תוכנית הגרעין של ישראל
| נשק גרעיני |
|---|
|
| רקע |
| היסטוריה • מלחמה • מרוץ החימוש • תוכן / ניסויים • השפעות • ארסנל • ריגול • התפשטות הנשק |
| סוגי פצצות |
| פצצה מלוכלכת • נייטרון • ביקוע גרעיני • מימן • ילד קטן • איש שמן • פצצת הצאר • פצצה מומלחת |
| מדינות שמחזיקות בנשק גרעיני או שהחזיקו בו בעבר |
|
לפי ההערכות של מקורות זרים ישראל היא המדינה השישית שהשיגה יכולת שימוש עצמאית בנשק גרעיני. עם זאת לישראל מדיניות של "עמימות גרעינית" - כלומר, לא לאשר ולא להכחיש יכולת גרעינית. אף על פי שישראל לא הודיעה במפורש על יכולתה הגרעינית, על פי הדלפה לעיתונות של מרדכי ואנונו (טכנאי שעבד בקריה למחקר גרעיני) וכן על פי הערכות של מומחים וארגוני מודיעין שונים ורמיזות של אנשי ממשל בישראל,[1] ישראל נמנית עם המדינות שברשותן נשק גרעיני.
בשל העמימות אין מידע אמין אודות המספר המדויק של הפצצות הגרעיניות שברשות ישראל, אך מקובל להעריך סדר גודל של עד 600 פצצות מדגמים שונים. ההערכות מתבססות על הדלפתו של ואנונו, על קיומו של הידע הנדרש בידי מדעני ישראל, ועל פוטנציאל הייצור של הקריה למחקר גרעיני.
הדיון ביכולתה הגרעינית עולה מפעם לפעם לכותרות העיתונים. ראשי ממשלה ישראלים שונים התבטאו בעניין ובפרט עלתה הסוגיה לדיון עם המידע שפרסם ואנונו בשנת 1986. בעקבות הפרסום הורשע ואנונו בבגידה ובריגול חמור. הדיון ביכולתה הגרעינית של ישראל מקודם בחלקו גם על ידי ממשלת מצרים.[2]
תחילת פעילותה הגרעינית של ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדיון בנושא פיתוח נשק גרעיני עלה על סדר היום כבר בשנות ה-50 של המאה ה-20 ולמעשה עם תום מלחמת העצמאות. קברניטיה של מדינת ישראל הגיעו כבר אז להחלטה כי על מדינת ישראל להתחמש בנשק גרעיני לצורך הרתעת מדינות ערב שאינן משלימות עם קיומה.[3] ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון, פעל למימושה של אופציה גרעינית לישראל לצורך מניעת מלחמת השמדה. בשלב מאוחר יותר האמין שכאשר מדינות ערב יבינו שלישראל יש יכולת גרעינית הן יזנחו את הרעיון להשמידה, דבר שיוביל בטווח הארוך לשלום באזור[דרוש מקור]. כדי לחזק את עמדתו, העלה בן-גוריון את הרעיון שבעוד שהערבים יכולים להפסיד מלחמה אחר מלחמה, הרי שלישראל אסור להפסיד ולו במלחמה אחת. ישראל, לפי בן-גוריון, לא תוכל לעולם לעמוד נגד הכמות המספרית של מדינות ערב, ולשם כך עליה להחזיק אופציה גרעינית לשם הרתעה[דרוש מקור].
חשיפת הפעילות לפיתוח פצצת אטום
[עריכת קוד מקור | עריכה]החשיפה הראשונה של הפעילות הגרעינית של מדינת ישראל לפיתוח פצצת אטום אירעה במהלך 1960. בחודשים הראשונים של השנה ביצעה צרפת שני ניסויים גרעיניים פומביים במדבר סהרה, והפכה באופן רשמי למדינה הרביעית בעלת יכולת גרעינית.[4] ידיעות על קשרים בין ישראל לצרפת בנושא האטום החלו להתפרסם בעיתונות.[5] באוקטובר פרסם העיתון הירדני "אל שעב" ידיעה על כך שישראל מפתחת פצצת אטום בסיוע צרפתי.[6] ב-17 בדצמבר פרסם על כך גם העיתון הבריטי דיילי אקספרס, והפעם דובר שגרירות ישראל בלונדון הכחיש את הידיעה. הפרסום וההכחשה הישראלית פורסמו בישראל ובעולם,[7] והדבר הביא לתגובות שרשרת. עיתונים אחרים בעולם החלו גם לפרסם תחקירים בנושא. ב-19 בדצמבר חשף העיתון וושינגטון פוסט, שהוועדה המשותפת של שני בתי הקונגרס האמריקאי ערכה דיון בנושא הידיעות על הפעילות הגרעינית של מדינת ישראל, ב-8 בדצמבר, ושהכור שישראל בנתה יאפשר לה לפתח פצצת אטום בתוך 5 שנים.[8] עיתון בגרמניה חשף שגם מבצע סיני תוכנן מראש על פי הסכם צרפתי-ישראלי.[9] גם ידיעה על כך שארצות הברית גילתה שישראל בונה כור ליד דימונה נחשפה.[10]
לעומת זאת, העורך המדעי של העיתון ניו יורק טיימס טען שישראל אינה מסוגלת לייצר פצצות אטום, הכור קטן מדי ותהליך הזיקוק והריכוז של פלוטוניום דורש מפעל כימי מיוחד, שהקמתו דורשת הון עתק שאין למדינת ישראל.[11]
העיתונאי שפרסם את הידיעה, צ'פמן פינצ'ר (אנ'), היה מקורב למודיעין הבריטי והיה בעל קשרים בסוכנות הביון הבריטית. בשנת 2005 טען הגרדיאן כי הידיעה נשתלה על ידי פינצ'ר בכוונה (כחלק מחשיפה שעודפי מים כבדים שרכשה בריטניה מנורווגיה נמכרו לישראל ונשלחו לדימונה באותן השנים).[12][13]
התגובות לחשיפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפרסום הנרחב גרר התייחסות פומבית ראשונה של בן-גוריון לעניין זה, שבה אמר שהכור "מיועד לצורכי שלום בלבד".[14] השבועון העולם הזה, פרסם ב-28 בדצמבר 1960 גיליון שהוקדש כולו לשמועות על פצצת האטום של ישראל. בגיליון הועלו מספר טענות, בין השאר ששמעון פרס היה אחראי להדלפה במטרה להסיט את דעת הקהל מפרשת לבון, שעלות הקמת הכור על פי הערכות שפורסמו בעיתונות הזרה הייתה כ-500 מיליון ל"י, כשליש מתקציב המדינה ועל שלטון היחיד של בן-גוריון שקיבל את ההחלטה על הקמת הכור ללא שיתוף הממשלה או הכנסת. אורי אבנרי פרסם כתבה בשם "המדריך האטומי לאזרח הישראלי". בנוסף פרסמו תמונות של אזור הכור שאחת מהן הושחרה.[15] ב-25 בדצמבר הודיע נשיא מצרים נאצר כי יפתח במלחמת מנע, אם יתברר שאכן ישראל בונה פצצת אטום.[16]
בתחילת 1962, פרסם אליעזר לבנה מאמר בעיתון הארץ שיצא כנגד רעיון בניית דוקטרינה צבאית ישראלית עתידית המושתתת על טילים בליסטיים ועל נשק גרעיני.[17] זמן קצר אחר כך ארגן לבנה יחד עם ישעיהו ליבוביץ מסיבת עיתונאים בירושלים, בה השתתפו כ-20 איש, חברים לשעבר בוועדה לאנרגיה אטומית, אנשי ציבור ואינטלקטואלים, בה קראו לפירוז אטומי של המזרח התיכון והקימו את הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון.[18] הוועד טען כי ביטחונה של ישראל אינו נשען על השגת פצצת אטום, אלא על מניעת התגרענות האזור כולו. כמו כן נטען כי השגת פצצת אטום תגרור מאמצים מוגברים של הערבים להשיגה אף הם, ולמאזן אימה העלול להמיט אסון על המפעל הציוני. בין חברי הוועד נמנו: מרטין בובר, אפרים אלימלך אורבך, יהושע בר-הלל, עקיבא ארנסט סימון, גרשם שלום, שמואל סמבורסקי, הרב לואיס יצחק רבינוביץ, וחבר הכנסת מהמפלגה הליברלית שניאור זלמן אברמוב.[18][19]
במהלך 1962 יזמו מספר אספות נוספות, ערכו פניות לחברי כנסת,[20] פרסמו מאמרים בעיתונות ולקראת סוף השנה ארגנו עצומה שקראה לממשלה להימנע מלהכניס נשק גרעיני לאזור.[21] מספר חברי כנסת העלו הצעות לסדר יום ושאילתות על הנושא, ביניהם ישראל ברזילי, משה סנה, יעקב חזן ותופיק טובי.[22] ב-7 באוגוסט דחתה הכנסת הצעה לסדר היום של מפ"ם ומק"י, לדיון בפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. בתגובה אמר בן-גוריון שקווי היסוד של הממשלה כללו קריאה לפירוק נשק, אך לא נשמעה תגובה ממדינות ערב לקריאה זו.[23] חבר הכנסת משה כרמל טען שהוא בעד פירוז, אך מאחר שמדינות ערב לא נענו לקריאה אין ברירה אלא לפתח את הנשק ואז לדון בפירוז מתוך עוצמה.[24]
החוקר ד"ר אבנר כהן טוען כי בשלהי מאי 1967, ב"תקופת ההמתנה" שלפני מלחמת ששת הימים, הצליחה ישראל לאחר פעילות קדחתנית לבנות התקן גרעיני מאולתר.[25] במהלך "תקופת ההמתנה" צורפו משה דיין ומנחם בגין לממשלה, מעמדו של לוי אשכול נחלש, ומצבה האסטרטגי של המדינה השתנה - כל אלה הובילו שוב לשינוי מדיניות הממשלה בנושא הגרעין. בתקופה זו חדל הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון מפעילותו. אבנר כהן כותב כי תקופת פעילותו של הוועד הייתה הדבר הקרוב ביותר לדיון דמוקרטי פומבי במדיניות הגרעין של ישראל מאז ומעולם.[26]
כורים גרעיניים בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]למדינת ישראל כור מחקר גרעיני באזור שפך נחל שורק, אשר הוקם ב-1958 בגלוי ונמצא תחת פיקוח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.
