לדלג לתוכן

שמעון פרס – הבדלי גרסאות

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
שורה 271: שורה 271:
יחסיו של פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, עם לבון, שהחלו בצורה הרמונית, הידרדרו על רקע מאבק הכוחות הסמוי שבין פרס, לבון ודיין, שהתפתח לאחר מינוים של דיין ופרס לתפקידיהם. במאי [[1954]] הורה לבון לפרס לבטל את רכישת הטנקים מסוג AMX-13 מצרפת, שכבר סוכמה, וחש כי הוא יכול לבטוח בפרס במאבק מול דיין; אך פרס, שהיה מחויב לעסקה והיה מיוזמיה, מיהר ופנה אל דיין. הדבר הביא למאבק בין דיין ללבון, שהסתיים בהגשת התפטרותו של דיין, שאותה לבון לא קיבל, ובהתפייסות, אך הייתה זו אבן דרך במערכת היחסים העכורה בין השר לבין מנכ"ל משרדו.{{הערה|שם=Tevet186|[[שבתאי טבת]], '''עונת הגז''', כרך שני "קלב"נ", איש דור הוצאה לאור, 1992, עמ' 186}}
יחסיו של פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, עם לבון, שהחלו בצורה הרמונית, הידרדרו על רקע מאבק הכוחות הסמוי שבין פרס, לבון ודיין, שהתפתח לאחר מינוים של דיין ופרס לתפקידיהם. במאי [[1954]] הורה לבון לפרס לבטל את רכישת הטנקים מסוג AMX-13 מצרפת, שכבר סוכמה, וחש כי הוא יכול לבטוח בפרס במאבק מול דיין; אך פרס, שהיה מחויב לעסקה והיה מיוזמיה, מיהר ופנה אל דיין. הדבר הביא למאבק בין דיין ללבון, שהסתיים בהגשת התפטרותו של דיין, שאותה לבון לא קיבל, ובהתפייסות, אך הייתה זו אבן דרך במערכת היחסים העכורה בין השר לבין מנכ"ל משרדו.{{הערה|שם=Tevet186|[[שבתאי טבת]], '''עונת הגז''', כרך שני "קלב"נ", איש דור הוצאה לאור, 1992, עמ' 186}}


"[[העסק הביש]]", פרשת הפעלתם של יהודים ב[[מצרים]] על מנת להביא לסיכול פינוי [[תעלת סואץ]] על ידי המעצמות ביולי 1954, הביא לחילוקי דעות בשאלה "מי נתן את ההוראה" ולהאשמתו של לבון במתן ההוראה הפזיזה להפעלת החולייה. על מנת לפתור שאלה זו הוקמה בחשאי ועדה בראשות הרמטכ"ל לשעבר, [[יעקב דורי]], ונשיא [[בית המשפט העליון]] [[יצחק אולשן]]. [[ועדת אולשן-דורי]] פעלה בינואר [[1955]] ושמעה מספר עדויות, בהן עדותו של פרס. בעדותו מסר פרס חוות דעת שלילית על לבון, ותיאר אותו כחסר אחריות וכהרפתקן.{{הערה|[[שבתאי טבת]], '''עונת הגז''', כרך שני "קלב"נ", איש דור הוצאה לאור, 1992, עמ' 184}} הוועדה קבעה כי אינה יכולה לקבוע ממצא מדויק באשר לאשמתו של לבון. לבון ראה בפעולת הוועדה [[קנוניה]] שנועדה לחסלו פוליטית, ושנרקמה בין [[אגף המודיעין|ראש אמ"ן]], [[בנימין גיבלי]], הרמטכ"ל דיין ומנכ"ל משרד הביטחון פרס. ב-[[12 בפברואר]] 1955 הודיע לבון לראש הממשלה שרת כי אין ביכולתו לעבוד עוד עם "אויביו בנפש", כאשר הכוונה בעיקר לפרס.{{הערה|שם=Tevet186}} על אף סלידתו האישית של שרת מפרס (ביומניו כתב שרת באותם הימים: "אני שולל את פרס תכלית השלילה, ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר. אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כיסאו של שר בישראל"{{הערה|[[משה שרת]], יומן אישי, כרך ח', הוצאת מעריב, 1978, עמ' 230}}) החליט שרת להותיר את פרס במשרתו. בפברואר 1955 התפטר לבון, ובן-גוריון שב לשמש בתפקיד שר הביטחון.
"[[העסק הביש]]", פרשת הפעלתם של יהודים ב[[מצרים]] על מנת להביא לסיכול פינוי [[תעלת סואץ]] על ידי המעצמות ביולי 1954, הביא לחילוקי דעות בשאלה "מי נתן את ההוראה" ולהאשמתו של לבון במתן ההוראה הפזיזה להפעלת החולייה. על מנת לפתור שאלה זו הוקמה בחשאי ועדה בראשות הרמטכ"ל לשעבר, [[יעקב דורי]], ונשיא [[בית המשפט העליון]] [[יצחק אולשן]]. [[ועדת אולשן-דורי]] פעלה בינואר [[1955]] ושמעה מספר עדויות, בהן עדותו של פרס. בעדותו מסר פרס חוות דעת שלילית על לבון, ותיאר אותו כחסר אחריות וכהרפתקן.{{הערה|[[שבתאי טבת]], '''עונת הגז''', כרך שני "קלב"נ", איש דור הוצאה לאור, 1992, עמ' 184}} הוועדה קבעה כי אינה יכולה לקבוע ממצא מדויק באשר לאשמתו של לבון. לבון ראה בפעולת הוועדה [[קנוניה]] שנועדה לחסלו פוליטית, ושנרקמה בין [[אגף המודיעין|ראש אמ"ן]], [[בנימין גיבלי]], הרמטכ"ל דיין ומנכ"ל משרד הביטחון פרס. ב-[[12 בפברואר]] 1955 הודיע לבון לראש הממשלה שרת כי אין ביכולתו לעבוד עוד עם "אויביו בנפש", כאשר הכוונה בעיקר לפרס.{{הערה|שם=Tevet186}} על אף סלידתו האישית של שרת מפרס (ביומניו כתב שרת באותם הימים: "אני שולל את פרס תכלית השלילה, ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר. אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כיסאו של שר בישראל"{{הערה|[[משה שרת]], יומן אישי, כרך ח', הוצאת מעריב, 1978, עמ' 230}}) החליט שרת להותיר את פרס במשרתו. בפברואר 1955 התפטר לבון, ובן-גוריון שב לשמש בתפקיד שר הביטחון.{{הערה|{{דבר||פה אחד אישרה הממשלה מינוי בן־גוריון|19550221|1}}}}


====מלחמת סיני (1956)====
====מלחמת סיני (1956)====

גרסה מ־18:35, 28 בספטמבר 2024

שמעון פרס
פורטרט רשמי של נשיא המדינה שמעון פרס בשנת 2007
פורטרט רשמי של נשיא המדינה שמעון פרס בשנת 2007
לידה 2 באוגוסט 1923
כ' באב ה'תרפ"ג
הרפובליקה הפולנית השנייההרפובליקה הפולנית השנייה וישנבה, פולין
פטירה 28 בספטמבר 2016 (בגיל 93)
כ"ה באלול ה'תשע"ו
ישראלישראל רמת גן, ישראל
שם לידה שמעון פרסקי
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1934
מקום קבורה ישראלישראל חלקת גדולי האומה,
הר הרצל, ירושלים, ישראל
השכלה
עיסוק פוליטיקאי, מדינאי
מפלגה מפא"י (1959–1965)
רפ"י (1965–1968)
העבודה (1968–2006)
קדימה (2006–2015)
סיעה מפא"י (1959–1965)
רפ"י (1965–1968)
המערך (1969–1991)
העבודה (1968–1969; 1991–1999)
ישראל אחת (1999–2001)
העבודה-מימד (2001–2006)
קדימה (2006–2007)
בת זוג סוניה פרס
נשיא מדינת ישראל ה־9
15 ביולי 2007 – 24 ביולי 2014
(7 שנים)
ראש ממשלת ישראל ה־8
כהונה ראשונה
13 בספטמבר 1984 – 20 באוקטובר 1986
(שנתיים)
מ"מ יצחק שמיר
סגן יצחק נבון, דוד לוי
תחת הנשיא חיים הרצוג
כהונה שנייה
4 בנובמבר[1] 1995 – 18 ביוני 1996
(228 ימים)
תחת הנשיא עזר ויצמן
ממלא מקום ראש הממשלה
20 באוקטובר 1986 – 15 במרץ 1990
(3 שנים)
תחת ראש הממשלה יצחק שמיר
13 ביולי 1992 – 5 בנובמבר 1995
(3 שנים)
תחת ראש הממשלה יצחק רבין
המשנה לראש הממשלה והשר לפיתוח הנגב והגליל
10 בינואר 2005 – 23 בנובמבר 2005
(318 ימים)
תחת ראש הממשלה אריאל שרון
4 במאי 2006 – 13 ביוני 2007
(שנה)
תחת ראש הממשלה אהוד אולמרט
סגן ראש הממשלה
7 במרץ 2001 – 2 בנובמבר 2002
(שנה)
תחת ראש הממשלה אריאל שרון
שר החוץ ה־8
20 באוקטובר 1986 – 22 בדצמבר 1988
(שנתיים)
תחת ראש הממשלה יצחק שמיר
13 ביולי 1992 – 22 בנובמבר 1995
(3 שנים)
תחת ראש הממשלה יצחק רבין
7 במרץ 2001 – 2 בנובמבר 2002
(שנה)
תחת ראש הממשלה אריאל שרון
השר לשיתוף פעולה אזורי ה־1
6 ביולי 1999 – 7 במרץ 2001
(שנה)
תחת ראש הממשלה אהוד ברק
שר הביטחון ה־5
3 ביוני 1974 – 20 ביוני 1977
(3 שנים)
תחת ראש הממשלה יצחק רבין
4 בנובמבר 1995 – 18 ביוני 1996
(228 ימים)
שר האוצר ה־12
22 בדצמבר 1988 – 15 במרץ 1990
(שנה)
תחת ראש הממשלה יצחק שמיר
שר ההסברה ה־2
1 באפריל 1974 – 3 ביוני 1974
(64 ימים)
תחת ראש הממשלה גולדה מאיר
שר התחבורה
1 בספטמבר 1970 – 10 במרץ 1974
(3 שנים)
תחת ראש הממשלה גולדה מאיר
שר התקשורת
1 בספטמבר 1970 – 10 במרץ 1974
(3 שנים)
תחת ראש הממשלה גולדה מאיר
השר לקליטת העלייה
22 בדצמבר 1969 – 27 ביולי 1970
(218 ימים)
תחת ראש הממשלה גולדה מאיר
חבר הכנסת
30 בנובמבר 1959 – 17 בינואר 2006
(46 שנים)
17 באפריל 2006 – 13 ביוני 2007
(שנה)
כנסות 4–16, 17
יושב ראש מפלגת העבודה ה־4
10 באפריל 1977 – 19 בפברואר 1992
(14 שנים)
13 בנובמבר 1995 – 3 ביוני 1997
(שנה)
4 במאי 2003 – 9 בנובמבר 2005
(שנתיים)
תפקידים בולטים נוספים
פרסים והוקרה
פרס נובל לשלום, מדליית החירות הנשיאותית, מדליית הזהב של הקונגרס
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
סרטונים שמעון פרס – וידאו

שמעון פֶּרֶס (‏ⓘ‏Ⓘ‏; 2 באוגוסט 1923,[2][3][4] כ' באב ה'תרפ"ג – 28 בספטמבר 2016, כ"ה באלול ה'תשע"ו) היה פוליטיקאי ומדינאי ישראלי, שכיהן כנשיאהּ התשיעי של מדינת ישראל וכראש ממשלתה השמיני.

פרס החל את מעורבותו בציבוריות הישראל כבר בגיל צעיר. בשנת 1952, בגיל 29, מונה למנכ"ל משרד הביטחון. הוא נמנה עם מקימי הקריה למחקר גרעיני בדימונה והתעשייה האווירית הישראלית.

בשנת 1959 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפא"י, ומאז כיהן בה כחבר במשך 48 שנים רצופות (למעט תקופה קצרה של חודשים מספר, ובסך הכול – 17,272 ימים[5]) – יותר מכל אדם אחר. זמן קצר לאחר בחירתו לכנסת מונה לסגן שר הביטחון. בשנת 1965 פרש פטרונו הפוליטי, דוד בן-גוריון, ממפלגתו הוותיקה מפא"י, והקים את רשימת פועלי ישראל. פרס הצטרף לבן-גוריון ומונה כמזכ"ל המפלגה החדשה. רפ"י לא עמדה בציפיותיה להפוך למפלגת שלטון ונותרה באופוזיציה עד ל-1967, עת צורפה לממשלה על רקע תקופת ההמתנה. בדצמבר אותה שנה הוביל פרס את ההחלטה למזג את רפ"י עם מפא"י ליצירת מפלגת העבודה הישראלית.

ב-1969 מונה לראשונה לשר בממשלת גולדה מאיר, ושימש במספר תיקים חברתיים-כלכליים. לאחר שמאיר התפטרה מראשות מפלגת העבודה, התמודד פרס מול יצחק רבין על ראשות המפלגה, אך הפסיד. רבין הרכיב את הממשלה ומינה את פרס לשר הביטחון.

בשנת 1977 התפטר יצחק רבין מראשות מפלגת העבודה; פרס התמודד על התפקיד וניצח. מאז כיהן כיו"ר המפלגה במשך כ-15 שנים רצופות. בבחירות לכנסת התשיעית נחלה מפלגת העבודה מפלה דרמטית, ולשלטון עלתה לראשונה מפלגת הליכוד. פרס היה לראש האופוזיציה ושימש בתפקיד עד לכינונה של ממשלת האחדות הלאומית בשנת 1984.

בבחירות לכנסת האחת עשרה לא הושגה תוצאה שאיפשרה לאחת מן המפלגות הגדולות (קרי, הליכוד או המערך) לכונן ממשלה אידאולוגית. בתיווכו של נשיא המדינה הוחלט על כינונה של ממשלת אחדות, בה יכהן פרס כראש הממשלה תחילה, ולאחר שנתיים יתפטר ואחריו יכהן יצחק שמיר. כך אכן היה, ולאחר שסיים את כהונתו כראש הממשלה ב-1986, מונה פרס לשר החוץ. ב-1988 התקיימו בחירות, שלאחריהן הוחלט לכונן שוב ממשלת אחדות, אך הפעם בלי לקיים רוטציה על ראשות הממשלה. בממשלה זו כיהן פרס כשר האוצר, עד שהגה תוכנית להפלת הממשלה ולהקמת ממשלה בראשות המערך בלבד, מה שכונה "התרגיל המסריח". ביום הצבעת האי-אמון פיטר שמיר את פרס. והממשלה אמנם נפלה, אך פרס כשל בהקמת ממשלה. שמיר הצליח לכונן ממשלה בראשות הליכוד, ופרס היה שוב לראש האופוזיציה.

ב-1992 התקיימו בחירות על ראשות מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה. בבחירות אלו ניצח רבין את פרס, ולאחר ניצחון מפלגת העבודה בבחירות היה רבין לראש הממשלה ופרס מונה לשר החוץ. בכהונתו זו היה פרס ממובילי תהליך אוסלו, ועל כך זכה בפרס נובל לשלום לשנת 1994. ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין, ופרס מונה לראש הממשלה בפועל. פרס הקים ממשלה והחליט על הליכה לבחירות. בבחירות לכנסת הארבע עשרה נבחר ראש הממשלה בבחירות ישירות, ובהן ניצח בנימין נתניהו את פרס.

ב-1999 ניצח אהוד ברק את נתניהו בבחירות, והקים ממשלה. פרס היה לשר לשיתוף פעולה אזורי, והתמודד בשנת 2000 בבחירות לנשיאות המדינה, אך הפסיד בהן למשה קצב. פרס נבחר בשלישית לראשות מפלגת העבודה ב-2003, ובשנת 2005 הצטרף למפלגת קדימה. בשנת 2007 התמודד שוב בבחירות לנשיאות המדינה, והפעם ניצח. הוא כיהן כנשיא מדינת ישראל עד שנת 2014. נפטר בשנת 2016 ונקבר בחלקת גדולי האומה.

ראשית חייו (1923–1959)

שמעון פרס (עומד שלישי מימין) עם משפחתו, 1930 לערך
שמעון פרס בנעוריו, 1936

נולד בשם שמעון פֶּרְסְקי (בפולנית: Szymon Perski[6]) בעיירה וִישְׁנֶבָה[7] שבפולין (לימים בבלארוס). אביו, יצחק פרסקי, היה סוחר עצים אמיד, ואימו, שרה לבית מלצר, הייתה ספרנית ומורה לרוסית. הוא נקרא על שם סבתו מצד אביו, שיינה.[8] משפחתו מיוחסת לרב חיים מוולוז'ין.[9] בילדותו הושפע פרס מסבו מצד אימו, צבי הירש מלצר, בוגר ישיבת וולוז'ין. בגיל ארבע אף נסע עם סבו לראדין וקיבל ברכת אריכות ימים מהחפץ חיים.[10] הסב חשף את פרס לגמרא, אך גם לספרות העולמית והעברית.[11] סבו היה ראש הקהילה בעיירתם.[12] בני משפחות אביו ואימו נרצחו בידי הנאצים עם כאלפיים מבני העיירה. בנאום שנשא בפני הכנסת בעת השבעתו לנשיא מדינת ישראל, הזכיר פרס בחיבה את הסב, אשר "עיצב את עולמי כילד", ובעת השואה היה בין "אחרוני היהודים שהובלו לבית הכנסת העשוי מעץ ונשרפו חיים בתוכו, כאשר טליתותיהם על כְּתֵפָם". על פי עדותו של פרס, הסב ליווה אותו אל תחנת הרכבת בדרכו לארץ ישראל ובקשתו האחרונה מהנכד הייתה "להישאר תמיד יהודי".[13] על שמו נקראה בתו צביה.[14] פרס למד בבית הספר "תרבות" בעיירתו והיה נגן מנדולינה בתזמורת המנדולינות בבית ספרו.[15] פרס היה חבר בסניף "השומר הצעיר" בווישנבה.[16]

בשנת 1932 עלה האב לארץ ישראל המנדטורית,[17] ושלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1934, הצטרפו אליו פרס,[18] אימו ואחיו הצעיר גרשון (גיגי). אביו של פרס התנדב לצבא הבריטי והקשר עמו אבד במשך מלחמת העולם השנייה; לאחר המלחמה התברר שהוא ברח פעמיים ממחנה שבויים גרמני. בנערותו של פרס חייתה המשפחה בתל אביב, ושמעון למד תחילה בגימנסיה הריאלית בלפור (היום תיכון א' לאמנויות תל אביב) ואחר כך העבירו אותו הוריו לבית הספר היסודי "בלפור".[19][20] בגיל ארבע-עשרה התקבל פרס ללימודים בבית הספר החקלאי בבן שמן. בית הספר היה פנימייה, אשר לא הכשירה את בוגריה לעבור את בחינות הבגרות אלא חינכה לחיים של הגשמה ציונית בחקלאות ובהגנה. מקצת מהתלמידים בבית הספר הגיעו מן הגולה. ילידי הארץ היו אלו שמצבם המשפחתי דרש הסדר פנימייתי, או כאלו שנמשכו אל השם הטוב שיצא לבית הספר ברמתו הגבוהה ובערכים שאותם הוא מקנה.[21] כבר בהיותו בבית הספר התבלט בכתיבה ובנאום, ופרסם מאמרים בעיתון הפנימייה תוך שימוש בשם העט "בן אמוץ",[22] על שם הנביא ישעיהו בן אמוץ.[23] ב-1941 יצא להכשרה בקיבוץ גבע, הכשרה שהצטרפה לגרעין המייסד של קבוצת אלומות ב-1942,[24] ועבד שם כרפתן, רועה צאן וגזבר.

