נולד בעיר זמברוב שבפולין לאברהם[2] וחיה ציפורה פייגא גורונצ'יק. בשנת 1925עלה לארץ ישראל עם משפחתו. בתחילה התגוררה המשפחה בכפר חסידים, שאביו היה בין מייסדיו, ושם למד בבית הספר של תנועת "המזרחי".
עבר עם משפחתו לירושלים, ולמד בתלמוד תורה "עץ חיים", שם הוכר כעילוי. בגיל 12 החל ללמוד בישיבת חברון בירושלים – מקרה חסר תקדים בישיבה זו. בגיל 17 הוסמך לרבנות ופרסם את ספרו הראשון "נזר הקודש" (חידושים על משנה תורה לרמב"ם הלכות פסולי המוקדשים). בגיל 21 פרסם את ספרו "שערי טהרה", שבו ליקט את קטעי התלמודהבבלי והירושלמי השייכים למשניות של מסכת מקוואות (שעליה אין תלמוד ערוך), וחיברם למעין תלמוד על מסכת מקוואות.
במהלך לימודיו באוניברסיטה העברית הצטרף לארגון "ההגנה". הוא לא היה שבע רצון מהתנהלות "ההגנה" בשנים שבין מלחמת העולם השנייה להקמת מדינת ישראל, ועבר לארגון הלח"י. עם זאת, התנגד לפעולות טרור של הלח"י ולפגיעה בערבים רק בשל היותם ערבים.[6]
עם ראשית מלחמת העצמאות החליט לעזוב את הלח"י ולהצטרף חזרה ל"הגנה", בשל דעתו כי בשלב זה מוטלת חובה על כל הארגונים להתאחד כנגד האויב הערבי. הרב גורן היה יכול לקבל פטור מגיוס עקב היותו רב, אך הוא סירב לפטור והתנדב להצטרף לכוחות הלוחמים. במסגרת הלחימה העירונית בירושלים שימש כצלף. במהלך חורף 1948 הוצע לרב גורן על ידי הרב הרצוג והרב מימון (ועל דעת בן-גוריון) להתמנות כרב הראשי של הצבא העברי. הוא סירב, בשל אי־רצונו בקריירה צבאית. הופעל עליו לחץ על ידי הרבנים הראשיים, הרב מימון ודוד שאלתיאל (מפקד הצבא בירושלים) לקבל את המינוי. לבסוף התרצה לקבל את המינוי, בתנאי שיתאפשר לו להמשיך לקחת חלק בפעילות הלחימה.
במסגרת פעילותו בירושלים ארגן הרב גורן את הכשרת המטבחים והכנות הכשרות לקראת פסח, בסיוע בחורי ישיבות. הוא ארגן את סדרי הפסח הציבוריים לחיילים במספר אולמות במחנה שנלר. סדר פסח זה הפך לדגם לסדרי פסח עתידיים בצה"ל, ובהמשך בחברה הישראלית כולה[דרוש מקור].
על רקע המחסור במזון בירושלים בתקופה זו, נקלע הרב גורן לסכסוך חריף עם דב יוסף לגבי הקצאת מלאי מצות שהיה בעיר. בעוד יוסף ייעד את המצות לאזרחים, ולחיילים את מלאי החמץ, דרש הרב גורן להקצות את המצות לחיילים. במהלך עימות זה פרץ הרב גורן למפעל המצות בסיוע חיילים, והעביר את המצות למטה הפלמ"ח בשכונת בית הכרם. סכסוך נוסף התגלע עם יוסף בקשר לשימוש בבוליביף, בשר משומר לא כשר שהיה בירושלים בכמויות גדולות מעודפי הצבא הבריטי. בעוד יוסף רצה להשתמש בבוליביף לצורך הצבא, התנגד לכך הרב גורן (כל זמן שהיה מזון זמין אחר לאותה שעה לצבא), והציע להעמיד את הבוליביף לפצועים שהיו מאושפזים בבתי חולים ולקשישים.
