לדלג לתוכן

ארנסטו סאבטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארנסטו סאבטו
Ernesto Roque Sabato
לידה 24 ביוני 1911
רוחאס, ארגנטינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 באפריל 2011 (בגיל 99)
Santos Lugares, ארגנטינה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Ernesto Roque Sábato עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארגנטינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים Santos Lugares עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה הלאומית של לה פלאטה, אוניברסיטת הרווארד, Rafael Hernández National College עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה ספרדית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה שירה, מסה עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות המנהרה, על קברים וגיבורים, אבדון עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1945 – מרץ 2004 (כ־59 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים מריו סאבטו, חורחה פדריקו סאבטו עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מדליית זהב של החוג לאמנויות היפות (2002)
  • Gran Premio de Honor de la SADE (1974)
  • פרס מיגל דה סרוואנטס (1984)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מורסיה (1989)
  • הפרס הבינלאומי ע"ש מננדס אי פלאיו (1997)
  • אביר בלגיון הכבוד
  • בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ארנסטו סאבטו (ספרדית: Ernesto Sabato; 24 ביוני 191130 באפריל 2011) היה סופר ארגנטינאי, פיזיקאי, צייר, הוגה דעות חתן פרס סרוונטס 1984.

ארנסטו סאבטו, בן למהגרים איטלקים, נולד בעיירה רוחאס שבמחוז בואנוס איירס. הוא היה בנם העשירי של פרנצ'סקו וג'ובאנה מריה פרארי, סאבטו. וארנסטו נקרא על שמו של אחיו שנפטר. (סבטו עצמו העיד שמקור שם משפחתו הוא שבתאי ולכן ייתכן מאוד שיש לו שורשים יהודיים,) הוא למד בקולחיו נסיונאל דה לה פלאטה, שם הכיר את פדרו הנריקס אורניה, שהיה, לטענתו, ההשראה לקריירה הספרותית שלו מאוחר יותר. שם גם הפך לפעיל קומוניסטי נלהב במסגרת "הרפורמה האוניברסיטאית". ב-1933 הפך המזכיר הכללי של "הפדרציה הקומוניסטית הצעירה". סאבטו, אשר היה פעיל קומוניסט נלהב במשך שנים אחדות, עד אשר ניער את חוצנו מן הסטליניזם בכנס בריסל בשנת 1935 והתרחק סופית מהמפלגה, למד פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת לה פלאטה שבארגנטינה. משקיבל תואר דוקטור בפיזיקה גרעינית, נסע בשנת 1938 לפריז כדי לעבוד במעבדת ז'יל-קירי כחוקר אטום. מגעיו עם הסוריאליזם דחפו אותו כבר בתחילת אותה תקופה להזניח באופן חלקי את סדר החשיבה המדעית וצלילותה ולהעדיף על פניהם את ההתמסרות לתיאור תעצומות הנפש ואפלוליותה באמצעות היצירה הספרותית.

בשנת 1940 חזר סאבטו לארגנטינה אחרי שהות קצרה בארצות הברית והתחיל לעסוק במחקר ובהוראה, אולם התקרבותו לכתב-העת "דרום" ועליית הפרוניזם הפופוליסטי לשלטון בארצו הביאו אותו בשנת 1945 לנטוש אחת ולתמיד את פעילותו המדעית ובמקומה להקדיש את רוב עתותיו להגות ולכתיבה. באותה שנה פרסם סאבטו את ספר ביכוריו, "אחד והיקום", קובץ מאמרים שיוצרו מתח בו ביקורת נוקבת על המסורת האידאולוגית שהמאה העשרים ירשה מקודמתה. שני ספרי ההגות שפרסם סאבטו בשנים שלאחר מכן, "גברים וגלגלי שיניים" (1951) ו"הטרודוקסיה" (1951), מקצינים אף יותר את חוד אמירתו של כותבם נגד המדע העקר, אשר לפי תפישת הסופר אינו מסוגל להבטיח שום ידיעה שאינה ארעית, ולכן הוא ממילא מרוחק מעולמו של האדם הסובל ומת. אופי הטרילוגיה הפילוסופית קודר ופסימי ביותר, והוא מביע נחרצה את אמונת יוצרה, כי מקורו של הדחף למחקר המדעי הוא במונח קדמה, העלול להמיט על האנושות תוצאות הרות אסון.