פרסקי עברת את שמו לפרס ב-1945, בעקבות מסע ה-14 לאום רשרש שיזם שמריה גוטמן להכרת הנגב ומציאת דרך לאום רשרש, ושבמהלכו עף מעל ראשי המשתתפים עוף דורס.[25] הזואולוג היינריך מנדלסון, שהשתתף גם הוא במסע, זיהה כי זהו פרס, ופרסקי החליט לאמץ את שם הציפור כשמו.[26][27] אולם המשתתפים במסע הושבו לבאר שבע והועמדו לדין. פרס נידון לקנס ולמאסר של שבועיים. ב-1 במאי 1945 נישא לסוניה גֶלמן (1924–2011), בתו של המורה לנגרות בפנימיית בן שמן, שהייתה אז חיילת משוחררת מהצבא הבריטי.[28] בשנים 1941–1944 היה אחד ממזכירי "הנוער העובד".[29] בשמשו בתפקיד זה לכד את תשומת לבו של לוי אשכול, אשר קרא לו ב-1947 לשמש בתפקידים ביטחוניים בשירות "ההגנה".[30] לקראת הקונגרס הציוני העולמי ה-22 בבזל בדצמבר 1946, הורה דוד בן-גוריון למשה שרתוק לשלוח גם "חברים צעירים המייצגים את התנועה", וכך זכה פרס בן ה-23 בכרטיס נסיעה ותעודת-ציר לקונגרס.[31]

תחילת פעילותו הביטחונית (1947–1953)

ב-1947 החל לעבוד עם דוד בן-גוריון ועם לוי אשכול במפקדת "ההגנה", ועסק בענייני כוח אדם ורכש. עם הקמת צה"ל הוגדרו סמכויותיו של הצבא מול הסמכויות של משרד הביטחון, והוחלט כי האגף שבו פעל פרס יישאר במשרד הביטחון. מסיבה זו לא גויס פרס, ולא שימש מעולם בכל תפקיד בצה"ל. עובדה זו הייתה בעוכריו של פרס בהמשך דרכו, לדעתם של רבים. לימים אמר פרס כי "הצבא והמלחמה לא עניינו אותי".[32] אישים כחיים חפר וכיצחק רבין, שלחמו בפלמ"ח, ראו בעלייתו לתפקידים רמים ללא לחימה בשדה הקרב – עלבון אישי כלפיהם. רבין אף טען, שאסור היה למנות את פרס לשר הביטחון כיוון שלא שירת בצה"ל. בעת ההחלטה להטביע את אוניית הנשק של האצ"ל אלטלנה, ביוני 1948, היה פרס בסוד העניינים. שנים לאחר-מכן, הוא אמר למנחם בגין שבן-גוריון הוטעה בעניין זה, ובראיון אחר הזכיר את ישראל גלילי, שניהל את המשא ומתן עם האצ"ל.[33] בינואר 1949 נבחר לכנסת הראשונה, אך לבקשת בן-גוריון ויתר על חברותו בה והמשיך לעסוק בנושאים ביטחוניים.[34] באפריל של אותה שנה, נתמנה לראש שירותי הים באופן זמני למשך כחודש עד שהוחלף על ידי מוניה מרדור, תפקיד שכלל במיוחד ענייני תקציב, כספים ורכש.[35] ב-1949 מונה פרס לראש משלחת משרד הביטחון לארצות הברית, ופעל עם ידידו אל שווימר לרכוש ציוד ותחמושת לחיל האוויר של המדינה הצעירה. פרס אף שכנע את שווימר, שבבעלותו היה האנגר לטיפול במטוסים, לעלות לישראל ולהקים בה האנגר דומה – שנקרא "המכון הממשלתי לבדק מטוסים", ולימים הפך לתעשייה האווירית.[36] פרס שהה בארצות הברית עד שנת 1952 ולמד לימודי ערב באוניברסיטת "ניו סקול" בניו יורק.[37]

בינואר 1952 שב לישראל, ומילא את מקום מנכ"ל משרד הביטחון.[38] בראשית נובמבר 1953 הודיע דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, על כוונתו להתפטר מתפקידו.[39] בן-גוריון פיצל את סמכויותיו: את ראשות הממשלה העביר למשה שרת, ואת תפקיד שר הביטחון הפקיד בידי פנחס לבון, בתחילה בפועל, ובאופן רשמי מ־7 בדצמבר 1953. יום לפני התפטרותו הרשמית, מינה בן-גוריון את פרס, שהיה אז בן שלושים, למנכ"ל משרד הביטחון ואת משה דיין לרמטכ"ל.[40]

מול ראש הממשלה היוני והמוחלש, שרת, ובמציאות שבה העיסוק הביטחוני הוא העיסוק הדומיננטי, היה רב כוחה של ה"שלישייה" בעלת החזון האקטיביסטי – לבון, פרס ודיין. פרס ודיין היו יכולים להניח כי דרכם סלולה למשרות הרמות בהנהגת המדינה, שבה הייתה הנאמנות המפלגתית תכונת מפתח לקידום, גם למחזיקי משרות בשירות המדינה ובצבא.[41]

מנכ"ל משרד הביטחון (1952–1955)

הידוק הברית הביטחונית עם צרפת (1954)

החל משנת 1952 החלה צרפת לספק לישראל כלי נשק, במיוחד טנקים מסוג AMX-13. בשנת 1954 החליטה הממשלה להחליף את בריטניה בצרפת כמקור עיקרי לנשק ולתחמושת. לאחר מגעים ראשונים בין דיין לבין שר ההגנה הצרפתי פייר קניג, נשלח פרס לפריז, לביקור חשאי אצל דיומד קאטרו (Catroux), שר האווירייה הצרפתי, שהיה אוהד ישראל. בסיום הפגישה סיכמו השניים על מכירת מטוסי סילון חדישים מסוג דאסו אוראגן, מטוסי "מיסטר 4", טנקים נוספים מסוג AMX-13 וכן ציוד מכ"ם ותותחים.[42]

על מנת לספק לצה"ל את הציוד הנחוץ לו כדי להפוך לצבא מודרני, היה על פרס ואנשיו להתגבר על מכשולים רבים. על מכירת הנשק פיקחה ועדה משולשת שבה היו חברים צרפתים, בריטים ואמריקאים, והאמריקאים הפעילו את השפעתם למניעת מכירת הנשק לישראל.[43] כן היה על פרס להתגבר על איבת אנשי משרד החוץ הצרפתי ועל חילופי הממשלות התכופים שהיו נהוגים בימי הרפובליקה הצרפתית הרביעית. פרס שהה זמן רב בצרפת, רקם יחסי ידידות עמוקים עם פקידים, נבחרי ציבור ואנשי צבא, ועשה כל מאמץ על מנת להגביר את אספקת הנשק. שיחות ישירות שניהל פרס עם קניג בפברואר 1955 הביאו לרכש של ציוד צבאי במיליוני דולרים. הקמתה של ברית בגדאד, שנועדה לאחד את מדינות המזרח התיכון נגד האיום הסובייטי, נראתה לצרפת כהפרה של האיזון במזרח התיכון, והידקה את הידידות עם ישראל. בין היתר סיפקה צרפת לישראל חמישים טנקי שרמן, שאותם רכשה כציוד עודף מהממלכה המאוחדת. הברית האסטרטגית החדשה הייתה במידה רבה פרי עמלו של פרס.

הידוק היחסים עם צרפת איפשר מאוחר יותר את חתימת ההסכם לבניית הכור הגרעיני בדימונה.

העסק הביש והיחסים עם לבון (1954–1955)

יחסיו של פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, עם לבון, שהחלו בצורה הרמונית, הידרדרו על רקע מאבק הכוחות הסמוי שבין פרס, לבון ודיין, שהתפתח לאחר מינוים של דיין ופרס לתפקידיהם. במאי 1954 הורה לבון לפרס לבטל את רכישת הטנקים מסוג AMX-13 מצרפת, שכבר סוכמה, וחש כי הוא יכול לבטוח בפרס במאבק מול דיין; אך פרס, שהיה מחויב לעסקה והיה מיוזמיה, מיהר ופנה אל דיין. הדבר הביא למאבק בין דיין ללבון, שהסתיים בהגשת התפטרותו של דיין, שאותה לבון לא קיבל, ובהתפייסות, אך הייתה זו אבן דרך במערכת היחסים העכורה בין השר לבין מנכ"ל משרדו.[44]

"העסק הביש", פרשת הפעלתם של יהודים במצרים על מנת להביא לסיכול פינוי תעלת סואץ על ידי המעצמות ביולי 1954, הביא לחילוקי דעות בשאלה "מי נתן את ההוראה" ולהאשמתו של לבון במתן ההוראה הפזיזה להפעלת החולייה. על מנת לפתור שאלה זו הוקמה בחשאי ועדה בראשות הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי, ונשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן. ועדת אולשן-דורי פעלה בינואר 1955 ושמעה מספר עדויות, בהן עדותו של פרס. בעדותו מסר פרס חוות דעת שלילית על לבון, ותיאר אותו כחסר אחריות וכהרפתקן.[45] הוועדה קבעה כי אינה יכולה לקבוע ממצא מדויק באשר לאשמתו של לבון. לבון ראה בפעולת הוועדה קנוניה שנועדה לחסלו פוליטית, ושנרקמה בין ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הרמטכ"ל דיין ומנכ"ל משרד הביטחון פרס. ב-12 בפברואר 1955 הודיע לבון לראש הממשלה שרת כי אין ביכולתו לעבוד עוד עם "אויביו בנפש", כאשר הכוונה בעיקר לפרס.[44] על אף סלידתו האישית של שרת מפרס (ביומניו כתב שרת באותם הימים: "אני שולל את פרס תכלית השלילה, ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר. אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כיסאו של שר בישראל"[46]) החליט שרת להותיר את פרס במשרתו. בפברואר 1955 התפטר לבון, ובן-גוריון שב לשמש בתפקיד שר הביטחון.[47]

מלחמת סיני (1956)

שמעון פרס, 1957

פרס היה מאנשיו המובהקים של בן-גוריון ששב לעמדת השפעה, ובן-גוריון ראה בו את אחד מבעלי הפוטנציאל המנהיגותי מבין אנשיו. בן-גוריון נקט בקו אקטיביסטי, ויזם עימות עם מצרים של גמאל עבד אל נאצר, במטרה לפגוע במצרים במתקפת מנע, בטרם זו תספיק להתחמש ולהתעצם באופן שיסכן את קיומה של ישראל. הצמרת הביטחונית, פרס ודיין, ראו עמו עין בעין. בראשית 1956 חלו חילופי שלטון בצרפת. גי מולה הסוציאליסט עלה לראשות הממשלה, והביא עמו את שר ההגנה מוריס בורז'ס-מונורי, ואת שר החוץ כריסטיאן פינו. המשטר החדש גילה אהדה לישראל מיום כינונו, וראה צורך באקטיביזם צרפתי במישור הבינלאומי. בעיית אלג'יריה, שהלכה והחריפה, הביאה אף היא להידוק הקשרים עם ישראל, בשל ההנחה שישראל היא אויב המשטרים הרדיקלים בעולם הערבי התומכים בנסיגה צרפתית מאלג'יריה. מאחורי הקלעים נדונה מזה זמן מה האפשרות לפלישה אנגלו-צרפתית לתעלת סואץ, שהולאמה על ידי נאצר, אם כי הבריטים התמהמהו בהחלטה, ונמנעו מכל מגע ישיר עם ישראל בעניין זה.

ב-20 בספטמבר 1956 הגיעו לפגישה עם פרס בתל אביב שני שליחים צרפתים – מקבילו של פרס בתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון הצרפתי, אבל תומא והקולונל לואי מאנז'ן. שניים אלו רמזו לפרס כי צרפת מוכנה לסייע סיוע צבאי פעיל לתקיפה ישראלית בסיני.[48] בעקבות פגישתו עם השניים יצא פרס לפריז לפגישה עם פינו. משליחות זו שב כשהוא מעודד, ודיווח לדיין ולבן-גוריון כי פינו מאוכזב מעמדת המעצמות בנוגע למצרים ולפינוי תעלת סואץ, ורואה אף אפשרות לפעולה צבאית נגד נאצר.[49]

לאחר שנודעה לבן-גוריון עמדת שר ההגנה הצרפתי, הוחלט לשלוח לצרפת משלחת בהשתתפות משה כרמל, גולדה מאיר, דיין ופרס, כדי לתאם השתתפות ישראלית במבצע מערבי לכיבוש התעלה. ב-28 בספטמבר 1956 יצאה המשלחת לביזרטה שבתוניס, ומשם לפריז. בוועידה שהתקיימה בביתו הפרטי של מאנז'ן בפרבר סן ז'רמן בפריז (ועל כן ידועה כ"ועידת סן ז'רמן"), הוסכם באופן כללי על תוואי המבצע המתוכנן: פלישה ישראלית לסיני שאליה יצטרפו הבריטים והצרפתים, ועסקת נשק גדולה שנועדה להבטיח את ההצלחה הישראלית במבצע.[50]

ב-10 באוקטובר 1956, בפרבר סן דומיניק בפריז, חתם פרס על הסכם עם תומא, שבו הועלה על הכתב שיתוף הפעולה הישראלי-צרפתי, משלוחי הנשק, ותוואי התקיפה המתוכננת. בימים שלאחר מכן אישרו הממשלות הנוגעות בדבר את ההסכם.[51] לאחר שאישרה ממשלתו של אנתוני אידן את הסכמתה והשתתפותה, הייתה הדרך פתוחה אל מלחמת סיני.

ב-22 באוקטובר 1956 ליווה פרס את בן-גוריון ודיין בנסיעה חשאית נוספת לפריז, שהתקיימה בפרבר הסמוך לפריז, סוור. בן-גוריון, פרס ודיין נועדו עם ראשי הממשל הצרפתי – מולה, בורז'ס-מונורי ופינו. הוועידה, "ועידת סוור", גיבשה באופן סופי את כל תוכנית הפעולה המשולשת, ששילבה את תוכנית "מבצע מוסקטר" במבצע ישראלי שיכונה "מבצע קדש".

אחרי מלחמת סיני (1957–1960)

פרס ועזר ויצמן יחד עם מלך נפאל, בסיס חצור, 1958
פרס וגולדה מאיר יחד עם מלך נפאל, המרכז למחקר גרעיני – שורק, 1958

הניצחון במלחמת סיני הביא להקלת מה בתחושת האיום הביטחוני, ונראה היה כי סיבוב נוסף במערכה שבין ישראל למדינות ערב עודנו רחוק. פרס שקד על חיזוק צה"ל בעזרת רכש ובמחקר. בשנת 1957 סלל פרס את היחסים הביטחוניים עם גרמניה המערבית, כאשר נפגש עם שר ההגנה הגרמני פרנץ יוזף שטראוס והוסכם על מתן סיוע צבאי. פגישה זו, והפגישות שלאחריה, התנהלו בחשאי.[52] יחד עם מאמצי הרכש, נוצרה בתקופה זו תשתית לייצור נשק ותחמושת מכל הסוגים במדינת ישראל. התעשייה האווירית, שהחלה את דרכה בשנת 1953 ברכש של ציוד לתיקון מטוסים מארצות הברית. בשנת 1960 החלו המפעלים לייצר, ברישיון צרפתי, את מטוס האימון, פוגה מגיסטר, ששימש בזמן מלחמת ששת הימים אף כמטוס תקיפה. נשק וחימוש לחילות השדה יוצרו אף הם, והחל ייצורו ההמוני של התת-מקלע "עוזי". הונחה התשתית לייצור טילים והוקמה הרשות לפיתוח אמצעי לחימה. פרס סייע לכל אלה בתפקידו כמנכ"ל משרד הביטחון.[53]

הכור בדימונה (1957)

באוקטובר 1957 נחתם בין ישראל ובין צרפת הסכם סודי לבניית כור גרעיני על אדמת ישראל, וכן על הקמת מכון הפרדה לפלוטוניום, עובדה המעידה על שימוש בכור לצרכים צבאיים.[54] על פי חזונו של בן-גוריון, שפרס היה שותף לו, היה על ישראל להצטייד בנשק גרעיני. בנושא טעון זה היו הדעות חלוקות. לא ידוע עד כמה שיתף בן-גוריון את שריו בהחלטות ובהסכמים המפורטים שנחתמו עם צרפת; החוקר אבנר כהן סבור כי החליט זאת על דעת עצמו, מבלי ליידע את ממשלתו.[55] עם זאת, ברור כי פרס היה בסוד ההחלטה, ופעל לקידומה,[56] ובין היתר גייס תרומות למימון בניית הכור.[57]

הקריה למחקר גרעיני החלה להיבנות בתקופת כהונתו של פרס כמנכ"ל משרד הביטחון. גם אחר כך, כששימש סגן שר הביטחון וחבר הכנסת, פעל לקידום החימוש הגרעיני של ישראל. בנאומים פומביים התייחס פרס לעניין בעקיפין כ"יתרון איכותי" או "בסיס טכנולוגי".[58]

תחילת דרכו הפוליטית (1959–1981)

סגן שר הביטחון (1959–1965)

בבחירות לכנסת הרביעית התמודד פרס לראשונה במקום ה-24 ברשימת מפא"י, וב-3 בנובמבר 1959 נבחר לראשונה לכנסת הרביעית. עם כינון הממשלת ה-9 כיהן כסגן שר הביטחון, והוא החל את תפקידו ב-21 בדצמבר 1959.[59]

מבחינה פוליטית, שנים אלו התאפיינו במריבה בין-דורית בצמרת מפא"י. בן-גוריון ניסה לטפח דור של צעירים, ובהם: דיין, פרס, אבא אבן וטדי קולק. ומנגד, אנשי העלייה השלישית, כפנחס לבון, ובמיוחד "השלישייה" – גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר – חשו כי בן-גוריון עומד להעביר את לפיד ההנהגה "מעל לראשיהם" לדור הצעיר, מבלי שתינתן להם ההזדמנות להנהיג. שבתי טבת מביא ציטוט של פרס, כי "הוא ובני דורו אינם זקוקים למאבק בזקני מפא"י כדי לפנותם מן הדרך לשלטון, הזמן יעשה זאת עד מהרה".[60] לאחר ניצחונה הגדול של מפא"י בבחירות, ובהיותו מספר 2 בביטחון, כאשר אחרים ובהם משה דיין הוסטו הצידה (דיין מונה לשר החקלאות ושימש בתפקיד משני זה במשך חמש שנים) – חש פרס כי דרכו אל ההנהגה סלולה.

פרס המשיך, לצד בן-גוריון, לשקוד על הפיתוח הביטחוני. אחד ההישגים בשנים אלה היה שיגור הרקטה שביט 2 ביולי 1961. מאחורי שיגור הרקטה עמד מרוץ חימוש אזורי, שבו נעזרה מצרים במדענים גרמנים לייצור טילים, ונטען שגם נשק בלתי קונבנציונלי. בשנים אלו המשיך פרס לתמוך בקשר עם צרפת כספקית הנשק העיקרית של מדינת ישראל, מול קולות אחרים במערכת הביטחונית, שמייצגם היה הרמטכ"ל חיים לסקוב. אלה קראו להתקרבות אל ארצות הברית וקבלת נשק אמריקני, שאותו ראו כעדיף על המערכות הצרפתיות. ויכוח זה עורר עימות ראשון בין פרס לבין ראש אג"ם, אלוף יצחק רבין, שהיה בין התומכים העיקריים בגישתו של לסקוב.[61]

מאחורי הקלעים המשיכה לרחוש העשייה בעניין הכור הגרעיני. לאחר החשיפה של "הניו יורק טיימס" בשנת 1960, הפך הנושא לסלע מחלוקת בין ישראל לארצות הברית, וזה החריף עם בחירתו של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. בן-גוריון ניסה להפיס את דעתם של קנדי ושל נשיא צרפת, שארל דה גול, שהיה כנראה בסוד הפיתוח הגרעיני של ישראל, אך עד לשנת 1963 עמד תחת לחץ כבד של קנדי להפסיק את תוכנית הגרעין. חשיפת התוכנית הביאה לדיון ציבורי בשאלת הגרעין. הדיון, שאותו קידם "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון" בראשות חבר הכנסת לשעבר אליעזר ליבנה, הביא ליצירת "מחנה גרעיני" ו"מחנה אנטי גרעיני" בתוך הממשלה. עם המחנה הגרעיני נמנו פרס ויושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ארנסט דוד ברגמן.[62] התפטרותו של בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה ב-1963 הביאה את המחנה הגרעיני לעמדת מיעוט, ועם פרישתם של פרס וברגמן מתפקידיהם לא היה עוד למחנה הגרעיני כוח בתוך הממשלה. נראה כי ראש הממשלה, לוי אשכול, נכנע ללחץ האמריקני והקפיא את תוכנית הגרעין. פרס העלה את העניין במרומז, בכינוי "המחדל הביטחוני החמור", כנושא לניגוחו של אשכול במערכת הבחירות לכנסת השישית ב-1965, כשהיה כבר ברפ"י. אולם לאחר מלחמת ששת הימים נראה כי המאזן הפוליטי השתנה, והתוכנית חודשה.[63]

ברפ"י (1965–1968)

פרס (משמאל) ולוי אשכול (מימין) בשנות ה-60
נשיא טוגו, ניקולא גרוניצקי, מעניק עיטור לפרס, 1964
פרס עם מפקד חיל הים, שלמה אראל, 1967

ב-16 ביוני 1963 התפטר בן-גוריון בפתאומיות מתפקיד ראש הממשלה, מבלי למסור מה הסיבה לכך. מחליפו לוי אשכול קיבל על עצמו את התפקיד הכפול, ראש הממשלה ושר הביטחון, על אף שנשמעו קולות בדבר מינויו של דיין או מינויו של פרס לתפקיד זה.[64] תדמיתו של אשכול הייתה של עסקן אפרורי. השארת תיק הביטחון בידי אשכול סימנה לדיין ולפרס, כמו גם לבני דורם, כי דרכם אל ההנהגה חסומה כל עוד דורו של אשכול, דור העלייה השלישית, בין החיים. בתחילה התפטר דיין, אך לאחר משא ומתן חשאי שב לממשלת אשכול, "על מנת למנוע זעזועים", בתפקיד שר החקלאות. פרס המשיך בתפקיד סגן שר הביטחון. פרט לאבא אבן, שמונה לסגן ראש הממשלה, נותרו "הצעירים" עם השפעה מועטה, רגליהם נדחקו, ומנהיגם, בן-גוריון, היה מחוץ למעגלי ההשפעה הפוליטיים. האקטיביזם המדיני, שאותו סמלו בן-גוריון, פרס ודיין, נראה כמנוגד לרוחה של הממשלה החדשה ולרוחו של העומד בראשה.