במסגרת מדיניותה הגרעינית של מדינת ישראל הוקמה בשנת 1960, בעזרת ממשלת צרפת, הקריה למחקר גרעיני ליד דימונה. ביוני 1960 טענה ישראל כי המבנה המוקם הוא "מפעל טקסטיל", בספטמבר אותה שנה תיארו אישים ישראלים את המבנה ההולך ונבנה כ"תחנת מחקר במטלורגיה", ולאחר מכן נטען כי זהו כור למטרות שלום בלבד. ממשלת ישראל מסרבת לפתוח את הכור לפיקוח בינלאומי, אף על פי שבתחילת הפעלתו ביקרו בכור משלחות ביקורת אמריקאיות.
בשנת 1979 נקלט על ידי לוויינים הבזק שיוחס לפיצוץ אטומי באוקיינוס ההודי, ונטען שהוא קשור לניסוי גרעיני שערכו במשותף ישראל ודרום אפריקה.
יכולתה הגרעינית של ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערכות ראשונות על אפשרות חתירתה של ישראל לנשק גרעיני פורסמו בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20. הערכות אלה זיהו את "הקריה למחקר גרעיני - נגב" כבסיס לתוכניות אלה.[27]
על פי ההערכות, בעת מלחמת ששת הימים, היו בידי ישראל שני כלי נשק גרעיניים בעיצוב פרימיטיבי, על פי הערכות נוספות היו בידי ישראל באותה התקופה כ-13 כלי נשק גרעיניים ויש הטוענים כי כמות כזאת הייתה בידי ישראל רק ערב מלחמת יום הכיפורים. מקובל להניח כי הקפיצה הגדולה בכושר הייצור הישראלי התרחשה אי שם בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, אז עברה ישראל לייצר כ-10 כלי נשק גרעיניים בשנה, רובם פצצות מימן, כאשר על פי ניתוח דגם פצצה שצילם מרדכי ואנונו בדימונה, מניחים כי פצצת גרעין ישראלית סטנדרטית מכילה 4 ק"ג פלוטוניום והיא בעלת עוצמה שבין 130–260 קילוטון (פי 10–20 מזו שהוטלה על הירושימה).
לאחר גילוייו של מרדכי ואנונו באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, התקבלה ההערכה שלישראל היה ארסנל תחמושת גרעינית בסדר גודל של 200 כלי נשק גרעיניים ב-1980. באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 הועלתה ההערכה לכ-400 כלי נשק גרעיניים[28] מסוגים שונים כולל פצצות היתוך תרמו-גרעיני (פצצות מימן, החזקות יותר מפצצת אטום רגילה) וכלי נשק טקטיים אחרים. אם מידע זה נכון, הרי שישראל היא המעצמה הגרעינית השישית בגודלה בעולם.[29][30] ב-2014 פורסם בארצות הברית מחקר שלפיו כמות הנשק הגרעיני שבידי ישראל עשויה להיות קטנה מכך בהרבה.[31] על פי הערכה מנובמבר 2015, לישראל כ-115 ראשי קרב גרעיניים.[32]
במקביל לפיתוח כלי הנשק הגרעיניים עצמם, פיתחה ישראל תוכנית טילים שיוכלו לשאת את כלי הנשק הללו לכל מטרה אפשרית. סדרת טילי יריחו שפיתחה ישראל כוללת שלושה דגמים: יריחו 1, יריחו 2 ויריחו 3. כאשר 2 הראשונים הם בעלי טווח של 500 ו-1,500 ק"מ בהתאמה, ואילו יריחו 3 המבוסס על משגר הלוויינים הישראלי "שביט" הוא בעל טווח שבין 4,500 ל-7,000 ק"מ, לדעת הממעיטים, כאשר הוא נושא ראש קרבי במשקל של טון (או 6,000 - 6,500 ק"מ בנשיאת ראש גרעיני ישראלי סטנדרטי במשקל 350 ק"ג)[33] ועד 7,800 ק"מ לדעת המרבים.[34]
טווחים כאלו מאפשרים לטילי הגרעין של ישראל לכסות את רוב שטחה הגדול של אסיה, את כל אירופה ואת כל אפריקה ואולי אף לאפשר פגיעה בחלקים הקרובים יותר של אמריקה הצפונית.
לא ידוע האם בנתה ישראל בסיסי סילו לטילים ("אסמים"), בסיסים אלו יכולים לאפשר לישראל להשתמש בטילים הגרעיניים שלה גם כאשר הבסיס שבו הם מאוחסנים מותקף בנשק גרעיני.
יתרון משמעותי בשיגור טיל גרעיני מצוללת הוא בכך שבעצם שיגור הטיל אין סיכון של אוכלוסיית המדינה. היות שלישראל יש מספר מועט של צוללות, המוגבלות בטווח הפעילות שלהן ובמספר הטילים שהן נושאות, יהיה זה בזבזני מבחינת כושר ההרתעה להשתמש בהן למכה ראשונה, אם כי, בשל הסיכונים הכרוכים בשיגור נשק גרעיני מתוך שטחה של המדינה, במיוחד בשל אחוזי הכישלון הגבוהים יחסית בעת שיגור השביט (שני כישלונות בשיגור לווייני "אופק", אם כי בתנאים קשים מאוד של שיגור אנכי וכנגד סיבוב כדור הארץ כדי למנוע את נפילת הלוויינים בשטח מדינות אויב) שעליו, על פי הערכות, מבוססים הטילים ארוכי הטווח של ישראל, קיימת אפשרות שישראל תשתמש בצוללות כבר במכה הראשונה של תרחיש קיצוני שבו היא תבחר להשתמש בנשק גרעיני.
ארגון איכות הסביבה "גרינפיס" הציג במרץ 2007 פרטים המבוססים על הערכות בדבר מתקני הגרעין של ישראל. לטענת הארגון, לבד משני הכורים הגרעיניים בשורק ובדימונה יש לישראל גם כמה מחסנים של נשק גרעיני: באזור עיילבון שבצפון פועל מתקן לאחסון נשק גרעיני טקטי, ובאזור יודפת יש מתקן להרכבת נשק גרעיני. גם באזור המושבים תירוש וזכריה שבחבל עדולם וכן בחיפה מחזיקה ישראל, על פי מקורות אלה, מתקנים לאחסון טילים גרעיניים.[35]
מדיניות השימוש בנשק הגרעיני
[עריכת קוד מקור | עריכה]משקלו העיקרי של הנשק הגרעיני הוא ההרתעה - הן כנגד מדינות האויב והן כנגד מעצמות העל. קיומו של נשק מסוג זה והחשש שישראל תעשה בו שימוש אמור למנוע ממדינות ערב להשתמש בכוחן הקונבנציונלי נגד ישראל.
על פי הערכות, השתמשה ישראל באיום של הפעלת הנשק הגרעיני שלה בעת מלחמת יום הכיפורים כדי לקבל סיוע צבאי ומדיני מארצות הברית.[36] יש טענות שישראל עשתה שימוש באיום כזה גם בעת מלחמת המפרץ (ראו להלן).
