פורטל:היסטוריה/מאמר נבחר/אוסף ערכים נבחרים

ערך נבחר

1

פסל של אלכסנדר הגדול

אלכסנדר הגדול, הידוע בעברית גם כ"אלכסנדר מוקדון" (356 לפנה"ס - 10 ביוני 323 לפנה"ס) היה מלך מוקדון, ואחד מגדולי המצביאים והפוליטיקאים של העת העתיקה. אלכסנדר הגדול נולד ומלך במוקדון, אזור הנמצא בצפון יוון ודרום מקדוניה הצפונית של היום. בזמנו של אלכסנדר הייתה מוקדון ממלכה עצמאית, והוא שלט בה בין השנים 336 - 323 לפני הספירה. כיבושיו הנרחבים כללו את ערי המדינה של יוון, האימפריה הפרסית, מספר ממלכות נוספות באסיה וחלקים מהודו. פעמים רבות, אלכסנדר מתואר כגבר אתלטי ויפה תואר. לא ברור עד כמה התיאור הוא אמת ועד כמה הוא בגדר דברי חנופה. כבר במהלך חייו נחשב לאל, ורבים, במיוחד במצרים התלמית, סגדו לו. אישיותו והישגיו של אלכסנדר שימשו כמופת לאישים מפורסמים רבים לאורך ההיסטוריה, שהבולט בהם הוא יוליוס קיסר. אלכסנדר שינה במו ידיו את מהלכה של ההיסטוריה האנושית, אף שחי חיים קצרים ומת בגיל צעיר.

לערך המלא

2

תרשים הטורקי

הטורקי היא מכונה שפעלה משלהי המאה ה-18 עד אמצע המאה ה-19, ונטען שהיא מסוגלת לשחק שחמט באופן אוטומטי. שנים לאחר מכן הוּכחה כתרמית. הטורקי נבנה והוצג על ידי הברון האוסטרו-הונגרי וולפגנג פון קמפלן (1734-1804) בשנת 1769, כדי להרשים את הקיסרית מריה תרזה. נוצר הרושם שמנגנון המכונה מסוגל לשחק שחמט ברמה גבוהה מול יריב אנושי, וכמו כן לפתור במהירות את חידת מסע הפרש, חידה שדורשת מהשחקן להניע את הפרש כך שיגיע לכל אחת ממשבצות לוח השחמט בדיוק פעם אחת. המכונה התפרסמה כאוטומט, ואת שמה – הטורקי – קיבלה משום המראה שלה. הטורקי היה למעשה אשליה מכנית, שאיפשרה לאמן שחמט להתחבא בתוכה ולהפעיל את המכונה. בעזרת שחמטאי מוכשר המכונה ניצחה במרבית המשחקים שבהם שיחקה. המכונה הוצגה באירופה ובאמריקה במשך למעלה מ-80 שנה עד להריסתה בשריפה בשנת 1854, ובין היתר ניצחה את נפוליאון בונפרטה ובנג'מין פרנקלין. בזכות הפופולריות של הטורקי והמסתורין שאפף אותו, מספר המצאות וחיקויים קיבלו השראה מהטורקי, ביניהם חיקויים מכניים ותוכנות שח.

לערך המלא

3

נפילת הבסטיליה ב-14 ביולי 1789. ציורו של ז'אן-פייר הואל, 1789.

המהפכה הצרפתית (בצרפתית: Révolution française) הייתה תקופת טלטלה וחילופי שלטון בהיסטוריה של צרפת בין 1789 ל-1799, שהתחוללו בה שינויים מהותיים בסדרי החברה והממשל ושמהווה ציון דרך בתולדות העולם המודרני. במהלך שנות ה-80 של המאה ה-18, תחת שלטונו של המלך לואי השישה עשר, קרסה הממלכה תחת עולו של משבר כלכלי בלתי ניתן לתיקון שנגרם בעיקר בגלל המבנה החברתי של חלוקה למעמדות ומשטר זכויות-היתר שהיה נהוג בצרפת של אותה תקופה. ב-14 ביולי 1789 יצא ההמון בפריז לרחובות וכבש את הבסטיליה . ב-26 באוגוסט אושררה הצהרת זכויות האדם והאזרח, . חילוקי דעות ומאבקי כוח הובילו לתחילת שלטון הטרור באוקטובר. רבבות הוצאו להורג או נטבחו. הטרור נרגע בראשית 1794. ב-1 בנובמבר 1795 נפתח שלטון הדירקטוריון, גוף מבצע בן חמישה אנשים שמעשה פעל כדיקטטורה. ב-9 בנובמבר 1799, תפס המצביא נפוליאון בונפרטה את השלטון. הוא ביסס במהרה משטר יציב וסיים למעשה את המהפכה. המהפכה שרטטה מחדש את המפה הפוליטית, בצרפת ובעולם כולו. המהירות בה התחוללו השינויים והתהפוכות גזרה כליה על הסדר היציב יחסית שהתקיים במשטר הישן. יחד עם המהפכה האמריקנית, המהפכה הצרפתית הנחילה לעולם מחדש את הרעיון של זכויות אוניברסליות וחוק שווה לכל החל באותה מידה על כל האזרחים – ולא משטר פריבילגיות נפרד לכל שדרה מעמדית. הצהרת זכויות האדם והאזרח, שכיוונה לא לצרפתים אלא לכל בני האדם, נותרה מורשתה העליונה של המהפכה, והשפיעה על תנועות פוליטיות בכל העולם. הפנייה למושגים פוליטיים-חברתיים בעלי תחולה גורפת התבטאה גם בסיסמה "חירות, שוויון, אחווה"

לערך המלא

4

מטאו ריצ'י משמאל ושׂוּ גוָאנְגְצִ'י (徐光啟) מימין, במהדורה הסינית של "היסודות" של אוקלידס (1607)

המחלוקת על הטקסים הסיניים הייתה מחלוקת שהתקיימה בכנסייה הקתולית משנות ה-30 של המאה ה-17 ועד לשנים הראשונות של המאה ה-18, ועסקה בשאלה האם עריכת הטקסים הדתיים הסיניים העממיים, והעלאת מנחות לקיסר על ידי מתנצרים סינים הן סוג של סגידה לאלילים – אחד החטאים הגדולים ביותר בנצרות. האפיפיור קלמנס האחד עשר החליט לתמוך בעמדתו של המסדר הדומיניקני, לפיה האמונה העממית הסינית והמנחות לקיסר אינן עולות בקנה אחד עם האמונה הקתולית – החלטה שגרמה להפסקה כמעט מוחלטת של פעילות המיסיון הקתולי בסין. מחלוקת זו הייתה המרכזית בשורת מחלוקות נרחבות יותר בין הדומיניקנים לבין הישועים בנוגע לשילוב טקסים ומנהגים מקומיים של מדינות אחרות בפולחן הנוצרי, כדוגמת מנהגי הנזירות של הברהמינים בהודו.

ב-1939 תיקן האפיפיור פיוס השנים עשר את החלטתו של קלמנס האחד עשר, והתיר חלק מהפעולות הפולחניות לקונפוציוס גם לנוצרים הסינים.

לערך המלא

5

מבט אל מצדה מהמחנה הרומאי מספר 6

מְצָדָה (מַסָּדָה בכתיב מיושן) הוא מבצר עתיק על פסגתו של צוק מבודד, בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, המתנשא לגובה של 63 מטרים מעל פני הים, וכ-480 מטרים מעל ים המלח שלמרגלותיו. הצוק נבחר על ידי המלך הורדוס לשמש כמקום מפלט ומצודה מלכותית ועל פסגתו השטוחה נבנו ארמונות מפוארים, מבני ציבור ותענוגות. ביצורים הקיפו את המצוק ומערכות לאיסוף ואגירת מים הבטיחו אספקה שוטפת לכל אורך השנה. האירועים ההיסטוריים הדרמטיים שאירעו במצדה בתקופת המרד הגדול מתוארים בפירוט רב בספרו של יוסף בן מתתיהו – "מלחמת היהודים". על פי יוסף בן מתתיהו, כבר לפני חורבן בית שני, תפסו מורדים יהודים מכת הסיקריים את מצדה וממנה יצאו לגיחות שוד אל יישובים באזור ים המלח. בשנת 73 נתמנה פלביוס סילבה לנציב יהודה והוא יצא עם הלגיון העשירי הרומאי להילחם במצדה, וצר עליה עם שמונה מחנות מצור. לאחר קרבות נואשים על חומות המבצר ומשאפסה תקוות המורדים להסיר את המצור הם בחרו להתאבד ולא לסיים את חייהם כעבדים, זה קרה ב-15 בניסן, ערב חג הפסח. לאחר כיבוש מצדה בשנת 73 שקע ההר אל תהומות השכחה עד שנתגלה מחדש על ידי חוקרים בני המאה ה-19. חפירות ארכאולוגיות אינטנסיביות נערכו במצדה ובמידה פחותה במערכת המצור הרומאית שלרגליה החל משנות ה-60 של המאה ה-20, אז נחפר ונחקר רובו המכריע של האתר כולו. בשנת 1968 הוכרזה מצדה כגן לאומי בשטח של 3,400 דונם, ובשנת 2001 הכריז עליה ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. מדי שנה פוקדים את האתר כ-750,000 מבקרים והוא נחשב לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בישראל.

לערך המלא

6

יוון הקלאסית הוא כינוי מקובל לתקופה היסטורית בת כ־150–200 שנה בתולדות יוון העתיקה, שתחילתה במאה ה־5 לפנה"ס וסופה במאה ה־4 לפנה"ס. הייתה זו תקופת פריחה גדולה בכל תחומי החיים ביוון, ובה הגיעה התפתחות הפוליס לשיאה. בין השאר, נוסדו אסכולות מובילות בפילוסופיה, חלה התפתחות רבה במדע, בשיטות הלוחמה ובחיי החברה היווניים. התפתחות חשובה הייתה בתחומי האמנות, ובמיוחד בפיסול ובארכיטקטורה. בתקופה זו הונחו יסודות ההיסטוריוגרפיה עם פעילותו של הרודוטוס, שנחשב להיסטוריון הראשון. בתקופת יוון הקלאסית נודעה השפעה רבה לפולֵייס הגדולות – אתונה, ספרטה, ובמאה הרביעית גם תבאי. פולייס אלה נאבקו במשך כמאה שנה במאבק עיקש להשגת ההגמוניה ביוון, מאבק שהגיע לשיאו במלחמה הפלופונסית בין אתונה לבין ספרטה במחצית השנייה של המאה ה־5 לפנה"ס. ניצחונה של ספרטה במלחמה זו לא הביא שקט ליוון, והמלחמות על ההגמוניה נמשכו לאורך כל התקופה, עד אמצע המאה ה־4 לפנה"ס, אז עלתה לגדולה השכנה הצפונית, מוקדון, בהנהגתו של פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר הגדול. תקופה זו, אף שהייתה קצרה יחסית, סימנה את תחילתו של עידן תרבותי בתולדות אירופה. כיבושיו של אלכסנדר הגדול הביאו להפצת התרבות היוונית ברחבי העולם ההלניסטי. גם אחרי כיבוש יוון בידי הרפובליקה הרומית, שאימצה חלקים ניכרים מהתרבות היוונית, נפוצה התרבות היוונית בחלקים נרחבים של אירופה המערבית ואסיה.

לערך המלא

7

פאולוס, שמקובל להחשיבו כמסיונר הנוצרי הראשון

ההיסטוריה של המיסיון הנוצרי משתרעת על תקופה בת כאלפיים שנה, ממותו של ישו ועד ימינו, שבה פעל המיסיון הנוצרי להפצת הנצרות. בראשיתה הייתה הנצרות כת, אחת מבין כמה כתות יהודיות בתקופת הבית השני, וכתוצאה מפעולות הפצת דת נמרצות, הפכה לדת חובקת עולם. בתחילת המאה ה-21 משתייך כשליש מאוכלוסיית העולם לאחד מן הזרמים של הדת הנוצרית. הנוצרים מהווים את הקהילייה הדתית הנרחבת והמגוונת ביותר שלה כנסיות בכל אומה בעולם. סימן לדינמיות של הדת הנוצרית היא מעבר המרכז הדמוגרפי של הנצרות ממדינות המערב לאמריקה הלטינית, אפריקה, אסיה ואזור האוקיינוס השקט, שם חיים למעלה ממחצית הנוצרים בעולם. הנצרות, ככנסייה האוניברסלית האמיתית הראשונה מייצגת תופעה בהיסטוריה של הדתות, שאת הצלחתה יש לייחס בראש ובראשונה למיסיון.

לערך המלא

8

תבליט אשורי של האל אדד נישא בידי חיילים אשוריים

אׇדַד (מכונה גם אׇדַּה, אׇדֻּ ורַמׇן. בכתב יתדות . הוא אל הסער בתרבויות המסופוטמיות של בבל ואשור ובתרבויות אזור צפון נהר חבור וגוזן (צפון מזרח סוריה המודרנית), בהן נחשב לבכיר האלים. מקורות פולחנו של אדד בשילוב בין פולחן אל הסער השומרי, אִשְכֻר, ואל הסער מצפון הלבנט, הדד. ככלל, בתרבויות בבל ואשור קיבל אדד את הבסיס המיתולוגי מאישכור ואת סימני הפולחן (ואת שמו) מהדד. בתרבויות צפון החבור, המהוות חוליה מחברת בין התרבות המערב־שמית לזו המסופוטמית, נשארו מרכיבים מהמיתולוגיה של הדד בפולחן אדד (וייתכן שיחד עם השפעת אל הסער החורי תֵשֻב, וההבדלים ביניהם מועטים ביותר. את תחילת הפולחן שלו ניתן לייחס לתנועת אוכלוסייה מערב־שמית ארמית ואמורית מזרחה ודרומה מצפון הלבנט למסופוטמיה באמצע האלף השלישי לפנה"ס, ולמעשה הקימו את הממלכה האכדית שירשה מרכיבים רבים מהתרבות השומרית. במסגרת זו התרחש תהליך של מיזוג בין אישכור השומרי לאדד המערב־שמי. בפנתאון הבבלי של דרום מסופוטמיה התמקם אדד תחילה במעמד גבוה כאישכור, קודמו, אולם נראה כי חל פיחות במעמדו בתקופה הנאו-בבלית והוא נחשב במעמד ביניים, קרי בשורת האלים הראשיים, אך לא במעמד בכיר. בתרבות האשורית, זכה למעמד בכיר, שבא לידי ביטוי במעמד מקדשיו ובהופעתו התכופה כמרכיב תאופורי בשמות בכירי הממלכה.

לערך המלא

9

רעמסס השני נוהג במרכבה, מתוך תיאור של קרב קדש

קרב קדש, שהתרחש בשנת 1274 לפנה"ס היה שיאו של מסע מלחמה שנועד לפתור מחלוקת ארוכת שנים בין מצרים העתיקה לאימפריה החתית בדבר השליטה בלבנון ובסוריה הדרומית ובדרכי המסחר שעברו בהן. הקרב הסתיים, אמנם, בתיקו טקטי, אך הניצחון האסטרטגי במלחמה היה של החתים, ורעמסס נאלץ לחזור למצרים. בסופו של דבר, הצדדים חתמו על הסכם שלום כ-16 שנה אחרי פרוץ מעשי האיבה. זהו הקרב הראשון בהיסטוריה האנושית שנותר בידינו תיעוד מפורט שלו. קיים, אמנם, תיעוד של קרבות נוספים מהעת העתיקה, חלקם מוקדמים לקרב קדש, אך רק תיעוד הקרב הזה נותן תמונה מלאה פחות או יותר של הערכות הצבאות, מהלכים טקטיים וסדר השתלשלות אירועים מפורט. כ-16 שנה אחרי הקרב נחתם הסכם שלוםבין המצרים והחתים. ההסכם נחתם בין רעמסס השני לבין חתושיליש השלישי, מלך החתים באותו זמן. להסכם היו שתי גרסאות, גרסה מצרית בכתב חרטומים וגרסה חתית דומה למדי הכתובה בשפה האכדית בכתב יתדות. ההסכם נכתב על לוחות כסף, מפאת חשיבותו. העותקים המקורים של ההסכם לא שרדו, אולם קיימים העתקי חרס של שתי הגרסאות. זה ההסכם הראשון שתיעודו נמצא בידנו. העתק שלו מוצג במטה האומות המאוחדות, והעתק נוסף במוזיאון הארכאולוגי של איסטנבול.

לערך המלא

10

תבליט פסילאר, תבליט של אל הסער האנטולי שוכב על צידו על צלע ההר באנטוליה. מתוארך לסוף המאה ה-13 לפנה"ס

בתרבויות האנטוליות הקדומות שימשו שורה של אלים כאלי סער, מזג אוויר ומים: תַרֻ, אל המים והסער בתרבות החׇאתִית-לוּוִית, תַרְחֻנְת, אל הסער בתרבות החִתִית הקדומה (מוכר גם בשמות תַרְחֻ, תַרְחֻנ ותַרְחֻנְזַס) ותֶשוּבּ, אל הסער בתרבויות החורית והחתית. חלקם שימשו במשך חלק מהתקופות גם כראשי פנתאון האלים החתי והחורי, ובהקשר זה כונו גם "אל הסער של השמיים". פולחן אלי הסער באזור זה התפתח בעקבות השינויים הדמוגרפיים והגאופוליטיים, תחילה בתרבות המקומית החׇאתית, ואחר כך, מהמחצית השנייה של האלף השלישי לפנה"ס, מוזג האל החׇאתי ואלי הסער או המים המקומיים, עם אלי הסער ההודו-אירופיים שנכנסו למרחב. מתחילת האלף השני לפנה"ס, מוזג פולחנם של אלים אלה עם פולחן אל הסער החורי, תשוב (שבעצמו מוזג עם פולחן אל הסער מצפון הלבנט, הדד). ממחצית האלף השני לפנה"ס התקיים סינקרטיזם ברמות שונות בפולחן אלי הסער בתרבויות ששכנו במרחב האנטולי ובצפון הלבנט (שטחי האימפריה החתית) ואף קשה היה להבחין ביניהם. מגמה זו נמשכה באלף הראשון לפנה"ס גם בממלכות הנאו-חתיות שבצפון הלבנט ובדרום אנטוליה.

לערך המלא

11

הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי היו שתי תקיפות בנשק גרעיני שביצעה ארצות הברית נגד האימפריה היפנית בהוראת נשיא ארצות הברית הארי טרומן, בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. פצצת האטום שכונתה "ילד קטן" הוטלה על העיר הירושימה ב-6 באוגוסט 1945. פצצה גרעינית נוספת, שכונתה "איש שמן", הוטלה על העיר נגסאקי שלושה ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט 1945. הטלת שתי פצצות האטום על יפן הייתה השימוש המבצעי הראשון – והיחיד – שנעשה בנשק גרעיני עד היום. בין 90,000–146,000 בני אדם נהרגו בהירושימה, ובין 39,000–80,000 בני אדם נהרגו בנגסאקי בימי הטלת הפצצות ובארבעת החודשים הבאים. כמחצית מההרוגים קיפחו את חייהם ביום הטלת פצצת האטום, ושאר ההרוגים נספו כתוצאה מהשפעות הלוואי של הפצצות, שכללו כוויות ותסמונת קרינה חריפה. הרוב המכריע של ההרוגים בשתי הערים היו אזרחים בלתי מעורבים במלחמה. ב-15 באוגוסט 1945, שישה ימים לאחר הפצצת נגסאקי, הודיע הירוהיטו, קיסר יפן, על כניעה ללא תנאי לבעלות הברית. ב-2 בספטמבר 1945 חתמו היפנים על הסכם הכניעה הרשמי, שהיה אקט הסיום של המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט ושל מלחמת העולם השנייה. התפקיד שמילאו פצצות האטום הללו בכניעתה של יפן, וההצדקה האתית לשימוש בהן, שנויים במחלוקת עד היום.

לערך המלא

12

העדות הפלוויאנית (בלטינית: Testimonium Flavianum, מילולית: העדות של יוספוס פלאוויוס) הוא כינוי שניתן בתקופת הרנסאנס לטקסט המופיע בספר ה-18 בחיבורו של יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות היהודים. טקסט זה מתאר את ישו כאדם חכם, ומתייחס אליו כמשיח אשר חולל נסים ואשר הופיע מחדש שלושה ימים לאחר צליבתו. העדות היא ההתייחסות הלא-נוצרית המוקדמת ביותר לדמותו של ישו במאה הראשונה. נוסף על כך, בתקופה המודרנית נחשבה העדות הפלוויאנית לעדות הלא-קאנונית היחידה לקיומו ההיסטורי של ישו, מה שהופך את יוספוס (יחד עם טקיטוס) לסופר החשוב ביותר, למעט כתבי הברית החדשה וספרות נוצרית מוקדמת אחרת, לראשית הנצרות. בעת העתיקה ובימי הביניים, הייתה העדות הפלוויאנית הפסקה המצוטטת ביותר מעבודותיו של יוספוס וכך סייעה לא מעט להפיכתו להיסטוריון בשפה היוונית המוכר ביותר בעולם המערבי הקדם-מודרני. למעשה, ייתכן שזהו הטקסט הלא-קאנוני העתיק המדובר ביותר. מאז ועד היום, הספרות על אודות העדות הפלוויאנית היא עצומה ושאלת המפתח היא המקוריות שלה. לעדות הפלוויאנית תרומה גדולה לחקר ההיסטוריה, בשני צירים עיקריים: ניתן להתייחס אליה כאל ברומטר של התפתחות אינטלקטואלית לאורך מאות שנים, לאור השימוש הרחב בה וכיוון שהייתה כה שנויה במחלוקת, העדות הפלוויאנית מלמדת על התפתחות גישות ביקורתיות בחקר מקורות היסטוריים

לערך המלא

13

ז'אק טיסו – "בריחת האסירים". תיאור מסע הגלות.

גלות בבל היא תקופה בהיסטוריה של העם היהודי המתחילה בהגליית תושבי ממלכת יהודה לממלכת בבל וחורבן ממלכת יהודה במאה השישית לפנה"ס עד תקופת שיבת ציון, שבה התהוותה הנהגה לאומית ודתית בפַּחְוָות יהודה. הגליית תושבי יהודה לבבל התרחשה לפחות בשלושה גלים בעקבות מרידות נגד האימפריה הנאו-בבלית במזרח הקרוב הקדום: ממרד יהויקים בשנת 601 לפנה"ס, דרך מרד צדקיהו בשנת 589 לפנה"ס וניסיון ההפיכה של ישמעאל בן נתניה נגד גדליהו בן אחיקם, שמונה למושל/נציב בבלי ביהודה בשנות ה-80 של המאה השישית לפנה"ס. מסעות ההגליה התנהלו בקבוצות הומוגניות של תושבי יהודה, לאורכו של הסהר הפורה, למרחק של כ-1,500 ק"מ, ובסיומן שוכנו הגולים באזורים שונים בממלכה – העיר בבל, סביב העיר סיפר, העיר אורוכ ומרחב העיר ניפור. מעבר לצמרת המלוכה, האצולה והכהונה ששוכנה בתנאי מאסר בעיר בבל, שאר הגולים נחשבו לבני מעמד שושנו במסגרתו, תמורת שירות של מספר שנים למען הממלכה, קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם. מסגרת זו אפשרה להם חופש תנועה, ניוד חברתי ושמירה על לכידות אתנית. בעקבות השתלטות הפרסים על האימפריה הנאו-בבלית והכרזת כורש, החלו מספר גלי שיבת גולים לציון. קיימת מחלוקת לגבי גודל שיבת ציון, אולם ברור כי בסוף המאה השישית לפנה"ס ותחילת המאה החמישית לפנה"ס, חודש ביהודה פולחן אלוהי ישראל, הוקם בית המקדש השני (516 לפנה"ס) ונוצר מוקד תרבותי והנהגתי מחדש בפחוות יהודה הפרסית.