באוקטובר 1964 החליט בן-גוריון לחדש את המאבק בלבון בנושא "העסק הביש", בדרישה לחידוש החקירה בשאלה "מי נתן את ההוראה?". בוועידת מפא"י שנערכה בפברואר 1965 נשא בן-גוריון נאום חריף, והמחנות הניצים הסתמנו. מחנה המיעוט, שתמך בבן-גוריון ובחידוש החקירה נגד לבון, כלל את פרס, את דיין, את יוסף אלמוגי, את אבא חושי ואחרים. על אף אירועי הוועידה העמיד בן-גוריון את עצמו לבחירה לראשות מפא"י ביוני 1965. ב-25 במאי 1965 פרס פרש מתפקידו במשרד הביטחון, לאחר שאשכול העמידו על הברירה האם להסתייג מדעת התומכים במועמד אחר (פרט לאשכול) לראשות הממשלה או לפרוש. ימים מעטים לאחר מכן ניצח אשכול בבחירות הפנימיות במפא"י ברוב גדול. נראה כי במהלכים אלו עמד פרס כשחקן פסיבי, כשהוא מתלבט בין תמיכתו בבן-גוריון, לבין האפשרות כי צעדיו של בן-גוריון יביאו לפיצול במפא"י. בסוף יוני הודיע בן-גוריון לחבריו לדעה על ייסוד מפלגה חדשה – "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י). פרס, שחדל מלהתלבט, הכריז מיד על הצטרפותו לתנועה. ב"משפט חברים" שנערך במפא"י לפורשים, הודחו בן-גוריון, פרס ואחרים מן המפלגה. פרס מונה למזכיר הכללי של המפלגה החדשה ושובץ במקום השלישי ברשימתה, לאחר בן-גוריון והסופר ס. יזהר.

המפלגה החדשה ניסתה לשדר תדמית צעירה, טכנוקרטית ואקטיביסטית, מול הרפיון שאנשי "דור הביניים" במפא"י לקו בו, לטענתה. בן-גוריון קיווה לזכות בכ-25 מנדטים ולהרכיב ממשלה בראשותו עם ה"צעירים" ועם חלק מאנשי מפא"י שתטוהר ממתנגדיו. אולם הקמתה של רפ"י נקשרה בזיכרון הציבורי עם "הפרשה", ונראה כי זו הפסיקה לעניין את הציבור, והעיסוק בה נראה מיותר. בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר 1965 קיבלה רפ"י עשרה מנדטים. מפא"י, שרצה לראשונה כ"מערך" עם אחדות העבודה, זכתה ל-45 מנדטים, והצליחה להרכיב בקלות ממשלה ולהותיר את רפ"י מחוץ לקואליציה.

לאחר שנים רבות של עשייה ביטחונית ועלייה הדרגתית בעמדות ההשפעה, מצא עצמו עתה פרס לראשונה, יחד עם בן-גוריון, דיין, אלמוגי ואחרים, באופוזיציה, נטול השפעה ממשית. הוא המשיך בתפקידו כמזכ"ל רפ"י, ושימש באופוזיציה בכנסת. על אף המיתון הכלכלי שאפיין תקופה זו והדעה הרווחת כי אשכול אינו איש ביטחון וכי יש להחליפו בתפקיד שר הביטחון, הייתה ממשלת אשכול יציבה, וניסיונות אנשי רפ"י לנגחה מבחוץ לא צלחו.

עם המשבר במאי 1967, שהביא לפרוץ מלחמת ששת הימים, נכונה "ממשלת הליכוד הלאומית", שהתבססה על צירופן של רפ"י וגח"ל לממשלה, ומינויו של איש רפ"י, דיין, כשר ביטחון. במהלך המשבר, בישיבת ראשי רפ"י ב-21 במאי 1967 ניסה בן-גוריון להניע את רפ"י להתנגד לממשלת האחדות, ולדרוש את התפטרות אשכול. פרס מנע מהלך זה ותמך מאחורי הקלעים במהלך המורכב שהביא את דיין למשרד הביטחון.[65] בפומבי הכריז כי רפ"י מוכנה להתפרק אם הדבר יידרש.[66]

הן לפני המלחמה, שלה התנגד בן-גוריון, והן לאחריה, נראה היה כי בן-גוריון מצוי בשקיעה, וכי המפלגה, שהוקמה כגחמה אישית שלו, אינה בעלת זכות קיום עוד. עם תום המלחמה החליט פרס לפעול לאיחוד בין רפ"י ומפלגת האם שממנה פרשה. הוא הוביל מגעים אלו, על אף דעתו המנוגדת של בן-גוריון. בדצמבר 1967 קיבלו מוסדות רפ"י החלטה ברוב קטן להתאחד עם מפא"י ועם אחדות העבודה למפלגה אחת שתקרא "מפלגת העבודה". עם זאת, לממשלה צורף בשלב זה יוסף אלמוגי, ולא פרס.

שר בממשלת גולדה מאיר (1969–1970)

פרס מצטרף לדוד בן-גוריון להליכתו היומית ב-1969

בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים דרך כוכבו של משה דיין, והוא נחשב ליורשם הוודאי של אנשי מפא"י הוותיקים מקרב דור "הצעירים" שאליו השתייך פרס. בבחירות הפנימיות שנערכו בשנת 1969 ברפ"י כחטיבה במפלגת העבודה נחל פרס מפלה, כאשר גד יעקבי הצעיר הקדים אותו וזכה במקום הראשון המבטיח משרת שר. בצעד יוצא דופן ויתר יעקבי על משרת השר לטובת פרס,[67][68] ששובץ במקום ה-12 ברשימת המערך לקראת הבחירות לכנסת השביעית. לאחר ניצחון המערך בבחירות צורף פרס לממשלה ה-15 בראשות גולדה מאיר, תחילה כ"שר בלי תיק האחראי לפיתוח הכלכלי של השטחים". אך ב-22 בדצמבר 1969, כשבוע לאחר כניסתו לממשלה, קיבל את תפקיד השר לקליטת העלייה, וב-1 בספטמבר 1970 מונה להיות לשר התחבורה ולשר התקשורת. פרס היה הראשון שנשא בתואר "שר התקשורת" שהחליף את "שר הדואר". בעמדותיו בנוגע לשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים הוא בלט בתמיכתו בהתיישבות נרחבת, ובכלל זה ברצועת עזה ובסיני, בעיקר בין טאבה לבין שארם א-שייח'.

בתקופה זו היה השר המקשר עם הנאמנות לפיתוח כלכלי ולשיקום פליטים, שהיה ממקימיה.

לפי תחקיר שפורסם בידיעות אחרונות בשנת 2000, פרס היה מעורב בשנת 1971 בטיוח חקירה של תאונה, שבה נהרג חייל כתוצאה מפליטת כדורים מנשקו של בנו של פרס, יוני.[69] בתגובה לתחקיר אמר פרס כי לא היה טיוח.[70]

ההתמודדות הראשונה מול רבין (1974)

שר ההסברה שמעון פרס עם מנכ״ל מרכז ההסברה יהודה אילן 1974

אל ממשלת ישראל ה-16, שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים והבחירות לכנסת השמינית (שבהן שובץ שוב במקום ה-12), צורף פרס כשר ההסברה. ההצטרפות לממשלה, שנראה היה כי ימיה ספורים, ואשר בראשה ישבו גולדה ודיין, שסומנו מבחינה ציבורית כאחראים למחדל החמור של המלחמה, לא הייתה קלה, אך פרס רצה לשמור על עמדת זינוק להנהגה. כאשר התפטרה גולדה, כחודש לאחר הקמת הממשלה, ובעקבותיה דיין, הוצעה בתחילה ראשות הממשלה לפנחס ספיר, "ממליך המלכים" הוותיק, אך הוא סירב. במפלגת העבודה נותרו שני שרים בעלי עבר ביטחוני, שלא הוכתמו בכתם "המחדל": יצחק רבין ושמעון פרס. הבחירה נערכה בין 611 חברי מרכז מפלגת העבודה. בתחילה הסכימו השניים באופן חשאי כי המפסיד יקבל את מרותו של המנצח, ואילו המנצח יאפשר למפסיד לבחור את התפקיד שיינתן לו בממשלה,[71] אך לאחר מכן הידרדרה מערכת הבחירות למערכת מתוחה, ובשיאה, ביום ההתמודדות, פרסם עיתון "הארץ" את סיפורו של עזר ויצמן בדבר התמוטטותו של רבין ערב מלחמת ששת הימים. רבין סבר שידו של פרס בפרסום; הייתה זו פתיחה קשה למערכת היחסים בין האישים. בהתמודדות עצמה, ב-22 באפריל 1974, זכה רבין ב-54% מן הקולות, ובתפקיד ראש הממשלה. אך הישגו של פרס, 46%, היה כזה שהבטיח לו משרה רמה בממשלה הבאה, והראה כי כוחו חזק במנגנון המפלגתי.[72] כאשר הקים רבין את ממשלתו, הוא מינה את פרס לשר הביטחון, "בלב כבד", כפי שהגדיר זאת בזיכרונותיו.[73]

שר הביטחון (1974–1977)

מימין לשמאל: אלי רהב, יצחק רבין, שמעון פרס ובנימין תלם, שייטת ספינות הטילים, 1975
שר הביטחון שמעון פרס נואם במהלך ישיבה מיוחדת של הכנסת באשר להסכם הביניים עם מצרים

הנושאים הביטחוניים העיקריים שעמדו בפני ממשלת רבין הראשונה היו המשא ומתן על הסכם הביניים עם מצרים, שיקומו של צה"ל מנזקי המלחמה וניסיונות להגיע לפריצת דרך מדינית עם ירדן. הצוות המוביל – רבין, פרס ויגאל אלון – פעל בניסיון לשיתוף פעולה וניהל בצוותא את המשא ומתן המסובך על הסכם הביניים ואת הפגישות הסודיות עם חוסיין, מלך ירדן, אך עד מהרה התברר כי בין רבין ובין פרס חילוקי דעות בלתי ניתנים ליישוב, שהפכו ליריבות אישית מרה. רבין נטה לעמדה "יונית" של פשרה טריטוריאלית עם ירדן, על פי עקרונות תוכנית אלון. פרס לעומתו נחשב ל"נץ" ותמך ב"פשרה פונקציונלית" במתווה שהתווה קודמו בתפקיד, משה דיין, שמשמעותה השארת השטחים בשליטת ישראל, וחלוקה לא של השטח אלא של הסמכויות השלטוניות.

חילוקי דעות אלו הביאו למספר משברים. בדצמבר 1975 עלו מתנחלי גוש אמונים והתיישבו בסבסטיה שליד שכם, בהתנחלות שאותה כינו "אלון מורה". אלון ורבין ביקשו לפנות את המתנחלים, אך פרס העניק להם סיוע ותמיכה בממשלה. הפשרה שהושגה בסוף, ביוזמתו של ישראל גלילי, הייתה כי המתנחלים יעברו ל"מחנה זמני" בקדום, שהפך לאחר מכן ליישוב הקבע קדומים, ובכך למעשה נענתה הממשלה לדרישת המתנחלים.[74] באותה שנה אישרה הממשלה את הקמת ההתנחלות עפרה, ופרס התכבד בנטיעת העץ הראשון ביישוב. בשנת 1977 השתתף פרס בוועדת השרים לענייני התיישבות שהחליטה לרכוש קרקעות להקמת ההתנחלות אריאל.

במרץ 1976 התיר פרס עריכת בחירות מוניציפליות ביהודה ושומרון וחבל עזה, והרחיב את זכות הבחירה מעבר לנדרש על פי החוק הירדני, גם על מי שאינו בעל רכוש. בבחירות אלו ניצחו הקיצונים, והודחו ראשי ערים ותיקים. רבין טען כי "הממשלה טעתה ונקטה במהלכים שלא הוסיפו לה יוקרה". לכל היה ברור כי המדובר בפרס. המשבר בין השניים החריף עד שהתקשורת ביניהם נעשתה באמצעות פורום פנימי של אנשי המפלגה.[74] פרס הרהר בפומבי על החלפתו של רבין, ואף שיתף במחשבותיו אלו את ראשי הליכוד והמפד"ל.[75] על תקופה זו כתב רבין בזיכרונותיו את המשפט המפורסם – "היה ברור לי, כי מנוי וגמור עם שמעון פרס, כי הוא וראשות הממשלה בישראל ראויים זה לזה ואין להפריד. הנחת היסוד ה'מוצקה' שעליה ביסס חתרן בלתי נלאה זה את אשליותיו הייתה, שבינו לבין ראשות הממשלה אין מחסום, אלא – יצחק רבין".[76] הכינוי "חתרן בלתי נלאה" רדף את פרס מאז.

מבצע יונתן (1976)

"איך מתחיל מבצע? אומרים שהוא בלתי אפשרי. המועד אינו מתאים. הממשלה לא תאשר. השאלה היחידה שאני רואה היא איך זה יסתיים."

מתוך פתק שהעביר לראש הממשלה רבין, 3 ביולי 1976[77]

המתיחות בין פרס לרבין המשיכה גם לאחר סיומו המוצלח של מבצע יונתן ביולי 1976. במהלך הדיונים שקדמו למבצע תמך פרס בפעילות צבאית מיידית (בהתאם לתפיסה שהתקבלה, שאין לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור), ואילו רבין העדיף לנסות קודם את דרך המשא ומתן. בסופו של דבר החליטו שניהם על פעולה צבאית.[78] הצלחת הפעולה, שהביאה לגל של פופולריות לממשלת רבין, לא הפיגה את המתיחות בין שני האישים, ונראה שכל אחד מהם ביקש לנכס לעצמו את האשראי הציבורי שנוצר בעקבות הצלחת הפעולה.[79]

מערכת הבחירות של 1977 והמהפך (1977)

ממשלת רבין הגיעה לסוף דרכה בסוף שנת 1976 לאחר הצבעה על הצעת אי-אמון שהגישה סיעת החזית דתית התורתית בשל חילול השבת. לקראת הבחירות לכנסת התשיעית נערכה ב-23 בפברואר 1977 התמודדות נוספת במפלגת העבודה. הפעם היה הגוף הבוחר גדול יותר, וכלל 2,300 צירים שנבחרו בידי 252,000 חברי המפלגה, שאליהם נוספו 600 חברי מרכז.[80] התמודדות זו הייתה קשה וטעונה, ובסיומה ניצח רבין את פרס ברוב דחוק – 1,445 קולות לרבין לעומת 1,404 לפרס.

במרץ 1977 נחשפה "פרשת חשבון הדולרים" של לאה רבין, שבה התברר כי לאחר שהותם של הזוג רבין בארצות הברית, המשיכה גב' רבין לנהל חשבון דולרים בניגוד לחוק. ב-7 באפריל 1977 פרש רבין מראשות המפלגה וממועמדות המערך לראשות הממשלה. ב-10 באפריל נבחר פרס, כמעט פה אחד, ליו"ר המפלגה. רבין, שלא היה יכול להתפטר מממשלת המעבר, יצא לחופשה ופרס מילא בפועל את מקומו כראש ממשלה, אם כי האחריות נשארה על רבין, ופרס עדכן אותו באופן יומיומי.

פרס מצא עצמו בראשות המפלגה, כשלרשותו מעט יותר מחודש לנהל תעמולת בחירות. המערך הפך שם נרדף לריקבון שלטוני ולשחיתות. מולו ניצב הליכוד ובראשו מנחם בגין הוותיק, ובשורותיו פעל כמנהל מסע הבחירות עזר ויצמן, שניהל מסע תעמולה תוסס ונמרץ. הליכוד לא היסס לתקוף אישית את פרס בסיסמה "פרס – שטר בלי כיסוי".[81] בעימות טלוויזיוני שנערך יומיים לפני הבחירות נראה פרס מתוח ועצבני, לעומת בגין שהופיע רגוע ונינוח. סקר טלפוני שנערך לאחר העימות גילה כי המצביעים סבורים כי תוצאת העימות היא תיקו, אך גם אם היה זה תיקו הוא פעל לטובת בגין, שהפגין ממלכתיות והציג בפומבי את אישיותו ודעותיו באופן שטרם נחשף לציבור.[82][83] הבחירות הסתיימו ב"מהפך": המערך ספג מכה קשה, וירד מ-51 ל-32 חברי כנסת, והליכוד, שעלה ל-43 מנדטים, ניצח בבחירות. הייתה זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שבה הפסידה מפלגת השלטון הוותיקה, בשמותיה מפא"י-עבודה-מערך, את השלטון. פרס היה לראש האופוזיציה.

באופוזיציה לליכוד (1977–1984)

פרס משוחח עם ראש הממשלה מנחם בגין, 1981
פרס נושא דברים במליאת הכנסת, ערב אשרור הסכם השלום עם מצרים

תקופת ממשלת בגין הראשונה (1977–1981)

לאחר הקמת ממשלת ישראל השמונה עשרה מצא עצמו פרס כראש האופוזיציה, ואף שלא היסס לתקוף את ממשלת הליכוד, הוא נקט עמדות ביטחוניות ומדיניות "ניציות". בתגובה להצעתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת לחתום על הסכם שלום, פרס הציע תקופת מעבר ארוכה ובה הסכמי ביניים, והתנגד לנסיגה מלאה של ישראל מסיני גם בהסכם שלום.[84] בסופו של דבר, הוביל את המערך לתמיכה במגעי השלום עם מצרים ולאחר מכן תמך בהסכמי קמפ דייוויד ובהסכם השלום עם מצרים.

בתוך המפלגה החריף הקרע בין פרס לרבין. ב-1979 התפרסם ספר הזיכרונות של רבין, "פנקס שירות", שכלל האשמות רבות נגד פרס, ובראשן הביטוי "חתרן בלתי נלאה". אמנם לקראת ההתמודדות המיועדת מול פרס על ראשות המפלגה החליט רבין לא להתמודד, ולתמוך בחברו הוותיק יגאל אלון; אולם בפברואר 1980 נפטר אלון במפתיע, וכך ההתמודדות על ראשות המפלגה שוב נותרה בין פרס לרבין. בבחירות הפנימיות שנערכו בנובמבר 1980 ניצח פרס עם 71% מן הקולות. בחירות אלו היוו נקודת מפנה ביחסים בין שני האישים. פרס הקים "ממשלת צללים" ולא כלל בה את רבין.[85] רק בהתקרב הבחירות לכנסת ב-1981 ובלחץ דעת הקהל בציבור ובתוך מפלגת העבודה, הודיע פרס, שרבין יהיה מספר שתיים ומועמדו לתפקיד שר הביטחון (במקום מועמדות חיים בר-לב) בממשלה שיקים אחרי הבחירות.

בדצמבר 1980 הכניס מנחם בגין את פרס בסוד תקיפת הכור האטומי בעיראק, המכונה "מבצע אופרה". פרס לא הביע התנגדות באותה העת,[86] אך במאי 1981 הדליף עוזי אבן לפרס כי התקיפה צפויה בעתיד הקרוב. פרס כתב מכתב סודי לראש הממשלה בגין. במכתב זה דחק בו לבטל את המבצע, ולטפל במצב באמצעות לחץ פוליטי על צרפת (שסיפקה את הכור) ועל משטרו של סדאם חוסיין. לאחר ההדלפה לפרס, החליט בגין לדחות את מועד המבצע. בעקבות מידע מודיעיני שקבע כי אם תידחה הפצצת הכור יהיה מימושה במועד מאוחר יותר כרוך בנשורת גרעינית שתביא למותם של אזרחים רבים, החליטה ממשלת ישראל על ביצוע ההפצצה ב-7 ביוני 1981, כשלושה שבועות לפני הבחירות לכנסת.