כמו כן על פי הערכות, שימוש בנשק הגרעיני הישראלי יכול להיעשות רק בהוראה ישירה של ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל או שלושתם גם יחד. בהקשר להפעלת הפוטנציאל הגרעיני של הצוללות מסדרת דולפין נטען כי את מקומו של הרמטכ"ל בהפעלת הנשק הגרעיני ממלא מפקד חיל הים.[דרוש מקור]
לפי טענה זו, גם במקרה שבו צה"ל יימצא במצוקה חמורה - עדיין, ישראל תוכל להימנע ממלחמה גרעינית באמצעות פגיעה חמורה בכוחות הצבאיים הקונבנציונליים של האויב באמצעות נשק גרעיני בעל נזק מצומצם המספיק לגרימת נזק חמור מאוד לכוחות צבא קונבנציונלי שמטבעו נע במסות גדולות - על ידי ניצול המצב בו פצצת נייטרון אחת יכולה להשמיד דיוויזיית טנקים שלמה הנעה בטור.
לפי הפרסומים, מדיניותה הגרעינית של ישראל גורסת כי שימוש בנשק גרעיני ייעשה רק באחד משלושת המצבים הבאים:
- השמדת חיל האוויר
- חציית הקו הירוק על ידי כוחות צבאיים סדירים
- שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי נגד ישראל
בעוד שבשני המקרים הראשונים תיתכן אפשרות להשתמש בנשק טקטי כדי להכריע צבאית את האויב, הרי שהמצב השלישי מורכב יותר.
פיתוח פרויקט החץ הביא לשינוי במדיניות האסטרטגית במדינות האסלאם הקיצוניות הקרובות לישראל - מאז 1973 נשענות מדינות ערב על אסטרטגיה הגורסת כי קיימת עדיפות למצבורי טילים בליסטים בעלי טווח בינוני-ארוך, המסוגלים לשאת ראשים קרביים גדולים, על פני בניית חילות אוויר גדולים מתוך ההנחות הבאות:
- חיל האוויר הישראלי יעלה תמיד ביכולותיו ובאופן ניכר על אלו של חילות האוויר הערביים
- עלות החזקת חיל אוויר גדול יקרה לאין שיעור ממחיר החזקתם של טילים
עם השנים נוספו לכך שיקולים נוספים, כמו הייצור והפיתוח הקלים יחסית של טילים בליסטיים לעומת ייצור ופיתוח מטוסי הפצצה, זמן התגובה המהיר מאוד של הטילים והעמידות הגבוהה שלהם מול מערכי הגנה אווירית בהשוואה למטוס.[37]
בעקבות מלחמת המפרץ שונתה דוקטרינת ההפעלה של טילים בליסטיים והיקף הייצור שלהם בסוריה ובאיראן. הנחת העבודה שהביאה לשינוי במדינות אלו היא כי ירי טילים מועטים על ישראל בכל מטח, כפי שהתרחש במלחמת המפרץ על ידי עיראק של סדאם חוסיין לא יחדור את מעטה ההגנה האווירית של ישראל ולא יגרום לכאוס בעורף הישראלי. לכן, הדוקטרינה הטילאית החדשה היא שיגור מטחים של מאות טילים ורקטות לעבר ישראל, שכל אחד נושא ראש קרבי במשקל שבין 500–1500 ק"ג, היכולים לשאת נשק כימי או נשק ביולוגי. איראן פועלת כל העת להרחבת היקף יכולת ירי הטילים האסטרטגיים הן מבחינת כמות, קיצור זמן הכנה לשיגור, דיוק והתחמקות ממיירטים.
ברירת שמשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]לתרחיש שבו תשתמש ישראל בנשק גרעיני בהימצאה על סף השמדתה הפיזית ובמצב שאין לה מה להפסיד, ניתן השם "ברירת שמשון" - סוג של נקמה על סמך דוגמת שמשון הגיבור התנ"כי שלפת את עמודי מקדש האל דגון ומספר הפלשתים שהרג במותו היה רב יותר מאשר בחייו, בקוראו: "תמות נפשי עם פלשתים".
שלוש צוללות דולפין שהתקבלו מגרמניה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 נושאות, על פי הערכות, ארבעה טילי שיוט מתוצרת ישראל, כל אחת, בעלי טווח של 1,500 ק"מ ומאפשרות לישראל להגיב במכה שנייה גם אם בסיסי הגרעין על אדמתה יוחרבו במכה הראשונה.[38]
העיתונאי סימור הרש טען בספרו "ברירת שמשון" כי לישראל שתי סוללות תותחים לפחות, שהוסבו, באמצעות הגדלת טווח הירי ל-70 ק"מ (תוך הקטנת הדיוק), לעשיית שימוש בנשק גרעיני טקטי, הגורם לנזק בהיקף מצומצם (בדרך כלל קילוטון אחד, 5% - 10% מעוצמת הפצצה שהוטלה על הירושימה) ובפצצות נייטרון שמפיצות קרינה רבה, המסוגלת לחדור שכבות שריון עבות מאוד, אך נעלמת לאחר כ-24 שעות וקוטלת רק אורגניזמים ביולוגיים (בני אדם, חיות, צמחים) ואינה גורמת לנזק למבנים או לכלי הנשק של האויב עצמם.
עמימות גרעינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבחינה הצהרתית מאמצת ישראל מדיניות של עמימות בנוגע ליכולותיה הגרעיניות. העמימות בנושא הייתה אמורה מחד להרתיע את מדינות ערב מלנהל מלחמת השמד נגד ישראל ומאידך לא לדחוף אותן להשיג טכנולוגיית גרעין משלהן. ובנוסף להימנע מגינוי ונקיטת צעדים על ידי האו״ם נגד ישראל בשל הודאה.
היסטוריה מלחמתית של הנשק הגרעיני בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת ששת הימים
[עריכת קוד מקור | עריכה]החוקר ד"ר אבנר כהן טוען כי בשלהי מאי 1967, ב"תקופת ההמתנה" שלפני מלחמת ששת הימים, הצליחה ישראל לאחר פעילות קדחתנית לבנות התקן גרעיני מאולתר.[25] במאמר שפרסם הפרשן הצבאי יוסי מלמן נטען שישראל אף נערכה להפעלתו של התקן זה.[39]
לדברי מלמן לא ברור אם הדיון בו נתקבלה ההחלטה נערך בידיעה או באישור של ראש הממשלה לוי אשכול. לדבריו מי שהיה אחראי לנושא הוא הרמטכ"ל לשעבר, רב-אלוף (מיל') צבי צור, שהיה אז עוזר שר הביטחון ועמד בראש ועדה מצומצמת שעסקה בסוגיה. מלמן מצטט את דברי צור שאמר, בעדות שפורסמה לאחר מותו על ידי העיתונאי אמיר אורן ב"הארץ", כי "לא שמישהו חשב לעשות משהו. הדרג הפוליטי לא עסק בזה והדרג הטכני שאני הייתי חבר בו היה (צריך) לבדוק מה מצבנו, ואם אפשר לעשות משהו, זה הכל. אחרי יום הסתבר שלא צריך לבדוק. אבל ביום הראשון בדקנו". לצד צור ויצחק יעקב השתתף בדיונים גם אלוף-משנה (מיל') יובל נאמן.
מלמן מדגיש כי מי שדחף באותם ימים להבלטת היכולת הגרעינית של ישראל היה שמעון פרס, אז חבר הכנסת מטעם סיעת רפ"י, שימים אחדים לפני המלחמה הצטרפה לממשלת הליכוד הלאומי. לדברי מלמן, המסתמך על דברי הביוגרף של פרס, מיכאל בר-זוהר, ב-1 ביוני 1967 הציע פרס "לבצע ניסוי גרעיני הפגנתי, שיציג בפני הערבים והעולם את עוצמתה של ישראל", אך הצעתו נדחתה.
הבדיקה וההכנות לשמישות נעשו על ידי רפא"ל שמהנדסיה עבדו מסביב לשעון בשבועות שלפני המלחמה. במקביל הצטווה מפקד סיירת מטכ"ל, סגן-אלוף דב תמרי, להכין צוות של היחידה, שיוטס במסוק לחצי האי סיני ויישא עמו "חפץ", שלא הוסבר לו מהו. הכוונה הייתה, ככל הנראה, שהלוחמים יניחו את ה"חפץ" – המתקן הגרעיני הראשון של ישראל – על הר גבוה בסיני.
מלמן הדגיש כי על פי העדויות והאזכורים המעטים הקיימים בנושא, הכוונה הייתה לאיים בהפעלת המתקן כדי להרתיע את מצרים. לדברי מלמן אפשר שגם דובר על הפעלת המתקן, כמוצא אחרון, אם צבא מצרים יפעיל במלחמה נשק כימי או ביולוגי או יפציץ בטילים מרכזי אוכלוסייה וישראל תעמוד בפני סכנת הכחדה. מלמן מצטט את דברי יצחק יעקב בספרו, כי "אף לא פעם אחת, לשנייה אחת, לא עלה בדעתי, שאמצעי ההרתעה הפרימיטיבי שהכנו יבוא לידי שימוש אם נאצר לא יפעיל את טיליו".