לערך המלא

14

קרב קאנאי

קרב קאנאי היה אחד הקרבות העיקריים במלחמה הפונית השנייה. הקרב התרחש ב-2 באוגוסט 216 לפנה"ס, בין הרפובליקה הרומית ובעלות בריתה לבין קרתגו. הקרב נערך ליד העיירה הרומית קאנאי על גדת נהר האאופידוס (כיום אופאנטו), בחבל הארץ אפוליה (כיום פוליה) בדרום מזרח חצי האי האפניני. בקרב יחיד זה אבדו לרומאים בין 50 ל-70 אלף לוחמים. רוב המדינות בעת העתיקה היו מתמוטטות אחרי אבדות קשות כל כך, מה עוד שאלה הצטרפו לאבדות הכבדות שספגו הרומאים בקרבות קודמים נגד חניבעל, ועל כן הישרדותה של רומא היא עדות לחוזקה הכלכלי והדמוגרפי כמדינה. בראייה היסטורית ארוכת טווח, משחר ההיסטוריה האנושית ועד ימינו אנו, קרב זה נחשב לאחד מ-50 הקרבות העקובים ביותר מדם.

הקרב נערך בשנה השלישית של המלחמה, לאחר ניצחונות אחדים של חניבעל על הרומאים בקרבות קודמים. הרומאים, שהכירו בעליונותו הטקטית של חניבעל, גייסו כוח חסר תקדים בתולדות רומא בניסיון להבטיח את ניצחונם. ואולם, גודל הכוחות הרומאים לא תרם אלא להגדלת אבדותיהם. ניצחונו המכריע של חניבעל בקרב, למרות נחיתותו המספרית הניכרת, הקנה לו מקום של כבוד בקרב המצביאים הגדולים בהיסטוריה, וקרב קאנאי הפך למטבע לשון ולמודל חיקוי בזכות התמרון שהביא לחניבעל את הניצחון בקרב - איגוף כפול של כוחות האויב באמצעות כוחות ניידים, כיתורם והשמדתם. לקרב לא הייתה השפעה מכרעת על המלחמה הפונית השנייה, וכל שתרם הוא להרחיק את הקץ הקרתגי. אך הניצחון המלא של חניבעל, ובייחוד תנועת המלקחיים המושלמת שבה הושמד צבא הגדול בהרבה מהצבא המכתר, מהווים הישג חסר תקדים בהיסטוריה הצבאית.

לערך המלא

15

קרלוס השלישי, מלך ספרד, שבזמן שלטונו בוצעו מרבית הרפורמות הבורבוניות

הרפורמות הבורבוניות הוא הכינוי המקובל בהיסטוריוגרפיה לסדרת צעדים שנקט הכתר הספרדי תחת בית בורבון במרוצת המאה ה-18, במיוחד בשליש האחרון שלה תחת קרלוס השלישי, שנועדו להגביר את אחיזת הכתר באימפריה הספרדית ולהגדיל את הרווח המופק מהקולוניות, וזאת ברוח הנאורות שעלתה באותה העת באירופה כולה. תחילה יושמו הרפורמות בספרד עצמה, ומאוחר יותר ברחבי האימפריה, ונגעו בכל תחומי החיים. כך למשל, הקמת מיליציות, חיזוק הצי ושיפוץ מבצרים נועדו לשמור על ביטחון האימפריה כנגד מעצמות קולוניאליות אחרות בעולם החדש, ושינוי שיטת המיסוי וכינון סחר חופשי בתוך האימפריה נועדו להגדיל את הרווחים מהקולוניות. הרפורמות השפיעו עמוקות על החברה הקולוניאלית ותרמו לתחילת תהליך העצמאות של אמריקה הספרדית בראשית המאה ה-19.

לערך המלא

16

אינקה הוא עם ששכן באמריקה הדרומית והשם שנתנו הספרדים לאימפריה שלו. במקורו היה השם תואר אצולה של הקיסר ששלט בפרו שבאמריקה הדרומית בין המאה ה-12 למאה ה-16, ושימש ככינויו של המלך בלבד, כמו התואר "פרעה" במצרים. הספרדים הרחיבו את משמעות הכינוי והחילו אותו על כל שכבת האצולה, ובימינו הוא משמש ככינוי לעם ולאימפריה. בירתה של אימפריית האינקה הייתה העיר קוסקוהנמצאת כיום בשטחה של פרו. האימפריה התקיימה משנת 1200 בערך ועד כיבושה בשנת 1532. שנה לאחר מכן הוצא להורג קיסר האינקה האחרון בידי הקונקיסטאדורים הספרדים. בשנים 1438–1533 הכפיפו האינקה לשלטונם חלק גדול ממערב אמריקה הדרומית, שבמרכזו הרי האנדים, תוך שימוש בכיבושים או בהטמעה. לתקופה קצרה בהיסטוריה שלטה אימפריית האינקה על אזור באורך 4,000 קילומטרים ובשטח כולל של 906,000 קילומטרים רבועים. באימפריה זו חיו כ-10 מיליון איש בני עמים שונים, שדיברו ביותר מ-700 שפות. בני האינקה הצליחו לבנות את אחת האימפריות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית ללא שימוש בגלגל, חיות משא, הכרת ברזל או פלדה, או אפילו מערכת כתיבה. המאפיינים הבולטים של אימפריית האינקה כללו אדריכלות מונומנטלית, במיוחד בנייה באבן, רשת דרכים נרחבת שהגיעה לכל פינות האימפריה, בדים ארוגים בצפיפות, שימוש בחוטים קשורים (קיפו) לשמירת רשומות ולתקשורת, חידושים חקלאיים וייצור בסביבה קשה, והארגון וההנהלה שטופחו או נכפו על נתיניהם. אימפריית האינקה האדירה הוכנעה על ידי פחות ממאתיים ספרדים. הספרדים דיכאו את האינקה ואת המסורת שלהם. בלא הכלכלה הריכוזית של האינקה, ושיטות החקלאות שלהם הפכו שטחי האימפריה לשעבר להיות אחד מהאזורים מוכי העוני שבעולם. האימפריה הלכה והתפוררה, שבטים בכל רחבי האימפריה החלו למרוד ולעיתים הצטרפו לספרדים כנגד האינקה. תעלות ההשקיה ננטשו וחרבו. באין מים השדות התייבשו והחל רעב, שהיה תופעה בלתי מוכרת בזמן הכלכלה הריכוזית של האינקה. מגפות שהביאו הספרדים איתם (בייחוד אבעבועות שחורות) קטלו במקרים מסוימים עד שני שלישים מהאוכלוסייה.

לערך המלא

17

העיר האסורה, בייג'ינג. מרכז השלטון של שושלת מינג

שושלת מינג הייתה שושלת קיסרים ששלטו בסין מ-1368 ועד 1644. שושלת מינג הייתה השושלת האחרונה של קיסרים סינים אתניים (בני האן). שושלת מינג החליפה בשלטון את שושלת יו'אן של הקיסרים ממוצא מונגולי והיא הוחלפה על ידי שושלת צ'ינג של בני המאנצ'ו (תושבי מנצ'וריה). סין תחת שלטון שושלת מינג הייתה קרויה "אימפריית מינג הגדולה". בשיאה שלטה האימפריה של שושלת מינג על אזורים נרחבים. בצפון האימפריה היו קוריאה, ואזורים במונגוליה ובטורקסטן אזורי חסות של האימפריה והעלו לה מס, ובדרומה שלטה האימפריה ישירות על וייטנאם ובורמה של ימינו. שטחה של האימפריה בשיאה היה השטח הגדול ביותר שעליו שלטו קיסרים ילידי סין אי־פעם. תחת שלטון שושלת מינג נהנתה סין מקרוב ל-300 שנים של יציבות יחסית. הממשל בתקופת שושלת מינג חידש מנהגים מהמורשת של בני האן: בתחום הדת חזר הקונפוציאניזם להיות דת המדינה הרשמית. בתחום החינוך הוקמו מחדש אקדמיות פרטיות רבות ללימודים קלאסיים, והן היוו מקור לפריחת הספרות, השירה והציור כפי שמעידות היצירות הרבות ששרדו עד ימינו. בנוסף, בתקופת מינג שוכללה שיטת הדפוס המבוססת על אותיות מיטלטלות עשויות עץ וספרים רבים הודפסו במספר עותקים רב. המסחר והתעשייה התפתחו ומגמת העיור התגברה. ההערכה היא כי בתחילת תקופת מינג חיו בסין פחות מ-60 מיליון נפש ובראשית המאה ה-17 הגיע גודל אוכלוסיית סין ל-130–150 מיליון. אין פלא לכן שבמאה ה-19, תקופת השקיעה של שושלת צ'ינג שבאה אחרי שושלת מינג, שבה החלה האוכלוסייה הסינית לרחוש איבה לשליטים המנצ'ורים ה"זרים" שהתבטאה בסדרת מרידות נגד הממשל, הופיעה בגלוי דרישה להשבת שושלת מינג לשלטון.

לערך המלא

18

ערבים חוצים את המדבר. ציור של ז'אן-לאון ז'רום

הכיבוש הערבי של ארץ ישראל התרחש במאה השביעית, לאחר שכוח חדש הופיע על במת ההיסטוריה של המזרח התיכון: דת האסלאם. לאחר התבססות בחצי האי ערב פנו יורשיו של הנביא מוחמד, הידועים בשם "ראשידון", נגד האימפריה הביזנטית ויריבתה הוותיקה האימפריה הסאסאנית. במהלך המחצית השנייה של המאה השביעית כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט בסדרת מהלומות מהירות, חדרו לאסיה הקטנה ויצרו את האימפריה המוסלמית. הצבאות המוסלמים בחרו את ארץ ישראל כאזור העימות עם צבא האימפריה הביזנטית והחל משנת 630 פשטו גדודים ערבים-מוסלמים על אזורי הספר והתנגשו עם חיל המצב הביזנטי. כישלונות ראשונים לא ריפו את ידי הפולשים והצלחות מקומיות הגבירו את נחישותם. סדרת קרבות, ששיאה הגיע בניצחון מכריע בקרב הירמוך, הביאה להתמוטטות המערך הביזנטי, לכיבוש כל ארץ ישראל ולפתיחת השערים לכיבוש מצרים מדרום וארמניה מצפון. היכולת של האימפריה והמערכת הצבאית הביזנטית לעצור את הפלישה הייתה מוגבלת ביותר ולא זכתה לתמיכה של האוכלוסייה המקומית, לפיכך התמוטט מערך ההגנה הביזנטי בקלות יחסית ואפשר לצבאות מוסלמים להשתלט על סוריה ועל ארץ-ישראל. המקורות הערביים הקדומים חלוקים ביניהם על פרטים רבים הנוגעים לסדרת הקרבות ומהלך כיבוש הלבנט על ידי הצבאות המוסלמיים, התאריכים, הנפשות הפועלות ומקומם המקורב של האירועים משתנים ממקור למקור. ההיסטוריה המבולבלת והמעורפלת נתגבשה בכרוניקות שנתחברו במרוצת המאה התשיעית על בסיס סיפורים שמקורם במחצית השנייה של המאה השמינית - כחמישה דורות לאחר המאורעות עצמם. במשך הזמן הארוך הזה נתערבבו מסורות אלו באלו, פרטים נשכחו ואת מקומם תפסו סיפורי גבורה מן הרפרטואר הרומנטי של מלחמות השבטים הערביים.

לערך המלא

19

הפלישה לאימפריה הפרסית בשנת 334 לפנה"ס פתחה את מסעי המלחמה של אלכסנדר הגדול ביבשת אסיה. אף שצבא האימפריה הפרסית האחמנית היה גדול פי כמה מהצבא היווני-מוקדוני, הצליח אלכסנדר הגדול למוטט תוך שנים ספורות את האימפריה הגדולה ביותר במזרח התיכון. הוא השתלט על שטח האימפריה והיה לשליטה בפועל לאחר רצח דריווש השלישי, מלך האימפריה הפרסית, בידי מתנקש מאחשדרפניו. עוד בטרם מת דריווש, התייחס אלכסנדר הגדול אל עצמו כאל "מלך אסיה" במכתב ששיגר אל דריווש, כרמז לעלייתו של כוח חדש וגדול מזה שבו החזיקו מלכי פרס. העילה הרשמית לפלישה המוקדונית לתחומי האימפריה הפרסית הייתה המעורבות הפרסית, לכאורה, ברצח אביו של אלכסנדר, פיליפוס השני, והרצון המוקדוני לנקום על מעורבות זו. עם זאת, נראה כי הסיבה האמיתית לפלישה הייתה שאיפתו של אלכסנדר הגדול לתהילה אישית ולהנצחת שמו, שאת האפשרות להשיגן באמצעות כיבוש השכנה הגדולה ממזרח, גילה אלכסנדר כשחולשתה של האימפריה הפרסית נחשפה במהלך מסעם של רבבת שכירי החרב היווניים, שלקחו חלק במרד של כורש הצעיר, שתואר בספרו של קסנופון "אנבסיס". הכיבוש המוקדוני היה מהיר יחסית – לאחר הנחלת תבוסה לצבאות הפרסיים המלכותיים בשדות הקרב, עבר השלטון בצורה חלקה לכובש, ללא הצורך לנהל מלחמת גרילה קשה, כפי שאירע באסיה התיכונה. היו לכך מספר סיבות. ראשית, סמכותו של המלך הפרסי שלא הצליח לשמור על שלמות הממלכה, התערערה בקרב נתיניו. שנית, השלטון באזור זה התבסס על מסורת בת אלפי שנים ששורשיה מגיעים עד שומר העתיקה, ומנגנוניו שהיו שלובים עם האצולה הבכירה, בחרו לשתף פעולה עם הכובש במקום לצאת למאבק שלא היה מביא להם תועלת ממשית. שיתוף פעולה זה היה גורם מכריע בכיבושה המהיר של האימפריה. מותו של דריווש לא סיים את תנופת הכיבוש. בסוס, סאטרפ באקטריה, רצח את דריווש, הכריז על עצמו כעל מלך פרס והכתיר את עצמו בשם המלכותי "אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא החמישי". אלכסנדר השתמש בהכרזתו של בסוס כעילה להמשך מסע כיבושיו ופלש לאסיה התיכונה.

לערך המלא

20

נושאת המטוסים יורקטאון נפגעת מטורפדו

קרב מידוויי (באנגלית: Battle of Midway, בהיסטוריוגרפיה היפנית נודע הקרב בשם "מבצע מי") היה קרב ימי מכריע במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. בקרב זה, הנחשב לנקודת המפנה העיקרית בזירת האוקיינוס השקט, במלחמת העולם השנייה, הביס הצי האמריקני, בפיקודם של האדמירלים צ'סטר נימיץ, פרנק ג'ק פלטצ'ר וריימונד ספרואנס, את הצי הקיסרי היפני, בפיקודם של האדמירלים איסורוקו יממוטו, צ'ואיצ'י נגומו ונובוטאקה קונדו, בסמוך לאטול מידוויי. הצי הקיסרי היפני לא התאושש מהמכה שספג בקרב זה. בקרב מידוויי, בדומה להתקפה על פרל הארבור שישה חודשים לפני כן, שמו לעצמם היפנים למטרה להשמיד את כוחות הצי האמריקני באוקיינוס השקט, על מנת להקל על קידום מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי. הם קיוו שתבוסה נוספת באזור תנחית מכה אנושה על המוראל האמריקני ותאלץ את האמריקנים לבקש הפסקת אש, מהלך שיבטיח שליטה יפנית באוקיינוס השקט. הצי היפני תכנן לפתות את כוח נושאות המטוסים של הצי האמריקני לחשוף את עצמו, ואז להשמידו. בנוסף, כללה תוכנית הקרב היפנית את כיבוש אטול מידוויי על מנת שישמש בסיס קדמי במערך ההגנה ההקפית שהקימה האימפריה היפנית בתגובה לפשיטה של דוליטל על טוקיו. חיסרון משמעותי בתוכנית הקרב היפנית היה הערכה שגויה של מצבו של הצי האמריקני ושל התגובה האמריקנית. חשוב מכך, מפענחי צפנים אמריקניים הצליחו לפצח את הצופן בו השתמש הצי הקיסרי וידעו מראש את תאריך המתקפה ואת מיקומה, ובשל כך היה יכול הצי האמריקני להתכונן ולארוב לצי האויב. כל ארבע נושאות המטוסים היפניות שהשתתפו בקרב, וכן סיירת כבדה אחת, טובעו, ואילו האמריקנים איבדו נושאת מטוסים אחת ומשחתת אחת. לאחר התבוסה במידוויי והתבוסה במערכה הממושכת באיי שלמה, לא הצליחה האימפריה היפנית להחליף את אבדותיה בחומר (בעיקר נושאות מטוסים) ובלוחמים (בעיקר טייסים מיומנים) בקצב המספיק להתמודדות עם התבוסות, בעוד העוצמה התעשייתית של ארצות הברית הקלה מאוד על התאוששות הצי האמריקני באוקיינוס השקט.

לערך המלא

21

פלישתו של אלכסנדר הגדול לאסיה התיכונה החלה מיד לאחר סיום כיבוש מרכזי השלטון של האימפריה הפרסית על ידי צבאו בקיץ שנת 330 לפנה"ס, והסתיימה בסוף האביב או בתחילת הקיץ של 327 לפנה"ס.במהלך המערכה באסיה התיכונה ניסה אלכסנדר להשיג מספר מטרות: המטרה הראשונית הייתה תפיסת הסטראפ של באקטריה, בסוס, שהכריז על עצמו כשליט האימפריה הפרסית (לאחר רצח דריווש השלישי) ונטל לעצמו את השם המלכותי ארתחששתא החמישי. מטרות נוספות היו השאיפה לזכות בתהילה אישית ולהנציח את שמו באמצעות כיבוש שטחים חדשים וסיפוחם לאימפריה שלו, וכן הרצון להשלים את כיבוש השטחים שהשתייכו לאימפריה הפרסית. במהלך המערכה הצבאית הממושכת נתקל אלכסנדר באתגר גדול, שעמד גם בפני כובשים זרים אחרים של האזור, שבאו בעקבותיו: התנגדות עיקשת לכיבוש מצד האוכלוסייה המקומית שוחרת העצמאות. בנוסף לכך, התקשה הצבא היווני-מוקדוני להתמודד נגד טקטיקות הלוחמה שבהן השתמשו העמים והשבטים המקומיים, שהיו זרות לו, וכללו שימוש בטקטיקות גרילה (התקפות פגע וברח קטלניות והטמנת מארבים) על ידי כוחות פרשים (בעיקר קשתים רכובים) שנהנו מיתרון הניידות. כדי להתמודד עם האתגר נאלץ אלכסנדר לבצע שינויים משמעותיים בהרכב צבאו, ולגייס פרסים ובני שבטים מקומיים, כדי לחזק את האלמנטים הניידים בצבאו. הצלחת המערכה של אלכסנדר באסיה התיכונה נבעה גם מיכולתו לגייס את תמיכתם של חלק מהשבטים המקומיים, בין השאר באמצעות קשרי נישואין. במסגרת זו התחתן גם אלכסנדר עצמו עם בתו של אחד מראשי השבטים המקומיים. על אף שהצליח להכניע את ההתנגדות לשלטונו, כיבוש המחוזות הצפון-מזרחיים של האימפריה הפרסית על ידי צבאו לא היה שלם, ולכן נאלץ אלכסנדר להשאיר שם חיל מצב גדול, שכלל 13,500 חיילים – הכוח הגדול ביותר שהוא השאיר באזור כלשהו – כדי להבטיח את המשך שליטתו לאחר עזיבת כוחו העיקרי.

לערך המלא

22

מלחמת האזרחים בספרד (בספרדית: Guerra Civil Española) התרחשה בין השנים 1936 ו-1939. המלחמה פרצה עקב מרד של קציני צבא נגד הממשלה הנבחרת של הרפובליקה הספרדית, שאליו הצטרפו שורה של קבוצות פוליטיות וחברתיות שזוהו עם הימין הפוליטי וכונו "הלאומנים". מולם עמדו "הרפובליקנים", ששמרו על נאמנות לרפובליקה ואיגדו את מרבית תומכי השמאל. המלחמה הייתה רוויית מאבקים אידאולוגיים, עוררה עניין רב ברחבי העולם ומעורבות בין-לאומית נרחבת, ולכן מתוארת לעיתים כחזרה גנרלית של המעצמות לקראת מלחמת העולם השנייה. המלחמה נתפסה בספרד עצמה וברחבי העולם כמלחמת מעמדות, מלחמה נגד פשיזם, מלחמה נגד קומוניזם, עימות בין דמוקרטיה לדיקטטורה, מלחמת דת ומאבק בין מהפכה לריאקציה. המלחמה הסתיימה לאחר מלחמה ארוכה ועקובה מדם בניצחון הלאומנים, ובהקמת המדינה הספרדית בראשותו של פרנסיסקו פרנקו. המלחמה הותירה את ספרד חבולה וחרבה. על פי ההערכה כחצי מיליון מתושביה נהרגו כתוצאה ממנה. כמאתיים אלף מתוכם, רובם רפובליקנים ומיעוטם לאומנים, מצאו את מותם בהוצאות להורג, באירועי טבח המוניים ובהפצצות של ערים אזרחיות כמו שאירע בגרניקה. המלחמה הטביעה רושם עז על עולם התרבות, ואכזריותה, כמו גם ההתנגשות האידאולוגית שעמדה בבסיסה, משכו אליה סופרים ואנשי אמנות רבים, כגון ג'ורג' אורוול וארנסט המינגוויי, ששהו בספרד במהלך המלחמה ויצרו בהשראתה. קץ הרפובליקה הספרדית ב-1939 היה גם תחילתה של המדינה הספרדית ושלטון הדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו. במלחמת העולם השנייה שמרה ספרד על נייטרליות ונשארה מחוץ למעגל הלחימה, לאחר שפרנקו העדיף להתמקד בביסוס שלטונו ובבנייה מחדש של ארצו. הוא שלט על ספרד באופן בלתי מעורער במשך כארבעים שנה עד 1975. עם מותו הפכה ספרד לדמוקרטיה. אז גם החל דיון על זיכרון המלחמה ומורשתה, שנמשך עד היום. מלחמת האזרחים עדיין משסעת את החברה הספרדית שטרם הכריעה באיזה אופן להנציח אותה, אלו המסרים שיש להפיק ממנה, וכיצד להתמודד עם השלכותיה.

לערך המלא

23

קרב חָרָן (בלטינית: Proelium Carrharum) היה קרב מכריע בין צבא רומאי בפיקודו של מרקוס ליקיניוס קראסוס לבין כוחות האימפריה הַפַּרְתִּית, שהתחולל בראשית חודש מאי שנת 53 לפנה"ס סמוך לעיר חרן (Carrhae) שבצפון מסופוטמיה. הקרב הסתיים בתבוסה מוחצת של הצבא הרומאי, שכּוּתר וכמעט הושמד על ידי כוח פרשים פרתי קטן יחסית, ובמותם של מרקוס קראסוס ובנו פובליוס. שרידי הצבא הרומי שניסו לסגת צפונה, תחילה לעיר חרן ולאחר מכן לשטח ארמניה, ספגו אבדות כבדות במהלך נסיגתם, ורק חלק קטן מצבאו של קראסוס הצליח לחזור בשלום. התבוסה שמה קץ לניסיונה הראשון של האימפריה הרומית לפלוש לתחומי האימפריה הפרתית, ובעקבותיה השתלטו הפרתים מחדש על כל השטח שממזרח לנהר פרת. קרב חרן היה הקרב המשמעותי הראשון בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הפרתית. הוא פתח סדרה של עימותים צבאיים בין שתי האימפריות, שארכו מאות שנים. הניצחון הפרתי בקרב ביסס את מעמדה של האימפריה הפרתית ככוח הדומיננטי באזור המזרח הקרוב וכיריב שווה כוחות לאימפריה הרומית. מותו בקרב של קראסוס, שהיה אחד מחברי הטריומווירט הראשון, ששלט ברומא באותה תקופה, פגע באיזון הפנימי בין חברי הטריומווירט, והשפיע בעקיפין על פירוק הברית הפוליטית בין שני החברים הנוספים בטריומווירט, פומפיוס ויוליוס קיסר, ועל הקרע ביניהם, שהוביל לפרוץ מלחמת אזרחים ברומא ובסופו של דבר לקיצה של הרפובליקה הרומית.