לאחר הצלחת התקיפה הואשם בגין על ידי מפלגת העבודה בראשות פרס, וזאת בניגוד לעמדת רבין, שהפעולה נבעה משיקולי תעמולה של הליכוד לקראת הבחירות הקרבות לכנסת העשירית. אחרי מלחמת המפרץ טענו רבים שקיום התוכנית הגרעינית של סדאם חוסיין מוכיח את נחיצות הפעולה של בגין ב-1981. אולם פרס המשיך לטעון שההפצצה גרמה ליותר נזק מאשר תועלת, וגרמה רק לפיזור והסתרה של המאמץ הגרעיני העיראקי.

מערכת הבחירות של 1981 (1981)

במערכת הבחירות 1981 עמדה בצִלם של האינפלציה הדוהרת, שבימי ממשלת בגין קפצה עד למעלה מ-100% לשנה, הקיפאון המדיני שהחליף את תנופת השלום, שבה התחילה הקדנציה של בגין בראשות הממשלה, ומחלותיו של ראש הממשלה, שסבל מחולשות אישיות ומתפקוד לקוי של ממשלתו. עם זאת, כל אלו נדחקו הצידה מול הנושא העדתי; רבים האמינו כי המערך מייצג את האשכנזים, והליכוד הצליח להפוך למייצגם של המזרחים, בני העליות מארצות האסלאם, שנטרו טינה למפא"י על היחס כלפיהם. רבות מאספות הבחירות של פרס הופרעו באלימות על ידי תומכי בגין ונזרקו עליו עגבניות. פרס הגיב בהתעמתות ובהתפלמסות עם הקהל, שיצרה רושם של התנשאות מצדו ומצד אנשי המערך כלפי תומכי הליכוד המזרחיים.

פרס, שהיה בתחילה בטוח בניצחונו בבחירות, דחק את רגליו של רבין מצמרת המערך, וקבע ששר הביטחון בממשלה שיקים אחרי הבחירות יהיה יורשו של רבין בתפקיד הרמטכ"ל, חיים בר-לב. אחרי התאוששות הליכוד בסקרי דעת הקהל, נכנע פרס ללחצים פנימיים והודיע, שמועמד המערך לשר הביטחון הוא יצחק רבין. הוא דחה הצעות שהובאו בפניו לוותר על מועמדותו לראשות הממשלה לטובת רבין.

בליל הבחירות הראה מדגם הטלוויזיה על ניצחון דחוק של המערך, ופרס מיהר לחגוג את ניצחונו, אף שאחד מיועציו הזהירו מראש, שלא ימהר לעשות זאת וימתין לתוצאות הסופיות.[87] עם ספירת הקולות התברר שפרס אמנם הצליח להעלות את המערך ל-47 מנדטים, אבל הליכוד עלה ל-48 מנדטים וניצח.

ממשלת בגין השנייה (1981)

האירוע המרכזי בתקופת ממשלתו השנייה של מנחם בגין היה היציאה למלחמת לבנון הראשונה. עם היציאה למלחמה שמר פרס על מראית עין של "אחריות לאומית". אף על פי שהיה ברור כי הוא מסתייג מהמלחמה ומהמהלכים שהובילו אליה, כראש האופוזיציה לא רצה להפגין אי-נאמנות כלפי הממשלה בשעת משבר ומלחמה.

ראשות הממשלה (1984–1986, 1995–1996)

ראש הממשלה: כהונה ראשונה (1984–1986)

מערכת הבחירות של 1984 (1984)

התפטרותו של בגין מראשות הממשלה, והחלפתו ביצחק שמיר, שנתפס כמועמד פחות פופולרי ולא כריזמטי, ההסתבכות הקשה בלבנון, שגבתה הרוגים רבים, המשברים הכלכליים, בהם משבר מניות הבנקים והאינפלציה שיצאה משליטה, הביאו לתקווה בקרב אנשי המערך כי הפעם יצליחו לנצח בבחירות. הפעם עמד להתייצב מול פרס בהתמודדות הפנימית יצחק נבון, שסיים זמן קצר לפני כן את תפקידו כנשיא, בו צבר פופולריות רבה, כולל בקרב ציבורים שלא תמכו במערך. מול נבון כרת פרס ברית עם רבין, והצליח למנוע מנבון להתמודד, ולהיות שוב מועמד המפלגה לראשות הממשלה.

ראש הממשלה שמעון פרס כותב במליאת הכנסת

מערכת הבחירות לכנסת האחת עשרה עצמה לא הייתה סוערת כקודמתה, והרגשות השליליים שבוטאו נגד פרס במערכת הבחירות הקודמת התמתנו. עם זאת, יצחק שמיר הצליח לזכות באהדה, ואף לשפר את מעמדו, כאשר הכריז כי בכוונתו לפעול לכינון ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, הכרזה לה לא היה לפרס מענה ראוי.

במוצאי יום הבחירות, ב-23 ביולי 1984, התברר שבכנסת האחת עשרה ישנו שוויון בין גושי המפלגות. המערך אמנם קיבל 44 מנדטים לעומת 41 של הליכוד, אולם אף אחד מהגושים לא יכול היה להקים ממשלה בעצמו, ואף לא גוש חוסם. לליכוד עם מפלגות הימין ועם המפלגות הדתיות, היו 60 מנדטים, לעומת 59 מנדטים לגוש של המערך, ושל מפלגות המרכז-שמאל והשמאל, בנוסף הייתה כך שקיבלה מנדט אחד והייתה מוקצה על ידי שני הגושים.

המפלגות הדתיות שמרו על נאמנותן לליכוד, וסירבו להיעתר לפניות להקים ממשלה צרה עם המערך. לאחר התערבותו האישית החסרת תקדים של נשיא המדינה חיים הרצוג ולאחר שעזר ויצמן, שעמד בראש מפלגת יחד, תמך בכך, נמצא הפתרון – "הסכם רוטציה", לפיו במשך השנתיים הראשונות יכהן פרס כראש ממשלה, ושמיר יהיה ממלא מקומו ושר החוץ, ובשנתיים שלאחריהם שמיר ופרס יתחלפו בתפקידיהם. לאורך כל הקדנציה הוענק תיק הביטחון ליצחק רבין מהמערך, ואילו תיק האוצר ליצחק מודעי מהליכוד.

ראש ממשלת האחדות (1984–1986)

ראש עיריית בית לחם, אליאס פריג', מקבל את פני ראש הממשלה שמעון פרס למסיבת הקוקטייל לכבוד חג המולד בבית לחם, 1984
ראש הממשלה שמעון פרס מעניק את הפרס לחתן התנ"ך העולמי לנוער ביום העצמאות תשמ"ה (1985)
ערך מורחב – ממשלת ישראל העשרים ואחת

בפני פרס עמדו מספר אתגרים. במשך השנתיים שבהן אמור היה לכהן בראשות הממשלה, היה עליו לפתור את המשבר הלבנוני, לחלץ את הכלכלה מהמשבר, ולקדם תהליך מדיני לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בינואר 1985 הביאו פרס, ושר הביטחון רבין, בפני הממשלה החלטה על יציאת צה"ל משטחים שכבש במלחמת לבנון הראשונה, ונסיגה לקו חדש שכונה "רצועת הביטחון". ההחלטה עברה ברוב דחוק, ובין התומכים היו גם שרים מן הליכוד. באמצע 1985 נערך צה"ל בקו החדש. על אף שההיערכות החדשה הותירה את צה"ל בלב השטח הלבנוני, ולא הביאה לפתרון מלא של הבעיה, ההרגשה הכללית ששררה בעת הנסיגה הייתה כי המדובר בצעד חיוני, וכי הקזת הדם בלבנון פחתה מאוד.

ביולי 1985 הוביל פרס יחד עם שר האוצר יצחק מודעי ועם נגיד בנק ישראל, מיכאל ברונו, את התוכנית לייצוב המשק, מהלך לבלימת האינפלציה שהגיעה למאות אחוזים בשנה, והורדתה לקצב שנתי של כ-20 אחוז. יש המייחסים לתוכנית הייצוב שיזמו פרס ומודעי את הפיכתה של כלכלת ישראל לכלכלה נאו-ליברלית.[88] כשנה מאוחר יותר הסתכסך פרס עם מודעי, שחש שפרס לוקח לעצמו את כל הקרדיט על הצלחת התוכנית. אחרי שמודעי כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף", העביר אותו פרס מתפקידו, והחליפו במשה ניסים.

הישג נוסף בתקופת כהונה זו היה העלאת יהודי אתיופיה. כתוצאה מחשיפה של משה דיין, הופסקו הטיסות מאוגנדה, ונוצר הצורך לבצע את מבצע משה. המבצע הופסק לאחר שפרס התוודה בפני עיתונאים שנערכות טיסות מסודאן לישראל.[89] בהמשך, יזם פרס מגעים שהובילו למבצע שבא, שגם הוא הופסק בעקבות חשיפה של פרס בתקשורת.

ביולי 1986 ביקר פרס באופן מפתיע במרוקו.[90]

משבר שהעיב על תקופת הכהונה הראשונה של פרס היה פרשת קו 300. ב-18 במאי 1986 דיווח היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר כי הגיע אליו מידע שממנו עלה חשד שאנשי שב"כ, בראשות ראש השב"כ אברהם שלום, ביצעו עבירות פליליות חמורות, והוא ביקש להעמידם לדין. לאחר ששקל בדבר, החליט פרס להתנגד לכך, והעדיף לשמור על ראש השב"כ, במחיר של טיוח הפרשה. על הדרישה של זמיר הגיב: "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים". לראובן חזק, שהעלה את החשדות על אף שבכך חרץ את דינו לאבד את תפקיד ראש השירות שהובטח לו – הציע פרס לצאת ללימודים ולפרוש מהשירות.[91] התפתח עימות בין זמיר לבין פרס ויצחק שמיר, שתמכו באברהם שלום. על פי דרישתו של שמיר, הוחלף זמיר ביועץ משפטי חדש – יוסף חריש. אולם, משהבין פרס שלא יוכל לעצור את החקירה – איפשר לפרקליטות להורות למשטרה לחקור את הפרשה, דבר שהביא לפרסומהּ. הסערה הציבורית שהתחוללה הביאה להתפטרותו של שלום מתפקידו. נשיא המדינה חיים הרצוג העניק חנינה בטרם העמדה לדין לאנשי השב"כ המעורבים, והביא לסיום פורמלי של הפרשה.

בתחום המדיני לא הצליח פרס ליצור פריצת דרך בתקופת כהונתו כראש הממשלה. המשך המהלך המדיני, בו היו שותפים מאחורי הקלעים גם הירדנים והאמריקנים, היה תלוי בהצהרה של אש"ף על הימנעות מטרור והכרה במדינת ישראל. ערפאת נמנע מהצהרה כזו, ובפברואר 1986 הכריז המלך חוסיין על סיום המשא ומתן ועל כישלון התהליך.

פעולות נוספות של ממשלת ישראל בתקופה זו היו עסקת חילופי השבויים עם אחמד ג'יבריל במאי 1985, שבה שוחררו 1,100 אסירים ביטחוניים מארגוני הטרור כנגד שלושה שבויי צה"ל. באוקטובר 1985 ביצעה ישראל, בתגובה לרצח ישראלים בקפריסין, הפצצה על מפקדות אש"ף בתוניס, שכונתה "מבצע רגל עץ". הייתה זו ההפצצה ארוכת הטווח ביותר שביצע חיל האוויר הישראלי מאז ומעולם, והיא נועדה ליצור הרתעה נגד פעולות טרור, ולסמן למדינות התומכות בארגוני הטרור כי לא תזכינה לחסינות.

בציבור ובעיתונות הועלו ספקות האם פרס יקיים את הסכם הרוטציה, ולדברי בועז אפלבאום שהיה באותה התקופה ראש לשכת ראש הממשלה הוא אכן בדק אצל הרב שך אם יתמוך בו בפירוק ממשלת האחדות והקמת ממשלה צרה בראשותו, אך נתקל בסירוב מוחלט, והרב שך אף סירב לדבר עמו.[92] בסופו של דבר, התפטר פרס מראשות הממשלה לטובתו של מנהיג הליכוד יצחק שמיר והם החליפו תפקידים ב-20 באוקטובר 1986.

בממשלות שמיר (1986–1988)

אחרי הרוטציה הפך פרס לשר החוץ בממשלתו של יצחק שמיר. בתפקיד זה ניסה פרס לקדם את "האופציה הירדנית" – פתרון הסכסוך עם הפלסטינים ופתרון בעיית יהודה שומרון ועזה על ידי הדברות עם ירדן. באפריל 1987 נפגש בחשאי עם המלך חוסיין בלונדון, והגיע איתו, ללא הסכמתו וללא ידיעתו של ראש הממשלה שמיר, להסכם (שכונה "הסכם לונדון") על מסגרת לשיחות שלום על ידי כינוס ועידה בינלאומית שתוביל למשא ומתן ישיר בין הצדדים, בו העניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית. ההסכם החשאי אמור היה להיות מוצג כיוזמה אמריקנית שתוצג לשני הצדדים, ולפי עדות חוסיין, פרס הבטיח לו, שההסכם יאושר על ידי ממשלת ישראל.[93] אולם שמיר התנגד להסכם והודיע על כך לאמריקנים, ומכיוון שבממשלה בה היו לגוש הליכוד מחצית מהחברים לא היה להסכם רוב, הוא נגנז והיוזמה נכשלה.

בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, והביאה קץ לניסיונות המדיניים של פרס. חברו למפלגה, שר הביטחון רבין, הפעיל יד קשה נגד המתקוממים, והאווירה הייתה קשה.

ב-1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתים עשרה. אישים כמוטה גור פנו אל פרס בבקשה כי יפנה את מקומו לרבין, בעל התדמית הביטחוניסטית, ויאפשר לו להתמודד מול שמיר בבחירות, אך פרס סירב. רבין, מטעמיו הוא, נמנע אף הוא מהתמודדות, ופרס נבחר שוב כמועמד המפלגה לבחירות.[94]

מערכת הבחירות הייתה שקטה. עם זאת, ימים ספורים לפני הבחירות הותקף ביריחו אוטובוס שנסע מטבריה לירושלים. על האוטובוס הושלך בקבוק תבערה ובדליקה שפרצה נשרפו למוות רחל וייס מירושלים ושלושת ילדיה. החייל דוד דלרוזה שניסה להצילם נפצע קשה ונפטר מפצעיו מאוחר יותר. האירוע עורר רגשות שליליים נגד הפלסטינים, ונגד פרס שנתפס כמתון וחסר יכולת עמידה מול הטרור הפלסטיני. יש האומרים, וביניהם פרס עצמו, שאירוע זה הביא להכרעת הבחירות לטובת הליכוד.

עם תום הבחירות לכנסת ה-12 היה לגוש הליכוד, מפלגות הימין והדתיים, רוב של 65 מנדטים, אולם שמיר העדיף להקים ממשלת אחדות נוספת. בגלל יחסי הכוחות החדשים נאלץ פרס לוותר על דרישתו לרוטציה בראשות הממשלה. פרס התמנה לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה בממשלתו של יצחק שמיר, ורבין המשיך בתפקידו כשר ביטחון.

"התרגיל המסריח" (1990)

ערך מורחב – התרגיל המסריח
פרס עם מנחם פרוש

בתחילת 1990 הציע מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'יימס בייקר, כי ישראל תישא ותיתן עם משלחת פלסטינית שתהיה מבוססת על תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה, ושבה ישתתפו גם נציגי הפלסטינים במזרח ירושלים וגם פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה שומרון ועזה, אך גורשו עם השנים על ידי ישראל בתקופת שליטתה בשטחים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, אולם שמיר סירב. פרס רקח עם ש"ס תוכנית להפלת הממשלה, במה שכונה מאוחר יותר "התרגיל המסריח". סיעת המערך עמדה להציע אי-אמון בממשלה על רקע הצעות בייקר. כשנודע לשמיר על כך הוא פיטר את פרס מהממשלה. שאר שרי המערך התפטרו בתגובה, ובהצבעה על הצעת האי-אמון, ב-15 במרץ 1990, נעדרו חמישה מחברי הכנסת של ש"ס מהמליאה, והממשלה נפלה.

הנשיא חיים הרצוג הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על פרס. אולם המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: הרב שך, מנהיגה הרוחני של מפלגת דגל התורה, התנגד בחריפות להצטרפות המפלגה לממשלת השמאל, ובעקבותיו סירב גם הרב עובדיה יוסף לאשר למפלגת ש"ס להצטרף לממשלת פרס. המפלגה החרדית היחידה שהצטרפה למהלך הייתה אגודת ישראל, ויחד עם אברהם שריר הייתה לפרס לכאורה קואליציה בת 61 חברים.

ממשלתו החדשה של פרס הייתה אמורה לקבל את אישורה של הכנסת ב-11 באפריל 1990. אולם, בבוקרו של יום זה התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים ממשכן הכנסת. הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה על מנת לנסות בכל זאת להרכיב ממשלה. ב-26 באפריל 1990, כשגם בתום פרק הזמן הנוסף שהוקצב לו לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים, נאלץ פרס להודיע להרצוג על כישלונו. שמיר הצליח להרכיב ממשלה צרה ופרס חזר לתפקיד ראש האופוזיציה.

בממשלת רבין השנייה (1992–1995)

שמעון פרס, כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה, בטקס סיום בוגרי המכללה לביטחון לאומי, מעניק תעודה למוטי יוגב
מימין לשמאל: יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת ביום הענקת פרס נובל לשלום
פרס עם המלך חוסיין

בשנת 1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריז"). בהתמודדות על ראשות המפלגה שנערכו ב-19 בפברואר התמודדו רבין, פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר. פרס הגיע למקום השני עם 34% מהקולות. רבין זכה במעט יותר מהסף של 40% מהקולות שהיה דרוש בשביל להימנע מסיבוב שני, ונבחר להיות מועמד המפלגה לראשות הממשלה. בבחירות המקדימות שנערכו לאחר מכן, לבחירת חברי הכנסת מטעם המפלגה, זכה פרס במקום הראשון ושובץ ברשימה במקום השני לאחר רבין.

כשר החוץ (1992–1995)

כאשר זכתה מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השלוש עשרה, מינה רבין את פרס לתפקיד שר החוץ, ולממלא מקום ראש הממשלה. רבין שהבטיח כי "אני אנווט", ניהל את ממשלתו ביד רמה. לעיתים השניים הסתכסכו, אך במהלך כל תקופת כהונת רבין הייתה הכרתו של פרס כי רבין הוא הבכיר מביניהם, שהביאה לשיתוף פעולה ולקידום הנושאים שהיו חשובים לשניהם.

בתחילה דחק רבין את פרס מהטיפול ברוב הנושאים הנוגעים לתהליך השלום, שהתנהל בהמשך ל"תהליך מדריד", והותיר בידיו רק את ניהול החלקים הנוגעים לשיתוף פעולה אזורי.

בשנים 1992 ו-1993 עמדה ממשלת רבין במגעים עם סוריה לכריתת הסכם שלום תמורת נסיגה מרמת הגולן. מגעים אלו התקדמו מאוד, אך באמצע שנת 1993 נראה היה כי הגיעו למבוי סתום. על רבין היה לבחור בין התקדמות במסלול הסורי, שנראה כי היה שרוי במשבר, ובין התקדמות מול הפלסטינים.

בשלב זה הודיע יוסי ביילין, סגנו של פרס במשרד החוץ, לפרס על קיום ערוץ משא ומתן חשאי עם הנהגת אש"ף, שעקף את המסלול "המוסדי" עם המשלחת הירדנית-פלסטינית לוועידת מדריד. אישים המקורבים לערפאת החלו במגעים עם נציגים ישראלים המקורבים לביילין (יאיר הירשפלד ורון פונדק), בתיווכו של הנורווגי טריה לארסן. בשיחות אלו הושגו הבנות והסכמות מתקדמות בהרבה מאשר אלו שהושגו במסלול מדריד. פרס הביא את רבין בסוד העניין, והשניים הסכימו להעלות את דרג השיחות, ולשלוח את מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר להמשך השיחות.