מלחמת יום הכיפורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ישראל במלחמת יום הכיפורים
בראיון שנתן ארנן עזריהו, יועצו של השר ישראל גלילי, לאבנר כהן, תיאר עזריהו (על פי דברים ששמע, לדבריו, מגלילי) התייעצות שקיימה ראש הממשלה, גולדה מאיר, עם השרים משה דיין, יגאל אלון וגלילי, בצהרי 7 באוקטובר 1973, היום השני למלחמת יום הכיפורים, לאחר שקיבלו סקירה מהרמטכ"ל דוד אלעזר. בסופה של התייעצות זו הציע דיין, לקיים, לנוכח חומרת המצב בחזיתות, הפגנה של יכולתה הגרעינית של ישראל. השרים אלון וגלילי התנגדו בתוקף להצעה, וזו נדחתה על ידי ראש הממשלה, גולדה מאיר, שאמרה לדיין: "תשכח מזה".[40] אדם שניר, מאבטחה של ראש הממשלה גולדה מאיר, סיפר בעדות למשה שוורדי חוקר מודיעין וביטחון שהוא עצמו היה עד לסיטואציה, שבה בצוהרי ה-7 באוקטובר 1973 דרש שר הביטחון משה דיין מראש הממשלה גולדה מאיר הפגנה גרעינית והיא דחתה אותו במילים: "רק זה עוד חסר לי".[41]
ישראל גלילי כתב בפתקים על אירוע ואמר כי משה דיין נכנס עצבני וצריך להיות מוכנים עם הדברים של דוסטרובסקי (ישראל דוסטרובסקי מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית עד 1971). דיין רומז להכנה מוקדמת, ולא מדווח כי הוא הורה להתחיל בהכנות הללו, הוא דיבר על ניסוי כלשהו, כדי לייצר הרתעה. במסגרת זו, זימן לדיון את המנכ"ל הנוכחי של הוועדה לאנרגיה אטומית, כדי לעדכן לגבי קיצור ההליכים. ראש הממשלה אמרה לדיין "בוא נפסיק לדבר בנושא", אומרת ראש הממשלה מאיר. וגלילי כתב על דיין "הוא השתגע?" גלילי יצא מהחדר נסער, אבל אז חזר פנימה כדי לוודא שההוראות של גולדה ברורות לכולם. מאיר קראה לשלהבת פריאר ואמרה לו בנוכחות כולם: "שום דבר בלא אישורי". לפי פרסומים הזרים, הצעדים המסויגים והראשוניים שישראל נקטה באותם ימים, מה שמכונה כוננות ג', זוהו על ידי המודיעין האמריקאי, ובקרב מספר מצומצם של פקידים בכירים בממשל הופץ דוח מפורט בנושא.[42]
לפי יובל נאמן, לא נתקבלה שום החלטה לפרוס את מה שפורש כ"מאגר הנשק הגרעיני", אבל הוא לא מכחיש כוננות מסוג כזה או אחר.[43] הביקור של שלהבת פריאר בדיון, לטענתו, היה כי
"בדומה לכך, אפשר בהחלט לצפות שכל מי שאחראי לתשתית גרעינית ולארגון צעדים גרעיניים נוספים – בין שמדובר בפיתוח, בייצור או בהעלאת רמת המוכנות – יבוא אל ראש הממשלה בתחילת המלחמה ויברר אם צפויות נסיבות כאלה…ייתכן שהיא הצביעה (והיתה צריכה להצביע) על רמה מסוימת של מוכנות הטילים האסטרטגיים, יהיו אשר יהיו ראשי-הנפץ שלהם, וכמה צעדי מגן בתחום הגרעיני, כמו למשל הפסקת פעולתם של הכורים הגרעיניים למשך כל המלחמה, כדי להקטין את הסיכונים במקרה של הפצצה"
הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר לב, כתב ביומנו על האירוע:[44]
ראש הממשלה סיפרה לי ששר הביטחון שביקר בחזיתות חזר והודיע לה שהוא מודה שטעה בכוחו של צה"ל, טעה בהערכת האויב, והמצב נואש. לדעתו צריך ברמה להתקפל עד המדרגה מול הירדן, ולהיאחז בה עד הכדור האחרון. בתעלה צריך להתקפל עד המצרים ואם זה לא יעזור, להשתמש באמצעים בלתי-קונוונציונליים נוסח 'תמות נפשי עם פלשתים'... ראש הממשלה עשתה עליי רושם מזועזעת פחות מהסיטואציה, ויותר מתנודותיו של שר הביטחון"
ב-12 באוקטובר שלחה ראש הממשלה, גולדה מאיר, עם שגריר ישראל בארצות הברית שמחה דיניץ, שדר עם איום מפורש לארצות הברית שלפיו ישראל תשתמש בנשק גרעיני אם האמריקאים לא יספקו סיוע צבאי. דיניץ נפגש בארבע עיניים עם קיסינג'ר ומסר לו את השדר, בשדר לראש הממשלה כתב דיניץ על הפגישה: "השיחה בארבע עיניים הייתה באותה רוח ובאותה אווירה כמו הנ"ל כאשר נפתלי מתהלך בחדר כאריה בסוגר". השדר אשר לא נמצא בארכיון המדינה או בארכיונים אמריקאים הביא, על פי הטענות, לרכבת אווירית שהעבירה תחמושת מארצות הברית לישראל במבצע בזק שכונה מבצע ניקל גראס, בעת המלחמה.[42] לאחר המלחמה, הנרי קיסינג'ר שהיה יועץ הנשיא האמריקאי לביטחון הכחיש טענות אלה.[45] בראיון שנערך עם יגאל אלון בשנת 1979 שאל המראיין על השדר, וכי הוא מבין שבעקבותיו ארה”ב "החליטה סופית לשלוח מיד את הרכבת מחשש שישראל תפעיל נשק גרעיני. אתה מכיר את התגובה האמריקאית הזו? או את השדר?" ואלון ענה לו: "אני זוכר שהיה שדר שהוחלט עליו באיזה פורום לא רשמי של שרים, אינני זוכר את הטקסט שלו. אני זוכר שהוא היה שדר... חמור מאוד! כן! זה אני זוכר..." בעקבותיו האמריקאים "חששו שאם ניכנס למצב של ייאוש, נעשה מעשה של ייאוש, דבר שהם לא רצו בו". יובל נאמן אישר בראיון עם רונן ברגמן כי "באמריקה…יש מעין סעיף בדוקטרינה, שאומר: ישראל תמיד יכולה ללחוץ על ארצות הברית לתת לה ציוד שגרתי, קונבנציונלי, על ידי זה שהיא מאיימת שהיא שתיכנס לכוננות גרעינית".[42]
ב־16 באוקטובר, סאדאת מאיים בשיגור של טילי קרקע־קרקע לעבר ישראל. בדיון במטכ"ל שנערך ב-18 לחודש, שואל ישראל טל, סגן הרמטכ"ל: "האם במצב נואש לא יפעילו גז? (בראשי הנפץ של הסקאדים)", אהרון יריב, ראש אמ"ן לשעבר, עונה לו: "כן, וגם יפעילו סקאד על תל אביב. עוד אתמול בערב הבינו המצרים כי מצבם חמור". האמריקאים קיבלו אישור כי המצרים פרסו כמה טילי סקאד בדלתא של הנילוס, שיכולים להגיע לעומק ישראל. המפענחים האמריקאים טענו כי הטילים חמושים בנשק גרעיני. המידע הזה הועבר לנציגות ה־CIA בשגרירות ארצות הברית בתל אביב, ושם החליטו לחלוק אותו עם ישראל. יובל נאמן סיפר: "האמריקאים אומרים לנו: מה שאתם רואים פה זו למעשה יחידה של סקאדים עם ראשי נפץ גרעיניים", נאמן הציג את המידע לגולדה ולקבינט, אחר כך גם לרמטכ"ל דדו. "דדו נתן הוראה להציב את טילי היריחו...וביקש שהם יוצבו כך שיהיה ניתן לראות אותם ברור בצילומי לוויין, כדי שהרוסים, שהיו מוציאים לוויין חדש כל יומיים, יוכלו לצלם את זה, ושיידעו מבלי להגיד להם אם יש לנו או אין לנו ראשים מתאימים לזה, אבל שהטילים מוצבים מוכנים". טילי היריחו, שעליהם ניתן להרכיב גם ראשי נפץ גרעיניים, אוחסנו בבסיס סודי של חיל האוויר בקרבת בית־שמש. באותו ערב כינס מפקד הבסיס את בכירי הבסיס. המפקד הסביר לאנשיו כי הם חייבים לעשות משהו שלא יהיה קרוב או קשור לאזעקת אמת, לחימוש אמת, אלא יהיה מכוון כלפי מעלה, כלפי הלוויינים של האמריקאים והרוסים. בבסיס הטילים בוצעו פעולות שכל מטרתן הייתה שהלוויינים הסובייטיים יקלטו אותם. על פי פרסומים זרים, בחצר של אחד מהבונקרים ערכה משאית עם טיל יריחו תמרונים. סביר להניח כי הטיל היה חמוש בראש קרב אימון, כלומר כזה שלא משוגר ולא מתפוצץ.[42]
בספרו של סימור הרש נטען, כי הסובייטים קיבלו מהאמריקאים מידע לווייני המאשש את נכונות ישראל להשתמש בנשק גרעיני טקטי ברמת הגולן, ושזו הסיבה לכך שהסורים שהגיעו עד גשר בנות יעקב, סבו על צירם לאחור.