לערך המלא

24

מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה הייתה מערכה צבאית ימית, שהתחוללה במלחמת העולם הראשונה, בעיקר בין הקיסרות הגרמנית לאימפריה הבריטית. מטרת הצי הגרמני הייתה לפגוע בבסיס הכלכלי של בריטניה שהייתה תלויה במידה רבה בייבוא כדי שתוכל לכלכל את אוכלוסייתה ולצייד את צבאה ואת הצי שלה. מטרת הצי הגרמני הייתה להטיל הסגר ימי על בריטניה, וכך למנוע את האספקה אליה, למוטט את צבאה, ואף להרעיב את תושביה. המערכה התנהלה ברובה סביב האיים הבריטיים ובאוקיינוס האטלנטי, אך גם בים התיכון ובאוקיינוס ההודי. הקרבות הימיים הגדולים שהתנהלו במלחמת העולם הראשונה, כגון קרב יוטלנד, קרב קורונל, קרב איי פוקלנד וקרבות ימיים אחרים, התנהלו בין ציי המלחמה העיקריים של המעצמות ונועדו להביא להכרעה צבאית קלאסית על ידי השמדת צי האויב. בקרבות אלה השתתפו כלי השיט הגדולים של הציים, ובעיקר אוניות מערכה וסיירות כבדות. מערכת הצוללות הייתה שונה בעיקרה: מטרתה הייתה, כאמור, פגיעה בקווי האספקה הכלכליים של האויב, והיא התנהלה בעיקרה באמצעות כלים שנחשבו משניים ואף נחותים יחסית לכלי השיט הגדולים. כלי הנשק העיקריים במערכה זו היו הצוללות. הן הופעלו על ידי הצי הגרמני, והיוו חידוש טכנולוגי צבאי שמולו התמודדו הבריטים בקשיים מרובים באמצעות אוניות שטח. בנוסף לצוללות הפעילו הגרמנים אוניות פשיטה, ושני הצדדים עשו שימוש נרחב במוקשים ימיים.

לערך המלא

25

מראה כללי של מצודת ביריה

העלייה לביריה היא פרשה מתקופת היישוב, שהחלה בסוף חודש פברואר 1946 והגיעה לשיאה בין 14 במרץ ל-17 במרץ 1946. תחילת הפרשה בהחלטתם של שלטונות המנדט הבריטי להכריז על היישוב היהודי ביריה, הסמוך לצפת, כ"שטח צבאי מוחזק", וזאת לאחר שתושביו, בני המחלקה הדתית של הפלמ"ח, נתפסו בהחזקה בלתי חוקית של נשק. משמעות ההכרזה הייתה הורדת היישוב מן הקרקע ואיסור על מגורי יהודים במקום. השטח נתפס והוחזק על ידי החיילים הבריטיים. הורדתה מהקרקע של נקודת היישוב הגלילית המבודדת, נתפסה על ידי הנהגת היישוב כתקדים מסוכן, וכפגיעה ישירה בזכות להתיישבות חופשית, בהמשך לגזירות "הספר הלבן" וחוק הקרקעות המפלה שבא בעקבותיהן. היישוב הגיב בעלייה המונית של אלפים אל ביריה, אל מול התנגדותו של הצבא הבריטי. בתחילה גילו הבריטים התנגדות עיקשת, ופיזרו את המתיישבים בטנקים ובשריוניות. לאחר הפעם השנייה שעלו המונים לביריה הסכימו שלטונות המנדט לקיומו של יישוב קבע במקום. ההתנגדות ההמונית להסרת נקודת היישוב היהודית, וכניעת השלטונות הבריטים, נתפסה כהצלחה של אנשי היישוב במאבק על ההתיישבות. ביריה נתפסה כסמל להתיישבות ולעמידה איתנה, וכתמרור חשוב בדרך אל ההתיישבות החופשית, העלייה החופשית והמדינה העברית.

לערך המלא

26

קרב קרני חיטין

קרב קרני חיטין התחולל ב-4 ביולי 1187, באזור קרני חיטין, כ-5 ק"מ ממערב ומעל טבריה, בין צבא ממלכת ירושלים הצלבני-נוצרי בראשות גי דה ליזיניאן, לצבא המוסלמי בפיקודו של צלאח א-דין מהשושלת האיובית. בקרב זה הביסו הכוחות המוסלמים את הצלבנים, מה שהוביל לכיבוש מחדש של כל שטח ממלכת ירושלים הצלבנית על ידי המוסלמים תוך זמן קצר. תבוסת הצלבנים הייתה נקודת השבר המכרעת של הממלכה הנוצרית, שהוקמה בארץ ישראל בעקבות מסע הצלב הראשון. אחרי מפלתם בקרב, שבמהלכו הושמד צבאם כמעט לחלוטין, החלה הממלכה הצלבנית לשקוע, עד שחדלה להתקיים כ-100 שנים לאחר הקרב. התבוסה הייתה כה קשה עד כי, בהמשך, רוב היישובים והמבצרים הצלבניים בארץ ישראל נכנעו לצלאח א-דין. זמן קצר אחר כך ממלכת ירושלים הצלבנית חדלה להוות גורם משמעותי בלבנט. קרב קרני חיטין היה שיאו של מאבק ארוך בין הצלבנים למוסלמים, שראשיתו במסע הצלב הראשון. הצלבנים הגיעו לארץ ישראל מארצות מערב אירופה החל מסוף המאה ה-11. משתתפי מסעי הצלב, ה"צלבנים", נקראו "פרנקים" בפי הערבים. שני השמות נמצאים בשימוש רחב בספרות העוסקת בתקופה זו. הצלבנים הצליחו להקים ממלכה גדולה שהשתרעה מעזה ואילת עד לבנון, סוריה ועבר הירדן של היום. הישגי הצלבנים, שהצליחו לכבוש שטחים ניכרים תוך שימוש בכוח צבאי קטן יחסית, שלרוב לא עלה על 1,500 איש, היו חסרי תקדים באזור זה. המוסלמים התפעלו מעוצמתם הצבאית של הלוחמים האירופים. במשך שנים נעשו ניסיונות מצד המוסלמים להחזיר לעצמם את השטחים שנלקחו מהם, אך הם נחלו כישלון. רק לאחר שנתגלעו בקיעים בתוך מחנה הצלבנים, ומאבקים פנימיים ערערו את הסדר בממלכה הנוצרית, הצליחו המוסלמים לבסוף להשיב לידיהם את הארץ כולה.

לערך המלא

27

הנפת דגל הדיו באילת המסמנת את סיום המלחמה

מלחמת העצמאות (או מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ו-מלחמת 1948) הייתה המלחמה על עצמאותה של מדינת ישראל כנגד ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב שרצו למנוע הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל המנדטורית, בהתאם לתוכנית החלוקה של עצרת האומות המאוחדות. המלחמה הסתיימה בניצחונו של צה"ל, שהדף את צבאות ערב והרחיב את תחום המדינה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה. עם זאת, מחיר הדמים ששילם היישוב היהודי היה כבד מאוד, חרבו מספר יישובים יהודיים והעיר העתיקה של ירושלים נותרה בשליטתה של ממלכת ירדן. במהלך המלחמה עזבו את הארץ מאות אלפי ערבים וחרבו מאות כפרים. לאירועים האלה ניתן על ידי הערבים הכינוי הנכבה (בערבית - "האסון" או "המכה"). המלחמה החלה מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, והסתיימה רשמית ב-20 ביולי 1949, אף כי הקרבות הסתיימו כבר במרץ 1949, כעשרה חודשים לאחר הכרזת העצמאות. בשלב ראשון פתחו ערביי ארץ ישראל בלחימה, כשהם נעזרים בכוחות ערבים בלתי סדירים שבאו מבחוץ. בתחילת אפריל 1948, לאור כישלון המגננה כנגד המתקפות הערביות, החל שלב שני בו פתחה ההגנה במתקפה בהתאם לתוכנית ד' כדי להשתלט על השטחים שיועדו למדינה היהודית ולהתכונן לפלישת צבאות ערב. בשלב שלישי מדינות ערב הצטרפו למלחמה, עם צבאותיהן הסדירים, בפלישה למדינה שזה עתה הוקמה, מיד עם תום המנדט הבריטי ב - 15 במאי 1948. המדינה שהוקמה במהלך המלחמה כוננה ממשלה זמנית, נקבעו סדרי שלטון ומשפט והכוחות הלוחמים שנקראו מיום הכרזת המדינה בשם "כוחות המגן" הוכרזו ב-26 במאי 1948 כצבא הגנה לישראל.

לערך המלא

28

המגדל הלבן בעיר רמלה, נבנה בתקופה הממלוכית

התקופה הממלוכית בארץ ישראל היא התקופה שבין השנים 1260–1517 בה שלטו הממלוכים בארץ ישראל. הממלוכים היו שליטים מוסלמים ממוצא לא ערבי, שמרכז שלטונם היה בקהיר. בתקופה זו לא הייתה ארץ ישראל יחידה מדינית נפרדת, ורוב שטחה (פרט לנגב הדרומי ולמובלעות באזור החוף כגון עכו) נכלל כחלק מהפרובינציה (וָ‏לָ‏איָ‏ה) שנקראה "אָ‏-שָ‏אם" ("סוריה הגדולה"), שהשתרעה על שטחי סוריה המודרנית, לבנון, ארץ ישראל וחלקים מעבר הירדן המזרחי. חשיבותה העיקרית של הארץ הייתה כשטח מעבר בין המרכז השלטוני בקהיר לבין בירת המחוזות הצפוניים של הסולטנות הממלוכית בדמשק, ולחזית אל מול איום הפלישה המונגולית, ובה עברה דרך הדואר הראשית בין שני המרכזים. בנוסף, הייתה לארץ חשיבות דתית, בהיותה אתר התרחשותם של הסיפורים המוזכרים בקוראן, כדוגמת סיפורי האבות.

בירת החלק הצפוני של הארץ הייתה העיר צפת ובירת החלק הדרומי עזה. ערים מרכזיות נוספות בארץ היו חברון, רמלה, לוד, שכם, ג'לג'וליה, קאקון (בעמק חפר), וירושלים. ירושלים הממלוכית מהווה מקרה מיוחד של עיר שהייתה בעלת חשיבות דתית עליונה, אך מילאה תפקיד שלטוני ומסחרי שולי. תולדותיה, על אף שהן משיקות לתולדות ארץ-ישראל בכלל, נבדלות מהן במובנים רבים.

לערך המלא

29

קרב שִׁילֹה היה אחד הקרבות המרכזיים שנערכו במסגרת זירת המבצעים המערבית של מלחמת האזרחים של ארצות הברית. הקרב התחולל בימים ראשון ושני, 6 באפריל ו-7 באפריל 1862 בדרום מערב מדינת טנסי, בגדה המערבית של נהר טנסי, סמוך לכנסיית שילה, על שמה הוא נקרא. "קרב שילה" הוא הכינוי שניתן לקרב במדינות הקונפדרציה, מדינות הדרום. במדינות האיחוד, מדינות הצפון, נקרא הקרב קרב מזח פיטסבורג, על שם המזח על נהר הטנסי, שמערך ההגנה של צבא הצפון התרכז סביבו, בתום ימי הקרבות תוכנית המערכה של הדרום נכשלה, וכוחות הקונפדרציה נאלצו לוותר על כוונתם לחסום את פלישת צבא האיחוד למדינת מיסיסיפי. במהלך הקרב ספגו הצדדים היריבים למעלה מ-20 אלף אבדות, עובדה שהפכה אותו לקרב העקוב מדם ביותר במלחמת האזרחים ובהיסטוריה האמריקנית בכלל עד לאותו יום.

לערך המלא

30

המערכה באזור סטָלינגרָד הייתה מערכה צבאית מכרעת, שהתחוללה במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, בין ברית המועצות למדינות הציר בראשות גרמניה הנאצית, באזור העיר סטלינגרד (כיום וולגוגרד) בדרום רוסיה, מאמצע יולי 1942 עד ראשית פברואר 1943. המערכה התרכזה סביב סטלינגרד, ובמהלכה נכשלו המאמצים של הצבא הגרמני להשלים את כיבוש העיר מידי הצבא הסובייטי. היא הסתיימה בניצחון מכריע של הצבא האדום, אשר נחשב לנקודת מפנה מרכזית במלחמת העולם השנייה בכלל, ובחזית המזרחית בפרט. המערכה באזור סטלינגרד ובתוך העיר עצמה הייתה מבין הקשות, העקובות מדם והממושכות ביותר במלחמת העולם השנייה. היא ארכה למעלה משישה חודשים, ובמהלכה ספגו שני הצדדים כשני מיליון אבדות – הרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים. מרבית החוקרים נוהגים לחלק את המערכה לשלושה שלבים עיקריים: המערכה על דרכי הגישה לסטלינגרד (יולי–אוגוסט 1942), המערכה בתוך העיר ובסביבתה הקרובה (ספטמבר–נובמבר 1942), ומתקפת הנגד הסובייטית, שהביאה לכיתור כוחות הציר באזור סטלינגרד ולאחר מכן להשמדתם ולכניעתם (נובמבר 1942 – ראשית פברואר 1943). האבדות הכבדות שספגו כוחות הציר במהלך המערכה באזור סטלינגרד היטו את מאזן הכוחות האסטרטגי בחזית המזרחית לטובת ברית המועצות. אף על פי שאבדות הצבא הסובייטי במהלך הקרב עלו במידה ניכרת על אבדות כוחות הציר, הוא זכה בניצחון שהיה בעל משמעות מורלית ואסטרטגית רבה. הניצחון בקרב סטלינגרד סימן את תחילת נסיגת הצבא הגרמני מהשטחים שנכבשו על ידו בברית המועצות, ואת ראשית התפנית לטובת בעלות הברית בזירה האירופאית של מלחמת העולם השנייה, וסייע להביא, בסופו של דבר, לתבוסה הסופית של גרמניה הנאצית במלחמה.

לערך המלא

31

קטר 153 בראש רכבת משא על מסילה צרה עם מטען צינורות נפט, בחיפה בשנת 1946 לערך

הרכבת המנדטורית היא חברת רכבות בשליטה בריטית אשר הפעילה שירות רכבות בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, החל משנת 1920 ועד תום המנדט בשנת 1948. על היסודות שהניחה הרכבת המנדטורית קמה לאחר ייסוד מדינת ישראל, רכבת ישראל. לכל אורך תקופת המנדט הבריטי העסיקה הרכבת המנדטורית אלפי עובדים, ערבים ויהודים, והייתה אחד המעסיקים הגדולים בארץ ישראל. הנהלת הרכבת המנדטורית שכנה במתחם תחנת הרכבת חיפה מזרח והסדנאות הראשיות של הרכבת היו בקישון וכן בלוד. בחיפה השתמשה הרכבת המנדטורית בעיקר במבנים ומתקנים שהותירה אחריה הרכבת החיג'אזית בתחנת הרכבת בחיפה. מיקומה של הנהלת הרכבת המנדטורית בצפון הארץ הצביע על החשיבות האסטרטגית שייחסו הבריטים לחיפה, בזכות הנמל הנוח במקום ובזכות היות חיפה צומת רכבות מרכזי בין עבר הירדן וסוריה מצפון למצרים ושאר ארצות אפריקה מדרום.

לערך המלא

32

אנטונסקו (מימין) במהלך פגישה בגרמניה הנאצית עם שר החוץ יואכים פון ריבנטרופ (1943)

יון ויקטור אנטונסקו (15 ביוני 1882 – 1 ביוני 1946) היה שליט רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא היה בעל ברית חשוב של היטלר, והאחראי לגירושם של יהודים בבסרביה ובבוקובינה ולטבח אודסה. בטרם עלייתו לשלטון פיתח אנטונסקו קריירה צבאית מרשימה, שבשיאהּ הגיע למשרת ראש המטה הכללי. כאיש צבא נחשב אנטונסקו למפקד מוכשר וקשוח במיוחד. עם עלייתו לשלטון ב-1940 הצליח אנטונסקו להרחיב את גבולות המדינה ולמחוק את ההשפלה שספגה רומניה שנה קודם לכן, כאשר אילצה אותה ברית המועצות לפנות את בסרביה ואת צפון בוקובינה. בשנת 1944, עם היחלשות גרמניה הנאצית, הודח אנטונסקו מתפקידו ונעצר. עד היום נותר אנטונסקו בעיני הרומנים דמות מעוררת מחלוקת. מצד אחד הוא היה רודן ופושע מלחמה מורשע שהוצא להורג, אך מצד שני הוא נחשב בעיני רבים כגיבור לאומי, בזכות ניסיונו לממש את החלום של "רומניה הגדולה החדשה".

לערך המלא

33

דיוקן עצמי של לאונרדו דה וינצ'י. 1512 - 1518 לערך. מצוי כיום בביבליוטקה ריאלה בטורינו

לאונרדו דה וינצ'י (15 באפריל 1452 - 2 במאי 1519) היה איש אשכולות איטלקי חשוב, מגדולי אמני הרנסאנס, שקנה לו מקום ייחודי בתולדות האנושות כאדם הבקיא בכל תחומי הידע האנושי בזמנו. במהלך חייו הועלה על נס כמדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, אנטומאי, צייר, פסל, אדריכל ומוזיקאי מצטיין. לא אחת מתואר דה וינצ'י כארכיטיפ של איש הרנסאנס או הגאון האוניברסלי, אדם שסקרנותו האין-סופית משתווה רק לכוח ההמצאה שלו. דה וינצ'י נחשב לאחד הציירים הדגולים בכל הזמנים ואחת מיצירותיו, מונה ליזה, היא מיצירות האמנות המפורסמות ביותר בעולם אם לא המפורסמת שבהן, והיא משמשת השראה לאין-ספור יצירות פופ, אוונגרד, מוזיקה וספרות.

לערך המלא

34

צרפת החופשית (בצרפתית: France libre) הוא כינוי לכוחות הצרפתיים שלחמו נגד גרמניה הנאצית ומדינות הציר במלחמת העולם השנייה, כצבא מאורגן בראשות הגנרל שארל דה גול בין 1940 ו-1945. עד שנת 1944 הם פעלו מחוץ לגבולות צרפת, והחל מקיץ 1944 גם בצרפת עצמה. כוחות צרפת החופשית פעלו גם נגד משטר צרפת של וישי ששיתף פעולה עם מדינות הציר והוכר על ידן כשלטון הצרפתי הלגיטימי בצרפת ובמושבותיה, ובשלבים מסוימים אף הוכר כך גם על ידי מדינות כארצות הברית. אנשי "צרפת החופשית" פעלו בגלות מיולי 1940, לאחר תבוסת צרפת במערכה על צרפת, ובניגוד למרבית מדינות העולם, ובכללן מדינות מבעלות הברית, טענו כי משטר "צרפת של וישי" אינו לגיטימי, ואינו מהווה המשכיות ראויה של המדינה הצרפתית. "צרפת החופשית" היוותה מסגרת מדינית, בראשותו של דה גול, ולרשותה עמד צבא שכלל יחידות יבשה, אוויר וים. ההנהגה שעמדה בראש אנשי צרפת החופשית כינתה את עצמה "הוועד הלאומי הצרפתי" ומ-13 ביולי 1942 קראה לעצמה בשם "צרפת הלוחמת". סמלה של צרפת החופשית היה צלב לוריין. צבא צרפת החופשית, שהחל לפעול ב-1940 ומנה רק אלפים בודדים של חיילים, גדל והתעצם ככל שנמשכה המלחמה, וביוני 1944, בעת הפלישה לנורמנדי, מנה כ-300,000 חיילים. לצבא זה נוספו לאחר שחרור צרפת עוד כ-300,000 חיילים מאנשי "כוחות הפנים" של הרזיסטאנס, ועד סוף המלחמה גויסו מאות אלפי צעירים נוספים שהגיעו לגיל הגיוס. צבא זה לחם במערכה באיטליה, ועל אדמת צרפת וגרמניה, והיה אחד הגדולים שבצבאות בעלות הברית לקראת סוף המלחמה, אך חימושו היה דל, והוא הסתמך בעיקר על אספקה אמריקאית.

לערך המלא

35

חומת ברלין הייתה חומה מבוצרת באורך כולל של כ-155 קילומטר, שהקיפה את מובלעת ברלין המערבית ששכנה בליבה של מזרח גרמניה, בין השנים 1961–1989. החומה חילקה את ברלין, בירת גרמניה, לשני חלקים לא שווים: ברלין המזרחית שבשליטת גרמניה המזרחית וברלין המערבית שבשליטת גרמניה המערבית וכן הפרידה בין ברלין המערבית לשטחי מזרח גרמניה. שורשי החומה בחלוקתה של ברלין בתום מלחמת העולם השנייה לארבעה רבעים, אחד מהם בשליטת ברית המועצות והאחרים בשליטת בעלות הברית המערביות: ארצות הברית, בריטניה וצרפת. כבר מהתחלה הקשו הסובייטים על מעבר של כוחות ואספקה בין שטחי גרמניה שהיו בשליטת מדינות המערב לבין המובלעת של ברלין, שהייתה מוקפת כולה בשטח בשליטה סובייטית. החומה הפכה בן לילה למחסום שמנע מתושבי ברלין המזרחית לממש את חופש התנועה בעירם, ואלה מהם שניסו לחצותה מצאו את עצמם חשופים לסיכון גבוה להיהרג מכדורי שומרי הגבול המזרח-גרמנים. עם השנים בוצרה החומה ותוגברה באמצעים נוספים, עד שהפכה למחסום כמעט בלתי עביר, ובשל כך נעשו ניסיונות הבריחה נדירים בשנים האחרונות לקיומה. נפילתה של החומה ב-9 בנובמבר 1989 הייתה אירוע מכונן, שסימל יותר מכול את נפילת המשטרים הקומוניסטיים באותן שנים ואת קץ המלחמה הקרה. בעקבות הפלתה אוחדה גרמניה בשנת 1990, וברלין המאוחדת חזרה להיות בירתה של גרמניה.

לערך המלא

36

הכרזת העצמאות של רודזיה המכונה לרוב הכרזת העצמאות החד-צדדית הייתה הכרזת העצמאות הרשמית שאימצה ממשלת רודזיה הדרומית ב-11 בנובמבר 1965. הכרזת העצמאות בישרה את עצמאותה והקמתה של מדינת רודזיה, אשר השתרעה בשטחי זימבבואה המודרנית. בטרם עצמאותה הייתה רודזיה הדרומית מושבה בריטית בליבה של אפריקה הדרומית, בחלקו הדרומי של חבל רודזיה. החל משנת 1923, שנת הקמת המושבה, נהנו הלבנים בה ממידה רחבה של ממשל עצמי בחסות האימפריה. הכרזת העצמאות החד צדדית אשר סימנה את התנתקותה של רודזיה מבריטניה, הייתה תולדה של סכסוך מתמשך בין ממשלת בריטניה לממשלתה הנבחרת של רודזיה הדרומית. תהליך זה הגיע לשיאו בשנת 1964, עם עלייתו של הפוליטיקאי הרודזי איאן סמית לראשות הממשלה. ממשלת רודזיה הדרומית, אשר החל מהכרזת העצמאות כינתה עצמה "ממשלת רודזיה", התבססה על המיעוט הלבן במדינה, ששלט בה באופן כמעט בלעדי. עם בידוד בינלאומי נרחב ועל רקע מלחמה קשה ועקובה מדם, תחת מנהיגותו של סמית התקיימה רודזיה כחמש עשרה שנים נוספות לאחר הכרזת העצמאות, בעיקר בתמיכת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה והמשטר הרודני בפורטוגל. בשנת 1970, הכריזה רודזיה על עצמה כרפובליקה, לאחר שבשנים שטרם הכרזה זאת היא עדיין ראתה עצמה כמשתייכת לכתר הבריטי ולחבר העמים. בשנת 1979 ויתרו הלבנים ברודזיה על השלטון, והבריטים חזרו לשלוט במושבה למשך מספר חודשים. זמן קצר לאחר מכן, הועבר השלטון לרוב השחור בראשות רוברט מוגאבה, זימבבואה הוקמה, ורוב הלבנים עזבו את המדינה.

