פילוסופיה של הדיאלוג
פילוסופיה של הדיאלוג או פילוסופיה דיאלוגית היא פילוסופיה שצמחה מתוך המסורת האקזיסטנציאליסטית, ובשל כך ניתן לכנותה "קו-אקזיסטנציאליסטית".[1] בדומה לאקזיסטנציאליזם, הפילוסופיה הדיאלוגית עוסקת בשאלות אתיות של משמעות החיים, בדידות קיומית, חופש הרצון ואותנטיות, והיא שותפה להתנגדות למחשבה הכוּלית (טוטאלית) המקובלת בפילוסופיה, דוגמת השיטה הפילוסופית של הגל.[2] אולם, בשונה מהאקזיסטנציאליזם, הפילוסופיה הדיאלוגית נותנת קדימות לדיאלוג עם האחר על פני הקיום האינדיבידואלי כראשוני. היא רואה בדיאלוג מרחב קיום המאפשר משמעות, הקשבה, יצירתיות, מעורבות, ונטילת אחריות.
השפעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורותיה של הפילוסופיה הדיאלוגית משיקים למומנטים שונים בתולדות הדת והפילוסופיה. בפילוסופיה המערבית ניתן לציין את הדיאלקטיקה נוסח אפלטון, שכתביו הפילוסופים בנויים כדיאלוגים, מתוך תפיסה שהדיאלוג הוא מבנה יסודי של החשיבה. תנאי האפשרות לחשיבה, משמעות ואמת, לא מצויים באינדיבידואל הבודד אלא מצויים ביחס עם בין השיח האחר (צורת כתיבה שהמשיכה להתפתח גם אחריו). בפילוסופיה המזרחית, יש מקום משמעותי לחשיבה הדיאלוגית, בין היתר בקונפוציאניזם באופנישדות ובקואנים. גם ביהדות יש ביטוי חשוב לחשיבה הדיאלוגית, למשל בתושב"ע ובחסידות.
שתי מגמות משמעותיות בתולדות הפילוסופיה של המאה ה-20 השפיעו באופן נחרץ על התהוות הפילוסופיה הדיאלוגית:
- מרכזית הפילוסופיה של השפה, "המפנה הלשוני" בחשיבה הפילוסופית.
- הדומיננטיות של האקזיסטנציאליזם בפילוסופיה ובתרבות בכלל.
הוגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרטין בובר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מרטין בובר
ההוגה הבולט של זרם זה הוא מרטין בובר. בובר שאב השראה הן מהמסורת המערבית (והאקזסטנציאליזם בפרט), הן מפילוסופיות מזרחיות, והן ממסורת הפולמוס היהודית. בובר פיתח את משנתו הדיאלוגית בספרו "אני ואתה" משנת 1923.[3] בעיניי בובר, הרציונליזם, הפוזיטיביזם, והחשיבה הכוּלית-אבסולוטית מניחים צורת קיום היוצרת חיץ בין האני לבין כל דבר אחר מהאני. עם זאת קיים גם אופן קיום דיאלוג, המאפשר מפגש, שאותו הוא מכנה "אני-אתה" ומבדילו מן ה"אני-לז" המחפיץ.[4]
הוגים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פילוסופים נוספים שניתן לראותם כדיאלוגיים
- גישות נוספות בעלות אספקטים דיאלוגיים
- דיאלוגיזם (אנ') של מיכאיל בכטין
- "הפדגוגיה הדיאלוגית" של פאולו פריירה
- "אינטראקציה סימבולית" של ג'ורג' הרברט מיד
- "אתיקה של דאגה" של קרול גיליגן ושל נל נודינגס
- "קוסמופוליטיות" ו"קהילתנות" של צ'ארלס טיילור
- "סמוואדה" (בסנסקריט:saṃvāda) פילוסופיית הדיאלוג ההודית העכשווית של הפילוסופים כמו: דאיה קרישנה, ארינדם צ'קרברטי שרי אורובינדו וקרישנה צ'נדרה בהטצ'ריה
- "דיאלוג של צליוויזציות" של האנס קוכלר (אנ')
- "פסיכותרפיה המרוכזת באדם" של קרל רוג'רס
כמו כן, ניתן לציין כי הוגים פוסט-סטרוקטורליסטים כמו לוס איריגארי, ז'אק דרידה, ז'וליה קריסטבה, וג'ודית באטלר הושפעו רבות מהפילוסופיה הדיאלוגית, וקיימו איתה "דיאלוג".
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרות ראשונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מרטין בובר, בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה, תרגם צבי וויסלבסקי, מוסד ביאליק, 1964.
- מרטין בובר, אני ואתה; תרגום מגרמנית: אהרון פלשמן; דברי הקדמה: שולמית אלוני; נספחים: יעקב רז, אהרון פלשמן, אדמיאל קוסמן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ג 2013.
- עמנואל לוינס, כוליות ואינסוף, תרגום רמה איילון, הוצאת מאגנס, 2010
ספרות משנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר, מוסד ביאליק, 1974. (הספר המלא באתר כותר)
- חגי כנען, פנימדיבור: לראות אחרת בעקבות עמנואל לוינס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.
- נמרוד אלוני, דיאלוגים מעצימים בחינוך ההומניסטי (עריכה), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.
באנגלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Rob Anderson, Leslie A. Baxter, Kenneth N. Cissna (Eds.). (2004). Dialogue: theorizing difference in communication studies.
- Peter Atterton, Matthew Calarco, Maurice S. Friedman (2004). Lévinas & Buber: dialogue & difference
- Samuel Hugo Bergman (1991). Dialogical philosophy from Kierkegaard to Buber.
- Kenneth N. Cissna & Rob Anderson (2002). Moments of meeting: Buber, Rogers, and the potential for public dialogue.
- Hans Köchler (2009). The Philosophy and Politics of Dialogue.
- Tim L. Kellebrew (2012). Brief Overview of Dialogical Psychotherapy
- Tim L. Kellebrew (2013). On the World as Misrepresentation
- Slavoj Žižek, "Philosophy is NOT a dialogue", in Philosophy in the Present by Alain Badiou and Slavoj Žižek (Polity Press, 2009)
- Hune Margulies (2017), Will and Grace: Meditations on the Dialogical Philosophy of Martin Buber
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ נתן רוטנשטרייך, "בין כוליות לזיקה" עמ' 3, מתוך: "הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר" מאת שמואל הוגו ברגמן
- ^ נתן רוטנשטרייך, "בין כוליות לזיקה" עמ' 2, מתוך: "הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר" מאת שמואל הוגו ברגמן
- ^ Max Rosenbaum, Milton Miles Berger (1975). Group psychotherapy and group function, p. 719.
- ^ Maurice S. Friedman (1955) Martin Buber. The Life of Dialogue, p. 85. University of Chicago Press.