מלחמת המפרץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי ספרו של הרש, בעת מלחמת המפרץ הראשונה חשש ראש הממשלה, יצחק שמיר, שעיראק תשתמש בנשק להשמדה המונית (בעיקר נשק כימי) ובעת שיגור הטיל הראשון על ישראל איתרו לווייני ריגול אמריקניים למעלה מ-20 משגרי טילים שכוונו לישראל ולמדינות נוספות. על-פי הערכת האמריקנים מדובר היה בטילים שחומשו בנשק כימי, והכרתו של סדאם חוסיין בכושר הגרעיני הישראלי מנעה ממנו לעשות שימוש בנשק להשמדה המונית.
חילופי איומים עם איראן
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1995 הצהיר עלי רפסנג'אני, נשיא איראן ואחד מאבותיה החשובים של תוכנית הגרעין האיראנית, בעת נאום דתי אסלאמי במסגד, כי "ישראל יכולה לגרום לנו נזק רב, אך די בפצצה אחת כדי למחוק את ישראל". לדבריו אלו נוספו עם השנים הצהרות נוספות, כמו אלו של מפקד משמרות המהפכה, רחים ספווי, שטען כי "לישראל יש נשק רב עוצמה, אבל היא בית עשוי מזכוכית".
בטקס שנערך בקריה למחקר גרעיני - נגב באוגוסט 2018 אמר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו: "אויבינו יודעים היטב מה ישראל מסוגלת לעשות, הם מכירים את המדיניות שלנו. מי שמנסה לפגוע בנו - אנו פוגעים בו. מי שמאיים עלינו בכליה, מעמיד עצמו בסכנה דומה, ובכל מקרה הוא לא ישיג את מטרתו". שר החוץ האיראני, מוחמד ג'וואד זריף, הגיב לדברים אלה בציוץ בטוויטר שבו אמר: "איראן, מדינה ללא נשק גרעיני, מאוימת בהשמדה אטומית בידי מחרחר מלחמה הניצב במפעל לנשק גרעיני".[46]
במאי 2020 נוספה החלפת מהלומות. כאשר הנשיא ח'אמנאי פרסם[47] איור לקראת יום ירושלים בו נראית ירושלים ה"משוחררת" על ידי חיילים פלסטינים ועליה נכתב "פלסטין עוד תהיה משוחררת, הפתרון הסופי - התנגדות עד למשאל העם". ראש הממשלה נתניהו השיב לו בטוויטר: "איומיו של ח'אמנאי לממש את "הפתרון הסופי" כנגד ישראל מזכירים את תוכנית "הפתרון הסופי" הנאצית להשמדת העם היהודי. עליו לדעת שכל משטר שמאיים על ישראל בהשמדה ימצא עצמו בסכנה דומה".[דרוש מקור]
מלחמת חרבות ברזל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בזמן מלחמת חרבות ברזל, כאשר נשאל השר עמיחי אליהו בראיון האם לדעתו צריך לשטח את עזה באמצעות "מה שנקרא איזושהי פצצת אטום", ענה: "זו דרך אחת, הדרך השנייה היא גם לבדוק מה חשוב להם, מה מפחיד אותם, מה ייצור להם את ההרתעה הבאה". לאחר מכן הבהיר ש"ברור לכל בר דעת שהאמירה על האטום היא מטאפורית".[48] בעקבות דבריו ראש הממשלה בנימין נתניהו השעה אותו מישיבות הממשלה עד הודעה חדשה.[49] דבריו אלו הביאו לביקורת קשה בזירה הבינלאומית ואף צוטטו בתלונה נגד ישראל בגין רצח עם.[50] בכלל זאת, משרד החוץ הרוסי פרסם כי "ההצהרה של השר, שנראה כי הביע פתיחות לרעיון שישראל תבצע תקיפה גרעינית בעזה, העלתה שאלות רבות - כולל בנוגע להימצאותם במדינה".[51]
ביוני 2024 פרסם ההיסטוריון בני מוריס מאמר שבו כתב: "אם אין ביכולותיה הקונוונציונליות של ישראל למגר את מפעל הגרעין האיראני, אזי עליה להשתמש ביכולותיה הלא־קונוונציונליות למטרה זו."[52]
"ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון"
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הצהרת נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר בשנת 1964, כי בעקבות ישראל, מצרים תחל בפיתוח אמצעי גרעין משל עצמה, הגיב מנהיג ישראלי כי "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון, אולם גם לא תהיה השנייה לעשות זאת". כלומר, אם מדינה ערבית תנסה לפתח נשק גרעיני, ישראל תקדים אותה. מכל מקום, החצי הראשון של משפט זה נשאר מאז כנוסח הקבוע של מדינאים ישראליים בכל פעם שהתבטאו בנושא. חוקרים של מדיניות הגרעין של ישראל ושל מורשת בן-גוריון גורסים שבן-גוריון טבע את הנוסחה הזאת ב-1962.[53][54] יש המייחסים אמירה זו ללוי אשכול, ואחרים ייחסו אותה לשמעון פרס, תוך הסכמתו בדיעבד של דוד בן-גוריון.[55] ברבות הימים הפכה זו למדיניות הרשמית של מדינת ישראל, עם זאת פירושה המעשי אינו ברור: האם כניסתה של צוללת נושאת נשק גרעיני לאזור המזרח התיכון מפקיעה מן הראשוניות של המדינה הראשונה שתייצר נשק גרעיני? האם פצצה גרעינית מפורקת שניתן להרכיבה בתוך עשרים דקות עדיין עומדת בתנאי ההצהרה? ניסיונות של ארצות הברית, בעת ממשלי הנשיאים קנדי וג'ונסון, לפזר את העמימות סביב הצהרה זו, כשלו.[56] כך או אחרת, לא ניתן לומר בצורה חד משמעית כי שתי המטרות הושגו: מדינות ערב לא נרתעו מפני פתיחה במלחמה כוללת נגד ישראל במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, ומדינות אויב כגון עיראק, סוריה ואיראן פעלו (וחלקן עודן פועלות) להשגת נשק גרעיני משלהן.
התבטאויות של מנהיגי ישראל בדבר יכולתה הגרעינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביולי 1967 אמר הפיזיקאי עמוס דה-שליט, בריאיון לעיתונאי: "ישראל מצוידת בידע הטכני הנחוץ לייצור פצצה אטומית, ואף הייתה מסוגלת לייצר אותה תוך שנתיים-שלוש, אילו החליטה הממשלה על תוכנית כזאת; אולם לפי שעה שוללת מדיניות הממשלה לחלוטין כל תוכנית כזאת."[57]
לצד ההצהרה הרשמית והמקובלת של ישראל, "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון", יש מדי פעם התייחסויות מרומזות של מנהיגי המדינה לנושא הגרעיני. התבטאות יוצאת דופן הייתה לנשיא אפרים קציר, שאמר לכתבים זרים בדצמבר 1974 כי: "לישראל יש פוטנציאל גרעיני". ובתשובה לשאלה האם אין הדבר מדאיג, השיב: "מדוע צריך נושא זה להדאיג אותנו? שידאג העולם."
בשנת 1996, בעת עימות הבחירות הטלוויזיוני בין בנימין נתניהו לשמעון פרס, נשאל פרס על ידי המנחה, דן מרגלית, האם לא טעה כשהכריז שתמורת שלום יהיה מוכן לוותר על תוכנית הגרעין הישראלית, ופרס השיב שהוא נעלב מהשאלה, בעודו אחד ממקימי הכור הגרעיני בדימונה.[58]
בדצמבר 2006, במהלך שימוע בקונגרס, הסביר מזכיר ההגנה האמריקאי המיועד, רוברט גייטס, את מניעיה של איראן בפיתוח נשק גרעיני, באמרו כי "מוקפים במעצמות גרעיניות: פקיסטן במזרח, הרוסים בצפון, הישראלים במערב וארצות הברית במפרץ הפרסי". זמן מה לאחר מכן התייחס ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לשאיפת איראן להשיג נשק גרעיני "כמו אמריקה, צרפת, ישראל ורוסיה", אך הבהיר פעמיים באותו ראיון גם כי ישראל מעולם לא טענה שיש בידה נשק גרעיני. למחרת הבהיר במסיבת עיתונאים כי אין שינוי במדיניות העמימות של ישראל וש"ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון".