במאי 1993 המשיך סבב שיחות נוסף, ולבסוף הגיעו הצדדים להסכם. על ההסכם המקורי חתמו פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן) בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993, ועל כן ההסכם ואלו שבאו אחריו זכו לשם "הסכמי אוסלו". לאחר החלפת מכתבי ההכרה ההדדית בין רבין ליאסר ערפאת, חתמו פרס ועבאס ב-13 בספטמבר על "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי", בטקס חגיגי שנערך על מדשאות הבית הלבן בהשתתפות רבין, ערפאת ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון. על צעד זה זכה פרס, יחד עם רבין וערפאת, בפרס נובל לשלום לשנת 1994. חתימת ההסכם עם ערפאת, שהיה במשך שנים אויבה בנפש של מדינת ישראל, והיה אחראי לכמה מהפיגועים המרים ביותר נגד אזרחיה, הביאה לפילוג קשה בעם. גל של פיגועי התאבדות שגרם להרוגים רבים, הביא גם הוא לכך שרבין, ועמו פרס, הואשמו על ידי גורמים קיצוניים בבגידה, ובחלקים מן הציבור החלה התנגדות חריפה למהלכים אלה.

פרס השתתף גם בגיבוש הסכם השלום בין ישראל לירדן.[95] זמן קצר אחרי חתימת הסכם אוסלו הראשון, פגש פרס את הנסיך חסן, אחיו של המלך חוסיין, בבית הלבן. ב-2–3 בנובמבר 1993, נסע בחשאי לעמאן וניהל משא ומתן עם המלך חוסיין, ובסופו הגיעו השניים להסכם בן 4 עמודים עליו חתמו בראשי תיבות. עם שובו התראיין פרס בטלוויזיה על הבחירות המוניציפליות שהתקיימו יום קודם. בחדר האיפור הוא פלט: "זכרו את השלושה בנובמבר". בראיון עצמו שאל אותו מנשה רז למה הייתה הכוונה באמירה הזו. פרס התחמק, אך פליטת הפה כבר חשפה את הסיפור. המלך חוסיין זעם על ההדלפה, וניתק מגע, ורבין בתגובה מידר את פרס מהמשא ומתן עם ירדן, ונטל את המושכות לידיו עד לחתימת הסכם השלום באוקטובר 1994.

ב-1993 הוציא לאור פרס את ספרו "המזרח התיכון החדש", אותו כתב ביחד עם אריה נאור. בספר פרש את חזונו לגבי עתיד המזרח התיכון, שבו אינטרסים כלכליים ועל-לאומיים ייגרמו לשמירה על השלום באזור. שם הספר הפך לביטוי שגור, בייחוד בפי אנשי הימין, המשתמשים בו כדי לנגח את מה שהם רואים כפנטזיות בלתי מציאותיות לגבי המצב במזרח התיכון.[96]

ראש הממשלה: כהונה שנייה (1995–1996)

ערך מורחב – ממשלת ישראל העשרים ושש

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בתום עצרת השלום הגדולה בכיכר מלכי ישראל, שבה השתתף גם פרס. הממשלה, שנתכנסה עוד באותו הלילה, בחרה באופן טבעי פה אחד בפרס לראש הממשלה בפועל, וב-22 בנובמבר הציג את ממשלתו החדשה בכנסת, שבה שימש גם שר הביטחון. רבים ציפו כי יבחר באהוד ברק או באישיות ביטחונית אחרת לשמש לצדו שר הביטחון, אך כבן-גוריון וכרבין, העדיף פרס לשמור את התפקיד לעצמו.

סרטונים ראש הממשלה בפועל שמעון פרס סופד ליצחק רבין

בנובמבר ובדצמבר ביצעה ממשלת פרס נסיגה מהערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון, לפי הסכם אוסלו ב' (למעט בחברון). אחרי תום הנסיגה ניסה פרס לבדוק את הסיכוי לחידוש המשא ומתן עם סוריה, אולם כאשר קיבל את הרושם שאין סיכוי להשלמתו במהירות, החליט להקדים את הבחירות לכנסת בכמה חודשים – מאוקטובר למאי. הפופולריות שהייתה לפרס לאחר רצח רבין לא נותרה גבוהה לזמן רב. בתחילת ינואר 1996 אישר פרס את חיסול "המהנדס" יחיא עיאש, מי שהיה אחראי על גל פיגועים בישראל, ונחשב לאחד המבוקשים הבכירים ביותר ברשות הפלסטינית. בתגובה ביצע חמאס בין 21 בפברואר ל-4 במרץ ארבעה פיגועי התאבדות בירושלים, באשקלון, ובהפיגוע בדיזנגוף סנטר, שבהם נהרגו למעלה מששים איש, וכתוצאה מהם התערערה תחושת הביטחון של הציבור. פרס נתפס בעיני רבים כמי שאין לו תשובה לגל הטרור. יוזמתו, לכנס את כל מנהיגי העולם ל"ועידת עושי השלום" בשארם א-שייח' ב-13 במרץ 1996 – ועידה שאליה הגיעו נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, נשיא רוסיה בוריס ילצין, נשיא צרפת ז'אק שיראק ויאסר ערפאת – נתפסה על ידי רבים כתרגיל ביחסי ציבור, יותר מאשר צעד ממשי נגד הטרור שפרץ באותו החודש.[97]

בתחילת אפריל ירה חזבאללה מטחי קטיושות על יישובי גבול הצפון של ישראל. תחילה החליט פרס להבליג, בייחוד לנוכח חג הפסח והפגיעה בתיירות הצפויה בחג. אולם כאשר מטחים אלה התגברו, החליט פרס שלישראל אין בררה אלא להגיב, והורה על פתיחת מבצע "ענבי זעם" ב-11 באפריל. ב-18 באפריל הרג פגז תותח ישראלי, שנורה לעבר משגרי קטיושות, יותר ממאה פליטים שהצטופפו במחנה או"ם בכפר קאנא, שסמוך אליו פעלו אנשי חזבאללה. בתחילה היה נראה שישראל תפסיק את המבצע, אך פרס החליט להמשיכו, ורק ב-27 באפריל הוא הופסק, כאשר הושגו בעקיפין הבנות בין ישראל, לבנון וסוריה. מבצע זה עזר רק במעט, אם בכלל, לחזק את מעמדו כדמות "ביטחונית", שהתערער עקב פיגועי חמאס, והתקפות חזבאללה. אולם מצד שני תקרית כפר קאנא עוררה עליו את זעמם של ערביי ישראל.

ראש הממשלה שמעון פרס יחד עם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בבית הלבן, אפריל 1996

מערכת הבחירות בשנת 1996, שבה התמודד פרס מול מועמד הליכוד בנימין נתניהו, הייתה הראשונה שהתנהלה לפי חוק הבחירה הישירה. במערכת הבחירות ניסה פרס להסתמך על גל האהדה כלפיו וכלפי המפלגה בעקבות רצח רבין, מבלי להראות כמי שמנצל את הרצח, וניסה גם להתגבר על הפער בין הדימוי של רבין כ"מר ביטחון" לבין הדימוי שלו. פרס הרבה להופיע בבטלדרסים צבאיים, וסיסמת הבחירות שלו הייתה "ישראל חזקה עם פרס",[98] שנבנתה על משקל הסיסמה "ישראל מחכה לרבין".

אולם פרסומאי הליכוד, בעצתו של ארתור פינקלשטיין, כבשו את סדר היום כאשר הראו בתשדירי הבחירות את פגיעות הפיגועים והקטיושות, וחזרו שוב ושוב על סיסמאות כמו "אין שלום, אין ביטחון, אין סיבה להצביע פרס" ו"פרס יחלק את ירושלים".[99] שוב ושוב חזר תשדיר אחד, בו נראית זכוכית, המנופצת וחושפת את תמונתו של פרס הולך יד ביד עם ערפאת (תמונה שצולמה בוועידה הכלכלית בדאבוס). גם בעימות הטלוויזיוני, בו פרס ניסה להתעלם מנוכחותו של נתניהו, פרס נראה מבוגר ועייף מול נתניהו הצעיר ובעל ההופעה הטלוויזיונית המלוטשת.

בליל הבחירות, 29 במאי, הראו המדגמים על שוויון, ועל יתרון קל לפרס, בתחום הטעות הסטטיסטית. העובדה שהמדגמים סירבו להכריז על המנצח, לא הפריעו לאנשי פרס להתחיל לחגוג. רק בשעת לפנות בוקר, כשרוב הציבור בישראל כבר ישן, החלו לזרום תוצאות האמת, והמדגמים היו לטובת נתניהו. עם עלות הבוקר התברר שנתניהו מוביל ברוב קטן וכנראה ינצח בבחירות. כעבור יום נוסף, עם סיום ספירת קולות החיילים, התברר שפרס הפסיד בהפרש של כשלושים אלף קולות, כאחוז אחד ממספר המצביעים.

פעילות פוליטית מאוחרת (1996–2007)

סגן ראש הממשלה ושר החוץ שמעון פרס, עם מזכיר ההגנה של ארצות הברית דונלד רמספלד, 22 באוקטובר 2001

אחרי הפסדו בבחירות הקים פרס את מרכז פרס לשלום, שנועד לקדם את השלום על ידי עידוד שיתוף פעולה בין ישראל לשכנותיה, לפי חזון "המזרח התיכון החדש" שלו. הוא נותר בתפקיד יושב ראש מפלגת העבודה ויושב ראש האופוזיציה, אך בראיון טלוויזיוני עם ניסים משעל בספטמבר 1996 הודיע כי אין בכוונתו להתמודד עוד על ראשות מפלגת העבודה, בבחירות המקדימות ביוני 1997 שבהן התמודדו יוסי ביילין, שלמה בן עמי, אפרים סנה ואהוד ברק. ראיון זה נתפס על ידי רבים כמעין הודעת פרישה. אחרים ראו בו מעין אמירה כי יהיה מי שיהיה אשר יזכה בבחירות המקדימות, פרס יימצא דרגה אחת מעליו, כמדינאי בכיר.[100]

יחסיו של פרס עם ברק, המנצח בבחירות המקדימות, היו בעייתיים מתחילתם. ברק ראה עצמו כמוביל היחיד של מפלגת העבודה אל ניצחון עתידי בבחירות, בעוד שפרס סירב להיעלם, והמשיך לדרוש עמדת השפעה. נסים זווילי יזם במאי 1997 הצבעה במרכז המפלגה, על הצעה למנות את פרס ל"נשיא מפלגת העבודה". ברק התנגד לכך, מחשש שמדובר בעמדת כוח שתיצור במפלגה "מחנה פרס", שיצר את צעדיו של כל יושב ראש עתידי. ההצעה כשלה בהצבעה. מאותה הצבעה זכורות שאלתו הרטורית של פרס את צירי הוועדה: "אני שומע את חבריי אומרים: 'פרס הוא לוזר'. אני הפסדתי?!" ותשובות ה"כן", החוזרות ונשנות מהקהל.[101]

בבחירות לכנסת החמש עשרה, פרס נבחר לכנסת כהוצב במקום השני ב"ישראל אחת". בתחילה ביקש להיבחר ליושב ראש הכנסת, אך לכך סירב ברק. לבסוף מינה אותו ברק ל"שר לשיתוף פעולה אזורי". נראה כי משרד זה היה תואר ריק מתוכן. שר החוץ דוד לוי סירב לוותר עבורו על סמכויות משרדו, וכך גם שרים אחרים. התפקיד שנותר למשרד הוא ייצוג ישראל בוועידות כלכליות אזוריות. רק לאחר מאבק הסכים ברק לשתף את פרס בקבינט המדיני-ביטחוני שהקים.[102]

בשנת 2000, אחרי שעזר ויצמן התפטר מהנשיאות, החליט פרס להתמודד על התפקיד. הוא היה מועמדה של קואליציית ברק המתפוררת, אבל בשל מעמדו האישי הבטיחו לו רבים את תמיכתם. ההצבעה החשאית בכנסת לתפקיד התקיימה ב-31 ביולי, והפרשנים העריכו שפרס יזכה ללא קושי. בסיבוב הראשון זכה פרס בתמיכתם של 57 חברי כנסת בלבד, לעומת 60 למשה קצב. בסיבוב השני זכה קצב לעוד שלושה קולות, ופרס ספג הפסד צורב נוסף.

במהלך הקדנציה של ברק בראשות הממשלה, היו יחסי ברק ופרס מתוחים. ברק לא שיתף את פרס במשא ומתן המדיני, ומתח ביקורת על הסכמי אוסלו, שנקשרו בשמו של פרס. פרס, מצידו, מתח ביקורת על ברק וטען כי "הוא יביא מלחמה ולא שלום".[103]

עם התפטרות אהוד ברק מראשות הממשלה והתקרבות הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שנערכו בתחילת 2001, עלתה יוזמה בקרב אוהדי פרס להריץ אותו לראשות הממשלה, וקמו תנועות כמו "תנו לפרס לנצח". בתחילה דובר על כך שפרס יחליף את ברק כמועמד מפלגת העבודה. אך כאשר התברר שהדבר לא מציאותי, עלתה יוזמה שמרצ תציג את פרס כמועמדה, זאת על פי חוק הבחירה הישירה שקבע כי רק סיעה, שלה לפחות 10 חברי כנסת, או קבוצת סיעות כזו, הייתה יכולה להציג מועמד לראשות הממשלה. אולם רוב אנשי מנהיגות המפלגה, בראשות יוסי שריד התנגדו להצעה, והיא נפלה בדיון בהנהלת המפלגה.

אחרי ניצחון אריאל שרון, בבחירות ופרישתו של ברק מהפוליטיקה, הפך פרס, מתוקף בכירותו, לראש המפלגה בפועל. פרס הוביל את כניסת המפלגה לממשלתו של שרון, שהוקמה בשיאה של האינתיפאדה השנייה, כשגל של פיגועי טרור פגע בערי ישראל. הוא התמנה לסגן ראש הממשלה ושר החוץ. בישיבת הממשלה ב-29 במרץ 2002, שבה הוחלט על היציאה למבצע חומת מגן, נמנעו השרים פרס ומתן וילנאי בהצבעה.

ב-2 בנובמבר 2002 פרשה מפלגת העבודה מהקואליציה, ופרס התפטר מתפקידיו כסגן ראש הממשלה ושר החוץ.

אחרי תבוסת מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השש עשרה ב-2003 (שבהן שובץ במקום השלישי ברשימה[104]), והתפטרותו של עמרם מצנע מראשות המפלגה, מונה פרס שוב ליו"ר הזמני של המפלגה, עד לעריכת בחירות בקרב מתפקדי המפלגה. עם התערערות ממשלת שרון השנייה, עקב התנגדות הימין לתוכנית ההתנתקות, הוביל פרס את מפלגתו בתחילת 2005 להצטרפות לממשלת שרון, על מנת להבטיח את ביצוע ההתנתקות. בתחילה דרש להיות ממלא מקום ראש הממשלה, אולם מכיוון שהתפקיד כבר היה תפוס על ידי אהוד אולמרט, נוצר עבורו תואר המשנה לראש הממשלה, ללא סמכויות המוגדרות בחוק.

בבחירות המקדימות למשרת יושב ראש המפלגה, שנערכו ב-9 בנובמבר 2005, הוביל פרס בסקרים שקדמו לבחירות בשיעור ניכר,[105] אך משנספרו הקולות, התברר כי זכה רק ל-40% מן הקולות, בעוד שיריבו עמיר פרץ זכה ל-42% מן הקולות והוכרז כמנצח.[106] לאחר היבחרו, הורה פרץ לשרי מפלגת העבודה, בהם פרס, להתפטר מהממשלה וב-23 בנובמבר נכנסה התפטרותו של פרס לתוקף.

לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה ולאחר הפסדו לעמיר פרץ, הודיע פרס רשמית ב-30 בנובמבר 2005, על פרישתו ממפלגת העבודה ותמיכתו במפלגת קדימה, בראשות שרון.[107] ב-15 בינואר 2006 התפטר מהכנסת, ככל הנראה, בשל רצונו להתמנות לשר בממשלת קדימה לאחר הבחירות, מה שהיה נמנע ממנו אילו היה ממשיך לכהן כחבר הכנסת מטעם סיעת העבודה עד לבחירות. הוא הוצב במקום השני ברשימת קדימה לכנסת, אחרי אהוד אולמרט שהחליף את שרון.

לאחר הבחירות, והקמת ממשלת אולמרט, מונה פרס לתפקיד המשנה לראש הממשלה, וכן לשר הממונה על פיתוח הנגב והגליל ועל הפיתוח הכלכלי האזורי, שהוקם עבורו.[108]

תפקידיו העיקרים של פרס בממשלה

הכנסת הממשלה התפקיד מפלגה כהונה בכנסת
הכנסת הרביעית הממשלה התשיעית סגן שר הביטחון מפא"י 1959–1961
הכנסת החמישית הממשלה העשירית סגן שר הביטחון 1961–1963
הממשלה האחת עשרה סגן שר הביטחון 1963–1964
ממשלת ישראל השתים עשרה סגן שר הביטחון 1964–1965
הכנסת השישית לא כיהן בממשלה חבר בוועדת החוץ והביטחון רפ"י 1965–1969
הכנסת השביעית הממשלה החמש עשרה שר בלי תיק, שר העלייה, שר הדואר, שר התחבורה המערך 1969–1974
הכנסת השמינית הממשלה השש עשרה שר ההסברה 1974
הממשלה השבע עשרה שר הביטחון 1974–1977
הכנסת התשיעית לא כיהן בממשלה ראש האופוזיציה 1977–1981
הכנסת העשירית לא כיהן בממשלה ראש האופוזיציה 1981–1984
הכנסת האחת עשרה הממשלה העשרים ואחת ראש ממשלת ישראל 1984–1986
הממשלה העשרים ושתיים ממלא מקום ראש הממשלה, שר החוץ 1988–1986
הכנסת השתים עשרה הממשלה העשרים ושלוש ממלא מקום ראש הממשלה, שר האוצר 1988–1990
לא כיהן בממשלה ראש האופוזיציה 1990–1992
הכנסת השלוש עשרה הממשלה העשרים וחמש ממלא מקום ראש הממשלה, ראש הממשלה בפועל, שר החוץ, שר הביטחון העבודה 1992–1995
הממשלה העשרים ושש ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון 1995–1996
הכנסת הארבע עשרה לא כיהן בממשלה ראש האופוזיציה 1996–1999
הכנסת החמש עשרה הממשלה העשרים ושמונה השר לשיתוף פעולה אזורי ישראל אחת (העבודה) 1999–2001
הממשלה העשרים ותשע שר החוץ העבודה 2001–2003
הכנסת השש עשרה ממשלת ישראל השלושים המשנה לראש הממשלה, השר לפיתוח הנגב והגליל (בשנת 2005) 2003–2006
הכנסת השבע עשרה הממשלה השלושים ואחת המשנה לראש הממשלה, השר לפיתוח הנגב והגליל קדימה 2006–2007

נשיאות המדינה ושנותיו האחרונות (2007–2016)

פרס וקונדוליזה רייס, 2007
הנשיא שמעון פרס עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה, מאי 2009 (בקצה התמונה מימין סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן)
הנשיא שמעון פרס, אפריל 2013

ב-30 במאי 2007 הודיע פרס כי יתמודד על תפקיד נשיא המדינה בשנית בבחירות לנשיאות שהיו עתידות להיערך ב-13 ביוני.[109] במקביל, הודיעה מפלגת קדימה, ובראשה ראש הממשלה אהוד אולמרט, רשמית כי תתמוך בו. בסיבוב הראשון בבחירות זכה ל-58 קולות חברי הכנסת, ביתרון ניכר על פני יריביו חברי הכנסת ראובן ריבלין וקולט אביטל. בעקבות זאת פרשו אלה מן המרוץ, ופרס נבחר לנשיא המדינה בסבב בחירות שבו היה מועמד יחיד. בניצחונו בהתמודדות הצליח פרס לסדוק את תדמיתו עד אז, כ"איש שלא ידע לנצח".

בכך סיים פרס כהונה כמעט רצופה של 47 שנים ו-105 ימים[110] כחבר הכנסת, החל בכנסת הרביעית בשנת 1959, בתקופת ממשלת בן-גוריון השנייה ועד לשנת 2007, במהלך כהונת הכנסת ה-17 וממשלתו של אולמרט (הרצף הופסק בתחילת 2006, אז התפטר פרס מהכנסת וחזר אליה כעבור כשלושה חודשים). זו תקופת הכהונה הארוכה ביותר לחבר הכנסת בישראל. כמו כן כיהן פרס כשר ב-12 ממשלות שונות (שתיים בראשותו). כמו כן, פרס היה לאדם היחיד בתולדות מדינת ישראל שכיהן גם כראש הממשלה וגם כנשיא המדינה.