אותו סוג של ייאוש עכור, שנלווים אליו זעם, דכדוך, דיכאון, חוסר-אונים ואלימות, מאפיין גם את רוח "המנהרה" (1948; עם עובד, פרוזה אחרת, 2003),[1] רומן שקדם ל"על קברים וגיבורים" (1961; עם עובד, ספרייה לעם, 1987) ו"אבדון" (1974; הקיבוץ המאוחד / כתר, 1986). הספר אבדון הוא סוג של אוטוביוגרפיה המשולבת עם בדיה. שני תאריכים חשובים בעיניי סאבטו מניעים את הרומן: האחד 1938 בפאריס כאשר האמן דומינגס עוקר את עינו של הצייר האוסטרי בראונר ושנת 1973 בואנוס איירס, כאשר המשטר הצבאי מטיל אימה על אזרחי ארגנטינה. בנוסף כל גיבורי ספריו הקודמים נפגשים בספר זה עם סאבטו עצמו, המופיע ברומן בשמו המלא.

יותר מבספרי ההגות הרבים שכתב קנה לו סאבטו את תהילתו בשלוש היצירות הספרותיות האלה, וכך גם הנציח את מעמדו כאחד מגדולי הסופרים הארגנטינאים בזמנו. בשנת 1979 הוענק לו בצרפת אות לגיון הכבוד, ובשנת 1984 זכה בספרד בפרס מיגל דה סרוונטס היוקרתי. בסוף 1983 מונה סבאטו ליושב ראש הוועדה הלאומית על היעלמותם של אנשים, שמונתה כדי לחשוף את פשעי המשטר הצבאי בארגנטינה ולנסות להתחקות על עקבותיהם של האזרחים והאזרחיות שנחטפו ונעלמו במהלך המלחמה המלוכלכת. עבודת הוועדה פורסמה ב-1984 בדו"ח הממלכתי "לעולם לא עוד" (Nunca Más). בשנת 1989 זכה בפרס ירושלים המוענק לסופר המעלה ביצירותיו את הרעיון של חופש הפרט בחברה.

סאבטו נחשב לידיד ישראל, וב-1960 יצא כנגד גורמים אנטישמיים אשר האשימו את ישראל כפוגעת בריבונות ארגנטינה וזאת בעקבות לכידת אדולף אייכמן. סאבטו פרסם מאמר בשם "ריבונות הקצבים" ובו טען כי לא הישראלים הפרו את הריבונות הארגנטינאית אלא אדולף אייכמן עצמו, ואם הדבר היה תלוי בו הוא לא רק היה מסגיר את אייכמן לישראל אלא הורג אותו במו ידיו.

נישא ב-1936 למטילדה קומינסקי ריצ'טר.

בשנותיו האחרונות איבד בהדרגה את כושר הראייה שלו ודווקא אז החליט להתמסר לציור.

סאבטו נפטר עקב סיבוכים של מחלת הברונכיטיס והוא כמעט בן 100.

דמותו של ארנסטו סבטו מתוארת בספרו של מוחמד מבוגאר סאר "זיכרונם הכמוס ביותר של בני האדם"[2]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארנסטו סאבטו בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ רמי סערי, אהבה מקודשת בדם, באתר הארץ, 3 בדצמבר 2003
  2. ^ מוחמד מבוגאר סאר, זיכרונם הכמוס ביותר של בני האדם, מודן, 2023, עמ' 364-365