העמימות ויחסי ישראל-ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדיניות עמימות גרעינית הייתה נחוצה גם לצורכים פוליטיים גלובליים. הכרזה רשמית של מדינת ישראל על כך שהיא מחזיקה בנשק גרעיני הייתה פוגעת ביחסיה עם מדינות העולם ובמיוחד עם ארצות הברית, שהייתה בין היוזמות על חתימה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT) ודגלה בפירוז המזרח התיכון מנשק שכזה. חשיפה כזו הייתה פוגעת גם בסיכויי ישראל לקבל תמיכה פוליטית וסיוע בגלל לחץ חלק מהקונגרס האמריקני שלא היה משלים עם הכרזתה של ישראל על יכולת גרעינית.
ב-3 בינואר 1961 נפגש שגריר ארצות הברית בישראל, אוגדן ריד, עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, והודיע לראש הממשלה על דרישה אמריקאית לדעת מה אופיו המדויק של המבנה המוקם סמוך לדימונה.[59] דרישה זו, כמו דרישות שבאו אחריה בתחילת שנות ה-60, לא נענו. בין השנים 1961–1963 ארצות הברית עשתה מאמצים מודיעיניים ניכרים לזהות את מקור האורניום שהגיע לכור הגרעיני בדימונה ועיקר החשדות נפלו על צרפת, דרום אפריקה וארגנטינה.[60]
בזמן ממשל קנדי בארצות הברית התגבשה מדיניות מֵעין "אל תשאל, אל תספר" מול ממשלת ארצות הברית. החל משנת 1964 שלחה ארצות הברית מספר משלחות ביקורת לכור, שלא הורשו לבקר במעמקי הכור אלא רק בחלקים שלו שהיו מעל הקרקע ופעילות המחקר הגרעיני היחידה שבה הורשו לצפות, הייתה מחקר גרעיני לצורכי שלום.
בשלהי תקופת שלטונו של הנשיא ניקסון ב-1974, גיבש ה-CIA הערכת מודיעין בסיווג "סודי ביותר" לפיה ישראל יצרה ואגרה מספר מתקני נפץ גרעיניים ובידיה טילי קרקע-קרקע לשיגורם.[61] ב-1975 פורסמה הערכה זו בניסוח שונה על ידי משרד החוץ האמריקני ובה הקביעות החד-משמעיות הוחלפו ב"חשדות" לקיום נשק גרעיני בידי ישראל.[62]
בשנות ה-60 חקרו רשויות החוק האמריקני את זלמן שפירו כימאי יהודי-אמריקני בחשד שהעביר אורניום מועשר לתוכנית הגרעין הישראלית, אך חשד זה לא הוכח מעולם.
בשנת 2008 פורסם דו"ח של המכון למדע וביטחון לאומי בוושינגטון, בראשות דייוויד אולברייט, אחד המומחים הגדולים בעולם לנשק גרעיני ומניעת הפצתו. הדו"ח מתריע מפני עליית הפוטנציאל לשימוש בנשק גרעיני במזרח התיכון. הדו"ח, שהוגש לנשיא הנבחר של ארצות הברית, ברק אובמה, ממליץ לשכנע את ישראל להצטרף למשא ומתן העולמי על אמנה האוסרת על ייצור והפקה של חומרים בקיעים, בהם פלוטוניום ואורניום מועשר, בעבור נשק גרעיני (Fissile Material Cut-off Treaty).[63] למרות הדו"ח, הבטיח אובמה לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לשמור על העמימות הישראלית.[64]
החלטות האו"ם בנושא הגרעין הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]האו"ם התייחס מספר פעמים לתוכנית הגרעין של ישראל.
בשנת 2014 גינתה העצרת הכללית של האו"ם את ישראל בשל סירובה להתפרק מנשק גרעיני ולהעמיד את מתקניה הגרעיניים לפיקוח של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית. ההחלטה עברה ברוב של 161 מול 5 מתנגדות (ישראל, ארצות הברית, קנדה, פלאו ומיקרונזיה). העצרת קראה לישראל להתפרק מנשק גרעיני, והדגישה כי זו המדינה היחידה במזרח התיכון שאינה חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ואינה מכירה בהחלטותיה.[65]
בשנת 2022 התייחסה לנושא זה הוועדה הראשונה של העצרת הכללית של האו"ם (אנ'), שמטרתה לבחון ולפקח על סוגיית הנשק הגרעיני בעולם. הוועדה קראה לישראל להצטרף לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, וכן להימנע מפיתוח, ייצור, בדיקה או רכש של נשק גרעיני, ובנוסף לכך לוותר על החזקת נשק גרעיני ולהציב את כל המתקנים הגרעיניים שבה תחת הפיקוח של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית.[66]
נושא לסאטירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך השנים הנושא אוזכר לא מעט בשולי הדיונים הרציניים. הן נושא העמימות, ובמיוחד חטיפת ואנונו באיטליה (למשל במערכוני החמישייה הקאמרית). ההקדמה "על-פי פרסומים זרים" נאמרת לא פעם בחצי חיוך, ובדיונים רציניים ניתנת הקדמה אוטומטית (לעיתים אף במילמול מהיר) "על-פי פרסומים זרים וכולי..." לפני הדיון.
הנושא נמצא ברקע סדרת האנימציה הסאטירית הישראלית מ.ק. 22 וכן אוזכר מספר פעמים בסדרה ייסורי אפרים, ובאופן ישיר בחלק מהפרקים.
הסרט הישראלי "פלאפל אטומי" מתמקד בכור הגרעיני של ישראל ובניסיונה להסתיר את קיומו של נשק גרעיני מפני פקח סוכנות פיקוח גרעין בינלאומית.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ספרים
- יאיר עברון, הדילמה הגרעינית של ישראל, יד טבנקין, רמת אפעל, 1987.[67]
- סימור הרש, ברירת שמשון, ספרית מעריב, 1991.
- אבנר כהן, ישראל והפצצה, שוקן, 2000.[68]
- זכי שלום, בין דימונה לוושינגטון: המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל 1968-1960, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004.[69]
- אבנר כהן, הטאבו האחרון: סוד המצב הגרעיני של ישראל ומה צריך לעשות איתו, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2005.[70]
- אדם רז, המאבק על הפצצה, הוצאת כרמל,2015.
- אדם רז, משטר היד הקשה: דוד בן-גוריון, פולמוס הממלכתיות והמחלוקת הפוליטית על תוכנית הגרעין הישראלית, הוצאת כרמל, 2019.[71]
- מאיר כהן, ישראל מעצמה גרעינית? סודות הגרעין של ישראל, הוצאת קוראים, 2018.
- דן סגיר, דימונה: ההרתעה הגרעינית של ישראל, הוצאת כרמל, 2022.
- Mark Hertz, Shattered Hopes, Magnificent Failure: The Road to the Nuclear Middle East, 2015
- פרקים ומאמרים
- בניית הפצצה הישראלית, פרק שישי בספר הפצצה האיסלאמית, מאנגלית: דפנה לוי, ירושלים: אדם, 1982 (המהדורה העברית של Weissman, Stephen ‘Steve’; Krosney, Herbert (1981), The Islamic bomb: the nuclear threat to Israel and the Middle East, New York, NY: Times Books. ISBN 978-0-8129-0978-4).
- יאיר עברון, "הגרעין וגבולות הדיון הציבורי" או "הדיון הפתוח והפריית המחשבה האסטרטגית הגרעינית". פוליטיקה 13, קיץ 2005, עמ' 19–32.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארמגדון (אתר הפועל למזרח תיכון חופשי מנשק להשמדה המונית ומרכז מידע על תוכנית הגרעין הישראלית)
- אלי אשד, הנשק הסופי של ישראל, באתר "האייל הקורא", 6 ביוני 2000
- אורן פרסיקו, איך מגיעים מכאן לכור האטומי?, באתר העין השביעית, 29 בדצמבר 2010 (על יחסי התקשורת והצנזורה סביב מדיניות הגרעין של ישראל).
- אדם רז הגרעין הפוליטי של העמימות
- אדם רז דרום אפריקה, ישראל והנשק הגרעיני
- אדם רז, הפרשה הגרעינית של מלחמת יום הכיפורים, המכון למחקרי ביטחון לאומי, ינואר 2014.