נושא אחר שאליו נדרש הרב גורן באותה תקופה היה נושא חילול שבת לצורך ייצור תחמושת לצבא ולצורך הכנת ביצורים. באחד מימי שישי נקרא הרב גורן בדחיפות למפקדת הצבא בירושלים, שם הודיע לו דוד שאלתיאל כי התקבלה ידיעה מודיעינית על כך שהלגיון הירדני מתכוון לכבוש את ירושלים בעזרת משוריינים בבוקר השבת. מניעת הכיבוש הצריכה חפירת תעלות נ"ט בליל שבת, והכוח הזמין לביצועה היה בעיקר בני הישיבות. שאלתיאל ביקש מהרב גורן לרתום את בני הישיבות למטרה זו. הרב גורן שכנע את הרב הרצוג לחתום על הצורך במעשה זה,[7] אך נכשל בניסיונו לצרף את הרב דושינסקי לחתימה (אף שלדברי הרב גורן, גם הרב דושינסקי הסכים כי הדבר מחויב מבחינה הלכתית). בערב שבת עבר הרב גורן בריכוזי בני ישיבות, תיאר להם את המצב הצבאי וביקשם להצטרף לפעולות החפירה. לבסוף הגיעו מעל אלף בחורי ישיבות למטרה זו. התעלות שנחפרו מילאו בהצלחה את תפקידן ועצרו את פלישת הכוח המשוריין בבוקר השבת.
במהלך ההפוגה הראשונה נפגש הרב גורן עם דוד בן-גוריון, לצורך מינויו הרשמי כרב ראשי לצה"ל. השניים חלקו תפישת עולם דומה לגבי הצורך בהיותו של צה"ל צבא אחיד ושוויוני, ללא יחידות נפרדות לדתיים וחילונים. הרב גורן הביע בעיני בן-גוריון את דעתו כי לשם כך יש צורך בכשרות ובשמירת שבת בכל הצבא, באופן ממלכתי, וכי בכל בסיס צבא צריך שיהיה בית כנסת, אך אין להטיל חובה על החיילים לבקר בו (בניגוד לצבא הבריטי שבו הוטלה חובה על כל החיילים לצעוד עד הכנסייה, אך לא להיכנס אליה). בסיום הפגישה הציג בן-גוריון את הרב גורן בפני הרמטכ"ל יעקב דורי. בשל החשיבות שראה בן-גוריון בנושא, ביקש בן-גוריון מהרמטכ"ל להציב משרד לרב גורן בסמוך ללשכתו של בן-גוריון, לצורך מגע ישיר במקרה הצורך. גם דורי הציע לרב גורן ערוץ ישיר עמו, למרות הכפיפות של הרבנות הצבאית לאכ"א, בשל חשיבות הנושא. תוצאה נוספת של הפגישה הייתה עברותשם המשפחה מגורונצ'יק לגורן.
הנושאים העיקריים שעמם נדרש להתמודד הרב גורן היו שמירת השבת, כשרות והתרת עגונות הנעדרים. ביוזמת הרב גורן ובהסכמת בן-גוריון הוקמה ועדה שבה היה חבר הרב גורן עם שני קצינים בכירים נוספים, לצורך קביעת פעולות הצבא החיוניות שחייבות להיעשות אף בשבת. אחד מסלעי המחלוקת היה קיום אימונים ותמרונים בשבת, שלהם התנגד הרב גורן בתוקף. בנושא הכשרות קבע הרב גורן נהלים המיושמים עד היום בצה"ל, כגון איסור בישול חלבי במטבח הצבאי.
עוד קודם למינויו הרשמי של הרב גורן הוקם השירות הדתי, שתפקידו היה לדאוג לנושאים דתיים בתוך הצבא. אנשי יחידה זו התקשו לתפקד בהיעדר פקודות צבאיות מפורטות בתחומים שתחת אחריותם. באמצע מלחמת העצמאות התעוררה סערה ציבורית בעקבות עונש שהוטל על טבחים דתיים מחטיבת אלכסנדרוני שסירבו לפקודהלבשל בשבת. אירוע זה היה בין הגורמים לפרסום פקודת מטכ"ל בנושא הכשרות בצה"ל ובנושאים דתיים נוספים. ביוזמת הרב גורן הועמד תקציב לצורך רכישת כלים נפרדים לבשר ולחלב במטבחים הצבאיים, ומונו חיילים להשגחה על נושא הכשרות.