ב-15 ביולי 2007 הושבע שמעון פרס לתפקיד נשיא המדינה, לאחר שסמכות הנשיאות עברה מיו"ר הכנסת דליה איציק לידי פרס. בנאומו אמר:

לא חלמתי להיות נשיא. חלומי כנער היה להיות רועה צאן או משורר של כוכבים. משנבחרתי, זכות היא לי, ואיני מזלזל בה...

פרס שימש נשיא המדינה בעת חגיגות השישים למדינת ישראל, שנערכו בהדר רב ביום העצמאות בשנת 2008. רבים מן האורחים החשובים שהגיעו לחגיגות, השתתפו אף ב"ועידת נשיא המדינה 2008 – פונים אל המחר", שאליה הזמין פרס מדענים והוגים, זוכי פרס נובל, דמויות מפתח ובעלי תפקידים בהווה ובעבר מרחבי העולם, ובראשם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש. הוועידה נפתחה בבנייני האומה בירושלים ב-13 במאי 2008, ובמסגרתה עסקו המתכנסים באתגרים העתידיים העומדים בפני האנושות ובפני מדינת ישראל. בשנים הבאות הפך פרס את הוועידה לאירוע שנתי.[111]

ב-22 בספטמבר 2008, בעקבות ניצחונה של ציפי לבני בבחירות הפנימיות בקדימה, והתפטרות אהוד אולמרט מראשות הממשלה, הטיל פרס על לבני את הליך הרכבת הממשלה, לאחר שהתייעץ עם סיעות הכנסת, וזאת על אף שרק 38 ח"כים מסיעות קדימה, הגמלאים ומרצ הודיעו כי יתמכו בלבני לתפקיד ראש הממשלה.[112] לאחר שלבני הודיעה כי אין ביכולתה להקים קואליציה, נועץ שוב עם נציגי הסיעות, ובפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-27 באוקטובר 2008, נשא נאום, ובו מסר כי הודיע ליושבת ראש הכנסת דליה איציק על עמדתו כי אין אפשרות להקים ממשלה בהרכבה הנוכחי של הכנסת, עמדה שפירושה הקדמת הבחירות לכנסת ה-18.[113]

ב-24 בספטמבר 2008 נשא פרס נאום בעצרת האומות המאוחדות, שבו השיב לנאום עם נימות אנטישמיות של נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד שטען כי בריונים ציונים שולטים בעולם. בנאומו טען כי אחמדינז'אד הוא בושה לאנושות ולתרבות האיראנית, וקרא למשא ומתן לשלום בין ישראל לסוריה, תוך שהוא מביע חזון שבו המזרח התיכון הוא מעצמה כלכלית ובו "שטחי הגבול יכולים להפוך לשטחים כלכליים שיאפשרו תנועה חופשית של אנשים, סחורות ורעיונות. הם יכולים לעודד תיירות ולבנות חממות היי-טק".[114]

לאחר הבחירות לכנסת ה-18 הטיל פרס את תפקיד הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו, לאחר שרוב חברי הכנסת תמכו בו.[115]

בדצמבר 2008 החל פרס בצילום סדרת טלוויזיה בערוץ הראשון, שבה דן, עם פאנל של אורחים, בנושאים שונים העומדים על הפרק בציבוריות הישראלית. הסדרה "סיעור מוחות בבית הנשיא", צולמה באולפן מיוחד שהוקם בבית הנשיא, ופרס היה מעורב בכל ההחלטות שנגעו לצילומה ולתכניה.[116] הפרק הראשון, שעסק ביחסי יהודים-ערבים, היה אמור להיות משודר בסמוך לצילומו, בסוף 2008, אך פתיחת מבצע עופרת יצוקה הביאה לדחיית השידור, והקרנת הסדרה החלה רק בחודש אפריל 2009.

ב-13 ביוני 2012 העניק נשיא ארצות הברית ברק אובמה לפרס את מדליית החירות הנשיאותית, אחד משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית.[117] בכך היה פרס לישראלי השני, אחרי נתן שרנסקי, שזכה בעיטור זה.

ב-2 בפברואר 2013 הטיל על חבר הכנסת בנימין נתניהו את הרכבת הממשלה על-פי חוק יסוד: הממשלה, בהתאם להמלצות נציגי הסיעות השונות לאחר היוודע תוצאות הבחירות לכנסת ה-19. שלושה ימים אחר כך, פתח פרס את הישיבה הראשונה של הכנסת ה-19.[118]

ב-24 בינואר 2014 קיבל את "אות רוח דאבוס" על ידי מייסד הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס קלאוס שוואב, על תרומתו לפורום.[119]

ביולי 2014 סיים את כהונתו כנשיא והוחלף על ידי ראובן ריבלין.[120]

פסלו של שמעון פרס במשכן נשיאי ישראל, 2016

לאחר הנשיאות (2014–2016)

עם תום כהונתו כנשיא, שב פרס לעמוד בראש מרכז פרס לשלום. בנו, חמי פרס, הקים ביולי 2014 חברה בשם "פרס ויועצים בע"מ", שבה מועסקים אחדים ממקורביו של פרס. שמעון פרס פעל בחברה בהתנדבות, ומרבית רווחיה של החברה מועברים כתרומה למרכז פרס לשלום או ליעדים פילנתרופיים אחרים.[121] במסגרת זו החל שמעון פרס לפעול, באפריל 2015, בשירות בנק הפועלים, תמורת כ-30,000 דולרים לחודש.[122] בעקבות ביקורת ציבורית[123] ביטל פרס התקשרות זו.[124] כעבור ימים אחדים נודע על התקשרות דומה בין פרס לבין חברת "טבע", לה העניק ייעוץ תמורת 10,000 דולר בחודש.[125]

בשנים אלו עיקר עיסוקיו נגעו לתחומי הטכנולוגיה והחדשנות ולא לתחומים פוליטיים. חריגה מכך הייתה הודעתו לקראת בחירות 2015 על תמיכתו במפלגת המחנה הציוני ובמועמדותו של יצחק הרצוג לראשות הממשלה.[126][127]

מותו והלווייתו (2016)

קברו של פרס בתום טקס ההלוויה, לאחר שנטמן ארונו
ערך מורחב – הלוויית שמעון פרס

בינואר 2016 לקה פרס בהתקף לב קל.[128] ב-13 בספטמבר 2016 לקה בשבץ מוחי והובהל למרכז הרפואי שיבא, שם הוחלט להרדימו ולהנשימו.[129] הוא נפטר שבועיים אחר כך, ביום רביעי כ"ה אלול תשע"ו, 28 בספטמבר 2016, לפנות בוקר.[130]

נשיא ארצות הברית ברק אובמה הורה להוריד את דגלי ארצות הברית לחצי התורן כאות אבל על מותו של פרס. היה זה צעד חריג שבוצע באותה עת בפעם השביעית בהיסטוריה האמריקנית עבור אישיות זרה.[131]

יום לאחר מותו, ב-29 בספטמבר 2016, הוצב ארונו בכנסת. הלווייתו התקיימה בבוקר יום שישי, כ"ז אלול 30 בספטמבר 2016, בהשתתפות מנהיגים רבים מהעולם.[132] פרס נקבר בחלקת גדולי האומה, בין קבריהם של יצחק רבין ויצחק שמיר ורעיותיהם.

תדמית, חזון ומורשת

שמעון פרס בעת ביקור בכפר חב"ד, 1970
הנשיא שמעון פרס שר יחד עם רמי קלינשטיין וראש הממשלה בנימין נתניהו, אפריל 2012
הנשיא שמעון פרס, 2014

כמורו ורבו, דוד בן-גוריון, ראה עצמו פרס איש חזון ואיש ספר. במהלך השנים העלה רעיונות חדשניים רבים, שאת חלקם פירט בספריו, כגון הקמת פרלמנט יהודי עולמי, ביזור הממשל לקהילות אזוריות, והחזון הקשור בשמו, של "מזרח תיכון חדש", הבנוי על שיתוף פעולה אזורי ושגשוג כלכלי, מהפכה של מידע, טכנולוגיה ושלום.[133] בספרו "עם הרצל לארץ חדשה" הוא לוקח את תאודור הרצל לטיול בישראל בשנת 1999 ומשווה אותה לאמור בחזונו של הרצל בספרו "אלטנוילנד", כאשר המסר הוא כי חזון יכול לשנות את המציאות. מעולם לא הגביל עצמו להתבטאויות בנושאים פוליטיים בלבד. הוא כתב מספר ספרים, המבטאים את חזונו, ואינו מסתיר את הערכתו לסופרים ומשוררים, ואת עניינו בספרות ובשירה, הוא אף כתב מספר שירים. פרס גילה עניין ברתימת המדע והטכנולוגיה לטובת פיתוח מדינת ישראל. בשנות ה-50 היה זה בתחום הגרעין, ובשנות האלפיים בקידום תחום הננו טכנולוגיה, בו ראה את עתידה של מדינת ישראל ואת עתיד העולם.[134] תכונה זו, של עניין בטכנולוגיה, ובחזון כלכלי וטכנולוגי לעתיד הרחוק, אשר אפיינה את פרס, הביאה לכך שהוא נתפס בעיני אחדים כאיש חזון ובעל מעוף, ובעיני אחרים כבעל חלומות מסוכן, התלוש מן המציאות.

דעותיו הפוליטיות ותדמיתו הציבורית ידעו שינויים במהלך השנים. בשנות החמישים והשישים הוא היה חלק מהחבורה האקטיביסטית שמסביב לבן-גוריון. באותה תקופה נוצרה לו בהשפעת יריביו במפלגה ובעיתונות, ובראשם "העולם הזה" של אורי אבנרי, תדמית שלילית של איש מנגנון תככן, כפי שהתבטאה בייחוס לו של השיר "איך הפשפש עלה למעלה" שחיים חפר כתב לרביעיית מועדון התיאטרון ב-1963, אף שהשיר לא נכתב עליו. במקביל דאג פרס לטפח חבורה של עיתונאים מקורבים אליו ובהם שייקה בן פורת, יואל מרקוס, חגי אשד ומירה אברך.[135] עם כניסתו למשרד הביטחון בימי רבין, נחשב ל"נץ" שבממשלת רבין השמאלית, עודד את ההתנחלויות, ואפשר הקמתן. בזמן שהיה באופוזיציה לממשלת בגין, הופגנה כלפיו שנאה, שהתבטאה אף במחוות פיזיות של אלימות וצעקות. בשלב זה החל להיות מזוהה עם שמאל המפה הפוליטית, עד ששנים אחר-כך, הפך למזוהה לחלוטין עם "תהליך אוסלו" והרעיונות הקשורים בו.

עניין תדמיתי נוסף שדבק בפרס הוא התפיסה לפיה אינו מסוגל לזכות במערכת בחירות. הפסדיו הרבים בבחירות, גם כאלו שנראה כאילו הוא עשוי לזכות בהן בקלות (כאשר המקרים הבולטים הם בבחירות 1981 ובבחירות 1996), איששו פעם אחר פעם תפיסה זו, עד שהפכה לקלישה ("פרס הוא לוזר").[136]

בעולם נחשב פרס למנהיג בכיר ומקובל. הוא שימש שנים רבות סגן יושב ראש האינטרנציונל הסוציאליסטי העולמי ונחשב לאורח רצוי אצל בכירים, שליטים ומקבלי החלטות, ובאירועים בינלאומיים, כגון הפורום הכלכלי העולמי. קבלתו את פרס נובל לשלום חיזקה מעמד זה. לא פעם נוצר פער בין ההערכה שלה הוא זכה בעולם, לחוסר האהדה שבה התקבל לעיתים בציבור בישראל. עם זאת, פרס זכה עוד בחייו לפארק על שמו – "פארק פרס" בחולון, לרחוב על שמו בראשון לציון ולשכונה על שמו – נאות פרס בחיפה. הוא זכה גם לאות הוקרה מטעם אמ"י, אגודת אמני ישראל, ולחברות של כבוד באגודה.[137]

יום הולדתו ה-90 נחגג ביוני 2013, במסגרת ועידת הנשיא. הוועידה נמשכה מספר ימים, וכללה נאום של ביל קלינטון בעלות של כחצי מיליון דולר במימון המרכז האקדמי פרס, וכן אירוע מרכזי בבנייני האומה בנוכחות אלפי מוזמנים, ובהם קלינטון, טוני בלייר, רוברט דה נירו ושרון סטון. האירוע שודר במלואו בשידור חי בשלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים בישראל. החלק האמנותי כלל הופעות של ברברה סטרייסנד, שלמה ארצי, אייל גולן ועוד.[138] ביקורת ציבורית נמתחה על אופיין הראוותני של חגיגות יום ההולדת ועל עלותהּ הגבוהה, שהגיעה ל-11 מיליון ש"ח, שמומנה מתרומות.[139] בשנת 2013 היה פרס המנהיג המכהן המבוגר בעולם.[140]

טענות להטרדה מינית

באוקטובר 2021, פרסם עיתון "הארץ" את עדותה של חברת הכנסת לשעבר קולט אביטל, לפיה פרס הטריד אותה מינית בשתי הזדמנויות, בשנת 1984 ולפני כן. לדבריה, סיפרה על כך בשעת מעשה ליועצו של פרס, יוסי ביילין, אך ביילין אמר בתגובה שאינו זוכר אירוע כזה.[141][142]

העיתונאית חנה קים כתבה בציוץ בטוויטר[143] כי בעקבות עדותה של קולט אביטל פנו אליה עוד ועוד נשים שסיפרו שעברו הטרדה מינית "חלקן קשות וסדרתיות" משמעון פרס. היא הוסיפה, שהעיתונאית טל בשן והאמנית רותו מודן טענו בפניה שקולט אביטל דוברת אמת, כשלדברי האחרונה היא יודעת זאת "ממקור ראשון".[144]

העיתונאית רינה מצליח הביאה עדות נוספת של פקידה בכירה שמספרת כי פרס הצמיד אותה אליו בכח והכניס את ידו מתחת לחולצתה.[145] מקורבו של פרס, העיתונאי גדעון לוי סיפר כי "היו נשים שאני מכיר שלא הסכימו להישאר עם פרס לבד בחדר".[146]

עדות נוספת הובאה בערוץ 20 מעובדת במשרד ראש הממשלה שסיפרה כי בשנת 1995, פרס נישק אותה על שפתיה בכח. עוד סיפרה כי כשהתלוננה בפני מזכירתו של פרס ובפני עובדות נוספות במשרד הן לא ייחסו לכך חשיבות. היא סיפרה כי הוא שב על מעשיו בפעמים נוספות, ופעם אחת לנגד עיניו של מזכיר המדינה של ארצות הברית, וורן כריסטופר.[147]

אותות ועיטורים

במרוצת השנים צבר פרס אותות ועיטורים רבים ברחבי העולם. מבין החשובים שבהם ניתן למנות את פרס נובל לשלום בשנת 1994, על מאמציו להביא שלום למזרח התיכון ועל הסכמי אוסלו. ב-20 בנובמבר 2008 הוכתר כאביר במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש על ידי אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, בארמון בקינגהאם בלונדון.[148] זכה בשני עיטורי הכבוד האזרחיים הגבוהים ביותר של ארצות הברית: מדליית החירות הנשיאותית, שקיבל מידי נשיא ארצות הברית, ברק אובמה ב-13 ביוני 2012[149] ומדליית הזהב של הקונגרס שקיבל ב-2014.[150] בשנת 1985 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה,[151] ובשנת 1986, מאוניברסיטת בר-אילן.[152] הוענק לו עיטור הועד האולימפי הבינלאומי לשנת 2013[153] וב-2016, אות בן-גוריון למנהיגות מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.[154]

בניין מרכז פרס לשלום ולחדשנות בשכונת גבעת עלייה ביפו

הנצחה

משפחה

סוניה פרס יושבת לצד בעלה, ראש הממשלה שמעון פרס, 1984

פרס נישא במאי 1945 לסוניה גלמן. בני הזוג הכירו בכפר הנוער בן שמן, שם התגוררה סוניה עם משפחתה. אביה היה המורה לנגרות של המוסד. לאחר ששבה סוניה לארץ ישראל בתום שירות בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, נישא הזוג. סוניה פרס הייתה עקרת בית ובחרה להתרחק מאמצעי התקשורת ולשמור על פרטיותה ועל פרטיות משפחתה, למרות הקריירה הפוליטית הענפה של בעלה. עם בחירתו של פרס לנשיאות ב-2007 הודיעה סוניה כי לא תעבור איתו למשכן הנשיא. היא נשארה בדירתם שבנווה אביבים ובני הזוג חיו בנפרד. סוניה נפטרה ב-20 בינואר 2011 בדירתה.[170] לבקשתה, נקברה בבן שמן ולא במקום שיועד לה לצד בעלה בחלקת גדולי האומה.

פרס היה אב לשלושה: בתו הבכורה, פרופ' צביה ולדן, היא בלשנית התפתחותית, הנשואה לפרופ' רפאל ולדן, ששימש רופאו האישי של פרס;[171] בנו האמצעי הוא הווטרינר ד"ר יהונתן (יוני) פרס; בנו הצעיר, נחמיה (חמי) פרס, איש קרנות הון הסיכון, ששירת כטייס מסוקי קרב בחיל האוויר.

נכדו של פרס, אסף ולדן, שם קץ לחייו בגיל 35 במרץ 2019. ביוני 2024 הופיע הספר "אורות הפנסים האחרונים" המכיל את חיבוריו.[172]

פרס הוא בן דודה של השחקנית היהודייה אמריקאית לורן באקול[173] וכן קרוב משפחתו של הסופר דניאל פרסקי.

ספריו ושיריו

  • רשימת הפרסומים של שמעון פרס, בקטלוג הספרייה הלאומית
  • השלב הבא, הוצאת עם הספר, 1965
  • קלע דוד, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, 1970
  • גם בחיל וגם ברוח, קווים לדמותו של דוד בן-גוריון, הוצאת עם עובד, 1974
  • האפשרויות העומדות בפני ישראל, הוצאת בית ברל, 1975
  • כעת מחר, (בהשתתפות חגי אשד), הוצאת כתר, 1978
  • לך עם האנשים, הוצאת עידנים, 1979
  • מאה שנות ציונות – מה הלאה?", 1982
  • המהפכה המדעית והחזון החברתי: שיחות עם יצחק לבני, הוצאת בית ברל, 1984
  • יומן אנטבה, הוצאת עידנים, 1991
  • יומן קריאה – מכתבים לסופרים, הוצאת ידיעות אחרונות, 1994
  • המזרח התיכון החדש (בשיתוף עם אריה נאור), הוצאת סטימצקי, 1995
  • Battling For Peace, ארצות הברית, 1995
  • Conversations Avec Shimon Peres, צרפת, 1997
  • For the Future of Israel, ארצות הברית, 1998
  • בראשית חדשה, הוצאת זמורה ביתן, 1998
  • עם הרצל לארץ חדשה, הוצאת זמורה ביתן, 1999
  • על פני חיים רבים, הוצאת משכל, 2003
  • A Time for War a Time for Peace, צרפת, 2004
  • No Room for Small Dreams: Courage, Imagination, and the Making of Modern Israel, Custom House 2017.
  • אין מקום לחלומות קטנים, ידיעות ספרים, 2018.