לערך המלא

37

ההעפלה היא הכניסה הבלתי חוקית לארץ ישראל שאורגנה על ידי היישוב העברי בזמן המנדט הבריטי, משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948. היא כונתה גם "עלייה ב'" משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית, המצומצמת בהיקפה. ההעפלה באה תחילה כתגובה לליל הבדולח בגרמניה ולאנטישמיות באירופה וכנגד ההגבלות הקשות של הבריטים לעלייה. במהלך מלחמת העולם השנייה תפקדה למען הצלת יהודים מהשמדה בשואה, ולאחר מכן היוותה את מפעל העלייה המשמעותי ביותר לארץ ישראל. מרבית המעפילים הפליגו מאירופה תוך קשיים עצומים ובספינות רעועות, ומקצתם הגיעו ארצה בהעפלה יבשתית מארצות המזרח. הבריטים הצליחו לתפוס חלק גדול מהמעפילים, ומשנת 1946 החלו לגרשם למחנות בקפריסין. ההעפלה קיבלה סיקור תקשורתי נרחב בעולם כולו, הפכה לסמל תודעתי חשוב עבור התנועה הציונית ותרמה גם להישגים המדיניים שלה. מעל 115,000 איש עלו במסגרת ההעפלה. כ-108,000 עלו דרך הים, 5,000–7,500 דרך היבשה מארצות המזרח ו-150 דרך האוויר. לנתונים אלה ניתן להוסיף עוד כ-8,500 איש שעלו בעזרת תעודות מזויפות (עליה ד'). לחופי הארץ הגיעו 141 הפלגות של אוניות, 98 מהן הובאו על ידי המוסד לעלייה ב' וההגנה, 26 על ידי "עליית אף על פי" של תנועת בית"ר והרוויזיוניסטים ו-17 על ידי גורמים פרטיים. מפעל ההעפלה גבה גם קורבנות: כ-2,000 מעפילים מצאו את מותם. רובם בטביעת ספינותיהם, בעיקר באסונות פטריה, סטרומה, סלבדור, מפקורה, ובהיקף קטן יותר, רפיח, אחדים נהרגו במהלך תפיסת האוניות על ידי הצי הבריטי, או שנפטרו עקב תלאות הנסיעה.

לערך המלא

38

אַיְליה קָפּיטוֹלִינה הייתה עיר רומית, שהוקמה בידי הקיסר הרומי אדריאנוס סביב שנת 130 לספירה על חורבות ירושלים של תקופת הבית השני. השם 'איליה' נגזר משם משפחתו של אדריאנוס, ו'קפיטולינה' מבטא את שלושת האלים הקפיטוליניים (כלומר: יופיטר, יונו ומינרווה) של רומא. מועד הקמת העיר אינו ידוע: על פי דעה אחת, המסתמכת על עדותו של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס, הוקמה איליה קפיטולינה לפני מרד בר כוכבא, ואף שימשה עילה לפרוץ המרד בשנת 132. לפי דעה אחרת, המסתמכת על עדותו של אוסביוס, העיר הוקמה רק בשנת 136, כעונש לאחר דיכוי מרד בר כוכבא. מטמוני מטבעות של איליה קפיטולינה יחד עם מטבעות בר כוכבא תרמו להשערה שהעיר הייתה קיימת בזמן המרד השם המקוצר איליה (AELIA) המשיך לשמש, במקביל לשם 'ירושלים', לאורך רוב התקופה הביזנטית, ואף בראשית התקופה הערבית הקדומה כעדות הכיתוב על מטבעות ערביים בני התקופה. ליהודים הייתה באיליה קפיטולינה דריסת רגל מועטה בלבד, ובתנאים אלו עלתה ופרחה בה הקהילה הנוצרית, נושאת הדגל של הדת החדשה שעתידה לרשת בסופו של דבר את העיר בתום התקופה הרומית. קהילה זו החלה את דרכה ככת יהודית-נוצרית, ובהמשך כקהילת נוכרים-ערלים. מעמדה הרם של איליה קפיטולינה החל לרדת החל מאמצע המאה השלישית לספירה, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס מבסיסו שבעיר. נראה כי רק בימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה שוב קרנה כעיר קדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב בזכות הקמת כנסיית הקבר וכנסיות רבות אחרות.

לערך המלא

39

שער הכניסה למחנה אושוויץ II - בירקנאו, מבט מתוך המחנה

מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ (Auschwitz) בדרום פולין, היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו יותר יהודים מבכל מקום אחר במהלך המלחמה. היה זה מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב ביותר (מיוני 1940 עד ינואר 1945) מכל מחנות ההשמדה, ובו הגיע לשיאו תיעושו של רצח ההמונים. באושוויץ היו שלושה מחנות מרכזיים: אושוויץ I, שהיה מחנה הריכוז הראשוני ושימש מרכז מנהלי למערכת המחנות, ובו נרצחו כ-75,000 אינטלקטואלים פולנים וכ-15,000 שבויי מלחמה סובייטיים; מחנה אושוויץ II (בירקנאו), שבו התבצעה עיקר השמדת היהודים, ובו נרצחו כמיליון וחצי יהודים וכ-22,000 צוענים; ומחנה אושוויץ III (מונוביץ), שפעל כמחנה עבודה עבור חברת אי גה פארבן. מעבר לשלושת המחנות הללו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים, בהם הועבדו יהודים בעבודות פרך. שער הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ I, מעליו התנוססה הכתובת "העבודה משחררת" (Arbeit macht frei), כמו גם פסי הרכבת המובילים לפתח מחנה ההשמדה אושוויץ II בירקנאו, נחקקו בזכרונם של רבים כסמל מרכזי לשואה ולהשמדתם של היהודים. המונח "אושוויץ" הפך לשם נרדף לשואה, ולסמל לרוע ולאכזריות האדם, לעינויים ולסבל. ב-1979 הוכרז אושוויץ אתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו.

לערך המלא

40

מושבת הכף הייתה מושבה הולנדית בדרומה של יבשת אפריקה. ברוב שנות קיומה הייתה תחת חסותה הישירה של חברת הודו המזרחית ההולנדית. בראשיתה הייתה המושבה תחנת אספקה לספינות בקייפטאון שבסמוך לכף התקווה הטובה, אך במהלך השנים הוקמו בה מאות משקים חקלאיים לצד יישובים חדשים. במקביל התיישבו בה מהגרים אירופאים רבים. הם התפזרו ברחבי הארץ, ועקב כך גדלה המושבה לכדי שליש משטח דרום אפריקה המודרנית. צביונה של החברה הלבנה שהתגבש בשטחי המושבה היה של חברת איכרים נוצרית ושמרנית. בדרך כלל הגיעו תושביה מהשכבות הנמוכות בחברה האירופית, וגם אם החיים במושבה שיפרו לעיתים את רמת חייהם, לרוב הם חיו בדלות. התרחבות המושבה במרחבים שיהפכו לימים לדרום אפריקה, הביאה להתנגשויות רבות בין המתיישבים האירופאים לבין האוכלוסייה השחורה המקומית. ההתנגשויות הסתיימו תמיד בניצחון המתיישבים, ולרוב אף בניצחון מכריע. בתקופת קיומה של המושבה ההולנדית התגבשו גם כמה מהתהליכים החברתיים והתרבותיים החשובים ביותר בתולדות דרום אפריקה, לרבות התהוות החברה האפריקאנרית, החברה הצבעונית והחברה האסייתית במקום. לבסוף, לקראת סוף המאה ה-18, עקב קשייה המדיניים של הולנד במלחמות המהפכה הצרפתית ובמלחמות הנפוליאוניות, עברה המושבה לידי האימפריה הבריטית, אשר הקימה בה את מושבת הכף הבריטית. שמה של המושבה נגזר משם כף התקווה הטובה, המצוק הסלעי שנמצא בקצה הדרום-מערבי של יבשת אפריקה, שממנו החלה ההתיישבות האירופית. העיר קייפטאון הסמוכה לכף התקווה הטובה שימשה כבירת המושבה.

לערך המלא

41

ציור המשחזר את התקרית, כפי שהיא מתוארת על ידי מאמיני תאוריית התרסקות העב"ם

תקרית רוזוול היא כינוי לאירוע שבו, כך נטען, התרסק עב"ם ליד העיירה רוזוול שבניו מקסיקו, ארצות הברית, בשלהי יוני או בתחילת יולי 1947. על פי הטענה, חולצו מן העב"ם שהתרסק בסמוך לעיירה גופות של חוצנים ופריטים אחרים שמקורם בטכנולוגיה חוצנית.

לקראת סוף שנות ה-70 של המאה ה-20 התעורר מחדש העניין בתקרית, והצית ויכוח עז. סביב האירוע נרקמו תאוריות קשר רבות, הדנות במהותו של החפץ שהתרסק לכאורה במקום. עמדתו הרשמית של צבא ארצות הברית היא שהשברים שנמצאו במקום הם שרידים של כדור פורח ניסיוני שמשימתו מעקב בגובה רב, פרויקט שנקרא "מוֹגוּל". לעומת עמדה רשמית זאת, יש המאמינים כי במקום אכן התרסק כלי טיס חוצני, ממנו חולצו גופות של חוצנים; התומכים בתפיסה זו סבורים שצבא ארצות הברית העלים מן הציבור את האמת על האירוע. הוויכוח הפך את רוזוול לתופעה נרחבת בתרבות הפופולרית, והשם "רוזוול" הפך לסמל לכלל נושא העב"מים והמפגש עם תרבויות חוצניות; זו אחת התקריות המפורסמות ביותר והשנויות במחלוקת בתחום זה.

לערך המלא

42

ממלכת בולגריה לחמה במלחמת העולם הראשונה מ-14 באוקטובר 1915 ועד 29 בספטמבר 1918 לצד מעצמות המרכז. הרפתקנותו הצבאית של מלך בולגריה פרדיננד הראשון, אשר הקים צבא מודרני מאומן ומצויד במיטב הציוד הגרמני ושאף להקים מחדש את האימפריה הבולגרית כבר גבתה מבולגריה מחיר כבד, כאשר ב-1913 הובסה במלחמת הבלקן השנייה, אך שאיפותיו להחזרת השטחים שאבדו לבולגריה, בשילוב לחץ מהפיקוד הצבאי, הביאו להצטרפות בולגריה למלחמה. היה זה הימור מצדו של המלך, אם כי נראה היה, לפחות בתחילת הקרבות, שההימור היה מושכל, שכן בחודשים הראשונים נראה היה שסיכויי הניצחון של מעצמות המרכז גבוהים. לאחר תבוסת הסרבים, החזיקו הבולגרים בשטחים נרחבים באזור מקדוניה הווארדארית ובהמשך כבשו שטחים במזרח מקדוניה ותראקיה. בגזרה הרומנית עלה בידי הבולגרים לכבוש את חבל דרום דוברוג'ה אותו איבדו לרומנים במלחמת הבלקן השנייה, ולהשתתף בקרבות שהובילו לתבוסתה של רומניה. אלא שבהמשך נטתה המערכה לרעת הבולגרים, שהלכו ונשחקו בחזית המקדונית עד תבוסתם בספטמבר 1918. המלך פרדיננד אולץ לוותר על כיסאו, ויורשו, בוריס השלישי, נכנע למדינות ההסכמה.

לערך המלא

43

החזית המקדונית, או חזית סלוניקי, הייתה חזית לחימה במלחמת העולם הראשונה בין כוחות מדינות ההסכמה לבין כוחות מעצמות המרכז כחלק מהמערכה בבלקן. תחילתו של הסכסוך באוקטובר 1915, בניסיונות הכושלים של הבריטים והצרפתים להגן על ממלכת סרביה מכיבוש. הכרעת המערכה על סרביה לטובת מעצמות המרכז הובילה ליצירת גשר יבשתי ישיר מברלין לאיסטנבול. הכוחות האנגלו-צרפתיים התרכזו בגזרת סלוניקי במטרה להגן על עיר הנמל האסטרטגית, והחלו להקים קווי ביצורים. על אף עמדתה הנייטרלית של ממלכת יוון תוך נקיטת עמדה פרו-גרמנית על ידי קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון, פלשו כוחות מעצמות המרכז למזרח תראקיה ללא התנגדות מצד צבא יוון. כוחות מדינות ההסכמה נערכו לבלום את כוחות מעצמות המרכז, ועד סוף 1916 התייצב קו החזית תוך מלחמת התשה בין הצדדים. עיקר נטל המערכה מצד מעצמות המרכז נפל על הצבא הבולגרי, אשר לא היה ערוך למלחמה ממושכת ובתוך יחידותיו התגלו בעיות משמעת קשות. ב-14 בספטמבר 1918 פתחו כוחות מדינות ההסכמה בפיקודו של לואי פראנשה ד'אספרה במתקפה כוללת לאורך החזית ועד מהרה הבקיעו ומוטטו את קווי הבולגרים, שנסוגו במהירות וב-29 בספטמבר 1918 נחתמה שביתת הנשק של סלוניקי, אשר סיימה את הקרבות בחזית. עד מהרה הוביל הניצחון בחזית המקדונית להכרעת כוללת של המערכה בבלקן לטובת מדינות ההסכמה.

לערך המלא

44

פרשת דרייפוס הייתה פרשה של הפללת שווא, עם רקע אנטישמי, שבה הואשם הקצין היהודי אלפרד דרייפוס בריגול ובגידה במולדתו צרפת. דרייפוס הורשע והוגלה לאי השדים, אך מאבק ציבורי בהובלת אינטלקטואלים הוביל לזיכויו. לאורך השתלשלות האירועים, כונתה פרשת דרייפוס: "הפרשה". הייתה זו שערורייה פוליטית רחבה, אשר פילגה קשות את הרפובליקה הצרפתית בין השנים 1894–1899 ובמידה פחותה עד 1906. השערורייה נסובה סביב דרייפוס, קפטן ארטילריה יהודי בצבא צרפת, אשר הואשם בריגול עבור הקיסרות הגרמנית. דרייפוס היה היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי, כך שהחשדות נגדו היו בחלקם אנטישמיות פשוטה. בשנת 1896 החל להתברר בהדרגה שדרייפוס חף מפשע, בעיקר הודות לחקירה נמרצת שערך ראש המודיעין הצרפתי ז'ורז' פיקאר, אשר גילה את המרגל האמיתי – פרדיננד אסטרהאזי. מכתב פתוח של הסופר אמיל זולא לנשיא פליקס פור, אשר נודע בכינוי "אני מאשים...!", הביא לפתיחה מחדש של התיק כנגד דרייפוס, הדבר הוביל לכך שדרייפוס הוחזר מגלותו ונפתח כנגדו משפט חוזר, אשר בסופו הוא הורשע שוב, אולם קיבל עונש קל יותר, 10 שנות מאסר. זמן קצר לאחר מכן, קיבל דרייפוס חנינה מנשיא צרפת אמיל לובה, ורק ב־1906 טוהר שמו סופית.

לערך המלא

45

העמסת ציוד על ספינת חיל הים מזנק לקראת הנסיגה מסיני

נסיגת צה"ל מסיני ומעזה בשנים 1956 - 1957 החלה מספר ימים לאחר סיום מלחמת סיני. המלחמה הסתיימה ב-5 בנובמבר 1956 לאחר שצה"ל כבש את רצועת עזה וחלק ניכר מחצי האי סיני. באווירת האופוריה ששררה לאחר הניצחון הצבאי, נראה היה כי בכוונת ישראל להותיר שטחים אלו בשליטתה, וראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון אף דיבר בפומבי על "מלכות ישראל השלישית". שלושה ימים לאחר מכן נאלץ בן-גוריון להודיע, בעקבות לחץ מדיני שהופעל על ישראל, על נסיגת צה"ל מכל השטחים שכבש. תהליך הנסיגה החל ב-15 בנובמבר 1956 והסתיים ב-8 במרץ 1957. לשטחים שפונו נכנס כוח החירום של האו"ם, ובגבול ישראל-מצרים השתרר שקט שנמשך עשר שנים.

לערך המלא

46

איסוף ומעצר יהודים ברחוב ביאשי בזמן הפרעות

פרעות יאשי הוא שמם של אירועי דמים שהתרחשו בעיר יאשי שברומניה והיו מהפוגרומים האכזריים ביותר בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה. ב-29 ביוני 1941 הורה הרודן יון אנטונסקו לפנות את כל האוכלוסייה היהודית מהעיר. באותו יום יצאו למבצע הפינוי כוחות צבא ומשטרה רומנים יחד עם פורעים רומנים אנטישמיים, בסיוע כוחות צבא גרמנים ששהו באותה תקופה ביאשי. במהלך הפעולה נשדדו היהודים, בתיהם, עסקיהם ומוסדותיהם נבזזו וכ-15,000 יהודים נרצחו. רבים אחרים הוכו, עונו והושפלו. תוך כדי הפרעות היו מתי-מעט אשר בלטו באומץ לבם כאשר ניסו לעזור ליהודים, וכעבור ימים חלקם קיבלו את תואר חסיד אומות העולם. ביניהם ניתן להזכיר את אלנה, נסיכת יוון ומלכת רומניה, שהפעילה לחץ על מנת שיוגש סיוע לניצולים.

לערך המלא

47

מבצע ערצב 19 התבצע ביום הרביעי של מלחמת לבנון הראשונה, ובו הושמד בתקיפה אחת רוב מערך טילי הקרקע-אוויר הגדול והחדיש של צבא סוריה בבקעת הלבנון. המבצע נערך ב-9 ביוני 1982 על ידי חיל האוויר הישראלי, ובמהלכו, וביומיים שאחריו, הושמדו 19 סוללות של טילי קרקע-אוויר, והופלו 23 כלי טיס של חיל האוויר הסורי. לא היו אבדות לחיל האוויר הישראלי. קרב האוויר שהתפתח במהלך התקיפה היה הגדול בתולדות מלחמות ישראל ובעידן הסילון; בשיאו שהו בשמי לבנון למעלה מ-60 מטוסי מיג סוריים ולמעלה מ-90 מטוסים ישראליים. במבצע הושמד, לראשונה בתקיפה אחת, מערך הגנה האווירית שנבנה על פי הדוקטרינה הצבאית הסובייטית. המבצע נלמד באקדמיות צבאיות ברחבי העולם כמופת של לוחמה אלקטרונית, דיכוי הגנה אווירית, תפעול נשק מונחה מתקדם וייעודי ושליטה טקטית. מבצע ערצב 19 נחשב בעיני בכירי חיל האוויר הישראלי, לצד מבצע מוקד, מבצע אופרה ומבצע יונתן, לאחד מארבעת המבצעים החשובים ביותר שעיצבו את דמותו של חיל האוויר. עם זאת, בחוגים ביטחוניים הועלתה בדיעבד השאלה האם נכון היה לחשוף בתקיפה את היכולות המיוחדות שפיתח חיל-האוויר למטרות השמדת הטילים, מבלי לנצל את העליונות האווירית שנקנתה להשמדת היחידות הקרקעיות של הצבא הסורי בלבנון.

לערך המלא

48

תל אביב במלחמת העצמאות - במהלך מלחמת העצמאות שימשה תל אביב כעיר הבירה דה פקטו של מדינת ישראל ושל היישוב העברי שקדם לה. ירושלים הייתה נצורה, ומשרדי הממשלה ומפקדות הצבא, כמו גם מוסדות השלטון, קבעו את מקומם בתל אביב. הכרזת העצמאות, ככתוב במגילת העצמאות, הוכרזה "על אדמת המולדת, בעיר תל אביב".

אוכלוסיית העיר הייתה אוכלוסייה יהודית הומוגנית, ועם זאת, עדיין ניטשו קרבות בסביבת העיר, ותושביה סבלו מתופעות של צליפה ומתקפות על השכונות המשיקות ליישובים הערבים הסמוכים, ביניהם העיר יפו ובה עשרות אלפי ערבים. במבצע חמץ בחודש אפריל 1948, נכבשה יפו, כמו גם ריכוזי אוכלוסייה ערבים אחרים באזור, ורבים מתושביהם הערבים נמלטו. כיבוש ריכוזי האוכלוסייה הערבים שמסביב לעיר הביא לסיום תופעות הצליפה והמתקפות, ולהקלה על תושבי העיר. עם זאת, לעיר עדיין נשקפה סכנה עקב פלישת צבאות ערב אל המדינה הצעירה לאחר הכרזת העצמאות. במאי 1948 הגיע הצבא המצרי הפולש עד גשר עד הלום, כ-35 קילומטר מדרום לתל אביב, אך שם נעצר. ועדיין שימשה העיר כמטרה לתקיפות מן האוויר ומן הים, שנמשכו עד לסיום המלחמה.

לערך המלא

49

דגם בית המקדש השני

ירושלים בתקופת בית שני (538 לפנה"ס–70 לספירה) הייתה עיר הבירה של יחידות מדיניות שונות שבסיסן באזור יהודה, דוגמת פחוות יהודה הפרסית, ממלכת החשמונאים היהודית־עצמאית, ופרובינקיית יהודה הרומית. במשך רוב התקופה הזו של כשש מאות שנים, עמד בית המקדש השני על תילו על הר המוריה כמבנה המרכזי של העיר, בשמשו כמרכז דתי, פולחני ורוחני לעם היהודי. במשך כל תקופת הבית השני הייתה ירושלים העיר הגדולה היחידה בארץ ישראל שהייתה בעלת אופי יהודי מובהק. המבנה החשוב בירושלים היה בית המקדש, והיהודים היו הקבוצה האתנית־דתית הדומיננטית בירושלים ובכל אזור יהודה. ירושלים הייתה המרכז הדתי של כל היהודים בעולם דאז, גם של מי שחיו בגולה - כולם נשאו עיניהם לירושלים וקיימו מצוות העלייה לרגל אליה. היא היוותה כר פורה ליצירתיות דתית, בה עוצבה דמות הדת היהודית כפי שהיא כיום; בה נחתם התנ"ך, ובה חוברו ונאספו רוב המשניות. בתקופה זאת התגיירו נוכרים רבים, הן כפרטים והן באופן מרוכז, כשבטים או כעמים שלמים. בתקופה זאת גם נזרע זרע הדת הנוצרית. שלא כבהגדרת תקופת בית שני בארץ ישראל בכלל (שנהוג להחשיבה כנמשכת עד מרד בר כוכבא) התקופה בירושלים נתחמת בין שיבת ציון לחורבן הבית השני, שכן לאחר החורבן חדלה ירושלים להיות עיר יהודית למשך דורות אחדים. היסטוריונים נוהגים לחלק את תקופת הבית השני בירושלים, שארכה כשש מאות שנים, למספר תת־תקופות, כשלכל אחת מהן מאפיינים מדיניים וחברתיים ייחודיים, אשר השפיעו רבות על פיתוחה הפיזי של העיר. אוכלוסיית העיר התאפיינה בפערים חברתיים, כלכליים ודתיים שהלכו והעמיקו במהלך השנים. בעיר התקיימה, לדוגמה, הבחנה ברורה בין שכבת העשירים הצרה, שנפתחה להוויית העולם הנוכרי, לשכבה הרחבה יותר של פשוטי העם העניים, שאופיינה בהסתגרות מפני העולם הנוכרי. השכבות הללו גם נבדלו זו מזו בדגשים שונים בתפיסתן הדתית: בעוד השכבה האמידה נסמכה על הפולחן בבית המקדש ומעמד הכהנים, רוב העם הונהג על ידי חכמים שלא ממשפחות כהונה מיוחסות, אשר הדגישו בעיקר את לימוד התורה, ורוב עיסוקם היה בפיתוח עולם ההלכה.

לערך המלא

50

חיל פרשים ערבי בקרב

קרב הירמוך היה קרב מכריע שנערך בחודש אוגוסט 636, בין צבאה של האימפריה הביזנטית לבין הכוחות האסלאמיים של צבאות הראשידון, ובו גברו המוסלמים על הביזנטים. שמו נגזר מזירת הקרב - בסמוך לנחל הירמוך, על גבול ממלכת ירדן וסוריה של ימינו. בעקבות ההפסד בקרב נשבר הצבא הביזנטי ולא יכול היה לעצור את תנופת הצבא המוסלמי, שפעל במהירות וביעילות לניצול ההצלחה. לאחר כיבושה מחדש של סוריה הופנה המאמץ האסלאמי לארץ הקודש. בסוף 637, לאחר מצור ממושך, נכנעה ירושלים ואחריה נפלה כל סוריה לידי המוסלמים.

תבוסת הביזנטים הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה ארוכת הימים של האימפריה הביזנטית, שאיבדה את שליטתה באגן המזרחי של המזרח התיכון ובמקומות הקדושים לנצרות בארץ הקודש, שהיו מרכז רוחני חשוב של האימפריה, והיווה את אבן הפינה לבניין האימפריה המוסלמית, שבשיאה שלטה על כל המזרח התיכון ועל צפון אפריקה. אובדן המקומות הקדושים לנצרות בירושלים ובארץ הקודש היו הסיבוב הראשון במאבק בין הנצרות לאסלאם. המאבק והדיאלקטיקה שנוצרה בעקבותיו, כמו גם המיתוסים שנוצרו סביב קרב הירמוך, נשמעים עד היום בשיח הפוליטי האסלאמי והנוצרי וכן בפוליטיקה הבינלאומית העכשווית.