במהלך חורף 1949 התבקש הרב גורן בידי בן-גוריון לבדוק מה עלה בגורל 87 נעדרי הפלוגה הדתית של חטיבת אלכסנדרוני שהושמדה כולה במהלך מבצע חיסול בדצמבר 1948 בכיס פלוג'ה, ולבדוק את ההתנהלות הצבאית של הקרב, לאור טענות משפחות החללים. בתיאום עם הכוח המצרי שהיה בכיס פלוג'ה, נכנס הרב גורן למקום מלווה על ידי רס"ן גמאל עבד אל נאצר שהיה קצין המודיעין בכוח המצרי שם, ובפניו הוצג קבר האחים של חללי הפלוגה הדתית.
הרב שלמה גורן, חגיגות שמחת תורה בצה"ל, 1969, מאתר הספרייה הלאומית - ישראל
ביולי 1951 נסע הרב גורן בתיאום עם שלטונות ממלכת ירדן לבית לחם כדי להביא לקבר ישראל את גופת חלל מלחמת העצמאות שמואל חרל"פ. בדרכו חזרה לירושלים התירו לו מלוויו הערבים להתפלל בקבר רחל.[9]
בשנת 1956, בימי עליית גומולקה הקים הרב גורן בית דין לגיור בראשות הרב דוד כהנא שגייר רבים מהעולים. אב בית הדין, הרב כהנא, הסביר את הסכמתו לגיורים: "אז ראיתי את גדולתו ואת העזתו של הרב שלמה גורן. הוא הקים בית דין של רבנים צבאיים - והייתה לי הזכות לשמש בתפקיד אב בית הדין - וגיירנו עשרות צעירים וצעירות כאלה. עשיתי זאת בלב שלם ושקט. למה הייתי שקט? כי יהודי העולה לישראל – בעצם המעשה הזה הוא כבר מביע הזדהות עם עם ישראל ועם תורת ישראל, אפילו איננו מקיים עדיין את התורה כולה במלואה.".[10]
חבר המטה הכללי, 1961. אל"ם שלמה גורן ניצב בשורה העליונה, שני מימיןהרב שלמה גורן יחד הרב צבי יהודה הכהן קוק (משמאל) והרב דוד כהן (הנזיר) בזמן שחרור הכותל
לפי זיכרונותיו של הרב גורן, הוא נשלח על ידי הרמטכ"ל יצחק רבין להשפיע על השרים הדתיים משה חיים שפירא וזרח ורהפטיג, שאותם ראה הרמטכ"ל כמתנגדים העיקריים ליציאה למלחמה בממשלה, להסכים ליציאה למלחמה. הרב גורן העביר להם את הערכות כמה ממפקדי הצבא שהביעו ביטחון בניצחון במלחמה. לדברי הרב גורן, בעקבות שיחתו עם השרים, הסכימו השניים לתמיכה ביציאה למלחמה ובמינוי משה דיין לשר הביטחון.