נוסף לספרים, כתב פרס גם מספר שירים, אותם העניק לאמנים ידועים שביצעו אותם, ובהם יפה ירקוני, עפרה חזה, יזהר כהן ושלמה גרוניך.[174] ב-2008, ערך קובי אושרת דיסק אוסף בו קובצו שיריו של פרס.[175]

שמעון פרס בקריקטורות

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: שמעון פרס
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: שמעון פרס
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שמעון פרס

הערות שוליים

  1. ^ כיהן כראש הממשלה בפועל עד 22 בנובמבר 1995.
  2. ^ לפי הביוגרפיה שבאתר הכנסת. עם זאת, פרס נהג לציין את יום הולדתו שבועיים מאוחר יותר, ב-16 באוגוסט
  3. ^ תום שגב, שיעור היסטוריה – תעלומת תאריך הולדתו של שמעון פרס, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2010
  4. ^ לפי הפרטים שמילא בבקשה לקבלת אזרחות של פלשתינה (בתיקו בארכיון המדינה, כאן), תאריך לידתו ב-1 באוגוסט
  5. ^ שיאני הכהונה, באתר הכנסת
  6. ^ לפי הפרטים שמילא בבקשה לקבלת אזרחות של פלשתינה (בתיקו בארכיון המדינה, כאן), שמו הפרטי Szymel, שהוא "נוסח מטושטש של השם שמעון בפולנית", כפי שכתב במכתב למחלקת העלייה בטבריה.
  7. ^ איתמר אייכנר, "כאן גר פרס". בכפר הולדתו החלו חגיגות ה-90, באתר ynet, 31 במאי 2013
  8. ^ בר-זוהר, עמ' 23–24.
  9. ^ מחקר שורשים במשפחת פרסקי
  10. ^ אבישי בן חיים, שמעון ובת-שבע, מעריב, 9 ביוני 2007
  11. ^ בר-זוהר, עמ' 22.
  12. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ז, 1, עמ' 370.
  13. ^ נאום ההשבעה של שמעון פרס כנשיא המדינה, באתר הארץ, 15 ביולי 2007
  14. ^ תוכנית מדור לדור - שמעון פרס, הערוץ הראשון
  15. ^ בר-זוהר, עמ' 24–25.
  16. ^ בר-זוהר, עמ' 35.
  17. ^ בר-זוהר, עמ' 28.
  18. ^ לפי הפרטים בבקשה לקבלת אזרחות של פלשתינה (בתיקו בארכיון המדינה, כאן), דרכונו הפולני הוצא ב-6.3.1936, והגיע לארץ לראשונה ב-29 במרץ 1936
  19. ^ בר-זוהר, עמ' 31.
  20. ^ בית ספר בלפור - היסטוריה (מבוגרי בית הספר: שמעון פרס)
  21. ^ אמנון דנקנר, דן בן אמוץ, הוצאת כתר, 1992, עמ' 32
  22. ^ אמנון דנקנר, דן בן אמוץ, הוצאת כתר, 1992, עמ' 49
  23. ^ בר-זוהר, עמ' 49.
  24. ^ סרטונים תיעוד נדיר: סוניה ושמעון פרס מספרים על השנים החלוציות, באתר nana10‏, 21 בינואר 2011 – במקור, מתוך "השבוע" של חדשות 10
  25. ^ אבי נבון, ‏מסע ה-14 לאום רשרש: סיפור המסע הראשון שחצה את הנגב ברגל, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 9 בינואר 2019
  26. ^ אבי נבון, שמעון פרס - מראשוני הסיירים בנגב ובמדבר, באתר yoaView, ‏30 בספטמבר 2016
  27. ^ יוסי לשם, היה שלום, פרס, באתר הצפרות הישראלי, 28 בספטמבר 2016
  28. ^ בר-זוהר, עמ' 75.
  29. ^ ראו גם Gateway to Freedom - סרט משנת 1946, ובו נואם פרס הצעיר בפני חברי "הנוער העובד והלומד" (החל מהדקה ה-18:56), מתוך הערוץ של ארכיון שפילברג באתר יוטיוב (באנגלית)
  30. ^ יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, הוצאת ירדן, 1988, כרך א', עמ' 108
  31. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 557.
  32. ^ בר-זוהר, עמ' 55.
  33. ^ שלמה נקדימון, אלטלנה, עמ' 469–470
  34. ^ מוזיאון הכנסת, נאום הבכורה של שמעון פרס, באתר יוטיוב, ‏14 באוקטובר 2020
  35. ^ ענת קדרון, חיל הים הישראלי – שנת ההקמה: הקמת וגיבוש חיל הים במהלך מלחמת העצמאות, עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, אוקטובר 2000, עמ' 104
  36. ^ בר-זוהר, עמ' 115–117.
  37. ^ שמעון פרס, באתר מפלגת העבודה
  38. ^ בר-זוהר, עמ' 122.
  39. ^ אושרה רשמית פרישתו הקרובה של בן-גוריון, הארץ, 3 בנובמבר 1953; המשך
  40. ^ בר-זוהר, עמ' 129.
  41. ^ שבתאי טבת, עונת הגז, כרך שני "קלב"נ", איש דור הוצאה לאור, 1992, עמ' 33–34
  42. ^ מיכאל בר-זוהר, גשר על הים התיכון, הוצאת עם הספר, 1964, עמ' 61 ואילך
  43. ^ מיכאל בר-זוהר, גשר על הים התיכון, הוצאת עם הספר, 1964, עמ' 62
  44. ^ 1 2 שבתאי טבת, עונת הגז, כרך שני "קלב"נ", איש דור הוצאה לאור, 1992, עמ' 186
  45. ^ שבתאי טבת, עונת הגז, כרך שני "קלב"נ", איש דור הוצאה לאור, 1992, עמ' 184
  46. ^ משה שרת, יומן אישי, כרך ח', הוצאת מעריב, 1978, עמ' 230
  47. ^ פה אחד אישרה הממשלה מינוי בן־גוריון, דבר, 21 בפברואר 1955
  48. ^ מיכאל בר-זוהר, גשר על הים התיכון, הוצאת עם הספר, 1964, עמ' 121
  49. ^ משה דיין, יומן מערכת סיני, הוצאת "עם הספר", 1965, עמ' 27
  50. ^ דיין, שם, עמ' 31
  51. ^ מיכאל בר-זוהר, גשר על הים התיכון, הוצאת עם הספר, 1964, עמ' 123
  52. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, ארכיון המדינה מציג: כך ניסתה ישראל להסתיר עסקת נשק סודית עם גרמניה, באתר הארץ, 27 בפברואר 2014
  53. ^ דוד שחם, ישראל – 40 השנים, הוצאת עם עובד, 1991, עמ' 169
  54. ^ שחם, שם, 170
  55. ^ אבנר כהן, נשק גרעיני, עמימות ודמוקרטיה בישראל, בתוך: ב. נויברגר, א. בן עמי (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 534 ואילך
  56. ^ אתר למנויים בלבד אנשיל פפר, הכל על פי מקורות זרים: העמימות הייתה מפעל חייו של פרס, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2016
  57. ^ אפרים אילין באחרית דבר לספרו, "על החתום: אפרים אילין"
  58. ^ אבנר כהן, נשק גרעיני, עמימות ודמוקרטיה בישראל, בתוך ב. נויברגר, א. בן עמי (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 542
  59. ^ בר-זוהר, עמ' 677.
  60. ^ שבתאי טבת, עונת הגז, כרך שני "קלב"נ", איש דור הוצאה לאור, 1992, עמ' 34
  61. ^ יוסי גולדשטיין, רבין, ביוגרפיה, הוצאת שוקן, 2006, עמ' 112
  62. ^ כהן, שם, 603
  63. ^ לפרטי התפתחויות אלו ראו מאמרו של כהן, שם
  64. ^ שחם, שם, 212
  65. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג', עם עובד, 1978, עמ' 1588
  66. ^ שחם, שם, 296
  67. ^ י. קוטלר, הנבחרת הלאומית, הוצאת ירדן, 1988, עמ' 163
  68. ^ יעקב אמיתי, פתרון חידה מס' 321, באתר טריוויה פוליטית
  69. ^ במוסף ידיעות אחרונות, 10.7.2000, במוסף "7 ימים".
  70. ^ .תחקיר: שמעון פרס טייח שבנו, יוני, הרג בשוגג חייל, Nana10, 14 ביולי 2000
  71. ^ שחם, שם, 365
  72. ^ גולדשטיין, שם 256 ואילך
  73. ^ גולדשטיין, שם, 293
  74. ^ 1 2 שחם, שם, 380
  75. ^ גולדשטיין, שם, 283
  76. ^ יצחק רבין ודב גולדשטיין, "פנקס שירות", הוצאת מעריב, 1979, עמ' 534
  77. ^ אתר למנויים בלבד גילי כהן, נחשף יומן המבצעים של מבצע יונתן: "איך מתחיל מבצע? אומרים שהוא בלתי אפשרי", באתר הארץ, 2 ביולי 2015
  78. ^ גל פרל פינקל, חלם בגדול, הבלוג על הכוונת, ‏ 20 באפריל 2020.
  79. ^ גולדשטיין, שם, 289
  80. ^ אריה אבנרי, המפולת, רביבים הוצאה לאור, 1977, עמ' 590
  81. ^ אריה אבנרי, המפולת, רביבים הוצאה לאור, 1977, עמ' 646
  82. ^ אריה אבנרי, המפולת, רביבים הוצאה לאור, 1977, עמ' 655
  83. ^ שחם, שם, 392
  84. ^ שמעון פרס, בהשתתפות חגי אשד, כעת - מחר,ספרי מבט, הוצאת כתר, 1978, עמ' 231–236, 311
  85. ^ פרס: המלחמה בתדמית ה"לוזר", באתר ynet, 30 ביולי 2000
  86. ^ שחם, שם, 429
  87. ^ יואב לביא, ההחמצה הגדולה, הוצאת רביבים, 1982, עמ' 114
  88. ^ יניב כרמל, ‏פרס היה ניאו-ליברל, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 5 באוקטובר 2016
  89. ^ "שלושים שנה למבצע משה", באתר "מידה"
  90. ^ פרופ' אלי פודה, נתניהו לא המציא כלום. שמעון פרס היה שם קודם, באתר ynet, 20 במרץ 2021
  91. ^ גידי וייץ, כך שברו בכירי השב"כ את קשר השתיקה סביב פרשת קו 300, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2011
  92. ^ Chabad's lost son, Haaretz.com (באנגלית)
  93. ^ אבי שליים, המלך חוסיין – ביוגרפיה פוליטית, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2009, עמ' 387-8
  94. ^ גולדשטיין, שם, 365
  95. ^ נחום ברנע ושמעון שיפר, מיתקן חשאי ליד ת"א אירח בעת המבצע את צוות חוסיין, מתוך "המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות, 29 ביולי 1994; באתר סנונית
  96. ^ יוסף דיין, המזרח התיכון החדש, באתר News1 מחלקה ראשונה, 5 ביולי 2013
  97. ^ רונית ורדי, ביבי, מי אתה אדוני ראש הממשלה?, הוצאת כתר, 1997, עמ' 308
  98. ^ תשדירי בחירות 1996: העבודה - ישראל חזקה עם פרס, באתר וואלה, 2 בנובמבר 2012
  99. ^ ניב שטנדל, ‏לא לדבר על רצח רבין: חזרנו לתעמולת בחירות 1996, באתר ‏מאקו‏, 31 בינואר 2019
  100. ^ נחום ברנע, ימי נתניהו, זמורה ביתן, 1999, עמ' 84
  101. ^ מי חושב ששמעון פרס הוא לוזר?, מתוך הערוץ של חדשות ערוץ 2 באתר יוטיוב
  102. ^ רביב דרוקר, חרקירי-אהוד ברק במבחן התוצאה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 52
  103. ^ רביב דרוקר, חרקירי-אהוד ברק במבחן התוצאה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 361
  104. ^ רשימת מועמדי מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השש עשרה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
  105. ^ פרץ פרס ופואד: אפתיע ואנצח, באתר ערוץ 7, 9 בנובמבר 2005
  106. ^ אטילה שומפלבי, מהפך בעבודה: עמיר פרץ נבחר לראשות המפלגה, באתר ynet, 10 בנובמבר 2005
  107. ^ אטילה שומפלבי, פרס פורש מהעבודה: "אריק מתאים להנהיג לשלום", באתר ynet, 1 בדצמבר 2005
  108. ^ ממשלת ישראל השלושים ואחת, באתר משרד ראש הממשלה
  109. ^ אמנון מרנדה, פרס: אתמודד לנשיאות, זו אולי תרומתי האחרונה, באתר ynet, 30 במאי 2007
  110. ^ ירון דרוקמן, השמות הכי: מוחמד ודוד, נועה ורחל; המשפחות הכי: כהן, אגבאריה, חורי וחלבי, באתר ynet, 23 באפריל 2023
  111. ^ presidentconf.org.il – אתר האינטרנט של ועידת הנשיא
  112. ^ רונן מדזיני ואטילה שומפלבי, הנשיא הודיע ללבני: את תרכיבי את הממשלה, באתר ynet, 22 בספטמבר 2008
  113. ^ פרס הודיע בכנסת על בחירות: אל תזלזלו בציבור, באתר ynet, 27 באוקטובר 2008
  114. ^ דנה צימרמן, פרס לאסד: לך בדרכי חוסיין וסאדאת, באתר ynet, 25 בספטמבר 2008
  115. ^ אביעד גליקמן, ynet, פרס הטיל על נתניהו את משימת הרכבת הממשלה, באתר כלכליסט, 20 בפברואר 2009
  116. ^ לי-אור אברבך, נשיא המדינה מציג: המעגל של פרס, באתר nrg‏, 14 באפריל 2009
  117. ^ יצחק בן חורין, הנשיא אובמה: באביב אעניק לפרס את מדליית החירות הנשיאותית, באתר ynet, 4 במרץ 2012
  118. ^ מורן אזולאי ואטילה שומפלבי, הכנסת ה-19 יוצאת לדרך: 120 הח"כים הושבעו, באתר ynet, 5 בפברואר 2013
  119. ^ נועם דביר, כבוד לפרס בוועידה: קיבל אות "רוח דאבוס", באתר ynet, 24 בינואר 2014
  120. ^ גדעון אלון, יורי ילון, ריבלין הושבע לנשיא המדינה העשירי, באתר ישראל היום, 24 ביולי 2014
  121. ^ גולן חזני ואסף גלעד, להציל את מרכז פרס לשלום: כך פועלת חברת הייעוץ של הנשיא לשעבר, באתר כלכליסט, 26 באפריל 2015
  122. ^ אתר למנויים בלבד שרון שפורר, שמעון פרס מקבל מבנק הפועלים 30 אלף דולר בחודש, באתר TheMarker‏, 20 באפריל 2015
  123. ^ אתר למנויים בלבד צבי זרחיה, גלאון ויחימוביץ' בביקורת חריפה על פרס: "אוהב כבוד – ומתברר שגם כסף", באתר TheMarker‏, 20 באפריל 2015
  124. ^ תומר ורון, פרס ביטל את החוזה עם בנק הפועלים, באתר ynet, 23 באפריל 2015
  125. ^ עדי בן ישראל, ‏שמעון פרס יספק ייעוץ לטבע תמורת 10,000 דולר בחודש, באתר גלובס, 26 באפריל 2015
  126. ^ איתמר אייכנר ומורן אזולאי, פרס: תומך בהרצוג לראשות הממשלה, באתר ynet, 12 במרץ 2015
  127. ^ דפנה ליאל, ‏פרס תומך בהרצוג: מנהיג שקול שיגשר על הפערים, באתר ‏מאקו‏, 12 במרץ 2015
  128. ^ עידו אפרתי, שמעון פרס עבר בהצלחה צנתור בעקבות התקף לב קל, באתר הארץ, 14 בינואר 2016
  129. ^ סרטונים פרס מורדם ומונשם. בנו: "נצטרך לקבל החלטות", באתר ynet, 14 בספטמבר 2016
  130. ^ ירון דרוקמן ורותם אליזרע, הנשיא וראש הממשלה לשעבר שמעון פרס הלך לעולמו בגיל 93, באתר ynet, 28 בספטמבר 2016
  131. ^ אודי סגל, ‏בעקבות מותו של פרס: דגל ארצות הברית הורד לחצי התורן, באתר ‏מאקו‏, 29 בספטמבר 2016,
    דנה סומברג, ‏אבל על מותו של שמעון פרס: אובמה הורה להוריד את דגלי ארצות הברית לחצי התורן, באתר מעריב אונליין, 29 בספטמבר 2016.
  132. ^ טל שלו‏, הנץ התמים שסירב להיכנע לפחד: ההספדים המלאים לפרס, באתר וואלה, 30 בספטמבר 2016
  133. ^ אלי אשד, השלב הבא של שמעון פרס, בבלוג שלו
  134. ^ אבי בליזובסקי, שמעון פרס בריאיון לאתר הידען: "העתיד טמון בננוטכנולוגיה", באתר "הידען", 29 באפריל 2003
  135. ^ יאיר שלג, הביוגרפיה התקשורתית של שמעון פרס
  136. ^ אריק בנדר, כרוניקה של לוזר, באתר nrg‏, 10 בנובמבר 2005
  137. ^ עודד מזרחי, אמ"י מעניקה אות הוקרה וחברות של כבוד לנשיא המדינה שמעון פרס, באתר News1 מחלקה ראשונה, 28 ביולי 2009
  138. ^ הנשיא פרס חגג יום הולדת 90: "אני מאוהב בבני עמי", באתר ‏מאקו‏, 18 ביוני 2013
  139. ^ אתר למנויים בלבד מורן שריר, חגיגות ה-90 לפרס: ערב של ראווה, חנופה וביוגרפיה אחת משופצת, באתר הארץ, 18 ביוני 2013
    איתי זיו ודפני קסל, קאמפ פרס, באתר העין השביעית, 19 ביוני 2013
    פיני אסקל‏, חגיגות 90 לשמעון פרס בטלוויזיה: כמו מסע הלוויה לאדם חי, באתר וואלה, 19 ביוני 2013
  140. ^ שמעון פרס לא לבד: צפו במנהיגי העולם המבוגרים ביותר, באתר גלובס, 5 באוגוסט 2013
  141. ^ אתר למנויים בלבד גידי וייץ, "פתאום שמעון פרס הצמיד אותי לדלת. הדפתי אותו. כשיצאתי משם רעדו לי הרגליים", באתר הארץ, 7 באוקטובר 2021
  142. ^ ח"כ לשעבר קולט אביטל טוענת: שמעון פרס הטריד אותי מינית, באתר ynet, 7 באוקטובר 2021
  143. ^ ציוץ של חנה קים ברשת החברתית אקס (טוויטר), 9 באוקטובר 2021
  144. ^ ציוץ של חנה קים ברשת החברתית אקס (טוויטר), 9 באוקטובר 2021
  145. ^ רינה מצליח, ‏אחרי קולט אביטל - עדות נוספת נגד שמעון פרס: "הצמיד אותי אליו והכניס את היד מתחת לחולצה", באתר ‏מאקו‏, 16 באוקטובר 2021
  146. ^ אילה חסון, גדעון לוי: "היו נשים שלא היו מוכנות להישאר עם פרס לבד בחדר", באתר חדשות 13, 16 באוקטובר 2021
  147. ^ חשיפת ערוץ 20 | עדות שלישית: "גם אותי שמעון פרס הטריד", באתר ערוץ 20
  148. ^ חגית קלימן, שמעון פרס: נשיא, זוכה פרס נובל לשלום - ואביר, באתר ynet, 20 בנובמבר 2008
  149. ^ נטשה מוזגוביה, פרס קיבל את מדליית החירות; "יש לנו אחריות לעצור את האיום האיראני. זה לא סובל דיחוי", באתר הארץ, 14 ביוני 2012
  150. ^ AN ACT To award the Congressional Gold Medal to Shimon Peres
  151. ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה
  152. ^ מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת בר-אילן
  153. ^ שמעון פרס קיבל עיטור כבוד מהוועד האולימפי, באתר nrg‏, 25 בדצמבר 2013
  154. ^ נשיא המדינה שמעון פרס קיבל את אות בן-גוריון למנהיגות 19 במאי 2016, אוניברסיטת בן-גוריון
  155. ^ הילה שמר ואיתי כ"ץ, אל נא תאמר לי שלום: הבניין של מרכז פרס ביפו יהפוך למרכז חדשנות, באתר Xnet‏, 30 באפריל 2016
  156. ^ אתר למנויים בלבד שוקי שדה, תואר ראשון בהתעשרות: כך מרוויחים רפי ועפרה אלול מיליונים, באתר TheMarker‏, 26 בינואר 2018
  157. ^ משה כהן, ‏במלאת שנתיים למותו: הכור בדימונה ייקרא על שם שמעון פרס, באתר מעריב אונליין, 24 באוגוסט 2018
  158. ^ אריק בנדר, טליה לוין, ‏אגמים, שכונות וטכנולוגיה: איך תנציח המדינה את שמעון פרס ז"ל?, באתר מעריב אונליין, 30 בספטמבר 2016
  159. ^ הילה ציאון ואחיה ראב"ד, חיפה: נחנכה שכונה חדשה ע"ש שמעון פרס, באתר ynet, 7 באוקטובר 2014
  160. ^ טיילת נחל הגדורה בקריית ביאליק תקרא על שם שמעון פרס, באתר עיריית קריית ביאליק
  161. ^ איתמר אייכנר, כיכר ע"ש שמעון פרס בברזיל: "קיבלנו השראה ממנו", באתר ynet, 11 ביוני 2017
  162. ^ יוסי מלמן, ‏בניין מנהל הרכש בקריה בתל-אביב על שמו שמעון פרס, באתר מעריב אונליין, 28 בספטמבר 2017
  163. ^ רעות הרפז-עיני, תושבים דורשים לשנות את שמו של בית ספר שמעון פרס: "הוא השתיק את פרשת ילדי תימן", באתר mynet‏ ראש העין, 28 ביוני 2017
  164. ^ תמיר סטיינמן, ‏בית חולים שני יוקם בנגב - ע"ש פרס: "רגע היסטורי", באתר ‏מאקו‏, 3 בדצמבר 2019
  165. ^ דליה מזורי, נחתם ההסכם להקמת בית חולים באשדוד, באתר nrg‏, 29 במאי 2012
  166. ^ אתר למנויים בלבד רז סמולסקי, תוכנית הרובע המיוחד באשדוד: 2,108 דירות, קמפוס אקדמאי וקניון, באתר TheMarker‏, 12 ביולי 2015
  167. ^ שמואל סרדינס, הלוט הוסר – הקריה על שם נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס נחנכה באשדוד, באתר אשדוד נט, ‏28 באפריל 2021
  168. ^ משה סידי, רובע חדש באשדוד - 'קריית שמעון פרס', באתר אשדוד10, ‏28 באפריל 2021
  169. ^ הכרזה על קריאת הרובע המיוחד באשדוד על שמו של שמעון פרס, בעמוד הפייסבוק של מרכז פרס לשלום ולחדשנות, 28 באפריל 2021
  170. ^ סוניה פרס הלכה לעולמה בגיל 87, באתר ynet, 20 בינואר 2011
  171. ^ אמרי לוי סדן‏, רופאו האישי של פרס: "שמחנו להיווכח שהוא מגיב לנאמר לו", באתר וואלה, 14 בספטמבר 2016
  172. ^ נוית בראל, בגיל 35 נכדו של שמעון פרס שם קץ לחייו, כעת יוצא לאור ספר שכתב, באתר ynet, 8 באוגוסט 2024
  173. ^ השחקנית לורן באקול הלכה לעולמה, באתר ynet, 13 באוגוסט 2014
  174. ^ האם שמעון פרס יכתוב שיר לבעז מעודה?, באתר ‏מאקו‏, 23 בנובמבר 2008
  175. ^ רפי ברבירו, שמעון פרס סופרסטאר, באתר ynet, 17 ביוני 2009