לערך המלא

51

הצלבנים מול חומות ירושלים תמונה מהמאה ה-19

ביום 15 ביולי 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים, טבחו בתושבים המוסלמים והיהודים ולאחר מכן פנו להתפלל בכנסיית הקבר. כך הגיעו לסופם 400 שנה של שלטון מוסלמי והחלה התקופה הצלבנית בתולדות ירושלים. לאחר כיבוש ירושלים הוכרז גוטפריד מבויון ל "מגן הקבר הקדוש", והיה הראשון בשושלת של מלכים צלבניים ששלטו בממלכת ירושלים הצלבנית. לראשונה מאז החורבן של העיר בשנת 70 שימשה ירושלים כעיר בירה של ישות מדינית עצמאית - סטאטוס אליו תחזור רק במאה ה-20. הצלבנים שיפצו את כנסיות ירושלים וחנכו מחדש את כנסיית הקבר כמבנה קומפקטי והרמוני בו מוצאים מזרח ומערב שיווי משקל. הר הבית והמבנים הקדושים עליו הפכו לכנסיות ומגדל דוד שופץ והורחב לצורתו הידועה כיום. בשנת 1187 נכבשה ירושלים על ידי צבאו של צלאח א-דין והעיר נכנסה אל התקופה האיובית הקצרה. בסוף מסע הצלב השישי, בשנת 1229, חזרה ירושלים לשליטה צלבנית שנמשכה עד לשנת 1244 - עם כיבוש העיר על ידי פושטים ח'ואריזמים. עליית הממלוכים לשלטון במצרים בשנת 1260 וכיבושם את ארץ ישראל סימנה את תום התקופה הצלבנית-איובית. בתום התקופה חזרה ירושלים למעמד גאו פוליטי משני.

לערך המלא

52

התקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים, במהלכה ולאחריה הייתה תקופה מכרעת בהיסטוריה של מדינת ישראל. לראשונה הותקפה ישראל בהפתעה יחסית על ידי שכנותיה. ידיעות מודיעיניות על כוונות מצרים וסוריה לתקוף את ישראל התקבלו בישראל לפני המלחמה, אך לא זכו להערכה הראויה וישראל נקטה באמצעים לחיזוק קווי הגנתה וגיוס מילואים רק ביממה שקדמה לפרוץ המלחמה, ובו-זמנית בשתי חזיתות. כישלון מודיעיני זה זכה לכינוי "הקונספציה". במהלכי המלחמה הראשונים הייתה יד התוקפים על העליונה, תעלת סואץ נחצתה על ידי צבא מצרים ורמת הגולן נפלה כמעט כולה בידי צבא סוריה, האבדות בנפש ובציוד היו כבדות וההתאוששות ארוכה. מלבד המהלכים הצבאיים של המלחמה, היו לה, בזירת הפנים, השפעות מורליות קשות על העורף הישראלי ועל הציבור בישראל והשלכות על מהלכיה הצבאיים והמדיניים של מדינת ישראל לעתיד. אחת ההשלכות החשובות ביותר של המלחמה הייתה הקמת ועדת אגרנט, שמסקנותיה הובילו בין היתר להתפטרות הרמטכ"ל דוד אלעזר וראש ממשלת ישראל השש עשרה גולדה מאיר.

לערך המלא

53

קברו של קורבן הרצח, יעקב צוואנגר

הרצח בחולות תל נוף הוא פרשת רצח, קונספירציה ומשפט סנסציוני משנת 1937 שהסעירה את היישוב בארץ ישראל, זכתה לסיקור נרחב בעיתוני ארץ ישראל, וזכתה אף להדים בעיתונות העולם. קורבן הרצח היה המהנדס יעקב צוואנגר, ובהריגתו הורשע סוחר הקרקעות ראובן שיינצויט. הפרשה, שרב בה הנסתר על הנגלה, זכתה לתיאורים ספרותיים, ביצירותיהם של אהרן אמיר וחנוך ברטוב, וגם כיום עודה מעוררת עניין. במהלך השנים עלו ספקולציות רבות על המניעים לרצח והרקע לו, ספקולציות שעירבו את הש"י, את שירותי הביון הנאציים ומסדר סודי בשם "האחים הנאמנים".

לערך המלא

54

טבח יער רומבולה (בלטבית: Rumbula) הוא טבח שאירע בתקופת השואה ביער רומבולה, סמוך לריגה שבלטביה, ובו נרצחו כ-25 אלף יהודים, רבים מהם בני קהילת יהודי ריגה. הטבח ההמוני אירע בתאריכים 30 בנובמבר ו-8 בדצמבר בשנת 1941 (י' בכסלו ו- י"ח בכסלו ה'תש"ב). הקורבנות – כ-24 אלף תושבי גטו ריגה וכאלף יהודים גרמנים שהועברו ברכבת לשדה הקטל. הרצח בוצע על ידי האיינזצגרופן בעזרת משתפי פעולה מקומיים של קומנדו ארייס ויחידות משטרה לטביות. בראש המבצע עמד קצין האס אס פרידריך יקלן. טבח יער רומבולה וטבח יהודי קייב בבאבי יאר (בסוף ספטמבר 1941) נמנים בין פעולות הרצח הגדולות ביותר בשואה עד תחילת פעולתם של מחנות ההשמדה. לאחר מלחמת העולם השנייה, הנצחת השואה כמעט ולא הייתה קיימת בתחומי הרפובליקה הסובייטית של המדינות הבלטיות, שנמשכה עד לשנת 1991. עם זאת, אתר רומבולה בלט בכך שהוא היה כמעט היחיד על שטחה של ברית המועצות לשעבר, שהקהילה היהודית המקומית הצליחה להקים אנדרטה בתחומו. זה קרה לראשונה בשנת 1962, ביוזמתו של היישוב היהודי של ריגה. פעילים של הקהילה היהודית ניגשו תחילה לאתר ומיינו את העצמות, בעזרתו של אחד מחברי הקבוצה שהיה רופא, ל-3 קבוצות לפי מין וגיל (גברים, נשים וילדים), ניקו אותן והכינו אותן לקבורה נאותה. בנובמבר 2002, הוקם אתר הנצחה במקום על ידי השלטונות הלטביים. בכניסה לאתר הוצב פסל של עץ הכורע תחת עול האבנים עליו. בתחילת הדרך פזורים כמה אבני זיכרון, אחת מהן חרוטה בשלוש שפות (עברית, לטבית ואנגלית), והיא התווספה לרגל הביקור הממלכתי הראשון של נשיא מדינת ישראל משה קצב בלטביה בשנת 2005.

לערך המלא

55

ריצ'רד ניקסון

פרשת ווטרגייט הייתה שערורייה פוליטית שהתרחשה בארצות הברית, בין השנים 1972 ל-1974, ואשר הובילה בסופו של דבר להתפטרותו של נשיאה ה-37, ריצ'רד ניקסון. השערורייה הייתה שרשרת של אירועים שהתחוללו במשך כשנתיים: תחילתה בחודש יוני 1972, כאשר התגלו פעולות שננקטו על ידי אנשי ממשל ניקסון, שפרצו למטה המפלגה הדמוקרטית והתקינו בו ציוד האזנה. שיא הפרשה היה חשיפתה של קלטת בחודש אוגוסט של שנת 1974, ובה ראיות חותכות למעורבותו של הנשיא בשערורייה. הסערה הציבורית והמשפטית שהביאה עמה החשיפה גררה מהלך שנועד להביא להדחתו הצפויה של ניקסון, אך הנשיא הקדים את המהלך והתפטר ארבעה ימים מאוחר יותר, ב-9 באוגוסט. מעבר להתפטרות הנשיא וכליאת חלק מעוזריו, לפרשת ווטרגייט היו גם תוצאות עקיפות. הפרשה הובילה לחקיקת חוקים שונים בנושא מימון מפלגות ולשינויים בחוק חופש המידע בשנת 1986. בנוסף, בעקבות הפרשה נחקקו חוקים הדורשים שקיפות בנושאים כספיים של אנשי ציבור ממשלתיים. מאז הפרשה, חשיפת עניינים פרטיים כגון תשלום מסים הפכה מקובלת בקרב בכירים. כמו כן, למיטב ידיעת הציבור, נשיאים הפסיקו להקליט את שיחותיהם. הרושם הלאומי כמו גם הבינלאומי שהשאירה פרשת ווטרגייט היה כה גדול עד שלשערוריות נוספות הוספה הסיומת "גייט", למשל: איראן-קונטרהגייט, ווייטווטרגייט, טרוולגייט, פיילגייט, מוניקה-גייט, אובמהגייט ופיצהגייט בארצות הברית; טונהגייט בקנדה; דיאנהגייט ותאצ'רגייט בממלכה המאוחדת; פמקסגייט וטואלהגייט במקסיקו ועוד.

לערך המלא

56

המשמר הפרטוריאני (בלטינית: cohortes praetoriae) היה יחידת עילית של הצבא הרומי. במשך 300 שנים שימשו חיילי המשמר כשומרי ראש, ובתפקידי מודיעין צבאי, בתחילה עבור בעלי משרות רמות ברפובליקה הרומית, ולאחר מכן עבור קיסרי רומא. אוגוסטוס קיסר היה הקיסר הראשון שהפך את המשמר ליחידת שומרי הראש האישית שלו. היחידה נשאה בתפקיד זה, בשינויים קלים, בשלוש מאות השנים שלאחר מכן. כבר בשלב מוקדם יחסית, צברו מפקדי המשמר כוח פוליטי רב. הם לא נרתעו מלהשתמש בכוחם ובהשפעתם כדי למנות ולהדיח קיסרים, לצבור רכוש, נכסים ומעמד מיוחד בכל זרועות השלטון. על רקע זה, המוניטין של המשמר וחייליו היה מפוקפק מאוד. מקורות היסטוריים בני התקופה, ובהשראתם גם מחקרים מודרניים, מתארים את חיילי המשמר כמפונקים חסרי יכולת צבאית, אשר נהנו מהחיים הנוחים של הבירה, ואת המשמר מתארים כגולם הקם על יוצרו. שיא פעילות מפקדי המשמר, ובמידה מסוימת גם של חייליו, הייתה בתקופת שלטונם של קיסרים חלשים וחסרי יכולת, שהותירו את רסן השלטון בידי דמויות חזקות, והתמכרו למנעמי הארמון ולעיתים למעשי שחיתות. בשנת 312, לאחר תפיסת רסן השלטון באימפריה הרומית, פירק קונסטנטינוס את המשמר הפרטוריאני, הרס את מחנה המשמר הקסטרה פרטוריה ברומא, והביא את הקץ על המשמר הפרטוריאני.

לערך המלא

57

קרב אוסטרליץ

קרב אוֹסְטֶרְלִיץ, הידוע גם כ"קרב שלושת הקיסרים", נערך ב-2 בדצמבר 1805 בין כוחות צרפת שמנו 73,000 חיילים בפיקודו של נפוליאון לבין כוחות רוסים-אוסטרים שמנו כ-85,000 חיילים תחת פיקודו של הגנרל הרוסי קוטוזוב. קרב זה היה המכריע במלחמה השלישית (מתוך שבע) במלחמות הנפוליאוניות, המכונה הקואליציה האנטי צרפתית השלישית. קוטוזוב הודח מפיקודו על הצבא המאוחד כמה ימים לפני הקרב על ידי הקיסר אלכסנדר בגלל התנגדותו למועד הקרב. הוא עדיין שמר על הפיקוד הטקטי בקרב, אך את תוכנית הקרב עבור הקואליציה הגה הגנרל האוסטרי וייראדהר. הקרב נערך סמוך לאוסטרליץ, אז באוסטריה (כיום סלאוקוב, צ'כיה). הקרב הסתיים בניצחון צרפתי מכריע, ששמט את הקרקע מתחת לרגלי הקואליציה. זו התפרקה יומיים לאחר הקרב, עת חתמו האוסטרים באופן חד צדדי על הפסקת אש, ושלושה שבועות לאחר מכן על הסכם שלום. בהסכם זה, הידוע בשם חוזה פרסבורג, הסכימו האוסטרים לשלם פיצויים בסך של כ-40 מיליון פרנק לצרפתים, והסכימו להקמת קונפדרציית ריין, ישות מדינית רופפת של מדינות גרמניה קטנות שקודם לכן סרו למרות אוסטרית. בנוסף לכך, פורקה הקיסרות הרומית הקדושה ופרנץ השני ויתר על תואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה ונותר עם התואר קיסר אוסטריה בלבד.

לערך המלא

58

אוניית המערכה אה"מ "דוכס הברזל" (Iron Duke), אוניית הדגל של ג'ון ג'ליקו בעת הקרב.

קרב יוטלנד היה קרב ימי גדול, היחיד שהתחולל במלחמת העולם הראשונה. הקרב התנהל בין הצי הגרמני הקיסרי לבין הצי המלכותי הבריטי, והתרחש בים הצפוני, מצפון-מערב לחצי האי יוטלנד, ב-31 במאי 1916. היה זה הקרב הימי הגדול ביותר בעידן אוניות השטח (להבדיל מנושאות מטוסים וצוללות), ואחד מן הגדולים בהיסטוריה של הקרבות הימיים, הן מבחינת מספר כלי השיט שהשתתפו בו משני הצדדים, והן בקוטר ובעוצמת התותחים שהופעלו בו. הקרב הסתיים בניצחון טקטי לצי הגרמני, שהצליח לחמוק מן הצי הבריטי ולהסב לו אבדות כבדות יותר מאשר אלו שנגרמו לו. הציבור והצבא הבריטי קיוו לקרב שבו יושמד הצי הגרמני כולו, בסגנון קרב טרפלגר; תוצאות הקרב היו רחוקות מלהיות מכריעות, במקרה הטוב, ולא היה שום סימן להשמדת הצי הגרמני. האשמה הוטלה על ג'ליקו, שנתפס כזהיר והססן יתר על המידה, ובשל כך כמי שהחמיץ הזדמנות חד פעמית להשמיד את אויבו; וזאת, למרות העדיפות המכרעת שממנה נהנה. בטווח הרחוק יותר החלו תוצאות הקרב להיראות באופן שונה. אף על פי שהבריטים לא הצליחו להשמיד את הצי הגרמני, ואף על פי שספגו אבדות כבדות יותר, הרי הצי הבריטי היה זה ששלט בשדה המערכה בסיום הקרב, ואילו הצי הגרמני נסוג לבסיסו. הצי הגרמני לא העז יותר לצאת לקרב נגד הצי הבריטי, למעט שתי גיחות קצרות וכושלות באוגוסט ובאוקטובר, גיחות שהסתיימו תוך כמה שעות כאשר הסתבר לגרמנים שצי הים הגדול יוצא לקראתם, ואז נסוגו במהירות לבסיסם. מטרת המבצע הגרמני בקרב יוטלנד, להשמיד יחידה משמעותית מן הצי הבריטי, לא הושגה.

לערך המלא

59

הכתובת "תיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי" שבאניקרה

תיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי היא כתובת המיוחסת לאוגוסטוס קיסר ובה דיוקן עצמי ופירוט הישגיו של אוקטביאנוס – לימים הקיסר אוגוסטוס, הפרינקפס הראשון של רומא העתיקה, הכתובה בגוף ראשון. הטקסט פותח בתיאור השתלבותו של אוקטביאנוס בפוליטיקה של הרפובליקה הרומית המאוחרת בגיל תשע עשרה (לאחר רצח אביו המאמץ יוליוס קיסר), בה מילא תפקיד "על דעת עצמו" ו"על חשבונו". המהלך שהתחיל אוקטביאנוס ביוזמתו בגיל תשע עשרה קיבל במהרה את ברכתו של הסנאט הרומי – אף כי הברכה ניתנה בכפייה ולא מרצון. משם ממשיך אוגוסטוס ומפרט את כל המשרות והתפקידים שהסנאט והעם הרומי הפקידו בידיו: אף אחד לפניו לא השיג עמדה דומה במדינה הרומית, אף אחד אחר לא השיג ניצחונות רבים כל כך, או קיבל כבוד רב כל כך. בשנה השבעים ושש לחייו, זמן קצר לפני מותו ולאחר שסיים להכניס את התיקונים האחרונים בטקסט של הכתובת, עדיין היה אוגוסטוס הדמות הדומיננטית ללא עוררין בזירה הפוליטית. תחת הנהגתו של אוגוסטוס הגיעה האימפריה לשיא עוצמתה, יציבותה ויוקרתה – הן בפנים והן בחוץ. כל שרידי הכתובת נמצאו בפרובינקיית גלטיה שבאסיה הקטנה. חלק גדול מהטקסט החרות בכתובת היה מוכר להם: מעשיו העל־אנושיים של אוגוסטוס סופרו שוב ושוב. פקידי הפרובינקיה העבירו בכל מקום במחוז החלטות לכבוד שליטם הרחוק והציבו את פסליו במקומות מכובדים. ליד פסלים אלו הוקמו מזבחות, ולפניהם התכנסו תושבי המחוז מדי שנה כדי להישבע אמונים לו ולילדיו, תוך שהם מבטיחים להגן עליו ולוּ גם במחיר חייהם.

לערך המלא

60

זירת חצי האי האפניני במלחמה הפונית השנייה הייתה זירת הלחימה העיקרית במסגרת המערכה הצבאית בין קרתגו לרפובליקה הרומית. הלחימה בזירה זו נמשכה 15 שנים, החל מפלישת צבאו של חניבעל לחצי האי האפניני (איטליה של היום) בשנת 218 לפנה"ס, ועד לפינוי חצי האי על ידי צבאותיהם של חניבעל ומאגו ברקה, בשנת 203 לפנה"ס. ניתן לחלק את הלחימה בזירת חצי האי האפניני לשני שלבים עיקריים: בשלב הראשון (216–218 לפנה"ס) הייתה היוזמה האסטרטגית בידיו של חניבעל. שלב זה, שהחל עם פלישתו של חניבעל לחצי האי האפניני, התאפיין בשורת ניצחונות בקרבות גדולים מול צבאות רומיים, ניצחונות ששיאם היה בקרב קאנאי, ובמעבר חלק מבעלות בריתה של רומא בחצי האי לצידו של חניבעל. בשלב השני של המלחמה (203–215 לפנה"ס) עברה היוזמה בהדרגה לידי הצד הרומאי, שהצליח להשתלט מחדש על רוב שטח חצי האי האפניני ולדחוק את צבאו של חניבעל לאזור מצומצם בחלקו הדרומי. שלב זה נפתח עם ההתאוששות של רומא מהתבוסה בקרב קאנאי; הוא מתאפיין בהיעדר קרבות גדולים בין הצדדים היריבים, ובאימוץ אסטרטגיה של התשה על ידי ההנהגה הרומאית. שלב זה הסתיים כשצבא קרתגו נאלץ לפנות את מאחזו בחצי האי האפניני בעקבות נחיתת צבאו של סקיפיו אפריקנוס בצפון אפריקה. למרות כישלון ניסיונו של חניבעל להכניע את רומא באמצעות פלישת צבאו לחצי האי האפניני, הוא הצליח להעביר את המלחמה לשטח האויב, ולרתק את הכוחות העיקריים של הצבא הרומאי ללחימה נגדו במשך 15 שנה.

לערך המלא

61

ההוּנים היו קונפדרציה של שבטי נוודים, שהתקיימה החל מהמאה הראשונה לספירה ועד המאה השביעית. שטח מחייתם השתרע על פני מזרח אירופה, הרי הקווקז ומרכז אירופה. מקום הופעתם המתועד הראשון היה ממזרח לנהר וולגה, ממנו נעו מערבה, ומשנת 370 לערך הם החלו לבסס את אחיזתם והשפעתם על מרבית יבשת אירופה. הצבא ההוני התבסס על חיל פרשים מהיר, שעיקר לוחמיו היו קשתים רכובים. ההונים הגיעו לשיא כוחם בתקופת שלטונו של המלך אטילה, ששלט בין השנים 434–445 במשותף עם אחיו בלדה, ועד 453 כשליט יחיד. משנת 445 ועד מותו הפתאומי בשנת 453, פלשו ההונים תחת פיקודו לשטחי האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הביזנטית, בזזו אותם, ואילצו את שני חלקי האימפריה הרומית לשלם להם סכומי כסף נכבדים תמורת שקט לאורך הגבולות. הפשיטות של ההונים נועדו בדרך כלל למטרות שוד וביזה, ולא להשתלטות על שטחים ולהתיישבות בהם. הן היו הרסניות בעיקר לאימפריה הרומית המערבית, שכוחה נחלש מאוד בעקבות תבוסה במלחמת אזרחים עם האימפריה הרומית המזרחית בקרב הנהר הקפוא ובאופן כללי הייתה ענייה יותר מהחלק המזרחי. הפשיטות ההוניות הותירו את האימפריה הרומית המערבית חלשה וחבולה. כתוצאה מכך, נפלה האימפריה הרומית המערבית תוך עשורים ספורים לאחר הפלישות ההוניות תחת לחץ השבטים הגרמאניים. ההונים מעולם לא הכו שורשים, לא התערבו בחיי נתיניהם ולא בנו מערכת אדמיניסטרטיבית שלטונית על פי הדוגמה הרומית, אלא הסתפקו בסחיטה בהיקפי ענק. כתוצאה מכך, עם מות אטילה והתפוררות הכוח הצבאי המלכד, התמוססו הישגיהם הטריטוריאליים והאימפריה התפוררה. צאצאיו של אטילה המשיכו לשלוט בחלקים שונים של ערבות מזרח אירופה עד סוף המאה השישית, ושליטים הנושאים שמות האופייניים לראשי שבטים הוניים שלטו באזורים שונים בקווקז עד תחילת המאה השמינית לספירה. הדּוֹגְמָה הנוצרית ראתה באטילה ובהונים שוט שבאמצעותו מעניש אלוהים את עובדי האלילים, הכופרים והחוטאים. תוך זמן קצר יחסית הם נותרו כזיכרון קולקטיבי אירופאי המקביל למלחמת בני אור בבני חושך, והשם "הונים" נחרט בזיכרון כתיאור של המון ברברי הזורע הרס וחורבן.

לערך המלא

62

משה דיין

משה דיין (20 במאי 1915 - 16 באוקטובר 1981). מצביא, מדינאי, ואיש ציבור ישראלי. ממפקדי "ההגנה", הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, במהלך מבצע קדש. היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. שימש בתפקיד שר הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. תרם תרומה משמעותית להסכם השלום עם מצרים כאשר שימש כשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין. משה דיין סימל באישיותו את טיפוס ה"צבר", בן ההתיישבות העובדת, האוחז בידו האחת ברובה, ובשנייה במחרשה. כרמטכ"ל, נתפס דיין כאחד ממעצבי רוחו ודמותו של צה"ל כצבא חזק בעל אוריינטציה אקטיביסטית. כשר הביטחון נתפס דיין בעיני הציבור כאחד מהאחראים לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אך גם כאחראי עיקרי ל"מחדל" במלחמת יום הכיפורים, וכמידת ההערצה שחש כלפיו הציבור לפני המלחמה, כך הייתה מידת השבר האישי והציבורי ממנו בתקופה שלאחריה. דיין השכיל להתגבר על המשבר, ובערוב ימיו, כשכיהן כשר החוץ, תרם מניסיונו, מכושרו המדיני והאינטלקטואלי, לעיצוב דמותו של הסכם השלום עם מצרים. דיין האיש, תפיסתו המדינית והביטחונית, וכן אישיותו יוצאת הדופן והשנויה במחלוקת, היו בעלי השפעה רבה על מדינת ישראל בשלושת העשורים הראשונים לקיומה.