- אדם רז, בדרך לדימונה, ראשיתה של המחלוקת על מדיניות הגרעין הישראלית, פוליטיקה 22, חורף 2013
- עמי דור-און, ישראל-עירק: תעלומת הנייטרון, באתר News1 מחלקה ראשונה, 27 באוקטובר 2002
- ממרי, תוכנית הגרעין המצרית - חשיבה מחודשת, באתר News1 מחלקה ראשונה, 17 בינואר 2003
- כינוס הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בנושא ישראל:
- לראשונה מזה שנים: דיון בינלאומי באטום הישראלי, באתר ynet, 5 בספטמבר 2003
- יוסי מלמן, את תוכנית הגרעין של ישראל קל יותר לראות מגדות הדנובה, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2003
- יוסי מלמן, האם היה ניסוי גרעיני משותף לישראל ולדרום אפריקה ב-1979?, באתר הארץ, 30 ביולי 2009
- יוסי מלמן, האם "המהלך המטורף של גולדה" במלחמת יום כיפור כלל נשק גרעיני?, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2010
- נועם שיזף, ד"ר אבנר כהן, חוקר הגרעין הישראלי מציג: פרקים חדשים בפרויקט העמום ביותר בישראל, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2010
- שלמה אהרונסון, אור חדש על דוקטרינת 'המחסה ליום סגריר', עיונים בתקומת ישראל 2, 1992, עמ' 165-141
- זכי שלום, תגובת מעצמות המערב לנוכח חשיפת הקמתו של הכור הגרעיני בדימונה בראשית שנות השישים, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 174-136
- לו רנה ברס, לנוכח איומים קיומיים, מלחמה גרעינית ורצח-עם במזרח התיכון, נתיב 121, מרץ 2008
- לו-רנה ברס, מבט לאחור על "פרויקט דניאל" במלאת חמש שנים לכתיבתו, נתיב 122, יוני 2008
- אבנר כהן, הפקדת "גרעין השליטה" בידי החוק: זו העת לישראל לשקול חקיקה בתחום הגרעיני, עדכן אסטרטגי, 12 (1), 2009, עמ' 16-7
- רונן ברגמן ואחרים, מבצע שמשון - חימוש הצוללות הישראליות מתוצרת גרמניה בנשק גרעיני, דר שפיגל, 4 ביוני 2012 (באנגלית)
אמיר אורן, מומחים בארה"ב: ישראל הקפיאה ייצור של נשק גרעיני, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2013- אבנר כהן, נתניהו ו"האמצעים המיוחדים", באתר הארץ, 7 ביוני 2014
- אמיר אורן, ממשל אובמה התיר לפרסם: כך השלימה ארה"ב עם קיום תוכנית גרעין בישראל, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2014
סדנת אלפרדו, התקפה גרעינית על ישראל | חלק א' | חלק ב' | חלק ג' | דוברים: מוטי אופק, יוסי בלום הלוי, מוטי בריל, יהושע סוקול ושמואל פרלמן, מנחה אורי מילשטיין, 27 בינואר 2015- מכון SIPRI: "ישראל הפיקה בדימונה 690 - 950 ק"ג פלוטוניום". חדשות מחלקה ראשונה, 1 במאי 2015
- ויליאם ברוד ודייוויד סנגר, ניו יורק טיימס, ישראל תכננה פיצוץ גרעיני בסיני כאמצעי הרתעה ב–67', באתר הארץ, 5 ביוני 2017 (תמליל הריאיון שערך אבנר כהן עם יצחק יעקב בנושא זה)
- עופר ישראלי, חשיבות העמימות, ישראל היום, 19 ביוני 2016
- אדם רז, הישיבות שהובילו לעמימות הגרעינית של ישראל, באתר הארץ, 16 בינואר 2019
- עופר אדרת, 56 שנה אחרי, נחשף הדיון שבו נולדה העמימות הגרעינית של ישראל, באתר הארץ, 5 באפריל 2019
- עופר אדרת, בן גוריון: הידיעות על אטום - כזב (1960), באתר הארץ, 21 בפברואר 2021
- יוסי בלום הלוי על הדוקטרינה הגרעינית של ישראל, באתר News1 מחלקה ראשונה, 31 במאי 2011
- דן סגיר, מלחמת יום הכיפורים היא שעיצבה את מדיניות הגרעין של ישראל, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2021
- רונן ברגמן, אור פיאלקוב, "אם זה לא יעזור, צריך להשתמש באמצעים קיצוניים": הסודות הגרעיניים של מלחמת יום הכיפורים, באתר ynet, 11 בספטמבר 2023
- יוסי מלמן, האם העמימות הגרעינית של ישראל מתערערת?, באתר הארץ, 25 בפברואר 2024
- סער הס, "שדרוג לכור, 90 ראשי נפץ ויכולת שיגור ממטוסים, טילים וצוללות": הדוח על הגרעין הישראלי, באתר ynet, 17 ביוני 2024
- An Overview of Nuclear Facilities in Iran, Israel and Turkey, Greenpeace International, February 18, 2007, pp. 13-19
- Warner D. Farr, The Third Temple's Holy of Holies: Israel's Nuclear Weapons, Counterproliferation Paper No. 2, USAF Counterproliferation Center, Maxwell Air Force Base, Alabama, September 1999
- Avner Cohen, New Exclusive Interviews on the Israeli Nuclear Program, Woodrow Wilson International Center for Scholars
- Weapons of mass destruction in Israel, Campaign for Nuclear Disarmament
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שמואל מאיר, בדימונה שרטט נתניהו את העמימות הישראלית מחדש, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2018
- ^ מצרים תאשרר אמנת גרעין אם יפקחו על ישראל, וואלה, 27 באוגוסט 2005
ברק רביד ונטשה מוזגוביה, ישראל מחתה בפני מצרים על יוזמתה לפירוק המזרח התיכון מנשק גרעיני, באתר הארץ, 4 במאי 2010 - ^ עופר אדרת, ויצמן רצה לבנות כור גרעיני בפלשתינה אחרי הירושימה, באתר הארץ, 11 בפברואר 2022
- ^ שיעקב אביאל, המיתוס של פצצת האטום הצרפתית, למרחב, 8 בינואר 1960
צרפת ערכה ניסוי אטומי שני בסהרה, הארץ, 3 באפריל 1960 - ^ לדוגמה ידיעה על פגישת דיין עם "המיניסטר לענייני אטום" בפברואר 1960 - דיין ייפגש היום עם הרמטכ"ל הצרפתי ומהר עם המיניסטר לעניני אטום, מעריב, 22 בפברואר 1960
- ^ עיתון ירדני: ישראל מייצרת פצצת־אטום פצצות אטו, מעריב, 24 באוקטובר 1960
- ^ שגרירות ישראל בלונדון הכחישה ייצור פצצת אטום בישראל, קול העם, 18 בדצמבר 1960
"ישראל לא מייצרת פיצצת אטום", על המשמר, 18 בדצמבר 1960
מוסקבה על "פצצת האטום הישראלית", מעריב, 18 בדצמבר 1960 - ^ "ואשינגטון פוסט": פצצת-אטום בישראל - ב-5 שנים, על המשמר, 19 בדצמבר 1960
- ^ עתון גרמני: גם הרפתקת סואץ נפתחה בהסכם צרפתי-ישראלי, קול העם, 21 בדצמבר 1960
- ^ למומחים אמריקניים יש אינפורמציה ברורה כי ישראל תייצר פצצת אטום, חרות, 21 בדצמבר 1960
- ^ "ישראל אינה מסוכלת לייצר פצצות אטום" - נ.י. טיימס, הארץ, 26 בדצמבר 1960
- ^ David Leigh, US kept in the dark as secret nuclear deal was struck, Guardian
- ^ יוסי מלמן, כך מכר "סר המפרי" מים כבדים לישראל, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2005
- ^ ד. בן-גוריון: הכור השני הנבנה בנגב יפיק 24,000 קילוואט; נועד לשמש לצורכי שלום בלבד, דבר, 22 בדצמבר 1960
הכור השני - רק למטרות שלום, למרחב, 22 בדצמבר 1960 - ^ "העולם הזה", גיליון 1214 מ-28 בדצמבר 1960
- ^ "נאצר מאיים במלחמה אם ישוכנע שישראל מרכיבה פצצה אטומית", דבר, 25 בדצמבר 1960
- ^ ברוך קימרלינג, נשק ואנרגיה גרעינית: 'סוד' שיח האליטות, בתוך: "בשם הביטחון: סוציולוגיה של שלום ומלחמה בישראל בעידן משתנה", עורכים: מאג'ד אלחאג' ואורי בן-אליעזר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, פרדס הוצאה לאור, 2006, עמודים: 90-93
- ^ 1 2 תביעת קבוצת פרופסורים ואנשי ציבור: על הממשלה לפרסם הצהרה מדינת על מניעת חימוש גרעיני בארצות ערב ובישראל, הַבֹּקֶר, 26 במרץ 1962
- ^ אדם רז, ויהודים יפים מצטרפים לתנועה זו, באתר "העוקץ", 9 בנובמבר 2015