שמעון פרס
אירועים פוליטיים במהלך כהונותיו
כראש ממשלת ישראל
הממשלה ה-21 תפיסת המחתרת היהודית (1984) • מבצע משה (1984-1985) • תוכנית הייצוב הכלכלית (1985) • נסיגת צה"ל לרצועת הביטחון (1985) • עסקת ג'יבריל (1985) • מבצע רגל עץ (1985) • פרשת קו 300 (1984-1986)
הממשלה ה-25 (לאחר רצח יצחק רבין) והממשלה ה-26 מבצע ענבי זעם (1996) • חיסול יחיא עיאש (1996) • הפיגועים בקו 18 בירושלים (1996) • הפיגוע בדיזנגוף סנטר (1996)
כנשיא מדינת ישראל התשיעי (2007-2014) חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל • ועידת הנשיא • קבלת מדליית החירות הנשיאותית
משפחתו יצחק פרסקי (אב) • שרה פרסקי (אם) • גרשון פרס (אח) • סוניה פרס (בת-זוג) • צביה ולדן (בת) • יוני פרס (בן) • חמי פרס (בן) • מיקה אלמוג (נכדה) • רפאל ולדן (חתן) • עוזי פרס (אחיין)
הנצחתו מרכז פרס לשלום ולחדשנות • המרכז האקדמי פרס • קריה למחקר גרעיני - נגב • פארק פרס • נאות פרס • המרכז הרפואי ע"ש פרס בנגב • בנייני האומה
שונות הלוויית שמעון פרס • הסכם לונדון (1987) • התרגיל המסריח


שמעון פרס – תבניות ניווט
נשיאי מדינת ישראל
חיים ויצמן (1949-1952) • בן-צבי (1952-1963) • שזר (1963-1973) • קציר (1973-1978) • נבון (1978-1983) • חיים הרצוג (1983-1993) • עזר ויצמן (1993-2000) • קצב (2000-2007) • פרס (2007-2014) • ריבלין (2014-2021) • יצחק הרצוג (2021-)
ראשי ממשלות ישראל
בן-גוריון (1948–1954) • שרת (1954–1955) • בן-גוריון (1955–1963) • אשכול (1963–1969) • אלון (בפועל, 1969) • מאיר (1969–1974) • רבין (1974–1977) • בגין (1977–1983) • שמיר (1983–1984) • פרס (1984–1986) • שמיר (1986–1992) • רבין (1992–1995) • פרס (1995–1996) • נתניהו (1996–1999) • ברק (1999–2001) • שרון (2001–2006) • אולמרט (2006–2009) • נתניהו (2009–2021) • בנט (2021–2022) • לפיד (2022) • נתניהו (2022–) ישראל
שרי החוץ בממשלות ישראל
משה שרת • גולדה מאיר • אבא אבן • יגאל אלון • משה דיין • מנחם בגין • יצחק שמיר • שמעון פרס • משה ארנס • דוד לוי • שמעון פרס • אהוד ברק • דוד לוי • בנימין נתניהו • אריאל שרון • דוד לוי • אהוד ברק • שלמה בן עמי • שמעון פרס • אריאל שרון • בנימין נתניהו • סילבן שלום • ציפי לבני • אביגדור ליברמן • בנימין נתניהו • אביגדור ליברמן • בנימין נתניהו • ישראל כ"ץ • גבי אשכנזי • יאיר לפיד • אלי כהן • ישראל כ"ץ • גדעון סער
שרי הביטחון בממשלות ישראל
דוד בן-גוריון • פנחס לבון • דוד בן-גוריון • לוי אשכול • משה דיין • שמעון פרס • עזר ויצמן • מנחם בגין • אריאל שרון • משה ארנס • יצחק רבין • יצחק שמיר • משה ארנס • יצחק רבין • שמעון פרס • יצחק מרדכי • משה ארנס • אהוד ברק • בנימין בן אליעזר • שאול מופז • עמיר פרץ • אהוד ברק • משה יעלון • אביגדור ליברמן • בנימין נתניהו • נפתלי בנט • בני גנץ • יואב גלנט • ישראל כ"ץ

שרים נוספים במשרד הביטחון:
מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ'

ישראל
שרי האוצר בממשלות ישראל
אליעזר קפלן • לוי אשכול • פנחס ספיר • זאב שרף • יהושע רבינוביץ • שמחה ארליך • יגאל הורביץ • יורם ארידור • יגאל כהן-אורגד • יצחק מודעי • משה נסים • שמעון פרס • יצחק שמיר • אברהם בייגה שוחט • דן מרידור • בנימין נתניהו • יעקב נאמן • מאיר שטרית • סילבן שלום • אהוד אולמרט • אברהם הירשזון • רוני בר-און • יובל שטייניץ • יאיר לפיד • משה כחלון • ישראל כ"ץ • אביגדור ליברמן • בצלאל סמוטריץ'

שרים נוספים במשרד האוצר:
מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין

סמל מדינת ישראל
סגני שרי הביטחון בממשלות ישראל
שמעון פרס • צבי דינשטיין • מרדכי צפורי • מיכאל דקל • עובדיה עלי • מרדכי גור • אורי אור • סילבן שלום • אפרים סנה • דליה רבין • ויצמן שירי • זאב בוים • אפרים סנה • מתן וילנאי • דני דנון • אלי בן-דהן • אבי דיכטר • אלון שוסטר ישראל
שרי הפנים בממשלות ישראל
יצחק גרינבוים • חיים משה שפירא • ישראל רוקח • ישראל בר-יהודה • גולדה מאיר • יוסף בורג • שלמה הלל • שמעון פרס • יצחק חיים פרץ • יצחק שמיר • אריה דרעי • יצחק רבין • עוזי ברעם • דוד ליבאי • אהוד ברק • חיים רמון • אליהו סויסה • נתן שרנסקי • אלי ישי • אריאל שרון • אברהם פורז • אופיר פינס-פז • רוני בר-און • מאיר שטרית • אלי ישי • גדעון סער • גלעד ארדן • סילבן שלום • אריה דרעי • איילת שקד • אריה דרעי • משה ארבל סמל מדינת ישראל
השרים לפיתוח הנגב והגליל בממשלות ישראל
שמעון פרס • יעקב אדרי • סילבן שלום • אריה דרעי • עודד פורר • יצחק וסרלאוף סמל מדינת ישראל
השרים לשיתוף פעולה אזורי בממשלות ישראל
שרים לשיתוף פעולה אזורי (1999–2007) שמעון פרס • ציפי לבני • רוני מילוא סמל מדינת ישראל
שר בלי תיק אחראי על שיתוף פעולה אזורי (2007) ראלב מג'אדלה
שרים לפיתוח אזורי (2007 ואילך) אהוד אולמרט • סילבן שלום • בנימין נתניהו • צחי הנגבי • גלעד ארדן • אופיר אקוניס • עיסאווי פריג' • יואב קיש • דודי אמסלם
שרי הדואר והתקשורת בממשלות ישראל
שרי הדואר מרדכי נורוק • יוסף בורג • ישראל ברזילי • בכור-שלום שטרית • בנימין מינץ • אליהו ששון • ישראל ישעיהו-שרעבי • אלימלך-שמעון רימלט סמל משרד התקשורת
שרי התקשורת שמעון פרס • אהרן אוזן • יצחק רבין • מנחם בגין • מאיר עמית • יצחק מודעי • יורם ארידור • מרדכי צפורי • אמנון רובינשטיין • גד יעקבי • רפאל פנחסי • משה שחל • שולמית אלוני • לימור לבנת • בנימין בן אליעזר • ראובן ריבלין • אריאל שרון • אהוד אולמרט • דליה איציק • אברהם הירשזון • אריאל אטיאס • משה כחלון • גלעד ארדן • בנימין נתניהו • צחי הנגבי • איוב קרא • דודי אמסלם • יועז הנדל • איתן גינזבורג • יועז הנדל • שלמה קרעי
שרי העלייה והקליטה בממשלות ישראל
חיים משה שפירא • יגאל אלון • שמעון פרס • נתן פלד • שלמה רוזן • דוד לוי • אהרן אבוחצירא • אהרן אוזן • יעקב צור • יצחק חיים פרץ • יאיר צבן • יולי אדלשטיין • אהוד ברק • יולי תמיר • אריאל שרון • ציפי לבני • זאב בוים • יעקב אדרי • אלי אפללו • סופה לנדבר • זאב אלקין • סופה לנדבר • יריב לוין • יואב גלנט • פנינה תמנו-שטה • אופיר סופר
שרי התחבורה והבטיחות בדרכים בממשלות ישראל
דוד רמז • דב יוסף • דוד צבי פנקס • דוד בן-גוריון • יוסף סרלין • יוסף ספיר • זלמן ארן • משה כרמל • יצחק בן-אהרן • ישראל בר-יהודה • עזר ויצמן • שמעון פרס • אהרן יריב • גד יעקבי • מנחם בגין • מאיר עמית • חיים לנדאו • חיים קורפו • משה קצב • ישראל קיסר • יצחק לוי • שאול יהלום • יצחק מרדכי • אמנון ליפקין-שחק • אפרים סנה • אריאל שרון • צחי הנגבי • אביגדור ליברמן • מאיר שטרית • שאול מופז • ישראל כ"ץ • בצלאל סמוטריץ' • מירי רגב • מרב מיכאלי • מירי רגב
השרים לשירותי הדת בממשלות ישראל
שרי הדתות (1948–2003) יהודה לייב מימון • חיים משה שפירא • יעקב משה טולידאנו • זרח ורהפטיג • יצחק רפאל • חיים יוסף צדוק • אהרן אבוחצירא • יוסף בורג • שמעון פרס • זבולון המר • אבנר שאקי • יצחק רבין • שמעון שטרית • בנימין נתניהו • אלי סויסה • יצחק לוי • יצחק כהן • יוסי ביילין • אשר אוחנה • אריאל שרון סמל מדינת ישראל
השרים לשירותי דת
(2008 ואילך): 		יצחק כהן • יעקב מרגי • נפתלי בנט • דוד אזולאי • יצחק וקנין • יעקב אביטן • מתן כהנא • נפתלי בנט • מיכאל מלכיאלי
השרים לענייני ירושלים ומורשת בממשלות ישראל
השרים לענייני ירושלים (1990–2005) יצחק שמיר • יצחק רבין • שמעון פרס • בנימין נתניהו • חיים רמון • אליהו סויסה • אריאל שרון • אליהו סויסה • נתן שרנסקי
השרים לענייני ירושלים רבתי (2005–2013) צחי הנגבי • יעקב אדרי • רפי איתן • בנימין נתניהו
השרים לירושלים והתפוצות (2013–2015) נפתלי בנט
השרים לירושלים ומורשת (2015–2023) זאב אלקין • רפי פרץ • זאב אלקין • עמיחי אליהו
השרים לירושלים ומסורת ישראל (2023 ואילך) מאיר פרוש
השרים למורשת (2023 ואילך) עמיחי אליהו
שרי ההסברה בממשלות ישראל
ישראל גלילי • שמעון פרס • אהרן יריב • יולי אדלשטיין • גלעד ארדן • גלית דיסטל אטבריאן סמל מדינת ישראל


ראשי האופוזיציה של מדינת ישראל
ראשי אופוזיציה לא רשמיים מאיר יערי • פרץ ברנשטיין • מאיר יערי • פרץ ברנשטיין • מנחם בגין • יצחק מאיר לוין • מנחם בגין • שמעון פרס • יובל נאמן • שולמית אלוני • שמעון פרס • יצחק שמיר • בנימין נתניהו • שמעון פרס • אהוד ברק • אריאל שרון
ראשי אופוזיציה רשמיים אריאל שרון • יוסי שריד • בנימין בן אליעזר • עמרם מצנע • דליה איציק • שמעון פרס • יוסף לפיד • עמיר פרץ • בנימין נתניהו • ציפי לבני • שאול מופז • שלי יחימוביץ' • שאול מופז • שלי יחימוביץ' • יצחק הרצוג • ציפי לבני • שלי יחימוביץ' • יאיר לפיד • בנימין נתניהו • יאיר לפיד
מנכ"לי משרד הביטחון
לוי אשכול • אליעזר פרי (פרלסון) • פנחס ספיר • זאב שינד • שמעון פרס • אשר בן נתן • משה קשתי • ישעיהו לביא • יצחק עירוני • פנחס זוסמן • יוסף מעין • אברהם בן יוסף • אהרן בית-הלחמי • מנחם מרון • דוד עברי • אילן בירן • עמוס ירון • יעקב תורן • גבי אשכנזי • פנחס בוכריס • אודי שני • דן הראל • אודי אדם • אמיר אשל • אייל זמיר
זוכי פרס נובל ישראלים
כימיה אברהם הרשקו (2004) • אהרן צ'חנובר (2004) • עדה יונת (2009) • דן שכטמן (2011) • אריה ורשל (2013) • מיכאל לויט (2013)
כלכלה דניאל כהנמן (2002) • ישראל אומן (2005) • ג'ושוע אנגריסט (2021)
ספרות שמואל יוסף עגנון (1966)
שלום מנחם בגין (1978) • שמעון פרס (1994) • יצחק רבין (1994)
זוכי פרס נובל לשלום
1901–1925 דינן, פאסי (1901) • דוקומון, גובאט (1902) • קרמר (1903) • המוסד לחוק בינלאומי (1904) • פון זוטנר (1905) • רוזוולט (1906) • מונטה, רנו (1907) • ארנולדסון, באייר (1908) • ברנארט, דה קונסטן (1909) • לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ (1910) • אסר, פריד (1911) • רוט (1912) • לה פונטן (1913) • לא הוענק (1914–1916) • הצלב האדום (1917) • לא הוענק (1918) • וילסון (1919) • בורז'ואה (1920) • ברנטין, לאנגה (1921) • ננסן (1922) • לא הוענק (1923-1924) • צ'מברלין, דוז (1925)
1926–1950 בריאן, שטרזמן (1926) • ביוסון, קווידה (1927) • לא הוענק (1928) • קלוג (1929) • סודרבלום (1930) • אדמס, באטלר (1931) • לא הוענק (1932) • אנג'ל (1933) • הנדרסון (1934) • פון אוסייצקי (1935) • לאמאס (1936) • ססיל (1937) • משרד ננסן הבין-לאומי לפליטים (1938) • לא הוענק (1939–1943) • הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (1944) • הול (1945) • באלץ', מוט (1946) • מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים (1947) • לא הוענק (1948) • אור (1949) • באנץ' (1950)
1951–1975 ז'ואו (1951) • שווייצר (1952) • מרשל (1953) • נציבות האו"ם לפליטים (1954) • לא הוענק (1955–1956) • פירסון (1957) • פיר (1958) • נואל-בייקר (1959) • לוטולי (1960) • המרשלד (1961) • פאולינג (1962) • הצלב האדום (1963) • לותר קינג (1964) • UNICEF‏ (1965) • לא הוענק (1966–1967) • קאסן (1968) • ארגון העבודה הבין-לאומי (1969) • בורלוג (1970) • ברנדט (1971) • לא הוענק (1972) • קיסינג'ר, לה דק טהו (סירב לקבל) (1973) • מקברייד, סאטו (1974) • סחרוב (1975)
1976–2000 ויליאמס, מגווייר (1976) • אמנסטי אינטרנשיונל (1977) • בגין, סאדאת (1978) • תרזה (1979) • אסקיבל (1980) • נציבות האו"ם לפליטים (1981) • מירדאל, רובלס (1982) • ואלנסה (1983) • טוטו (1984) • האגודה הבין-לאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית (1985) • ויזל (1986) • אריאס (1987) • כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות (1988) • גיאטסו (1989) • גורבצ'וב (1990) • סו צ'י (1991) • מנצ'ו (1992) • מנדלה, דה קלרק (1993) • רבין, פרס, ערפאת (1994) • רוטבלט, ועידות פגוואש בנושא מדע ועניינים בין-לאומיים (1995) • בלו, הורטה (1996) • המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ויליאמס (1997) • יום, טרימבל (1998) • רופאים ללא גבולות (1999) • קים (2000)
2001 ואילך האומות המאוחדות, אנאן (2001) • קרטר (2002) • עבאדי (2003) • מאטאיי (2004) • הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי (2005) • יונוס, גרמין (2006) • גור, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (2007) • אהטיסארי (2008) • אובמה (2009) • שיאובו (2010) • ג'ונסון-סירליף, בואי, כרמאן (2011) • האיחוד האירופי (2012) • הארגון למניעת הפצת נשק כימי (2013) • יוספזאי, סאטיארת'י (2014) • קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה (2015) • סנטוס (2016) • התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני (2017) • מוראד, מקווגי (2018) • אבי אחמד​ (2019) • תוכנית המזון העולמית​ (2020) • מוראטוב, רסה​ (2021) • ביאליצקי, ממוריאל, המרכז לחירויות אזרחיות (2022) • נרגוס מוחמדי (2023) •ניהון הידאנקיו (2024)
מנהיגי מפלגת העבודה הישראלית
לוי אשכול (1968–1969) • יגאל אלון (מנהיג זמני) • גולדה מאיר (1969–1974) • יצחק רבין (1974–1977) • שמעון פרס (1977–1992) • יצחק רבין (1992–1995) • שמעון פרס (1995–1997) • אהוד ברק (1997–2001) • בנימין בן אליעזר (2001–2002) • עמרם מצנע (2002–2003) • שמעון פרס (2003–2005) • עמיר פרץ (2005–2007) • אהוד ברק (2007–2011) • מיכה חריש (מנהיג זמני) • שלי יחימוביץ' (2011–2013) • יצחק הרצוג (2013–2017) • אבי גבאי (2017–2019)‏ • עמיר פרץ (2019–2021) • מרב מיכאלי (2023–2021) • יאיר גולן (מאז 2023) סמליל המפלגה
אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה


לוי אשכולמרים אשכוליצחק ברמןשלמה הלל ותמימה הללאורה הרצוגחיים הרצוגישראל ישעיהו-שרעבי ורינה ישעיהו-שרעביגולדה מאיריצחק נבוןאופירה נבוןמנחם סבידור ורעיה סבידורשמעון פרסתמר קולקטדי קולקאליעזר קפלן ודבורה קפלןיצחק רביןלאה רביןנחמה ריבליןשניאור זלמן שזררחל כצנלסון-שזריוסף שפרינצק וחנה שפרינצקיצחק שמירשרה שולמית שמירחלקת גדולי האומההר הרצלירושליםשושנת הרוחות
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏
 קברו של שמעון פרס
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שמעון_פרס&oldid=39704419"