לערך המלא

63

פלאוויוס קלאודיוס יוליאנוס (בלטינית: Flavius Claudius Iulianus), המכונה יוליאנוס הכופר, היה קיסר רומא בין השנים 361 ל-363. יוליאנוס, הקיסר הרומאי הפגאני האחרון, רפורמטור שניסה לשנות את מהלך ההיסטוריה של רומא הנוצרית ושל מערכות השלטון הרומאיות. איש אשכולות, פילוסוף וסופר. הרפורמות שיזם והספיק לממש נעשו מתוך אמונה עמוקה כי התלאות ומלחמות האזרחים, שאפיינו את האימפריה מאז המאה השלישית, נבעו מאובדן דרך וזניחת המסורת הרומאית העתיקה. הוא היה בן לשושלת של קונסטנטינוס הגדול, הקיסר הרומאי שהפך את הנצרות לדת המדינה של האימפריה הרומית, ובילדותו ניצל מטיהור שערכו יורשי קונסטנטינוס. תהליכים היסטוריים רוממו אותו מסטאטוס של נסיך מנודה לקיסר תחת שלטונו של קונסטנטיוס השני ולאחר מכן לשליט בלעדי של האימפריה, האחרון לשושלת בית קונסטנטינוס. במהלך שנת 363 הוביל יוליאנוס מסע מלחמה נגד האימפריה הסאסאנית, ולאחר סדרת הצלחות ראשוניות נהרג בקרב מכריע. הצבא הרומי נאלץ לסגת תחת הסכם כניעה משפיל, והרפורמות בוטלו. בדברי הימים של הנצרות הוא זכה לכינוי "הכופר", ומותו הפתאומי בחרב אויביו תואר על ידי הכנסייה הנוצרית כעונש אלוהי על כפירתו. בהיסטוריה היהודית מופיע יוליאנוס כמי שפעל לבנות את בית המקדש מהריסותיו כחלק מקריאה לגולים היהודים לחזור לציון ולחדש את הפולחן בירושלים.

לערך המלא

64

מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס (בלטינית: Marcus Aurelius Antoninus Augustus) ‏203 בקירוב – 11 במרץ 222, היה שליט רומא בשנים 218–222. ידוע בשם אֶלַאגַבַּאלוּס (בלטינית: Elagabalus) או הֶלְיוֹגַאבַּלוּס (בלטינית: Heliogabalus), על שמו של אל שמש שמרכז הפולחן שלו היה בעיר אמסה, מקום הולדתו של אלאגבאלוס. הוא שימש מילדות ככוהן העליון לאל השמש. בשנת 218, בגיל 14 בלבד, הועלה לכס השלטון על ידי סבתו יוליה מאיסה ואמו יוליה סואימיאס כחלק ממהלך להחזרת השלטון לידי השושלת הסוורית. אלאגבאלוס הועלה לתפקידו על מנת שישמש כשליט-בובה, דמות ציבורית של שליט עבור סבתו ואמו שתכננו להחזיק הלכה למעשה במושכות השלטון. אלאגבאלוס ישב על כיסא השלטון במשך 4 שנים בלבד. תקופה קצרה זאת הייתה סוערת במיוחד. הוא פעל מיידית עם כניסתו לרומא לקדם את פולחן אל השמש אלגבאל ושם אותו בראש הפנתיאון הרומאי, הוריד את האל יופיטר ממרום מעמדו כאל החשוב והעיקרי – מהלך חסר תקדים שלווה בנישואים שערורייתיים לבתולה וסטלית. במהלך שלטונו הוא ניהל חיי הוללות שכללו נישואים וגירושים ממספר נשים לצד נישואים לגבר. הוא התמקד בקידום הרפורמה הדתית בראשותו והותיר את השלטון באימפריה בידי אמו וסבתו. בשנת 222 נרצחו אלאגבאלוס ואמו על ידי חיילים מהמשמר הפרטוריאני ושרביט השלטון הועבר על ידי השליטות האמיתיות לידי בן-דודתו אלכסנדר סוורוס. המידע על חייו ותקופת שלטונו הקצרה נלקח בעיקר מכתבי היסטוריונים רומאיים בני זמנו. היסטוריונים אלה, שכתביהם מכילים מידע חלקי ולעיתים סותר, מגלים יחס עוין ביותר כלפי הקיסר הצעיר ומתארים אותו כדוגמה לשליט הרע, אדם חלש וחסר מידות מוסריות, שנכנע לדחפים המיניים שלו. תיאורים אלה השפיעו על הדרך בה כתבו על אלאגבאלוס היסטוריונים של העת החדשה. למרות המוניטין ואולי בזכותו העניין באלאגבאלוס לא פסק. נכתבו עליו ספרים ומאמרים, שירים ומחזות, נוצרו סרטים וספרי קומיקס והם מציירים את אלאגבאלוס בדרכים שונות.

לערך המלא

65

נקבת השילוח

אספקת המים לירושלים היוותה אתגר חשוב לשליטי ירושלים מיום היווסדה ועד ימינו, וזאת בשל קשיים גאוגרפיים, טופוגרפיים וגאולוגיים. מעיין הגיחון הסמוך לא הספיק לעיר המתפתחת במהירות, ולכן בתקופות קדומות נעשו ניסיונות לאגור מי גשמים, או לנצל את מי המעיינות שבקרבת העיר. החשמונאים לפני אלפיים שנה היו הראשונים שהשקו את ירושלים באמצעות אמת מים, והרומאים בנו אמה נוספת. האמה החשמונאית שימשה במשך דורות, אך אחזקתה דרשה משאבים רבים, והעיר נאלצה "לגַבּות" את עצמה בבורות ובבריכות אגירה. הבריטים היו הראשונים שביססו את מערכת המים בירושלים על משאבות וצינורות, אך קטיעת אספקת המים לירושלים בעת המצור על העיר במלחמת העצמאות הוכיחה עד כמה ירושלים פגיעה מבחינה זו, גם בעת המודרנית.

לערך המלא

האמה התחתונה היא אמת מים מהתקופה החשמונאית, שהובילה מים מאזור בית לחם לירושלים בתוואי מפותל של כ-23 קילומטרים. המים נועדו לשמש את אוכלוסיית ירושלים הגדולה, שהוכפלה ואף שולשה בימי העלייה לרגל לבית המקדש. ייחודה של האמה הוא בהיותה מפעל המים הראשון בתולדות ירושלים שמקורותיו שכנו הרחק ממנה. הקמת האמה הייתה מבצע הנדסי מורכב, שכן מקורות המים היו אמנם גבוהים יותר מירושלים, אך הדרך הייתה זרועה הרים ובקעות. הבונים השתמשו אפוא בכלי מדידה שהיו מקובלים בטכנולוגיה של עולם הבנייה הרומי, כמו כורובאטס - מתקן למדידת שיפועים, כך שהמים זרמו בשיפוע מתון ביותר של כפרומיל. האמה התחתונה שימשה את תושבי ירושלים באופן כמעט רציף במשך אלפיים שנה, ויצאה מכלל שימוש רק בתקופת המנדט הבריטי.

לערך המלא

66

משלחת אמונדסן לקוטב הדרומי, 16 בדצמבר 1911

משלחת הקוטב הדרומי היא המשלחת הראשונה שהגיעה אל הקוטב הדרומי הגאוגרפי. מנהיג המשלחת היה חוקר הארצות הנורווגי רואלד אמונדסן, שיחד עם ארבעה אנשים נוספים הגיע אל הקוטב ב-14 בדצמבר 1911. חמישה שבועות לפני שהגיעה אליו משלחת טרה נובה הבריטית בהנהגת רוברט פאלקון סקוט. אמונדסן וצוותו חזרו בשלום לבסיסם, ואילו סקוט וארבעת עמיתיו נספו בדרכם חזרה. אמונדסן הקים את הבסיס האנטארקטי שלו, "פראמהיים", במפרץ הלווייתנים על חומת הקרח הגדולה. לאחר חודשי הכנה, ציוד מצבור והתחלה מוטעית, שהייתה קרובה להסתיים באסון, יצאו הוא ואנשיו בכיוון הקוטב באוקטובר 1911. במהלך מסעם גילו את קרחון אקסל הייברג, שסיפק להם נתיב אל המישור הקוטבי ובסופו של דבר, אל הקוטב הדרומי. בין השאר כללו הישגי המשלחת את החקירה הראשונה של ארץ אדוארד השביעי וסיור אוקיינוגרפי מקיף. אף כי הצלחת המשלחת זכתה לשבחים מכל עבר, סיפור כישלונו ההרואי של סקוט העיב על הישגה. זאת ועוד, היו מי שביקרו את החלטתו של אמונדסן לשמור את תוכניותיו האמיתיות בסוד עד הרגע האחרון. היסטוריוני קוטב מודרניים מכירים ללא סייג במיומנות ובאומץ של קבוצת אמונדסן; בסיס הקבע לחקר הקוטב הדרומי נושא את שמו, יחד עם זה של סקוט. אמונדסן נטבע בזיכרון הקולקטיבי כאחד מגיבורי העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה, שבו עמדו משלחות שונות במבחני כוח סבל קשים על גבול יכולותיהם הפיזיות והנפשיות. 19 חברים במשלחות אלו נספו.

לערך המלא

67

האנייה פאריטה מורידה מעפילים מרומניה בחוף תל אביב

העלייה מרומניה לארץ ישראל, ובהמשך למדינת ישראל, התחילה לפני העלייה הראשונה, שבה יוצאי רומניה, מחובבי ציון, בהנהגת דוד שוב, היו נחשונים, מבוני ראש פינה וזכרון יעקב ונמשכה עד להתרוקנות רומניה מיהודיה.

לא ידוע כמה יהודים עלו מרומניה בתקופה העות'מאנית, אך מסיום מלחמת העולם הראשונה ועד שנת 1995 עלו מרומניה 313,396 יהודים. סיפור העלייה מרומניה, שלא נפסקה אפילו בימי מלחמת העולם השנייה, כולל פרקי גבורה ואסונות, כמיהה ציונית חזקה שגברה על מכשולים רבים ויש בו גם את חרפת המשטרים השונים שהתעללו ביהודים, ניצלו אותם ומכרו אותם תמורת כסף ושווה כסף.

למרות שנשדדו בצורה שיטתית מרכושם, לא הגיעו יהודי רומניה לארץ ישראל בחוסר כל, הם הביאו איתם נכסי תרבות שתרמו ועדיין תורמים לתרבות העברית-ישראלית המתגבשת.

לערך המלא

68

הדף הראשון בחוברת הרשמית של החוק להגנת האומה (בבולגרית)

החוק להגנת האומה היה חוק גזע אנטישמי, שהיה בתוקף בממלכת בולגריה מ-23 בינואר 1941 עד ביטולו ב-5 בספטמבר 1944. החוק דמה במתכונתו לחוקי נירנברג והגביל את זכויותיהם של יהודי בולגריה. הוא תאם את מדיניותו של בוריס השלישי, מלך בולגריה, שבאמצעות ממשלתו והעומד בראשה בוגדאן פילוב נקט צעדי התקרבות לגרמניה הנאצית במטרה לזכות בתמיכתה הכלכלית ובסיועה להשיב לבולגריה את השטחים שנגרעו ממנה במסגרת חוזה ניי בתום מלחמת העולם הראשונה. ב-1935, לאחר הפיכת הליגה הצבאית, נטל המלך בוריס השלישי את מושכות השלטון וריסן את גורמי האופוזיציה למשטרו. שלטונו הפך אוטוקרטי, תוך הסתמכות על סיוע כלכלי וצבאי מגרמניה הנאצית בהיקפים שגדלו בהתמדה. כחלק מתהליך זה, החלה בולגריה לאמץ מדיניות גזע אנטי-יהודית שהוחמרה בהדרגה עד להחלת החוק להגנת האומה. גורמים שונים מקרב האליטה האינטלקטואלית, חברי פרלמנט וראשי הסינוד בבולגריה הביעו את התנגדותם לחוק, אך הוא אושר ברוב גדול בפרלמנט. במסגרת החוק נאסר על קיומם של ארגונים יהודיים שונים והופקע רכושם, הוטל נומרוס קלאוזוס במוסדות להשכלה גבוהה, ונקבעו מכסות העסקה במקצועות חופשיים. במקביל, הצטרפה בולגריה להסכם התלת-צדדי והפכה לאחת ממדינות הציר. בהמשך תוקנו תקנות אשר הובילו בפועל להחרמת רכושם של יהודי בולגריה ולהטלת עבודות כפייה עליהם. בשלב הראשון פעלה הממשלה הבולגרית לקעקע את הבסיס הכלכלי של יהודי בולגריה ובשלב השני גם את הבסיס הקיומי שלהם. ב-10 במרץ 1943 נכשל ניסיון גירוש ראשון של יהודים מבולגריה, וב-26 במאי 1943 גורשו יהודי סופיה אל ערי השדה כהכנה לגירושם אל מחוץ לממלכה, אך גם גירוש זה לא בוצע. בשלהי אוגוסט 1944 בוטל החוק להגנת האומה על ידי ממשלו של איוון בגריאנוב ולביטול ניתן תוקף ברשומות הממלכה תחת ממשלתו קצרת הימים של קונסטנטין מוראבייב. ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה הפיכה פרו-קומוניסטית בבולגריה שהובלה על ידי חזית המולדת. ראשי חזית המולדת נתנו ביטוי פומבי לביטול החוק בכלי התקשורת וברבות השנים נתפסו כגורם שביטל את החוק.

לערך המלא

69

המצור על מלטה, צויר על ידי מטאו פרז ד'אלצ'יו

המצור הגדול על מלטה התרחש ב-1565 כאשר האימפריה העות'מאנית פלשה לאי מלטה שהוחזק בידי מסדר ההוספיטלרים, כחלק ממאבק כולל בין האימפריה העות'מאנית לכוחות נוצריים בים התיכון. לאחר שהצליח סולימאן המפואר לכבוש את האי רודוס מידי ההוספיטלרים ולהבריחם לאירופה ב־1522, קיבלו האבירים את השלטון על האי מלטה מידיו של קארל החמישי. הם ביצרו אותו והחלו מיד להציק לטורקים בשוד ופשיטות על ספינות מוסלמיות תוך שהם מסכנים את נתיבי השיט של הטורקים לצפון אפריקה. במאי 1565 קיבלה האימפריה העות'מאנית החלטה לחסל סופית את המסדר. כוח גדול של כ־30,000 חיילים נחת על חופי מלטה, חודש לאחר מכן נחתו באי עוד 10,000 חיילים טורקים. כוחו של המסדר, שהונהג אז על ידי זא'ן דה לה ולט עמד על כ-600 עד 700 אבירים ועוד כמה אלפי חיילים. בסדרת קרבות שנערכו סביב מבצרי מלטה, ולמרות הנחיתות המספרית של המגינים, נהדפו הטורקים מהאי. המצור הגדול על מלטה הוא נקודת ציון היסטורית חשובה במאבק על השליטה בים התיכון. האי מלטה נשאר בידי המסדר עד שנכבש בידי נפוליאון ב־1798.

לערך המלא

70

מגדל עגול ומגדל מרובע במצודת צלאח א-דין

המבצר הצלבני שימש כעמוד השדרה של מערכת השלטון הצלבנית וחשיבותו חרגה מעבר לתפקידם הצבאי של המבצרים כמגיני דרכים, גבולות וערים. המבצרים שימשו כמרכזים מנהלתיים, כלים להבטחת השליטה והשלטון של האליטה הפרנקית, שתמיד הייתה בעמדת נחיתות מספרית בקרב האוכלוסייה של ארץ הקודש, אשר הייתה עוינת ברובה. שרידי המבצרים הצלבניים בולטים בנוף ארץ ישראל, לבנון, ירדן וסוריה - עדות לתנופת הבנייה חסרת התקדים של שליטי ממלכת ירושלים ויתר המדינות הצלבניות. המדינות הצלבניות התקיימו בזכות ארגון צבאי ייחודי, שנשען על צבא ומערכת ביצורים אדירה שהיא, כדברי פרופסור יהושע פראוור, "החלק המקורי והמרשים ביותר של היאחזות הצלבנים במזרח". הצלבניים שאבו את השראתם בבנית מבצריהם בעיקר מידע אדריכלי אירופאי, אך גם מידע ביזנטי ומוסלמי עשיר שנאסף במהלך מסעי הצלב. הצלבנים לא רק שתכננו ובנו מבצרים ומערכות ביצורים, המהווים סינתזה מוצלחת בין מערב למזרח, אלא גם התעלו על מוריהם ובנו מבצרים ובהם פתרונות מוצלחים, שהפכו בתורם לאבני בניין בסיסיות באדריכלות הצבאית האירופאית של ימי הביניים.

לערך המלא

71

אליזבת השנייה

אליזבת אלכסנדרה מרי וינדזור או המלכה אליזבת השנייה (Queen Elizabeth II), היא מלכת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד ו-15 מדינות נוספות (ראו להלן). היא מכהנת גם כראש חבר העמים הבריטי, בו חברות גם מדינות שהיא אינה מולכת עליהן. מלבד היותה ראש הממלכה המאוחדת וחבר העמים הבריטי, משמשת אליזבת כמפקדת העליונה של הצבא הבריטי וראש הכנסייה האנגליקנית. במקומות מסוימים היא נושאת תארים שונים, בין היתר: דוכסית נורמנדי, דוכסית לנקסטר, הצ'יף הראשי של פיג'י ולורד האי מאן. סמכויותיה רחבות היקף להלכה, אך בפועל אין היא רשאית לעשות בהן שימוש. כמעט כל פעולותיה, בפרט בתחום הפוליטי, נעשות לצרכים סמליים וטקסיים בלבד. לדוגמה, בעת הצגת ממשלה חדשה בבריטניה היא נדרשת לקרוא את הנאום שכתב ראש הממשלה הנבחר כאילו כתבה אותו בעצמה. כהונתה החלה עם פטירת אביה, המלך ג'ורג' השישי, ב-6 בפברואר 1952. היא נישאה בשנת 1947, לנסיך פיליפ, הנושא מאז נישואיהם בתואר "הדוכס מאדינבורו", שכן במקרה שהמלכה מכהנת בתפקיד המונרך, בעלה אינו נקרא מלך.

לערך המלא

72

הפילוסוף הרומי סנקה. כינה את היהודים "שבט נפשע"

שנאת ישראל בעולם היווני-רומי היא שנאת ישראל שהייתה קיימת בעת העתיקה בשטחי הרפובליקה והאימפריה הרומית, ובשטחי העולם ההלניסטי בקרב הפגנים. המגעים בין יהודים לעובדי אלילים צברו תאוצה בעקבות מלחמותיו של אלכסנדר הגדול, אשר הביאו את ארץ ישראל על יהודיה תחת שלטון הלניסטי. קהילות יהודיות גדולות חיו לצד עובדי אלילים בערים גדולות כמו אלכסנדריה ורומא. הסיבות לשנאת היהודים בעולם היווני-רומי שנויות במחלוקת בקרב החוקרים: יש הסוברים כי הייתה זו ההיבדלות היהודית ממגע עם נכרים שגרמה לתיוגם של היהודים כמיזנתרופים ועוינים, בעוד אחרים סוברים שהיו אלו סכסוכים פוליטיים כמו מרד החשמונאים וחיכוכים בין הקבוצות היהודיות והלא-יהודיות בארץ ישראל, סוריה ורומא. היוונים והרומאים הביעו השתוממות ואף לעג כלפי מנהגים יהודיים כמו ברית מילה, הימנעות מאכילת בשר חזיר ושמירת שבת. כנגד היהודים הופצו עלילות שקריות כמו עלילת החמור, עלילת קורבן האדם ועלילת המצורעים, וכן גרסה אלטרנטיבית עוינת לסיפור המקראי על יציאת מצרים.

לערך המלא

73

מלחמת גאליה (בלטינית: Bellum Gallicum) הייתה מלחמת כיבוש, שניהלה הרפובליקה הרומית המאוחרת נגד השבטים הקלטיים השונים בשטח גאליה העתיקה בשנים 58–50 לפנה"ס. המלחמה הסתיימה בניצחון רומאי ובכיבושה של גאליה על ידי הרפובליקה הרומית. יוליוס קיסר, שפיקד על הצבא הפולש, יזם את המערכה במטרה להאדיר את שמו ולזכות ביוקרה הפוליטית המתלווה לכיבוש ולסיפוח שטחים חדשים. במהלך המלחמה ניצל קיסר לתועלתו את הסכסוכים בין השבטים השונים. גאלים רבים אשר שירתו בצבאו, בעיקר בחיל הפרשים, שיתפו עמו פעולה וסיפקו אספקה לצבאו. המלחמה ארכה תשע שנים, ובמהלכן הצליח יוליוס קיסר לכבוש את כל שטחה של גאליה, לפלוש פעמיים לאי הבריטי, לחצות את הנהר ריין, ולהפיל את חיתתו על השבטים הגרמאניים. המלחמה לוותה בהרס רב וגרמה לפגיעה קשה באוכלוסיית גאליה. הצבאות הגאלים הובסו, והתושבים שהתנגדו לכיבוש הרומי נטבחו או נמכרו לעבדות. ההשתלטות על גאליה הסתיימה אמנם בשנת 51 לפנה"ס, אך קיסר נותר בה גם במהלך שנת 50 לפנה"ס. האוצרות שנשדדו מגאליה, ומכירת מקומיים רבים לעבדות, העשירו את קיסר ואת מקורביו. כפי שציפה יוליוס קיסר, המלחמה העלתה את קרנו בעיני הרומאים ושימשה לו קרש קפיצה לעמדת מתחרה בכיר על השלטון. הצבא, שאיתו כבש את גאליה, ראה בו מנהיג נערץ והעניק לו גם את הניצחון במלחמת האזרחים שפרצה שנה מתום המערכה. כתוצאה מכך הפך קיסר לדיקטטור לכל ימי חייו.

לערך המלא

74

מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס אַנְטוֹנִינוּס (בלטינית: Marcus Aurelius Severus Antoninus Augustus), המכונה קַרַקַלָּה (Caracalla;‏ 4 באפריל 188 – 8 באפריל 217) היה קיסר רומא משנת 211 ועד מותו. קרקלה היה בנו הבכור של ספטימיוס סוורוס, ושותף בשלטון על האימפריה החל משנת 198. עם מות האב בשנת 211, קיבלו קרקלה ואחיו גטה את מושכות השלטון כשותפים שווים. בפברואר 212 נרצח גטה בפקודתו של קרקלה, שהפך לשליטה היחיד של האימפריה. קרקלה השאיר את ניהול ענייני האימפריה בידי אימו יוליה דומנה, שנשאה בתואר "אוגוסטה", בעוד הוא מקדיש את זמנו למלחמה על גבולות האימפריה. מסעות המלחמה היו עיסוקו העיקרי, מתוך ניסיון להידמות לאלכסנדר מוקדון. בתקופת שלטונו של קרקלה בוצעו מספר רפורמות, שהחשובה שבהן היא תקנה שנתנה אזרחות רומאית לכל האנשים החופשיים תושבי האימפריה הרומית. היה זה שלב חשוב בהתפתחות המעמד המשפטי של תושבי האימפריה בכללם, אולם לא ברור מה היה ההיקף האמיתי של הרפורמה והשפעתה המעשית. בכל מקרה, ברור שהייתה לה השפעה על אחדות האימפריה. רפורמה אחרת בעלת השפעה ארוכת טווח שנעשתה בתקופת שלטונו הייתה יצירת מטבע חדש, האנטוניאנוס, שהפך למטבע העיקרי של האימפריה במשך מספר דורות. קרקלה עלה לשלטון בזכות אביו, ושמר על מעמדו בזכות נאמנות חיילי הצבא הרומי, שנבעה בעיקר מהטבות מפליגות שניתנו להם. קרקלה העביר את רוב שנות שלטונו בקרב הלגיונות, וזו הייתה סיבה נוספת לנאמנות חייליו. המקורות הרומאיים מתארים בכתביהם דמות שלילית "נלעגת ודוחה" של קרקלה, שליט אכזר חסר יכולת, שחלומותיו לתהילה בשדה הקרב לא תאמו את יכולותיו המוגבלות. ריחוקו של קרקלה מרומא מנע מהעיר ומהאימפריה את התופעות החמורות שאפיינו את שלטונם של שליטים עריצים ששכנו בעיר כגון נרון או קומודוס. בתקופת שלטונו נחשף כוחו והשפעתו ההולכים וגוברים של צבא האימפריה בכלל והמשמר הפרטוריאני בפרט, וההשפעה של תופעות אלו על האימפריה.