- ^ תזכיר למפא"י - בעניין פירוז גרעיני באיזור, על המשמר, 6 ביולי 1962
- ^ למען הפירוז האטומי, על המשמר, 22 בספטמבר 1962
אנשי מדע ואישי ציבור מזהירים מפני פיתוח נשק גרעיני, קול העם, 25 ביולי 1962
17 אלף חתמו כבר על העצומה למען פירוז אטומי של האזור, קול העם, 22 באוקטובר 1962 - ^ הפירוז הגרעיני יועלה היום בכנסת, למרחב, 6 באוגוסט 1962
חה־כ תנפיק טובי מפריך את עלילותיו של בן גוריון, קול העם, 9 באוגוסט 1962
הצעת מפ"ם לסיכום הדיון המדיני בכנסת, על המשמר, 14 בנובמבר 1962
י. חזן: תיטול הממשלה יוזמה לפירוז האיזור מחימוש גלעיני, על המשמר, 7 באוגוסט 1962 - ^ ד. בן גורין מזכיר הצעת ישראל על פירוק נשק במזרח התיכון, ד.בן־גוריון מזכיר הצעת ישראל על פירוק נשק במזרח התיכה, דבר, 7 באוגוסט 1962
- ^ משה כרמל, פירוז והרתעה, למרחב, 17 באוגוסט 1962
- ^ 1 2 אבנר כהן, הולכים על האופציה הגרעינית, באתר הארץ, 21 במאי 2007
- ^ אבנר כהן, "נשק גרעיני, עמימות ודמוקרטיה בישראל", בתוך ב. נויברגר, א. בן עמי (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, תל אביב, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 594. המאמר נותן סקירה מקיפה של הוועד ופעולתו, שעליה מסתמכות הפסקאות האחרונות
- ^ ישראל - והנשק הגרעיני, דבר, 26 באוקטובר 1962
- ^ Harold Hough, Could Israel's nuclear assets survive a pre-emptive strike?, Jane's
- ^ "ישראל היא מעצמת הגרעין ה-6 בגודלה בעולם", באתר וואלה, 10 באפריל 2010
- ^ [1]
- ^ ארמין רוזן, Israel's Nuclear Arsenal Might Be Smaller And More Strategic Than Everyone Thinks, ביזנס אינסיידר, 10 בנובמבר 2014
- ^ אמיר אורן, מכון מחקר אמריקאי: לישראל 115 ראשי קרב גרעיניים מתפוקת דימונה, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2015
- ^ Israel: How Far Can Its Missiles Fly?, Wisconsin Project
- ^ Nuclear Stockpiles,NuclearFiles.org
- ^ סקירת המתקנים הגרעיניים באיראן, ישראל וטורקיה, באתר "גרינפיס", מרץ 2007
- ^ הפרשן שלום ירושלמי כתב כי ”רק איום ישראלי מפורש בשימוש בנשק גרעיני, עם תושייה צבאית ומעשי גבורה, עצרו בקושי את המתקפה המצרית והסורית המתואמת.” ("כל הזמן", רשת מקומוני "מעריב", 28 באפריל 2009)
- ^ יובל שטייניץ, טילים, רבותיי, טילים!, מערכות
- ^ Uzi Mahnaimi and Matthew Campbell, Israel Makes Nuclear Waves With Submarine Missile Test, London Sunday Times, June 18, 2000
- ^ יוסי מלמן, איש הסוד בפרויקט הגרעין, באתר וואלה, 28 במרץ 2013
- ^ Arnan "Sini" Azaryahu, Woodrow Wilson International Center for Scholars
Avner Cohen, When Israel Stepped Back From the Brink, New York Times, October 3, 2013
רונן ברגמן, "לחץ אטומי", ידיעות אחרונות, 4 באוקטובר 2013 - ^ יוסי מלמן, דיין ניסה לדבר על הגרעין. גולדה השיבה: "רק זה עוד חסר לי", באתר הארץ, 24 בדצמבר 2021
- ^ 1 2 3 4 רונן ברגמן, אור פיאלקוב, "אם זה לא יעזור, צריך להשתמש באמצעים קיצוניים": הסודות הגרעיניים של מלחמת יום הכיפורים, באתר ynet, 8 בספטמבר 2023
- ^ יובל נאמן, קישור אופרטיבי בין ישראל לבין ארצות־הברית במלחמת יום הכיפורים, בתוך: צבאג שמואל (עורך), יהודים, ישראל והסוגיה הגרעינית: אסופת מאמרים פרי עטו של פרופ' יובל נאמן, המכללה האקדמית יהודה ושומרון באריאל, 2007, עמ' 128-129
- ^ נחמה דואק, יומני בר־לב, ידיעות אחרונות, 12 בספטמבר 2013
- ^ רונן ברגמן, אורי בר־יוסף, ניו־יורק, געגועי לקיסנג'ר, באתר "ידיעות אחרונות", 30 במרץ 2019
- ^ נתניהו איים מהכור, באיראן תקפו: "מחרחר מלחמה", באתר ynet, 30 באוגוסט 2018
- ^ נתניהו לחמינאי: האיום ב'פתרון סופי' חל גם עליכם, באתר www.hidabroot.org
- ^ איתמר אייכנר, מורן אזולאי, אלכסנדרה לוקש, שרון כידון, ניר כהן, אטום על עזה? השר אליהו אמר כי "זו דרך אחת", והושעה מישיבות הממשלה, באתר ynet, 5 בנובמבר 2023
- ^ אנה ברסקי, נתניהו השעה את השר עמיחי אליהו מישיבות הממשלה עד להודעה חדשה, באתר מעריב אונליין, 5 בנובמבר 2023
- ^ אנה ברסקי, חנן בן ארי, ואטורי ואליהו: הרשימה החלקית של "כוכבי" האג, באתר מעריב אונליין, 11 בינואר 2024
- ^ רוסיה: "השר אליהו העלה שאלות בנוגע להימצאות נשק גרעיני בישראל", באתר ynet, 20 בדצמבר 2023
- ^ בני מוריס, אנו ברגעי הכרעה מול טהראן וישראל צריכה לשקול שימוש בנשק לא קונוונציונלי, באתר הארץ, 27 ביוני 2024
- ^ אבנר כהן, מי המציא את העמימות הישראלית, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2016
- ^ יואב לביא, בן-גוריון כמקבל החלטות, סקירה חודשית, אוקטובר 1983, הוצאת משרד הביטחון, עמ' 12
- ^ יוסי מלמן, עוד סיכה בבלון, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2006
- ^ כך לדברי עוזר מזכיר המדינה למודיעין ומחקר תומאס ל. יוז בראשון שנתן בשנת 2007: Search results for Frontline Diplomacy: The Foreign Affairs Oral History Collection of the Association for Diplomatic Studies and Training, @field(DOCID mfdip2007hug02), Available Online, Library of Congress, Washington, D.C. 20540 USA
- ^ לישראל יש הידע הטכני הדרוש לייצור פצצת אטום, דבר, 21 ביולי 1967
- ^ קרב עם מנצח ידוע מראש, "פנים" 7, אוקטובר 1998.
- ^ Walworth Babrour, Oral History Interview - 5/22/1981
- ^ Walworth Babrour, Oral History Interview, p. 9.
- ^ CIA said in 1974 israel had a-bombs
- ^ אמיר אורן, במקביל לביקור בוש, הסי-איי-אי חשף: קבענו ב-74' שלישראל יש נשק גרעיני, באתר הארץ, 11 בינואר 2008
- ^ יוסי מלמן, דו"ח אמריקאי ממליץ לאובמה ללחוץ על ישראל להקפיא הגרעין, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2008
- ^ אלוף בן, הישג לאקטיביזם של ראש הממשלה בנימין נתניהו, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2009
- ^ סוכנויות הידיעות, האו"ם גינה את ישראל: "המדינה היחידה במזרח התיכון המחזיקה בנשק גרעיני", באתר וואלה, 3 בדצמבר 2014.
- ^ דמיאן פצ'טר, ברוב מוחץ: באו"ם החליטו כי ישראל צריכה להשמיד את הנשק הגרעיני שברשותה, באתר ישראל היום, 30 באוקטובר 2022
- ^ ביקורת: יעקב ורצברגר, [ביקורת], בעיות בינלאומיות כ"ח (53), 1989, עמ' 89-85.
- ^ 'Israel and the Bomb', על הספר, באתר The National Security Archive (הארכיון לביטחון לאומי), אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון
- ^ ביקורת: אפרים ענבר, בין דימונה לוושינגטון, עיונים בתקומת ישראל 15, 2005, עמ' 525-523; אבנר כהן, על ההיסטוריוגרפיה של הגרעין הישראלי: בין עמימות לבהירות היסטורית, ישראל 2006, עמ' 256-245 ; שלמה אהרונסון, [ביקורת], המזרח החדש 48, 2009, עמ' 283-280.
- ^ ביקורת: הלל אדלר, הסוד הגלוי, באתר הצופה, 12 בינואר 2006
- ^ יחיעם ויץ, "משטר היד הקשה": המהפכה הממלכתית של בן-גוריון, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2020
.jpg)