לרב גורן נודע על החלטת הממשלה הסודית בדבר יציאה למלחמה, והוא החל בהכנות לקראתה. הוא הכין מראש נאום לשידור בקול ישראל בעת פרוץ המלחמה, בו שילב קטעים מספר דברים פרק כ'. בבוקר הראשון למלחמה, 5 ביוני, הופץ הנאום למערכות:
חיילי צבא הגנה לישראל ביבשה, באוויר ובים, ה' עמכם גיבורי החיל. שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. הנה בא היום הגדול לעם ישראל, לקראת המערכה הגדולה והמכרעת לישועת ישראל מאויביו שקמו עליו להכחידו ולהשמידו. חיילים יקרים, עיני כל ישראל נשואות אליכם. אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם. לכו בכוחכם זה והושעתם את ישראל. אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא.[13]
הרב גורן דאג גם לגיוס אנשי הרבנות הצבאית שתפקידם טיפול בחללים. קודם למלחמה שהה הרב גורן עם הכוחות הממתינים על הגבולות, לצורך חיזוק המורל. לחיילי חטיבת השריון הדרומית שחנו על הגבול אמר: "להתראות ליד הכותל המערבי בירושלים המשוחררת".[14]
בעת פרוץ המלחמה הצטרף הרב גורן לכוחות חטיבה 11, שישבה ליד נחל עוז ויעדה היה מוצב אל-קובה שמדרום־מזרח לעזה, כשהוא מצויד בשופר ובספר תורה קטן. הקומנדקר שבו היה הרב גורן נפגע מפגז מצרי, ומרבית אנשיו נפצעו. הוא סייע לטיפול בפצועים, היה נתון לירי והפגזה במשך מספר שעות וחזר לבסוף עם רכב פינוי פצועים לנקודת המוצא.[15] כשנודע לו כי נפתחה החזית הירדנית במלחמה הוא עלה לירושלים והצטרף לחטיבה 55 בפיקוד מרדכי גור. הוא נכנס עם אנשיה לעיר העתיקה דרך שער האריות והיה מן הראשונים שהגיעו לכותל המערבי, לאחר כיבוש הר הבית. הוא אמר שם ברכת שהחיינו, אל מלא רחמים והלל בברכה. את כניסתו לעיר העתיקה ואת התפילות ליווה בתקיעות שופר. בספר "הר המריבה" הביא נדב שרגאי עדויות שלפיהן שקל הרב גורן לאחר כיבוש הר הבית את האפשרות של פיצוץ המסגדים ואף שיתף אישים מצמרת צה"ל ברעיון זה. הרב גורן הכחיש כי שקל ברצינות אפשרות מעין זו.[16] בשל טעות בהערכת מיקומם של הכוחות הלוחמים, הרב גורן ונהגו היו הראשונים שהגיעו לקבר רחל ולמערת המכפלה.[17] הוא החתים את ראשי הערבים בחברון על כתב כניעה.[18]
לאחר סיום המלחמה פתח הרב גורן מדרשה של הרבנות הצבאית בבית דירות סמוך לשער המוגרבים בהר הבית, שאת דייריו פינה לבתים נטושים בשכונת שועפט. הוא מינה מספר קצינים לתפקיד 'קצין הר הבית', שהיה השליט הצבאי במתחם. לבקשתו ביצע חיל ההנדסה מדידות בהר לצורך קביעת המיקום המדויק של בית המקדש, דבר המשפיע על אפשרות הכניסה להר מבחינה הלכתית בתקופתנו. באותה תקופה עלה בחשאי לכיפת הסלע שבהר הבית, המזוהה עם מקום קודש הקודשים, וצולם כשספר תורה בידו האחת ושופר בידו השנייה. בחזית הדרום עלה למקום המזוהה כהר סיני כשספר תורה בידו. במהלך קיץ 1967 הודיע שר הביטחון דיין לרב גורן כי עליו לפנות את המדרשה שפתח ואת קציני הצבא שפעלו במקום, בשל החלטתו של דיין על דעת הממשלה להעביר את הר הבית לניהול הווקף המוסלמי. הרב גורן הוביל מאבק ציבורי שכשל לסיכול ההעברה. בהמשך חייו הביע הרב גורן צער על כך שלא נאבק אז די הצורך בנושא זה. עם זאת, בעקבות פעולותיו של הרב גורן נשאר שער המוגרבים בשליטה של המשטרה הצבאית, ומאוחר יותר של משטרת ישראל.