לערך המלא

75

קרב שרטון דוגר היה קרב ימי שהתחולל במלחמת העולם הראשונה ב-24 בינואר 1915, בין יחידות צי הים הפתוח של הצי הגרמני ליחידות ה"גרנד פליט" ("הצי הגדול") של הצי המלכותי הבריטי. הקרב התחולל באזור שרטון דוגר (Dogger Bank) שבים הצפוני. שייטת של הצי הגרמני יצאה מנמליה לשרטון דוגר במטרה ללכוד ספינות דיג בריטיות שפעלו באזור. הבריטים ידעו מראש על התוכנית הגרמנית לאחר שפיצחו את צופן השידור שלהם, ושייטת אוניות בריטית יצאה למקום כדי ליירט את הגרמנים. היירוט הבריטי הצליח, והגרמנים סבו על עקבותיהם ונמלטו. במרדף שהתפתח הצליחו האוניות הבריטיות להגיע לטווח ירי, להטביע אונייה גרמנית אחת, ולפגוע קשות בשנייה. אולם טעות בתיאום בין האוניות הבריטיות הביאה לכך שהגרמנים הצליחו לפגוע קשה באוניית הדגל הבריטית ולהוציא אותה מכלל פעולה. טעות בתקשורת בין האוניות הבריטיות הביאה להפסקת המרדף, ושאר האוניות הגרמניות הצליחו לשוב לנמליהן.

לערך המלא

76

ב-28 ביוני 1914 נרצחו ביריות בעיר סרייבו, בירת בוסניה והרצגובינה שתחת שלטון אוסטרו-הונגריה, יורש העצר האוסטרו-הונגרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד ואשתו סופיה, דוכסית הוהנברג. הרוצח, גַברילוֹ פּרינציפּ, בוסני סרבי אחד מחבורה של שבעה בוסנים וסרבים, היה חבר התנועה המהפכנית "בוסניה הצעירה". התנועה שמה לה למטרה לשחרר את קבוצת העמים דוברי השפות הסלאביות הדרומיות בבלקן משליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית ולאחדם במסגרת ישות פוליטית חדשה, שתיקרא "יוגוסלביה". הרצח, שקיבל את הכינוי "הירייה שנשמעה ברחבי העולם", הניע שרשרת אירועים שהביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה חודש לאחריו, ב-28 ביולי 1914, ולכן הוא נחשב ל"יריית הפתיחה של המלחמה". הקליע שנורה על ידי גברילו פרינציפ, המכונה לעיתים "הקליע אשר החל את מלחמת העולם הראשונה", מוצג לראווה במוזיאון בטירת קוֹנוֹפּישטֶה שבצ'כיה. האקדח שבו ירה פרינציפ, יחד עם המכונית שבה נסע הארכידוכס, חליפת המדים התכולה שלבש, כובע הנוצה שהיה לראשו והדרגש עליו שכב בעוד הרופאים מטפלים בו, מוצגים לראווה במוזיאון להיסטוריה צבאית בווינה שבאוסטריה. ב-1920 הועברה גופתו של פרינציפ לסרייבו, ואף הוקמה לכבודו אנדרטה. גילוי האנדרטה נעשה ללא טקס מיוחד בשל העובדה שהעיתונות המערבית לא ראתה זאת בעין יפה. חמישים שנה לאחר הרצח, ב-28 ביוני 1964, נערך בעיר טקס צנוע במהלכו הוסר הלוט מעל ארבעה לוחות-זיכרון עשויים שחם במקום שבו ירה פרינציפ. ספרו הנודע של ירוסלב האשק "החייל האמיץ שווייק", נפתח במילים "ובכן, הרגו לנו את הפרדיננד".

לערך המלא

77

עלילות בעל וענת (ידועות גם בשמות עלילות בעל וכן עלילות בעל ומות) הן אפוס מיתולוגי קדום, המספר את סיפורם של אלי כנען ואוגרית ונחשב למיתוס האוגריתי המרכזי והחשוב ביותר בשירה האוגריתית מהמאות ה-15 עד ה-12 לפנה"ס (תקופת הברונזה המאוחרת). העלילה שופכת אור על אמונותיהם ותפיסותיהם הדתיות של אנשי העיר אוגרית, ועל מחשבותיהם ומנהגיהם של אנשי ארץ כנען. השירה, שהתגלתה בספריית הכהן הגדול בעיר אוגרית, כתובה על שישה לוחות (ועוד כמה שברים) ברמות שימור שונות. הלוחות מקוטלגים באותיות KTU.1.2 עד KTU.1.11. הדמויות המרכזיות בשירה זאת הן: אל – ראש פנתאון האלים הכנענים המתואר בצלמיותיו כדמות מלך היושב על כיסא; בעל – אל הגשם, הסערה והפוריות; אחותו הנאמנה ענת – אלת המלחמה והציד, שמסייעת לו; האל ים – אל הימים והנהרות; מוֹת – אל השאול והמוות. במרכז העלילה מתרחשת מלחמה והתגוששות בין האלים על שליטה ומלוכה בארץ. האלים בעל וענת אחותו נאבקים באלים ים ומות. כאשר גוברים בעל וענת, הכוחות החיוביים, יש לבני האדם חיים, גשם ופריון, וכאשר גוברים ים ומות, שהם כוחות שליליים חזקים, סובלים בני האדם מבצורת, מעקרות, ממגפות, מהצפת נהרות ונחשולי מים, וממוות. ים נתפס בשירה כאל דמוני במיוחד, שעוזריו הן מפלצות ים נוראות.

לערך המלא

78

תעודות אל-יָהוּדוּ (Al-Yahudu) הן קובץ של כ-200 לוחות טין מהמאה השישית והחמישית לפנה"ס, ובהם מידע בלתי אמצעי על חיי גולי ממלכת יהודה בבבל לאחר חורבן בית ראשון. הלוחות כתובים בכתב יתדות, בניב בבלי של השפה האכדית. התעודות עוסקות, רובן ככולן, בסוגיות משפטיות ומִנהליות, כגון תשלום מסים, הלוואות ועסקאות כלכליות. בעשרות תעודות ניכר מוצאם ה"יהודאי" (מתושבי ממלכת יהודה) של הצדדים להסכמים המשפטיים על פי מאפייני שמם. כינויו של האוסף נקרא על שם היישוב המרכזי המוזכר בתעודות אלה, אל-יהודו (בבלית: "עיר יהודה"). התעודה הקדומה ביותר באוסף מתוארכת לשנת 572 לפנה"ס, כ-15 שנה לאחר חורבן בית המקדש, עדיין בתקופת שלטונו של נבוכדנצר השני בבבל. התעודה האחרונה באוסף מתוארכת לשנת 477 לפנה"ס, תקופת שלטונו של חשיארש הראשון (ככל הנראה אחשוורוש), מלך פרס, כ-60 שנה לאחר תחילת שיבת ציון וכ-20 שנה לפני עליית עזרא הסופר לפחוות יהודה.

לערך המלא

79

אוניית הצי הגרמני הקיסרי אריאדנה בעת הקרב

קרב מפרץ הלגולנד היה הקרב הימי הראשון בין הצי הגרמני הקיסרי והצי המלכותי הבריטי במלחמת העולם הראשונה. הקרב התחולל ב-28 באוגוסט 1914 במפרץ הלגולנד מול חופה הצפוני של גרמניה, ובו ניסו הבריטים ליירט את הפטרולים הגרמניים בים הצפוני.

הבריטים תכננו להציב מארב למשחתות הגרמניות שסיירו דרך קבע באזור, באמצעות צוללות, משחתות וסיירות קלות. כוח נוסף של סיירות קלות חיפה ממרחק רב יותר, והכוח הבריטי כולו קיבל סיוע משייטת של סיירות מערכה שהמתינה במרחק. הקרב כולו התנהל בתנאי ערפל ואובך שהקשו על שני הצדדים. הקרב הסתיים בניצחון בריטי: הוטבעו ארבע אוניות גרמניות, שלוש סיירות קלות ומשחתת, ונפגעו שלוש סיירות קלות גרמניות נוספות. מניין ההרוגים הגרמניים עמד על 712; עוד 149 נפצעו ו-336 מלחים נשבו על ידי הבריטים. הבריטים סבלו אבדות קלות בהרבה, ורק סיירת קלה אחת שלהם נפגעה. דעת הקהל הבריטית ראתה בקרב ניצחון גדול, אם כי בתכנון הקרב נעשו טעויות רבות, וגם במהלכו היו הבריטים בני מזל שלא ספגו אבדות רבות בהרבה. מאידך ניהול הקרב הגרמני היה שגוי, והוביל לתבוסתם. קיסר גרמניה, וילהלם השני, הושפע מאד מתוצאות הקרב, ובעקבותיו אסר על הצי הגרמני לצאת לפעילות ללא אישורו.

לערך המלא

80

מערכות המסתור של בר כוכבא הן חללים תת-קרקעיים חצובים בסלע, המקושרים זה לזה במעברים נמוכים וצרים, שמצויים בשפלת יהודה ובגליל. על-פי המחקר נחצבו מערכות אלו בידי אנשי צבאו של בר כוכבא כהכנה למרד שניהלו היהודים נגד האימפריה הרומית בשנים 135-132. מערכות המסתור היו ידועות למקומיים במשך מאות שנים, ונחקרו לראשונה באופן מסודר בידי הקרן לחקר ארץ ישראל במאה ה-19. תיארוכן למרד בר כוכבא נקבע רק בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20, ונכון ל-2008 רק מעטות מהן נחקרו ביסודיות, ובשפלת יהודה, למשל, נבדקו ומופו פחות מרבע מכלל מערכות המסתור הידועות. בסך הכול ידועות היום למעלה מ-300 מערכות מסתור, שהתגלו בקרבת כמאה יישובים ואתרים בשפלת יהודה, ובכשלושים וחמישה יישובים בגליל.{{הערה|בגליל עמדו על פי שחר מספר המערות ב-2003 ל-20, ב-2008 קלונר, זיסו ושחר דיווחו על 27 מערות מסתור, וב-2009 דיווח שבטיאל על 65 מערות מסתור ב-35 אתרים בגליל. במחקר מסכם שפורסם בשנת 2019 סיכם ינון שבטיאל את מחקר הגליל והצביע על מאות מערות מפלט, המכונות בפיו "מקלטי מצוקים", ומעל ל-74 מערכות מסתור ברחבי הגליל הדומות לחלוטין לאלו שבארץ יהודה. לדעת המחבר, רוב מכלולי מערות אלו היו בשימוש או הוכשרו על ידי יהודים לזמני מצוקה, והן תואמות לזמני המצוקה בתקופת המרידות ברומאים בתקופה הרומית

לערך המלא

81

שבויים בריטים בדנקרק

המערכה על צרפת הוא השם שניתן לפלישתה של גרמניה לצרפת ולארצות השפלה במלחמת העולם השנייה, שהחלה ב-10 במאי 1940, ארכה כחודש וחצי והסתיימה בכניעת הצבא הצרפתי. צרפת חולקה לשטח כיבוש גרמני בצפון ובמערב, שטח כיבוש איטלקי זעיר בדרום-מזרח, ושטח שכונה צרפת של וישי שבו שלטה ממשלה של משתפי פעולה עם גרמניה בראשות אנרי פיליפ פטן ופייר לאוואל. במערכה על צרפת היה הוורמאכט בשיאו. תורת הלוחמה הממוכנת החדישה, הבליצקריג, הביאה לתבוסה מכרעת של צבא, שנחשב לאחד החזקים בעולם, בתוך שישה שבועות. היטלר היה לאדונה של אירופה היבשתית, מחוף האוקיינוס האטלנטי ועד לגבולה של ברית המועצות. הייתה זו אחת מנקודות השפל של המלחמה עבור בעלות הברית, כאשר נראה היה שאין צבא בעולם המסוגל לעצור את דיוויזיות הפאנצר בתנופתן. הישגים צבאיים אלו של הוורמאכט לא מונפו לכדי הישג מדיני ועדיין, הלחימה במערכה על צרפת נחשבת לאחד ההישגים הצבאיים הגדולים, ולאחת המערכות המכריעות בתולדות הלחימה המודרנית.

לערך המלא

82

סמנתה סמית'

סמנתה ריד סמית' (29 ביוני 1972 - 25 באוגוסט 1985) הייתה תלמידת בית ספר אמריקאית ממדינת מיין שזכתה לפרסום בינלאומי בתקופת המלחמה הקרה לאחר שבשנת 1982 כתבה מכתב למזכיר הכללי החדש של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, יורי אנדרופוב, וקיבלה ממנו תשובה אישית, שכללה הזמנה לבקר בברית המועצות.

מכתב התשובה של אנדרופוב חולל קרקס תקשורתי. כתבות בנושא התפרסמו ברשתות הטלוויזיה הגדולות בארצות הברית, ומיטב אישי התקשורת של התקופה, כדוגמת טד קופל וג'וני קארסון, ערכו ראיונות עם סמית'. ב-7 ביולי היא טסה למוסקבה עם הוריה, ושהתה שם שבועיים כאורחת של אנדרופוב. סמית' חזרה לארצות הברית ב-22 ביולי 1983 והתקבלה כגיבורה במדינת מיין. היא הוגדרה כ"שגרירה של רצון טוב" וסוקרה בהרחבה על ידי כלי תקשורת בשתי המעצמות. סמית' נודעה כ"שגרירה האמריקאית הצעירה ביותר" והשתתפה באירועים של פעילי שלום ביפן. היא כתבה ספר על הביקור ביחד עם אביה ושיחקה בסדרת טלוויזיה. נהרגה בגיל 13 בהתרסקות מטוס נוסעים.

לערך המלא

83

הרכבת האווירית לסטלינגרד (בגרמנית: Stalingrad Luftbrücke) הייתה ניסיון כושל של הלופטוואפה להעביר אספקה בדרך האוויר לכ־300 אלף חיילים של מדינות הציר, שכותרו בידי כוחות הצבא האדום בחורף 1942–1943 באזור העיר סטלינגרד שבדרום ברית המועצות במסגרת קרב סטלינגרד. במהלך המבצע האווירי, שהחל בסוף נובמבר 1942 וארך למעלה מחודשיים, סיפקו מטוסי התובלה הגרמניים כמויות גדולות של ציוד ואספקה לכוחות הנצורים, ופינו עשרות אלפי פצועים מכיס סטלינגרד, אך לא היו מסוגלים לספק את כל צרכיה של הארמייה השישית המכותרת. חוסר יכולתו של חיל האוויר הגרמני לעמוד במשימה שנטל על עצמו, יחד עם כישלון הניסיון הקרקעי לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית ולחבור אל כוחות הארמייה השישית (מבצע סערת חורף), חרץ את גורל הכוחות הגרמניים ב"כיס סטלינגרד", ושרידיהם נאלצו להיכנע ב־2 בפברואר 1943. במהלך המבצע ספג מערך מטוסי התובלה של הלופטוואפה אבדות כבדות.

לערך המלא

84

תחיית הלשון העברית היא תהליך שהתחולל באירופה ובארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, ובמהלכו הפכה השפה העברית מלשון כתובה וליטורגית, המשמשת בעיקר לצרכים דתיים או ספרותיים, ללשון מדוברת, רב-מערכתית ולאומית. תהליך זה לא היה תהליך לשוני גרידא, אלא הוא השתבץ במערכת רחבה של תהליכים שחלו בעם ישראל באותה תקופה, ובעיקר במהפכה הציונית ובהתפתחות היישוב העברי החדש בארץ ישראל. תהליכים אלה הביאו, בסופו של דבר, להקמת מדינת ישראל כמדינה לאומית עברית. השם "תחייה" אינו שם מדויק לתהליך זה, משום שלפי רוב ההגדרות העברית לא הייתה לשון מתה לפני התהליך; נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות גם לפני תחילת התהליך. עם זאת, התהליך הוא יחיד במינו. הבלשנות המודרנית אינה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא הייתה מדוברת כשפת אם הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב-מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן של כמה עשרות שנים בלבד (מוכרים כמה תהליכים שבהם לשון שהייתה מדוברת בפי מיעוט הפכה ללשון כללית). התהליך הביא גם לשינויים לשוניים בשפה. אף שבתודעתם של מחוללי התהליך הם רק המשיכו את השימוש בשפה "מהמקום שבו נפסקה חיותה", הרי לאמיתו של דבר הם יצרו מצב לשוני חדש, שמאפייניו שאובים גם מן השפה העברית על כל תקופותיה וגם מן השפות האירופיות שעל רקען התחולל התהליך, למשל היידיש (במידה מסוימת גם מן הארמית התלמודית, הערבית ושפות נוספות). הלשון החדשה שנוצרה היא העברית הישראלית בת-זמננו.

לערך המלא

85

פרשת הסרג'נטים היא פרשת חטיפתם של שני סמלים (סרג'נטים) בריטים על ידי האצ"ל ותלייתם בחורשה בנתניה (שכיום נקראת "חורשת הסרג'נטים", בעקבות הפרשה) במהלך חודש יולי 1947. המעשה נעשה כנקמה על תלייתם של שלושה לוחמי האצ"ל על ידי הבריטים. מאז אירוע זה הפסיקו הבריטים לתלות לוחמי מחתרת יהודים. הפרשה עוררה הד תקשורתי נרחב, ספגה גינויים מחוגים רבים בעולם היהודי, הביאה לפגיעה בחמישה יהודים כנקמה והוליכה לפרעות נגד יהודים בבריטניה. לפי היסטוריונים אחדים, גרמה הפרשה (ביחד עם פעולות נוספות של האצ"ל) לבריטים להפוך לנחושים יותר בהחלטה לוותר על המנדט. אך במקביל חיזקה דעת קהל שלילית כלפי היישוב היהודי. פרשת תליית הסרג'נטים נמנית, ביחד עם פיצוץ מלון המלך דוד וליל ההלקאות, כאחת הפעולות שפגעו ביותר ביוקרת השלטון הבריטי. על-פי דעות שונות היוו פעולות אלו אחד הגורמים להסתלקות או לזירוז פינויים של הבריטים מארץ ישראל. אחרים רואים בה גורם שפגע בעמדות היישוב ובסיכוייו למדינה. הוועדה המיוחדת של האו"ם לעניין ארץ-ישראל, ועדת אונסקו"פ, שפעלה בארץ באותו הזמן וביקשה מכל הצדדים שלא להיגרר לפרובוקציות שישפיעו על עבודתה, לא יכלה להתעלם ממאורעות אלו. בנוסף, בזמן שבו התרחשה פרשת הסרג'נטים, התרחשה פרשה אחרת - פרשת אוניית המעפילים "אקסודוס", שעל סיפונה הטלטלו כ-4,500 ניצולי השואה יהודים אשר שלטונות המנדט הבריטי מנעו את כניסתם לארץ. שתי הפרשות הללו, שהתחרו ביניהן על תשומת הלב התקשורתית ודעת הקהל העולמית, תרמו ככל הנראה להחלטת הוועדה המיוחדת על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל.

לערך המלא

86

חותם מלכותי של פרידריך השני

פרידריך השני (26 בדצמבר 1194 - 13 בדצמבר 1250) לבית שטאופן (הוהנשטאופן) היה אחד השליטים הבולטים בימי הביניים, יוצא דופן בכל היבט ובכל קנה מידה לבני דורו. דמותו הייחודית הייתה שנויה במחלוקת בין בני דורו והיא ממשיכה לעורר מחלוקות בקרב חוקרים והיסטוריונים מאז ועד היום. פרידריך נודע כפטרון וכתומך המדעים והאמנויות - איש אשכולות, שהצליח לשלב בין המזרח המוסלמי והמערב הנוצרי. פרידריך היה בנם של היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה וקונסטנס מסיציליה. מאביו ירש את הזכות (על ידי בחירת אלקטורים) לשבת על כס קיסר האימפריה הרומית הקדושה כיורש העצר של בית הוהנשטאופן. בנוסף לתואר זה, נשא פרידריך גם בתארים של מלך ירושלים, איטליה, בורגונדיה וסיציליה. פרידריך השני עמד במרכזה של סדרת עימותים עם הכס הקדוש. הסכסוכים נסובו על אינטרסים מנוגדים באיטליה ועל מאבקי שליטה וכוח בין הרשות החילונית לכנסייה. שיאם של עימותים אלו היה בנידוי שהוטל על הקיסר פעמיים על ידי האפיפיור. האפיפיור גרגוריוס התשיעי אף הרחיק לכת וכינה אותו אנטיכריסט. עימותים אלו הובילו, בסופו של דבר, לקיצו של בית הוהנשטאופן ולהתפוררות האימפריה. בהיסטוריה של ארץ ישראל ידוע פרידריך השני כמי שעמד בראש מסע הצלב השישי, מסע צלב ללא קרבות, שבו חזרה ירושלים לשלטון הצלבנים בתום משא ומתן עם הסולטאן המצרי.

לערך המלא

87

החיילים היהודים בחיל הספר העבר-ירדני היו כמה מאות יהודים ששירתו ביחידת הזַ'נדַרמֶריה של הצבא הבריטי, רובם ככולם בתפקידים תומכי לחימה. בשנות העשרים ובשנות השלושים של המאה ה-20 מנה מספרם של חיילים אלה עשרות בודדות, מתוך מאות חיילים בכל החיל. בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיע מספרם לכ-150–200 מתוך כ-3,000 חיילים בכל החיל. היהודים ששירתו בחיל הספר העבר-ירדני היו שותפים לכל פעילויותיו הן בארץ ישראל והן מחוצה לה, עת הגיעו למקומות כמו צפון סוריה ובנדר עבאס שבאיראן. הקצינים היהודים הבודדים ששירתו בחיל שימשו בתפקידי מטה כמו קצין מנהלה ראשי והוטרינר הראשי. אחד המקומות שבהם היה שיעורם של היהודים בקרב אוכלוסיית החיילים הכללית גבוה, היה מפקדת החיל שבזרקא שבעבר הירדן, שם הייתה ממוקמת גם סדנת הרכב המרכזית של החיל ששירתה גם את כלל כוחות בעלות הברית.

לערך המלא

88

השוֹמֵר היה ארגון הגנה ביישוב היהודי בארץ ישראל, שפעל בשנים 1909–1920. הארגון הוקם על ידי אנשי ארגון בר גיורא, ומטרתו המוצהרת הייתה "כיבוש השמירה" ו"כיבוש העבודה". כלומר: לימוד עבודת האדמה והמלאכות שבכל ענף ומקצוע, והעדפת העסקת יהודים על פני פועלים שאינם יהודים. בשיא פעילותו, בשנת 1913, מנה הארגון כ-100 חברים וכ-300 שכירים יהודים, וריכז את השמירה ב-13 מושבות בארץ ישראל. לאחר פירוק "השומר" בשנת 1920, השתתפו חברי הארגון בהקמת "ההגנה", גדוד העבודה, מחתרת הקיבוץ החשאי, ותרומתם ניכרה בהקמת הפלמ"ח, וצבא ההגנה לישראל. לארגון "השומר" חלק במורשת הציונית בשל עקרונות 'כיבוש העבודה' וככוח מגן בהקמת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. ארגון "השומר" הצליח ביעדו העיקרי: שמירה עברית ביישוב בארץ ישראל, והוכיח את יכולתו ואת ערכו של "השומר" העברי. "השומר" לא הצליח לקבל את השמירה בכל היישובים העבריים בארץ ישראל, ואף נאלץ לעזוב את המושבות הגדולות חדרה ורחובות בעקבות חילוקי דעות; אך השמירה העברית הונהגה ונשארה בידי שומרים עבריים. החוקר מרדכי נאור העריך כי "מייסדי "השומר" וותיקיו, שכה היטיבו לפעול ולהפעיל בשנותיו הראשונות של הארגון, לא הצליחו להשתלב במנהיגות הפוליטית והביטחונית בימי המנדט הבריטי ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. למנהיגים שצמחו מקרב אנשי העלייה השנייה (להוציא את יצחק בן-צבי) לא היה יחס חם ל"השומר" בשנות פעילותו, וחלק מהם אף התנכרו לאנשיו בשנים מאוחרות".

