים המוטס השני של אותה חטיבה הצליח בפעולה דומה כנגד פעילי ארגון ה-ERP, ששאף להצית מחדש את המרד במחוז טוקומאן. בשבוע שקדם להפיכה הצבאית, הרגו בני המונטונרוס 13 שוטרים; הארגון הודיע כי נשבע להרוג לפחות 3,000 שוטרים עד סוף העשור.

לוחמי הגרילה של ה-ERP ורשת התמיכה שלהם ספגו מתקפה קשה באפריל 1976, והמונטונרוס נאלצו לבוא לעזרתם עם כסף, נשק ובתים בטוחים. ב-2 ביולי פוצץ המונטונרוס מטען רב עוצמה בבניין המשטרה הפדרלית הארגנטינאית בבואנוס איירס. בפיצוץ נהרגו 24 בני אדם ונפצעו 66. ב-10 ביולי 1976 נכשל ניסיון של המשטרה לשחרר קצין בכיר בחיל האוויר הארגנטינאי שהוחזק כבן ערובה על ידי המונטונרוס. ב-19 ביולי הרג המונטונרוס את בריגדיר-גנרל קרלוס עומר אקטיס, שמונה לפקח על מונדיאל 1978 בארגנטינה. צבא ארגנטינה העריך ב-1976 כי המונטונרוס מונים 9,191 חברים בהם 991 לוחמי גרילה (391 קצינים ועוד 600 דרגות פעילים), כ-2,700 פעילים שאינם לוחמים אך חמושים, ועוד כ-5,000 תומכים.