במהלך קיץ 1967 החליט הרב גורן לקבוע במערת המכפלהארון קודש ובו ספר תורה, מחשש ששר הביטחון משה דיין יורה להחזיר את המקום לניהול מוסלמי, בדומה למה שנעשה בהר הבית. כעבור מספר ימים הודיע דיין לרב גורן כי עליו להסיר את דגל ישראל שנתלה על המבנה, להוציא את ארון הקודש, וכי כל יהודי הנכנס למבנה מחויב לחלוץ נעליו, כמקובל בכניסה למסגד. הרב גורן נאבק ביתר שאת בהחלטה זו, לאור כישלונו בהחלטה לגבי העברת הר הבית לניהול הווקף, ובעקבות מאמציו הושהתה הפקודה.
בשנת 1970 ביקשה הלן זיידמן (לשעבר שנון), נכרית מארצות הברית שהתגוררה בקיבוץ נחל עוז ונישאה ליהודי כהן חבר הקיבוץ בנישואין אזרחיים להירשם כיהודיה במרשם האוכלוסין, לאחר שעברה גיור רפורמי. הרבנות הראשית התנגדה לכך בתוקף, והתעורר חשש שבג"ץ יקבל את עמדתה של זיידמן במה שיתפרש כמתן הכרה לגיורים רפורמיים. כדי למנוע תוצאה כזאת, הרב גורן, שהיה אז הרב ראשי לצה"ל, גייר את זיידמן בתוך יממה. לאחר שהגיור לא הוכר בשל חוסר סמכותו של הרבצ"ר לגייר, אישר הרב עובדיה יוסף, רבה הראשי של תל אביב אז, את הגיור, בגיבויים של הרבנים הראשיים ניסים ואונטרמן. רבנים חרדיים רבים תקפו את הגיור וטענו כי הוא לא כלל קבלת מצוות, בשל העובדה שהלן הייתה נשואה לכהן (דבר שאסור לפי ההלכה) והמשיכה להתגורר בקיבוץ חילוני, דבר שמעורר חשש כבד שאין בכוונתה לשמור תורה ומצוות. יש שראו בפרשיה את תחילת הקרע בין הרב גורן לרבנים החרדיים.
פסק דין מפורסם של הרב גורן עסק בעניינם של אח ואחות, חנוך ומרים לנגר, שהוכרזו כממזרים, כיוון שאמם התחתנה בלא להתגרש מבעלה הראשון. פסק הדין המקיף התיר להם לבוא בקהל ישראל בנימוק שאין עדים לגבי גיורו של הבעל הראשון ועל סמך עדויות שהלה אינו שומר מצוות ואף אוכל חזיר והולך לכנסייה, מה שהוביל את הרב גורן לפסוק שהוא אינו נחשב ליהודי וממילא לא היה לאישה צורך בגירושין כדי להינשא לאדם אחר. הפסק הפך את החלטתם הקודמת של בתי הדין שדנו בתיק והביא לשיאו את הקרע בין הציבור החרדי והרבנות הראשית לישראל וכן בין הרב גורן לחוגים החרדיים, לאחר שרבנים חרדיים רבים הכריזו כי "פסקיו והוראותיו בטלים". בעקבות זאת יצא הרב צבי יהודה קוק להגנתו במאמר בעיתון "הצופה".
הרב גורן פרש מתפקידו כרב ראשי בשנת ה'תשמ"ג כאשר הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא החליפו. לאחר שפרש הקים סמוך לכותל המערבי בירושלים את ישיבת האידרא (אידרא בארמית פירושה "גורן") ועמד בראשה עד לפטירתו. כיהן כנשיא ישיבת הר ברכה בשתי שנותיו האחרונות, ובתקופה זו נסע מדי שבוע להעביר בה שיעור.
על הרב גורן הוטל להעמיד את היסודות לרבנות צבאית, ולפסוק בנושאים הלכתיים הקשורים לצבא, וזאת ללא מסורת בנושאים אלו בספרות ההלכתית.
במהלך מלחמת העצמאות הנהיג לראשונה היתר לאכילת מצה בערב פסח בצה"ל, למרות איסור דרבנן על כך, על רקע חוסר אפשרות לאספקת מזון אחר לחיילים, והצורך לבצע את הכשרת הכלים קודם לערב פסח. היתר זה נוהג גם בימינו בבסיסי צה"ל ובמטבחים ארגוניים גדולים.