לערך המלא

89

סעודת הניצחון של ויליאם הכובש, לאחר ניצחונו בקרב הייסטינגס בשנת 1066 וכיבוש אנגליה, פרט מתוך שטיח באייה, מסוף המאה ה-11

תזונת ימי הביניים הוא מונח המתאר את נוהגי האכילה, המאכלים ומוצרי המזון הבסיסיים ואופני הכנת המזון באירופה ובמזרח התיכון בימי הביניים - התקופה שנהוג לתחום אותה בדרך כלל מנפילתה של האימפריה הרומית (המאה ה-5) ועד תחילת תקופת הרנסאנס (המאה ה-16). על אף הגוונים הרבים והפנים הרבות של מטבחי האזורים השונים באירופה של ימי הביניים, ניתן לאפיין את הדגנים בכלל ואת הלחם בפרט, כמאכל העיקרי של תושבי אירופה בתקופה זו. ירקות גודלו בסמוך לבתי הצמיתים על מנת לגוון את הארוחה שהייתה מורכבת כמעט תמיד מדייסת דגנים וירקות. הבשר נחשב מאכל מותרות במרבית ימי הביניים, כמו גם ממתיקים שונים (דבש או סוכר) ותבלינים, שהיו בדרך כלל נחלתם של העשירים בלבד. החל מהמאה ה-9 ועד המאה ה-11 השתלטו הערבים על נתיבי המסחר בים התיכון ועל מרבית נמליו. הסחר בים התיכון פסק כמעט לחלוטין בשל שוד ימי, ומיעוט הסחר הביא לשימוש בשיטות רבות של שימור מזון. רק עשירים מופלגים יכלו לייבא תבלינים לגיוון המזון, ולכן בדרך כלל רק מטבחי בתי האצולה הגבוהה, ראשי הכנסייה ובתי המלוכה באירופה היו נתונים להשפעות חוץ-אירופיות.

לערך המלא

90

שיגעון הג'ין (באנגלית: The gin craze) הוא השם שניתן לתופעה באנגליה במאה ה-18 של עלייה דרמטית בצריכת משקאות אלכוהוליים מזוקקים המבוססים על דגנים, שכונו כולם "ג'ין", לבהלה החברתית שהתפשטה בעקבות תופעה זו ולמאמצי הממשל לשלוט בצריכת הג'ין ולהסדירה. התופעה הורגשה במיוחד בלונדון בשנים 1720–1751. הפופולריות של הג'ין גברה בעקבות המהפכה המהוללת. ויליאם השלישי רצה להגדיל את ההכנסה ממסים על משקאות אלכוהוליים ובאותה העת להגביל את צריכת הברנדי המיובא מצרפת. בהתאם, הוא הטיל מכסים כבדים על ייבוא משקאות חריפים מצרפת והסיר את הרגולציה על ייצור ג'ין מקומי. בעלי האדמות תמכו במדיניות, שהגדילה את הביקוש לדגן, בייחוד בשוק לשעורה שסבל מעודף היצע. מבחינה תרבותית, החשיבו תושבי לונדון את הג'ין למשקה "פרוטסטנטי ופטריוטי", בניגוד לברנדי הצרפתי שנתפס כ"קתולי". הג'ין היה פופולרי בקרב כל המעמדות באנגליה ובקרב שני המינים, אך מבקרי התופעה דאגו במיוחד מצריכת אלכוהול בקרב נשים ועניים. התופעה נתפסה כבעיה חברתית, שמובילה להידרדרות מוסרית, בעיות בריאות, אלכוהוליזם, נזקים לתינוקות שנולדו לנשים ששתו אלכוהול בהיריון והזנחת ילדים. הבהלה הביאה למספר חוקים שניסו לשלוט בייצור ובמכירת הג'ין.

לערך המלא

91

בניין פינתי בסגנון אוסמני ברחוב ראומור. מראה אופייני של שדרה לאחר תוכנית אוסמן להתחדשות פריז

תוכניתו של אוסמן לחידוש פני העיר פריז הייתה מבצע תכנון עירוני נרחב שהובילו נפוליאון השלישי ומושל מחוז הסן, הברון ז'ורז'-אז'ן אוסמן, בין השנים 1852 ל-1870. תוכנית זו שינתה את פני רחובותיה של פריז והפכה אותה לעיר בצורתה המוכרת עד היום.

הפרויקט הקיף את כל היבטי התכנון העירוני, החל משינוי מרכז העיר ועד לקביעת אופיים והיקפם של המחוזות הסובבים את פריז. במהלכו נהרסו חלקים ישנים של העיר, ושדרות ורחובות חדשים נבנו תחתיהם, הוצאו צווים והותקנו תקנות שקבעו את מראה חזיתות הבתים, הסדירו את פעולת מערכת הביוב של העיר ומערכות המים שבה, וכוננו פארקים, גנים ציבוריים ואנדרטאות רבות רושם. העבודות זכו למבקרים רבים בני אותו הזמן, אך ביקורתם נשתכחה במהלך מרבית המאה ה-20, בשל הצלחתן להפוך את העיר לבירה מודרנית. עם זאת, בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה הועלתה מחדש ביקורת נגד מפעלו של אוסמן, כחלק מהטלת ספק כללית בתפקידו של התכנון העירוני. גם כיום פועלו של אוסמן ניכר ומשפיע על חיי היום-יום של תושבי הכרך, כמו גם על הדימוי הרווח של פריז בתרבות הפופולרית.

לערך המלא

92

דוברי קוד (באנגלית: Code talkers) היו אנשים שבמהלך המאה ה-20 עשו שימוש בשפות שהשימוש בהן לא היה נפוץ, כאמצעי להעברת שדרים סודיים בזמן מלחמה. כיום המונח מקושר בדרך כלל לחיילי הכוחות המזוינים של ארצות הברית שבמהלך מלחמות העולם עשו שימוש בידע שלהם בשפות של העמים הילידיים בארצות הברית כבסיס להעברת שדרים סודיים. מדובר בעיקר על קבוצה של כ-400 עד 500 ילידים אמריקאים בחיל הנחתים של ארצות הברית שתפקידם העיקרי היה העברת שדרים טקטיים סודיים. דוברי קוד אלו העבירו את השדרים בטלפון או במכשירי קשר אלחוטיים, תוך שימוש בקודים רשמיים או בלתי רשמיים המבוססים על שפות האם שלהם. פעילותם שיפרה את מהירות ההצפנה של השדרים משני צדי קווי התקשורת במבצעים צבאיים בחזיתות במהלך מלחמת העולם השנייה. המונח "דוברי קוד" מתקשר במיוחד לדוברי שפת הנאוואחו הדו-לשוניים שגויסו במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי חיל הנחתים לשירות ביחידות הקשר שלהם במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. עם זאת, דוברי הקוד הראשונים היו האינדיאנים משבטי הצ'רוקי והצ'וקטאו ששירתו במלחמת העולם הראשונה.דוברי קוד נוספים מילידי ארצות הברית הועסקו על ידי צבא ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, כולל חיילים מבני שבטי הלקוטה המסקוואקי והקומאנצ'י. בנוסף, גויסו לחיל הנחתים חיילים ממוצא בסקי לשמש כדוברי קוד במלחמת העולם השנייה באזורים בהם לא היה צפוי שיפעלו דוברי השפה הבסקית.

לערך המלא

93

פעולת כַּרָאמַה (בפי צה"ל: מבצע תופת) הייתה פשיטה נרחבת של כוחות שריון, צנחנים וחיל אוויר של צה"ל, ב-21 במרץ 1968, על מפקדת הפת"ח והעומד בראשה יאסר ערפאת, בכפר הירדני כראמה שבדרום בקעת הירדן. במקביל לפעולה זו התקיימה פשיטה נוספת על יעדי הפת"ח מדרום לים המלח (נקראת מבצע אסותא על ידי צה"ל). כוחות הלגיון הירדני הניעו יחידות למגע עם כוחות צה"ל ופתחו עליהם באש, ובכך הפכה הפעולה לקרב בהיקף מלא. פעולת כראמה הייתה הקרב הצבאי המשמעותי הראשון בין צה"ל לצבא ערבי לאחר מלחמת ששת הימים, ואחד האירועים המרכזיים במלחמת ההתשה בבקעת הירדן, שהתרחשה במקביל למלחמת ההתשה בתעלת סואץ. למרות האבדות הכבדות שנגרמו לארגון הפת"ח בפעולה, ניצלו דובריו את אבדות צה"ל, שכללו הפלת מטוס ישראלי והשארת חללים, טנקים ושריוניות בשטח ירדן, והכריזו על הקרב כעל ניצחון פלסטיני שנכנס מאז למורשת הקרב הערבית בכלל והירדנית והפלסטינית בפרט. התחזקותם של ארגוני המחבלים בעקבות קרב זה הובילה להפיכתם לגורם בעל חשיבות משמעותית בעולם הערבי. התחזקותם של הארגונים הפלסטיניים בירדן הגיעה בהמשך עד לאיום על קיום המשטר ההאשמי, ובסופו של דבר לאירועי ספטמבר השחור ב-1970.

לערך המלא

94

אח"י דַּקָּר הייתה צוללת בשירות חיל הים הישראלי, שטבעה בכ"ד בטבת ה'תשכ"ח, 25 בינואר 1968, בדרכה מבריטניה לישראל וכל 69 אנשי צוותה נספו. שרידי הצוללת ומקום טביעתה נתגלו רק בשנת 1999. הצוללת שירתה במקור כאוניית הוד מלכותה טוטם (HMS Totem), בצי הבריטי. ב-1965 רכשה ישראל את הצוללת, והיא קיבלה את מספר חיל הים צ-77, שופצה במספנות פורטסמות', אוישה בצוות ישראלי שאומן בידי הצי הבריטי, ויצאה לדרכה לישראל ב-9 בינואר 1968. דיווח המיקום האחרון התקבל מהצוללת ב-24 בינואר 1968 בשעה 6:00 בבוקר מדרום לקצה המזרחי של כרתים, והשדר האחרון התקבל ממנה 18 שעות מאוחר יותר. על אף חיפושים נרחבים שנערכו אחריה על ידי אוניות, צוללות וכלי טיס, לא נמצאה הצוללת על פני המים והיא הוכרזה כאבודה. המידע וההערכות על הסיבות לאובדנה לא פורסמו, והפרשה נקבעה כתעלומה וכטראומה לאומית. כשנה לאחר טביעתה התגלה אחד ממצופי החירום של הצוללת בחוף ח'אן יונס שברצועת עזה. מסקנות שגויות מניתוח ממצאי המצוף ומקום הימצאו הובילו לחיפושים אחריה בחופי מצרים ובים האגאי, ולהאשמות לגבי טיבועה בידי צבאות אויב, בעיקר צבא מצרים, אך אלה לא העלו דבר. בגמר המלחמה הקרה ניאות אדמירל ג'רמי בורדה להעמיד את יכולות החיפוש והאיתור במים עמוקים שפותחו על ידי צי ארצות הברית למציאת הצוללת אולם גם אמצעים אלו לא סייעו באיתור הצוללת. בהמלצת הצי האמריקאי בוצעה התקשרות בין חיל הים לחברת "נאוטיקוס" האמריקאית המתמחה באיתור ומחקר במים עמוקים, החיפושים שבו והתמקדו בקטע הנתיב שבו אבד הקשר עמה. ב-28 במאי 1999, למעלה מ-31 שנים לאחר היעלמותה, נמצאו וזוהו שרידיה של ה"דקר" על קרקעית הים בעומק של כשלושה קילומטרים, על נתיב השיט המתוכנן לחיפה, במרחק של 485 קילומטרים מיעדה של הצוללת. באתר מציאת שרידי הצוללת בוצע באוקטובר 2000 מחקר מקיף, האתר תועד בקפידה וממצאיו נותחו, גשר הפיקוד, מדי אחד מאנשי הצוות, בית מצוף ההנצלה וחלקי צוללת נוספים נשלו לצורכי מחקר והנצחה.

לערך המלא

95

צִ'ינְדִיטִים היו כוחות מיוחדים של הצבא הבריטי שלחמו במהלך המערכה על בורמה במלחמת העולם השנייה. הצ'ינדטים השתמשו בטקטיקות גרילה וקומנדו שפותחו על ידי מפקדם, אורד צ'ארלס וינגייט, שהתבססו בעיקר על חדירה עמוקה לתוך השטח שבשליטת הצבא היפני הקיסרי בבורמה לשם פגיעה בקווי האספקה ובדרכי התקשורת שלו. הצ'ינדיטים התפרסמו באימוניהם הקשים והדרישות הגבוהות מהם, שכללו לעיתים צעידה במשך ימים רצופים עם הספקת מזון מועטה. במהלך פעילותם ספגו הצ'ינדיטים אבדות כבדות שנגרמו לא רק מהלחימה נגד היפנים אלא גם ממחלות טרופיות, כגון מלריה ודיזנטריה, וכן מתת תזונה. הצ'ינדיטים החלו את דרכם במרץ 1942 במסגרת הבריגדה ההודית ה-77, שכללה כ-3,000 איש. עד סוף אוגוסט 1944 פונו כל הצ'ינדיטים מהודו, בעיקר עקב מצבם הבריאותי. בפברואר 1945 הוחלט על פירוק היחידה. קיימת מחלוקת באשר לערכם הצבאי של הצ'ינדיטים. יש הרואים בהם סיפור הצלחה, וסוברים שהמבצעים שלהם שיבשו בצורה משמעותית את מאמץ המלחמה היפני בצפון בורמה, בעוד אחרים סוברים שפעילותם הייתה למעשה כישלון, ולא הצדיקה את המשאבים הצבאיים שהושקעו בה, בהתחשב באחוז הנפגעים הגבוה שספגו, ובעובדה שהיפנים הצליחו לתקן תוך זמן קצר את הנזק שהם גרמו למסילות הברזל ולקווי האספקה שלהם. עם זאת, אין מחלוקת על כך שלפעילות הצ'ינדיטים היה ערך פסיכולוגי ותעמולתי רב. הם העניקו תחושת גאווה וביטחון עצמי לחיילים הבריטיים וההודיים בבורמה, והוכיחו כי היפנים אינם עדיפים על כוחות חבר העמים הבריטי שלחמו מולם, וכי האחרונים מסוגלים לנוע וללחום בהצלחה ביפנים גם בג'ונגלים של בורמה.

לערך המלא

96

נשות ניחומים היו נשים וילדות שהצבא היפני הקיסרי השתמש בהן כשפחות מין במהלך מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה. אין הסכמה לגבי המספרים המדויקים של נשות הניחומים, וההערכות לגבי מספרן נעות בין כ-20,000 נשים, עד כ-360,000, ואף 410,000 נשים על פי המקורות הסיניים. רוב הנשים היו מהארצות הכבושות בידי היפנים, כולל קוריאה, סין והפיליפינים, ואף נשים מבורמה, תאילנד, וייטנאם, מלזיה, טאיוואן, איי הודו המזרחיים ההולנדיים (היום אינדונזיה), טימור הפורטוגזית (היום מזרח טימור) שטחי כיבוש יפניים אחרים. מספר קטן של נשים ממוצא אירופאי מאיי הודו המזרחיים ההולנדיים ואוסטרליה נפלו גם הן קורבן לתופעה. הנשים שימשו כשפחות מין ב"תחנות ניחומים" צבאיות שמוקמו ביפן, סין, פיליפינים, אינדונזיה, מלזיה, באילנד, בורמה, גינאה החדשה, הונג קונג, מקאו והודו-סין הצרפתית. על פי העדויות, נשים צעירות מהארצות שהיו תחת הכיבוש היפני, נחטפו מבתיהן. במקרים רבים פותו נשים בהבטחות שווא לעבודה בבתי חרושת ובמסעדות, אך מרגע ש"גויסו" הן נכלאו בתחנות הניחומים בארצות זרות.

לערך המלא

97

מחנה הריכוז מַאוּטהַאוּזֶן (בגרמנית: Konzentrationslager Mauthausen; נקרא גם מאטהאוזן) היה מחנה ריכוז גדול באוסטריה עילית (שנקראה אז "הרייכסגאו של הדנובה העילית") שהוקם ב-1938 סמוך לעיירה מאוטהאוזן, כ-20 ק"מ ממזרח ללינץ (צפונית מזרחית לזלצבורג), ובהמשך התרחב והפך למרכיב מרכזי בתשלובת המחנות מאוטהאוזן-גוּזֶן. מחנה הריכוז שימש בעיקר לכליאת מתנגדי הנאציזם ובני קבוצות "לא רצויות" ממדינות שונות באירופה. בין אסירי המחנה היו מתנגדי המשטר הנאצי, האינטליגנציה הפולנית, הומוסקסואלים, צוענים, ספרדים תומכי המשטר הרפובליקני ועוד. מספר היהודים שנכלאו בו בתחילה היה קטן באופן יחסי. החל מ-1944 החלו הנאצים לכלוא בו יהודים רבים, בעיקר מקהילות הונגריה והולנד. למחנה הובאו גם יהודים מאושוויץ ומברגן-בלזן. מספר הנרצחים הכולל במחנות מאוטהאוזן-גוזן מוערך במאות אלפים (בין 120 ל-320 אלף, על פי הערכות שונות), מתוכם כ-38,000 יהודים. מרבית הנרצחים מתו בעבודות כפייה. מחנות מאוטהאוזן-גוזן שוחררו על ידי צבא ארצות הברית במאי 1945. בעקבות כניעתה של גרמניה נמצא קומפלקס מחנה מאוטהאוזן-גוזן באזור הסובייטי של אוסטריה. בתחילה השתמשו הסובייטים בחלקים של מחנות מאוטהאוזן וגוזן I כבסיס צבאי לצבא האדום. באותה עת פורקו המפעלים התת-קרקעיים ונשלחו לברית המועצות כשלל. לאחר מכן, בין 1946 ל-1947, נותרו המחנות ללא שמירה וחלק גדול מציוד המחנה פורק ונלקח, הן על ידי הצבא האדום והן על ידי האוכלוסייה המקומית. בתחילת קיץ 1947 פוצצו הכוחות הסובייטים את המנהרות ולאחר מכן נסוגו מן האזור, בעוד שהמחנה הועבר לרשויות האזרחיות האוסטריות.

לערך המלא

98

מרד החשמונאים היה מרד של יהודים בשלטון הממלכה הסלאוקית בארץ ישראל, ובתומכיה המתייוונים, שהתחולל בין השנים 167 ל-160 לפנה"ס. לצד מאבק נגד הכיבוש, נגד גזירות אנטיוכוס ולמען עצמאות דתית ומדינית, היה המרד מאבק על דמותה של החברה היהודית בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל. שני מחנות נאבקו על צביונו של העם, מצד אחד מרבית העם, נאמני המסורת, ומהצד השני אליטה מתייוונת, שמטרתה הייתה להנהיג שינויים מרחיקי לכת באופייה של החברה היהודית, בחסות השלטון ההלניסטי. המרד ידע עליות ומורדות בשדה הקרב ובזירה המדינית הבין-לאומית. האימפריה הסלאוקית, אף שהצליחה לזמן קצר לשוב ולהשתלט צבאית על יהודה עד תבוסתו של בקכידס בידי יונתן הוופסי (157 לפנה"ס), נחלשה מאוד בעקבות כל האירועים שהתרחשו במקביל, וכתוצאה מהם לא מימשה את ריבונותה המלאה על יהודה. יתרה מכך, לאחר המרד החל תהליך איטי של ניתוק יהודה מהאימפריה הסלאוקית. בתחילה זכו היהודים באוטונומיה ולאחר מכן ביססו ממלכה עצמאית בארץ ישראל.

לערך המלא

99

המשלחת הבריטית לאנטארקטיקה 1907–1909, המוכרת בשם משלחת נמרוד (באנגלית: Nimrod Expedition, על שם אחת הספינות שלקחו חלק במשלחת), הייתה הראשונה בשלוש משלחות לאנטארקטיקה בראשות ארנסט שקלטון. מטרתה העיקרית, בתוך מגוון של יעדים גאוגרפיים ומדעיים, הייתה להיות הראשונה שתגיע אל הקוטב הדרומי. המשלחת לא קיבלה סיוע ממשלתי או ממסדי, ונסמכה על הלוואות פרטיות ועל תרומות אישיות. הישגיה עוררו עניין בבריטניה והציבו את שקלטון בעמדת גיבור בעיני הציבור. הצוות המדעי, שכלל את המנהיג לעתיד של המשלחת האוסטרלו-אסייתית לאנטארקטיקה, דאגלס מוסון, ביצע עבודת שטח מקיפה בתחומי הגאולוגיה, הזואולוגיה והמטאורולוגיה. סידורי התעבורה של שקלטון, שהתבססו על פונים מנצ'וריים, גרירה ממונעת וכלבי מזחלות, היו חידושים שעל אף הצלחתם המוגבלת הועתקו לאחר זמן על ידי סקוט במשלחת טרה נובה.בשובו מן המשלחת, גבר שקלטון על ספקנותה הראשונית של החברה הגאוגרפית המלכותית לגבי הישגיו וקיבל שפע כיבודים ציבוריים, לרבות תואר אבירות מהמלך אדוארד השביעי. מבחינה כספית, לא יצא שקלטון נשכר מן המשלחת ובסופו של דבר נזקק למענק ממשלתי כדי לעמוד בהתחייבויותיו. תוך שלוש שנים קמו מתחרים לשיא הדרומי שלו, כשאמונדסן, תחילה, ואחריו סקוט, הגיעו אל הקוטב הדרומי. עם זאת, ברגע הניצחון שלו עצמו, קבע אמונדסן: "שמו של ארנסט שקלטון יהא כתוב לעד בדברי ימי חקר האנטארקטיקה באותיות של אש".

לערך המלא

100

המשלחת למזרח הרחוק הייתה רכיב מזחלות של משלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה בשנים 1911–1914, שחקרה את מחוזות החוף שלא נבחנו עד אז בחלקו המערבי של כף אדייר באנטארקטיקה. מטרת הקבוצה, בראשות מפקד המשלחת דאגלס מוסון, הייתה לחקור את האזור הרחק מזרחה מבסיסם העיקרי בארץ אדלי, בכוונה להרחיק עד 800 ק"מ לעבר ארץ ויקטוריה. אל מוסון נלוו בלגרייב אדוארד סאטון ניניס, לוטננט בגדוד הצלפים המלכותי, ומומחה הסקי השווייצרי זאוויר מרץ; המשלחת השתמשה בכלבי מזחלת כדי לזרז את התקדמותם על פני הקרח. בחלקו הראשון של המסע התקדמו יפה וחצו שני קרחוני ענק בנתיבם לכיוון דרום-מזרח. ב-14 בדצמבר 1912, כשהקבוצה הייתה רחוקה כ-500 ק"מ מן המקלט הבטוח של הבסיס העיקרי בכף דניסון, אירעה תאונה, כשניניס והמזחלת שלצידה רץ הבקיעו את כיסוי השלג של בתרון{עמוק ואבדו בתוכו. מאחר שהצידה שלהם פחתה במידה מסוכנת, פנו מוסון ומרץ מערבה, לחזור על עקבותיהם, ובהדרגה השתמשו בכלבי המזחלת הנותרים להשלמת מנות המזון הזעומות שנותרו להם. תוך כדי חציית הקרחון הראשון בדרכם חזרה חלה מרץ, ומצבו הוחמר והקשה על התקדמותם. לאחר קרוב לשבוע של התקדמות מועטה מאוד, מת מרץ ומוסון המשיך לבדו. במשך קרוב לחודש משך מוסון את מזחלתו על פני אנטארקטיקה והצליח לחצות את הקרחון השני, אך המחלה שפגעה גם בו החלישה אותו יותר ויותר. מוסון הגיע אל המקלט היחסי של "מערת אלאדין" - מצבור מזון במרחק 8.8 ק"מ מן הבסיס העיקרי - ב-1 בפברואר 1913, ושם נלכד למשך שבוע כשסופת שלגים עזה השתוללה בחוץ. כתוצאה מכך החמיץ את האונייה חזרה לאוסטרליה; "אורורה" הפליגה ב-8 בפברואר, שעות ספורות לפני שהגיע לכף דניסון, אחרי שהמתינה שם יותר משלושה שבועות. האונייה הוזעקה ברדיו, אך תנאי מזג אוויר מנעו את שובה לבסיס, ומוסון נשאר לחרוף עם הקבוצה המחליפה בכף דניסון עד ש"אורורה" חזרה לשם בדצמבר 1913. ב-1976 תיאר חוקר הארצות ומטפס ההרים אדמונד הילרי את מסעו בן החודש של מוסון כ"סיפור ההישרדות הגדול ביותר, קרוב לוודאי, בתולדות חקר הקטבים".

לערך המלא

101

פורטל:היסטוריה/מאמר נבחר/101

102

פורטל:היסטוריה/מאמר נבחר/102

103

פורטל:היסטוריה/מאמר נבחר/103

104

פורטל:היסטוריה/מאמר נבחר/104

105

פורטל:היסטוריה/מאמר נבחר/105

106

פורטל:היסטוריה/מאמר נבחר/106

---

< בחזרה לפורטל