במהלך מלחמה זו נשאל הרב גורן לגבי קבורת מתנדבים נוצריים שנפלו במהלך הלחימה. הוא פסק לקבור אותם בבית קברות אחד עם חללים יהודיים, אך בחלקה נפרדת (על מנת למנוע בעייתיות במקרה שבני המשפחה יבקשו להציב צלב על הקבר). מודל זה אומץ בהמשך בבתי הקברות הצבאיים בישראל.
התנגד להחתמת כלל החיילים הנשואים על הרשאות לכתיבת גט, על מנת למנוע עגינות במקרה של נעדרים, בשל הפגיעה במורל הלוחמים, וחוסר התוקף של ההרשאה כאשר היא נעשית בכפייה. כתחליף להליך זה ייסד הרב גורן הליך של בירור מקיף לנסיבות היעדרות של חייל צה"ל, המאפשר בחלק מהמקרים את התרת אשתו מעגינותה גם ללא מציאת גופה.
התנגד בתוקף לקיום יחידות דתיות עצמאיות בתוך צה"ל, הן מסיבה אידאולוגית של התנגדות להכנסת החיילים הדתיים לגטו נפרד, בעוד שאר הצבא יתנהל באופן חילוני, ללא כשרות ושמירת שבת, הן משיקולים ציבוריים, בשל אפשרות לפגיעה קשה ביחידה צבאית שלמה במהלך קרב, והן על מנת להוביל מהלך שבו תהיה שמירת שבת וכשרות מלאה בכלל צה"ל. התנגדות זו הייתה משותפת גם לבן-גוריון, שפעל להקים צבא אחיד ושוויוני.
התיר לחיילים לצאת בשבת מחוץ לתחום שבת לצרכים שונים, כגון לשמוע תקיעת שופר בראש השנה, לתפילה במניין ולשיעור תורה, על בסיס פרשנות להיתר המובא במשנה שלפיו במחנה צבאי אין חל איסור יציאה מחוץ לתחום שבת.
ראו בדרשה התלמודית "עד רדתה[24] - אפילו בשבת"[25] מקור לכך ששבת "הותרה" במקום מלחמת מצווה, ולא רק "דחויה", כלומר שיש להתייחס למלחמה כאילו אין שבת כלל. כפועל יוצא מכך - סבר שאין לנשק צה"לי דין מוקצה של "כלי שמלאכתו לאיסור", הואיל ועיקר שימושו הוא להיתר.[26]
באופן כללי התנגד לגיוס בנות לצבא. עם זאת, ביחס לגיוסה של בתו, תחיה, אמר שכל עוד יש בנות שמתגייסות, והוא אחראי על הדת והמוסר בצבא, ראוי שגם בתו תתגייס.[27]
התיר לחיילים הנמצאים בלחימה בפועל לאכול ולשתות ביום כיפור (וכאשר ניתן – אכילה ושתייה פחות מכשיעור האיסור בהפרשי זמן).
גילה חיבה מיוחדת לתלמוד הירושלמי, לו ייחס מסורת הלכתית שונה מן התלמוד הבבלי. בשנת 1961 אף זכה בפרס ישראל לספרות תורנית על ביאורו לתלמוד ירושלמי מסכת ברכות.
כרב ראשי לישראל ניסה למצוא דרכים הלכתיות שיקטינו את החיכוך בין ההלכה והחברה הישראלית. כך, בין היתר, הציע דרך הלכתית להתיר ממזרים תוך שימוש בהפקעת קידושין. גם כשסיים את כהונתו כרב ראשי לישראל יצא בפומבי נגד דרישת הרבנות הראשית לחייב את העולים מאתיופיה בשנות השמונים לעבור גיור לחומרא.[28]
הרב גורן פרש את משנתו המדינית במאמרים שחלקם קובצו בספרים תורת המדינה, משנת המדינה ומשנת הגורן. מכתביו עולה שבעקבות יוספוס פלביוס הרב גורן תמך בתאוקרטיה, שהגדיר
קיום חוקה בסיסית אלהית בלתי משתנה, בעלת צדק מוחלט, ולא חוקה הנקבעת בידי בני אדם.[29]
הוא תיאר את המשטר היהודי הראוי כמורכב מסנהדרין ומלך, כיוון "שלפי ההלכה חייבים להפריד בין הרשות המחוקקת שהיא הסנהדרין לרשות המבצעת שהיא המלך".[30] במקומות אחרים הוא ציין שהסנהדרין הייתה גם הנציגה של העם.[31] הרב גורן אימץ את דברי רבנו ניסים גירודני (דרשות הר"ן, י"א) שעל פי הבנת הרב גורן טען שלמלך יש סמכות לחוקק מערכת חוקים מקבילה לתורה ולהקים מערכת משפט שתשפוט על פי החוקים אלה:
נמצנו למדים, שישנן בתורה שתי מערכות של צדק. האחת – משפט התורה באמצעות הסנהדרין, המבטא את ביצוע הצדק המוחלט, הבלתי משתנה ובלתי תלוי בעולם. השנייה – משפט המלכות המבטא את הצדק היחסי, המוכר גם הוא בהלכה, כפי שהוכיח הר"ן בדרשותיו.[32]
על פי זה לא שלל הרב גורן את כל הרשויות של המשטר במדינת ישראל, כולל הרשות השופטת, וזאת, בניגוד לעמדה הרבנית המקובלת:
הרשות המחוקקת גם אם היא חילונית, אם נגדיר אותה כפועלת בסמכות המלכות בישראל, כפי שקבע זאת בספר 'משפט כהן', גאון ישראל הרב קוק זצ"ל, היא עצמה מעוגנת בהלכה... כך שהכח השלטוני מהווה רשות מחוקקת ורשות שופטת עצמאית, וכבר האריך בזה מאוד רבנו נסים.[33]
על אף ההכרזות של הרמב"ם ורב סעדיה גאון וסיעתם בדבר הבחירה החופשית... אין זה אלא במישור השמיימי-טבעי. מפני שתורת ישראל אינה נותנת בחירה חופשית לאדם אלא כופה היא את אמונתה, ערכיה ומצוותה על כל האנושות.[34]
ואף קבע כי חובתה של המדינה לפעול על פי ההלכה, כגון בתחום הגיור: "אין כל הצדקה חוקית ומוסרית לשום נציגות, ממשלה או שלטון, להרוס מסורת של אלפי שנים, ולקבוע נוהל לקבלת גרים שלא לפי ההלכה".[35]
^הרב גורן קיבל 89 קולות, מתוך 150 חברי הגוף הבוחר (הרב אונטרמן קיבל 57 קולות). הרב עובדיה יוסף קיבל 81 קולות, ולעומתו הרב יצחק נסים קיבל 68 (הפרדס [מז, ג], כסלו תשל"ג, עמ' 28).
^אביעד י' הולנדר, "הלכה ציונית-משיחית: הגותו הציונית-משיחית של הרב שלמה גורן והשפעותיה על פסיקותיו ההלכתיות", ידידיה צ' שטרן ויאיר שלג (עורכים), הלכה ציונית: המשמעויות ההלכתיות של הריבונות היהודית, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"ח 2017, עמ' 701-661
זמברוב, ממלכת פולין
תל אביב-יפו, ישראל
.jpg)
ערך מורחב – פרשת הלן זיידמן
שלמה בן אברהם גורן (1918-1994), דף שער בספרייה הלאומית
הרב גורן מנצח על פעילות הרבנות הצבאית לקראת הכנת צה"ל לחג הפסח, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
הרב שלמה גורן. דרכו בפסיקה, סרטון באתר יוטיוב
יאיר שלג, גאונות חסרת עכבות, בעיתון מקור ראשון, 20 בנובמבר 2019
